מרוקו – מסע מקיף בעקבות הזמן א

 

פרק א

 בראשית (עד המאה השמינית)

אִילַא תַתְכּוּן שְׁתָּא חְתָּא אִיכּוּן אְלְגִיס.

אם הגשם בחוץ, צפה לבוץ.

(כלומר: לכל מעשה יש תוצאה)

פתגם השגור בפי יהודי מרוקו

 

 טוחנות הארגאן

1. בֶּרבֶּרים, מוּרים, פּוּנים, רוֹמים, בּיזַנטים

מרוקו נקראה בעבר מַוּריטניה. זה היה חבל היסטורי בצפון- מערב אפריקה, בשטח הכולל היום את צפון מרוקו ורוב אלג'יריה. הארץ הררית ברובה ואדמתה ענייה: דייג, צייד, כריית שיש וייצור צבעי ארגמן היו מקורות הפרנסה העיקריים. השם מַוּריטניה מורה על המַוּרים (או מוּרים), זה היה שמם של ילידי המקום המקוריים, הבֶּרבֶּרים, בצפון-מערב אפריקה בפי הרומאים, אולי משורש שמי-פיניקי: מערביים, ואולי משורש יווני: כהים.

=========

מוּרים (MOROS לטינית) – גלגולו של שם

המוּרִים הם שבטים נוודים מערביים מחופיה הצפוניים של אפריקה. במקור הם ילידי מַוּריטניה, ואוכלוסייתם הורכבה בעיקר מבֶּרְבֶּרִים, זה היה עירוב של שלושה שבטים שהוליד את הקבוצה האתנית החדשה שכונתה בפי הרומאים בשם מוּרִים.

המוּרִי מוצג בדרך כלל כאפריקאי מהאזור שמדרום לסהרה. במאה השמינית לספירה התאסלמו והתפשטו דרום מערבה לתוך אפריקה וצפון מערבה לתוך חצי האי האיברי. תחת הנהגתו של טַארִק אִבְּן זִיאַד חצו המוּרִים בשנת 711 את מיצר גִיבְּרַלְטַר הקרוי על שמו (גיברלטר – גלגולו של השם גַ'בּל טארִק, שבו כינו את הצוק הענק שלמרגלותיו חנה המצביא עם צבאו) והשתלטו בקלות על ממלכת הויזיגותים הקתולית המתפוררת. בשנת 732 הם התפשטו מעבר להרי הפירינאים ופלשו אל תוך צרפת, שם הובסו בקרב פואטיה על ידי קרל מרטל שעצר את חדירתם לתוך אירופה. בשנת 765 ייסד עַבּד אַלרַחמן הראשון את שושלת בית אֻמַיה בקורדובה. נסיכות זו הפכה תחת הנהגתו של עַבּד אַלרַחמן השלישי לח'ליפות קורדובה, שהייתה עשירה והתנהלו בה חיי תרבות פעילים. בשלהי המאה העשירית הסתכסך המושל אַלמַנצוּר בשורה של מאבקים מרים עם הממלכות הנוצריות בצפון ספרד, שבהן הייתה מלכתחילה ההתנגדות הרבה ביותר לשלטון המוּרִי.

ערי הדרום, קורדובה, סביליה וטולדו, הפכו במהירות למרכזי התרבות העיקריים. אף על פי כן, להוציא תקופות קצרות, לא היה שלטון מרכזי אחד בספרד המוסלמית והכוח התחלק בין מנהיגים של אמירויות קטנות. ח'ליפות קורדובה נפלה בשנת 1031 והמֻראבּטוּן מן המַגרִבּ השתלטו בשנת 1086 על ספרד המוּרִית, שהייתה לאורך כל התקופה קשורה בשלטון עם מרוקו. שלטון המֻראבִּטוּן נחלש בהדרגה ובשנת 1174 הוחלף על ידי המֻוחִדוּן, גם הם מהמַגרִבּ.

גלים אלו של הגירה הביאו לספרד אומנים מוּרִים מיומנים, וחוואים שתרמו לשגשוג הארץ. רובם נרצחו או הוגלו עם הכיבוש מחדש של הממלכות הנוצריות הצפוניות, שהחל בסיפוח טולדו על ידי אלפונסו השישי. הניצחון הנוצרי הגדול בשנת 1212 סלל את הדרך לנפילת המוּרִים בספרד. קורדובה נפלה בידי פרננדו (פרדיננד) השלישי, "הקדוש" מקסטיליה בשנת 1236, ועם התקדמות המאבקים נפלו מאחזי המוּרִים אחד לאחר השני, עד שנותרה רק ממלכת גרנדה. גרנדה נפלה בשנת 1492 בידי המלכים הקתולים פרננדו (פֶרדיננד) החמשי ואיזבֶּל. מוּרִים רבים נשארו בספרד. אלו שנשארו נאמנים לאִסלאם נקראו "מוּדַחֶרים" ואלו שבחרו להתנצר נקראו "מוֹריסקוֹס", שבמקורו היה שם גנאי של המוּרים. הם הורשו להישאר בספרד אך היו תחת השגחה מתמדת. הם נרדפו על ידי פליפה השני, מלך ספרד והתמרדו בשנת 1568, אך לבסוף הושמדו ברובם בעזרתה של האינקויזיציה. בשנת 1609 גורשו ה"מוריסקוס" הנותרים, ואגב כך חוסלה בהדרגה תרבות המוּרִים בספרד, שתרומתה המשמעותית לתרבות המערב אירופאית אינה ניתנת לשיעור.

מספרדית עבר השם מורים גם לשפות אירופיות אחרות  (אנגלית Moors, צרפתית Maure), והשתמשו בו ככינוי לתושבי מרוקו ומדבר סהרה, לשבטים שחורים מעורבים בברברים בסנגל, למוסלמים בציילון (סרי לנקה) ולמוסלמים בפיליפינים.

שקספיר שכתב את המחזה אותלו בראשית המאה ה-17 קרא למחזה The Tragedy of Othello, the Moor of Venice, ובעברית לפני עידן התקינות הפוליטית, קראו למחזה "אותלו, הכושי מונציה", ללמדך שהמילה מוּרי הפכה להיות מילה המציינת כושים, שחורים, באשר הם.

רבים נוטים לבלבל את השם מוּרי עם השם מאוֹרי. המאורי (Maori) הם עם ילידים היושב בניו זילנד והם שייכים לקבוצה האתנית הפולינסית. אין קשר בין שני השמות ושתי הקבוצות.

===========

מרוקו מיושבת מזה כ- 30 אלף שנה, עוד מהתקופה הפרהיסטורית, על פי עדויות שהתגלו במחצבות סידי רחמן בקַזַבְּלַנְקָה. החל מסוף התקופה הפרהיסטורית (תקופה זו מסתיימת, על פי המקובל, בסביבות שנת 3,500 לפנה"ס). התיישבו במרוקו שבטים שנקראו בפי היוונים והרומאים בֶּרְבֶּרִים. כיצד הגיעו? מאין באו? מדוע נדדו לקצה העולם? אין תשובות מדויקות. עד היום לא הצליחו החוקרים לקבוע את מוצאם של שבטים אלה שצבע עורם היה כצבע הזית ושיער ראשם כהה ותרבותם שונה מתרבות העמים היושבים באזור. ההשערה הרווחת היא כי מקורם  ב"ארצות הים", כנראה מהאי כרתים (האי החמישי בגודלו בקרב איי הים התיכון והוא הגדול באיי יוון). משם נדדו אחרי מקורות מזון, בחצותם את 600 הק"מ המפרידים בין האי כרתים והחוף הלובי.

הבֶּרְבֶּרִים לא הותירו שום עקבות בכתב, ומהשרידים שנותרו אנו לומדים כי הם אימצו דברים שונים מתרבויות אחרות וכל מה שנראה להם מתאים מאותם העמים שכבשו את המַגרִבּ. היה זמן שבו הבֶּרְבֶּרִים שלטו על כל השטח שבין מרוקו לבין מצרים. הם התחלקו לחמולות ולשבטים (כ-700 במספר) ושמרו תמיד בקנאות על עצמאותם. תחושת עצמאות עזה זו היא שסייעה לשַמר את אחת התרבויות המרתקות ביותר של אפריקה. שלא כמדינות צפון-אפריקה האחרות, מרוקו היתה מיושבת במידה רבה על-ידי עם אחד, ככל שניתן ללמוד מהמקורות ההיסטוריים שהגיעו לידינו. הבֶּרבֶּרים, או בלשונם אימאזיגן (אנשי הארץ), או כפי שכינו אותם, המורים. לבד מהמוּרים ידועים שמותיהם של עשרות שבטים שישבו במַוּריטניה, אליהם נוספו יסודות ממרכז אפריקה שחדרו מהמדבר, ומתיישבים פניקים שהתנחלו, למן המאה השמינית לפני הספירה בתחנות מסחר לאורך החוף. התחנות העיקריות היו ווֹלוֹבּיליס (היום אוּבּילי) וטינגיס (היום טנג'יר). הבֶּרְבֶּרִים הקדומים לא ממש הושפעו מהפניקים.

הפניקים הם על פי המסורת המקומית שבטים כנענים שגורשו מארץ כנען על ידי שבטי ישראל, שהתנחלו בה, והם כונו גם "צידונים" ו"אנשי צור". היוונים קראו להם "פניקים" ואילו הרומאים קראו להם "פּוּנים". העיר החשובה שיסדו היתה קַרְתְ חַדַשְתְ, קרתגו, תוניסיה של היום, ב-814 לפני הספירה. הרומאים חדרו לצפון אפריקה במאה השנייה לפני הספירה, בעקבות המלחמות הפוניות (חניבעל) והנחיתו מכת מות על העיר קרתגו בחוף תוניסיה בשנת 146 לפנה"ס. דווקא הרומאים הביאו תקופה ארוכה של שלום ושל ייסוד ערים, והבֶּרְבֶּרִים שחיו במישור החוף הפכו לעירונים. למרות שינוי זה שחל בערי החוף, הרומאים לא השפיעו השפעה ניכרת על תרבותם ואורח חייהם של הבֶּרבֶּרים.

איחודם של כמה משבטי מוריטניה לממלכה הוגשם במאה השנייה לפני הספירה בתגובה על התבססותה של ממלכת נומידיה. בימי יוּבּה השני, (50 לפני הספירה – 23 לספירה) מלך מוריטניה, בנו של יוּבּה הראשון מלך נומידיה, חדרה ההלניצזיה  למוריטניה. המלך עצמו קיבל אזרחות רומית, ונשא לאישה את קליאופטרה סילינה, בתם של אנטוניוס וקליאפוטרה. בנו, תלמי (40-23 לספירה) היה מלך הלניסטי לכל דבר, תלוי בשלטון הקיסר הרומי. הקיסר הרומי אוגוסטוס ייסד מבצרים ומושבות חיילים במוריטניה. כאשר נרצח המלך תלמי דוכא המרד בידי הקיסר קלודיוס. מוריטניה אורגנה בשתי פרובינציות נפרדות, מוריטניה של קיסריה, ומוריטניה של טינגיס.

הנצרות הגיעה למרוקו במאה השלישית לספירה, ושוב הפגינו הברברים את חוסר אהדתם המובהק לסמכות ריכוזית, בכך שתמכו בדונאטוס, מייסדה של כת נוצרית שטענה שהיא הכנסייה הנוצרית האמיתית. הנצרות הרשמית-ביזנטית מעולם לא חלחלה ממש אל נפשותיהם של הבֶּרבֶּרים שהיו קנאים לתרבותם ולאמונותיהם. אמנם ערי החוף היוו משכנם של כמה מהבישופים הנוצריים החשובים לנצרות הקדומה, כשהבולט ביניהם הוא אבגוסטינוס (430-354), שחי בהיפּוֹ שבצפון אפריקה ואחר כך היה גם הבישוף שלה. מהיפּוֹ הפיץ תורה באיגרותיו ובכתביו, בכל רחבי הנצרות. בכוח קולמוסו שלט אבגוסטינוס על חייה הרוחניים של הכנסייה. קולו הכריע בפלוגתות הדוגמטיות של המערב, ורעיונותיו קבעו את מהלך המחשבה הנוצרית למאות שנים. מחשובי אבות הכנסייה הקתולית וקדושיה. אבל אין היוצא מן הכלל מלמד על הכלל. גם הוַנדלים (שבט גרמאני) שהגיעו מהאזור הצפוני של אירופה ב-428 לספירה, כבשו את חצי האי האיברי והתיישבו גם בצפון אפריקה, אף הם לא יכלו לשנות את הבֶּרְבֶּרִים. בשנת 533 ניגפו הונדלים לפני הצבא הביזנטי, בפיקודו של המצביא המהולל בֶּליסַריוס, וביוזמתו של הקיסר הביזנטי הגדול יוּסטיניַנוס, שחלם על החזרת אחדותה של האימפריה הרומית וחידוש עוצמתה כקדם. מעתה הונהג כאן משטר ההפליה והגזירות כלפי היהודים, הכופרים והמינים כלומר כל אלה שדעותיהם ודתיהם שונות מעיקרי הדת שנקבעו על ידי הכנסייה הרשמית בקונסטנטינופול,

רוב הבֶּרבַּרים לא הפנימו את הנצרות האורתודוכסית במלואה ונשארו נאמנים לאמונותיהם הבֶּרבֶּריות. כך עד שהגיע האִסלאם והכריע אותם ואת מנהיגתם דְהָיָה אְלכַּהִינָה, היא  "זִינָה", במלחמה שארכה שנים רבות והסתיימה בניצחון המוסלמים בשנת 697. למרות שלטון האסלאם מהווים הבֶּרְבֶּרִים עד היום אוכלוסייה ייחודית השומרת על מנהגיה ומאפייניה: יש להם שפה ומנהגים, מיומנות באומנויות השונות, כגון התכשיטנות, האריגה, המוזיקה, הקרמיקה, האמנות האתנית, הלבוש, הפולקלור והמחול, ולהקותיהם ידועות במקצבי הריקוד המיוחד שלהם.

האתר החשוב המשמעותי היחיד מתקופה זו של השלטון הרומי-ביזנטי-נוצרי הוא אתר העיר הרומית ווֹלוּבּיליס (Volubilis). זו עיר רומית שהיוותה את הגבול הדרומי של האימפריה הרומית. ביליס או בוליס הוא השיבוש הערבי של המילה היוונית-רומית פוליס, עיר.

ווֹלוּבִּילִיס – ּוַּלילִי – وليلي  – Volubilis – Walili.

ווֹלוּבִּילִיס הוא אתר היסטורי ארכיאולוגי של העיר הרומית העתיקה, המשתרעת על שטח של כ-400 דונמים. שלושים ושלושה קילומטרים צפונה למכנאס וכארבעים קילומטרים מערבה לפאס. האתר שוכן בצד צפון מזרח של רמה מישורית, שגובהה 390 מטרים, כולה גבעות רכות ועגולות, בלבו של אזור חקלאי עשיר ומבורך בתבואות, עצי פרי, כרמים ועצי זית. לצד מזרח נמתח רכס גַ'בֶּל זרהון ובשוליו המערביים שוכנת העיירה הציורית מוּלָאי אִדריס. שמו הערבי של האתר, וַּלִילִי, שומר על צליליו של השם הרומי העתיק ומקור שניהם בשמו של פרח החבלבל הנפוץ מאוד באתר. זהו האתר העתיק הרומי הגדול ביותר במרוקו וזה שהשתמר בצורה הטובה ביותר. ווֹלוּבִּילִיס מתוארכת למאות השנייה והשלישית לספירה, אבל החפירות גילו שהאתר יושב לראשונה על ידי בני קרתגו עוד קודם לכן. העיר שימשה מרכז צבאי ושלטוני, ואסם תבואה לאימפריה הרומית. בחפירות העיר התגלו כ-300 בתי בד לייצור שמן. עובדה זו מלמדת על ייצור ויצוא שמן לרחבי האימפריה הרומית, שהתרכז בווֹלוּבִּילִיס. המישורים מסביב פוריים מאוד, וגם היום ידועה החיטה של אזורי פַאס ומֶכְּנָאס בשמה הטוב ובעושרה התזונתי. הפסיפסים והבנייה המסיבית של לב העיר ומבני הציבור שלה מעידים על עושרה בתקופת היותה הבירה האימפריאלית של הפרובינציה המַוּריטנית, המערבית מבין הפרובינציות הרומיות. השלטון הרומי נמשך בה מאז שסיפח אותה הקיסר הרומי קלודיוס ב-45 לספירה ועד לסוף המאה השלישית. בעיר היתה אוכלוסיה בינלאומית מעורבת של יהודים, בֶּרבֶּרים, רומאים, יוונים ובני עמים אחרים. היא היתה המרכז שניקז אליו את דרכי המסחר שהגיעו מדרום לסהרה והוליכו את הטובין צפונה אל נמלי הים התיכון ואל רומא. העיר הגיעה לגדולה במאות השנייה והשלישית לספירה. מסיבה בלתי ידועה נעזבה העיר בשנת 285 ואת מקום הרומאים תפסו בֶּרבֶּרים, יהודים ונוצרים. מרכז העיר חזק ומרשים והוא כולל רחוב מסחרי עם מבני קשתות בפורום ושרידים של בזיליקה מהתקופה הביזנטית. בעיר פסיפסים נפלאים ומפתיעים בבתי העשירים שנבנו מהשער המזרחי לכיוון לב העיר. העיר הפכה נוצרית בתקופה הביזנטית ומאוחר יותר מוסלמית. היא המשיכה להתקיים עד המאה ה-18 שבה נבזזו מבני הציבור היפים על ידי הסולטאן מולאי אִסמעיל על מנת לפאר את בירתו שבמכנאס. רעידת האדמה "ליסבון" משנת 1775 הרסה את שאריות העיר.

מה לראות: אתרים בווֹלוּבִּילִיס:

השרידים המצויים בווֹלוּבִּילִיס התגלו בחפירות באתר שהחלו בתקופת החסות הצרפתית, בשנת 1915, והן נמשכות עד עצם היום הזה, עוד הוכחה שהשלטון הצרפתי היה בעל צביון תרבותי, כשרצון הצרפתים היה לאמץ את מרוקו ולקרבה לאוריינטציה צרפתית ע"י פיתוח כל מרוקו, והנחלת התרבות הצרפתית לתושבי המקום.

באתר נמצא מוזיאון פתוח ובו מוצגים פסלים וחלקי פסיפסים (הממצאים החשובים, הכוללים פסלי ברונזה, מוצגים במוזיאון הארכיאולוגי ברַבַּאט). במקום נמצא אזור תעשייתי ובו פזורים שרידים רבים של יותר ממאה בתי בד, שזו לעצמה תופעה מדהימה והיא מעידה על כך שווֹלוּבִּילִיס היתה עיר חקלאית שהתבססה על גידול זית והפקת שמן.

1. בית הבד המשוחזר: מתקן הפריכה המוכר בארץ המורכב משתי אבנים, אחת אופקית ובה שקע שבו שמים את הזיתים, והשנייה אנכית היושבת בתוך השקע, נעה סביב ציר, בדרך כלל בכוחה של בהמה ופורכת את הזיתים. לעומת זאת מתקן הפריכה המשוחזר בווֹלוּבִּילִיס בנוי מאגן, שבמרכזו ניצב מתקן פריכה עשוי אבן בזלת הבנוי משני חלקים: "שרוול" המולבש על חרוט, ול"שרוול" מחוברות שתי זרועות עץ. את הזיתים מכניסים לתוך הרווח הנותר בין ה"שרוול" לחרוט. שני אנשים אוחזים בזרועות, כל אדם באחת מהן, והם מסובבים את ה"שרוול". הזיתים נפרכים בין ה"שרוול" לחרוט עד שמתקבלת עיסה. את העיסה מכניסים לתוך סלים ועורמים אותם זה על גבי זה מתחת לקורת בית הבד, על אבן מרובעת שבה חצובה תעלת ניקוז קטנה המוליכה את השמן לבור איגום. על קורת בית הבד תולים אבנים שיכבידו על הסלים, וכך נסחט השמן לאט וניגר דרך התעלה אל הבור.
2. בית אורפיאוס: לכל בתי העשירים שנחשפו בעיר מבנה בסיסי דומה, ופסיפסים עיטרו את חדרי הקבלה ואת החצר הפנימית. בית אורפיאוס הוא בית ענק שהיה בית מגוריו של אחד מעשירי העיר. הבית מחולק לשני חלקים: הפרטי והציבורי, כאשר לכל חלק כניסה נפרדת וחצר פנימית.

החדרים הפרטיים בנויים סביב חצר קטנה מרוצפת בפסיפס שנותר כמעט בשלמותו. משובצים בו  דולפינים, כי הרומאים האמינו שדולפינים מביאים מזל. סמוך לכניסה ניתן להבחין במטבח, בתנור ובמערכת הסקה. בהמשך נמצא בית מרחץ הכולל אמבטיה, חדר חם, חדר קר וחדר פושר.

החלק הציבורי בנוי סביב אולם קבלה גדול וחצר מרכזית ובו פסיפס נאה המתאר מרכבה  הרתומה לסוס ים. בחדר הדרומי יש פסיפס עגול המתאר את אורפיאוס מנגן בנבל, כאשר חיות  השדה ועצי היער מקיפים אותו, נפעמים למשמע נגינתו.

3. בית מרחץ ציבורי: בית מרחץ ציבורי שימש גם מקום מפגש חברתי, מקום שבו התנהלו שיחות מענייני דיומא ושיחות עסקיות תוך אכילה ושתייה. אף על פי שהעשירים התקינו בבתיהם מרחצאות פרטיים, הם העדיפו את בית המרחץ הציבורי ששקק חיים ובו יכלו לראות ולהיראות, לשמוע ולהשמיע.
4. 4. בית בושת: מוסד חשוב ביותר בעיר הרומית. אפשר למצוא מוסד כזה בכל אתר רומי במרחב הים התיכון. הבית בולט בסמלו: אבר מין של גבר במלוא הדרו.
5. הקפיטול: מרכז החיים המדיניים. בניין קטן ופשוט עם חצר המוליכה אל מקדש קטן ומזבח. כתובת שנמצאת במקום מייחסת את האתר לשנת 217 לספירה ומקדישה את המקדש לפטרוני הקפיטול: יופיטר, יונו ומינרווה.
6. הבסיליקה: מבנה גדול ומוארך, שמקורו ברומא העתיקה, בתחילה שימש לצרכים חילוניים ושימש כארמון המלך ולכן שמו נגזר מיוונית (בסיליאוס – מלך ביוונית). את חללו הפנימי של המבנה חילקו עמודים והוא הסתיים בקצהו באפסיס (גומחה) מעוגל, שם ישב השופט, המושל או הקיסר. במתכונת זו נבנו כל הכנסיות בנצרות המערבית וגם התווסף להן מקום למקהלה ומשני צידי האפסיס קפלות ובהן מזבחות. הבסיליקה בתקופה הרומית שימשה כמקום התכנסות לצרכים שונים.
7. שער הניצחון: ניצב במרכז העיר מול הרחוב הראשי. את השער בנה מרקוס אורליוס סבסטיאנוס לכבוד הקיסר קַרַקַלה ולכבוד אמו יוליה. השער נשען על עמודי שיש רק צדו המזרחי, הפונה אל הרחוב הראשי, מעוטר. על המדליונים, השחוקים כיום, משני צדי השער היו חקוקים דיוקנותיהם של הקיסר קרקלה ואמו יוליה. הכתובת החסרה שמעל השער מציינת שבמקור עמדה עליו מרכבת ברונזה גדולה רתומה לסוסי ברונזה – ביטוי לעוצמתו של הקיסר. בתקופה הרומית נהגו לבנות שערי ניצחון לכבוד מנצחי הקרבות החשובים ובהם היו מתוארים תמונות מסוימות מהקרבות וגם תיאור אילן היוחסין של המצביא.
8. בית הלהטוטן: שם אפשר לראות פסיפס המתאר לוליין רוכב על סוס במהופך ומחזיק בידיו את נס הניצחון. תחרות הרכיבה מחייבת את הלהטוטן לרכב במהופך ולבצע תוך כדי רכיבה מהירה דילוגים מעל גב הסוס לימין ולשמאל.
9. בית אפבוס: אפבה ביוונית עתיקה, פירושה אזרח בגיל 20-18, השם ניתן לבית על שום פסל ברונזה יפהפה של עלם צעיר, שנחשף בין הריסות הבית ונמצא כיום באוסף המוזיאון הארכיאולוגי של רַבַּאט. בחדר המשתה מצוי פסיפס שמתאר את בַּכְּחוּס רוכב במרכבה רתומה לפנתרים. מאחוריו יש בית בד שרוב החדרים בו מעוטרים בפסיפס ובחצרו בנויה בריכת נוי. היפה שבפסיפסי הבית הוא זה הנמצא בחדר במשתה ומתאר את בַּכְּחוּס אל היין, התיאטרון והשמחה, שהוא בנם של זֶאוֹס וסַלוֹמֶה.
10. בית העמודים: בית מפואר, שסמטה צרה מפרידה בינו לבין בית אפבוס. אין בו פסיפסים, אך חצרו מוקפת בעמודים שכל אחד מהם שונה מקודמו בצורתו ובעיצובו. במרכז החצר בנויה בריכה.
11. בית האביר: סמוך לבית העמודים נמצא בית האביר, ובו פסיפס שהשתמר רק בחלקו, המתאר את בַּכְּחוּס מוצא את אַדְרִיאָנָה ישנה על חוף בנקסוס.
12. ארמון הגורדיאנים: משכנם של שליטי העיר והפרובינציה, רואים את חצרותיו, הבריכות ובית המרחץ העצום. פארו וגודלו הפכו אותו למטרה לשיגעון הבנייה של מוּלָאי אִסמעיל, אשר שדד ממנו את רוב עמודי השיש שהיו בו והותיר את המקום ריק מתוכן.
13. 
14. בית וֶנוּס: בבית וֶנוּס נמצא אוסף מיוחד ביותר של פסיפסים, ביניהם פסיפס משובץ צורות גיאומטריות ובהן משולבים מדליונים של בַּכְּחוּס המוקף בארבע העונות. מימין לו תמונת דיאנה (אלת הציד, שהיא אחותו התאומה של אפולו אל המוסיקה, השמש והתרבות ובנו של זֶאוּס) רוחצת והצייד אַקטֶאוֹן מביט בה, וסצינת חטיפת הֶלאס על ידי הנימפות. וֶנוּס היא אלת הגנים והכרמים הרומית, אך בתקופה הקלאסית היא הוקבלה לאַפְרוֹדִיטָה, אלת האהבה והיופי היוונית ועל שמה קרוי כוכב הלכת נגה (ונוס). השם וֶנוּס נובע מן המילה הלטינית venia שפירושה חסד אלוהי. וֶנוּס היתה אחת מתריסר האלים החשובים של רומא ושל יוון. על פי הוֹמֵרוֹס, גדול משורריה של יוון העתיקה, וֶנוּס היא בתושל זֶאוּס מלך האלים. על פי הֵסִיוֹדוֹס שהיה משורר יווני מוקדם וחי במאה השמינית לפנה"ס, וֶנוּס נולדה מקצף שנוצר על הגלים מאיבר מינו הכרות של אוֹרָאנוּס. הטיטן כְּרוֹנוּס הוביל מרד נגד אביו אוֹרָאנוּס, ובעידוד אימו גאיה אלת האדמה, סירס את אוֹרָאנוּס והשליך את איבר מינו לים ליד קפריסין, ונישל אותו מהשלטון על העולם.
15. בית הרקולס: בבית הרקולס השתמרה רצפת פסיפס מושלמת המתארת את 12 המטלות שהטיל אֶרִיסְטֶיאוּס, מלך מיקני, על הרקולס לרצות את עוונו על רצח אשתו ושלושת ילדיו. דיוקן הרקולס מופיע במרכז הפסיפס ומסביב לדיוקן, בתוך אליפסות נמצאות 12 המטלות כסדרן פי האגדה. היה על הרקולס לבצע רק עשר משימות, אבל את המשימה השנייה והחמישית ביצע שלא כראוי, ולכן לא נחשבו, והיה עליו להשלים שתי משימות נוספות.

16. 

    volobolis

===================

אגדת הרקולס

זֶאוּס ראש האלים היוונים, אלוהי הגשם, שליט הברקים והרעמים, קיים יחסי מין עם אלקמני אשתו של אמפיטריון. ממפגש זה נולד הרקולס, שבזכות מוצאו מזֶאוֹס היה בעל חוזק על אנושי. האלה הֶרָה היתה אחותו ואשתו של זֶאוֹס היתה מלכת האולימפוס וידועה בתור אישה נוטרת ונוקמת. היא שנאה את הרקולס מיום היוולדו בשל בגידתו של זֶאוֹס. כבר בהיות הרקולס תינוק, שלחה הֶרָה שני נחשים כדי להרגו בעריסתו. למשמע הקולות שנשמעו מחדר הילדים, נזעקו הורי הרקולס אל החדר, רק כדי לגלות את הרקולס, שכבר אז ניחן בכוח בלתי מצוי, צוחק ובידיו שני נחשים חנוקים.

יום אחד בעת שהקריב קורבן ליד המזבח תקפו שיגעון, שגרמה לו הֶרָה, והוא רצח את אשתו בסכין וחנק את שלושת בניו והרגם. כששבה אליו שפיותו החליט להתאבד, אולם חברו תזאוס מנע ממנו לעשות כן. כדי לכפר על חטאו הנורא הלך הרקולס לשאול בעצתו של האורַקל (המקום בו אומר האל את דברו) של דלפי שביוון, וזה שלח אותו לשרת את דודנו אֶרִיסְטֶיאוּס, מלך מיקני, ולבצע עשר משימות שיבחר זה להטיל עליו. במשך תריסר שנים היה הרקולס כפוף לאֶרִיסְטֶיאוּס שהטיל עליו לבצע שתים עשרה משימות קשות, הידועות בשם "שנים-עשר מעללי הגבורה",  בתקווה שהרקולס יקפח את חייו באחת מן המשימות. כמובן שתקוותו זו נתבדתה, והרקולס יצא בריא ושלם והמשיך להפליא לב כל בעלילות הגבורה שלו.

==============================

פינה במולאי אדריס

מוּלַאי אִדריס – مولأي ادريس – Moulay Idriss

העיירה מוּלאי אִדריס היא המקום העיקרי, נוסף לווֹלוּבּיליס, שהוא בעל עניין בסביבה הקרובה ביותר למֶכּנאס. העיירה הציורית יושבת על השוליים הצפוניים של הרי האטלס התיכון (1118 מטר), למרגלות הר זַרהין, כשלושה ק"מ מדרום לווֹלוּבּיליס וכשלושים ק"מ צפונית למַכּנאס. העיר נקראת על שם מייסדה, אִדריס הראשון אִבּן עבדאללה, הקדוש החשוב והנערץ ביותר של מרוקו, המכונה גם אִדריס אַלאַכּבַר, אִדריס הגדול מכולם. אִדריס היה נינו של הנביא מוחמד ומייסדה של השושלת הערבית הראשונה במרוקו, השושלת האִדריסית. הוא עצמו נמלט בסוף המאה השמינית מחצי האי ערב לדמשק, לאחר הקרע הגדול שפיצל את העולם המוסלמי לסונים ושיעים. מדמשק הגיע לצפון אפריקה, בראשונה לקַירַואן שבתוניסיה ולבסוף לפאס שבמרוקו. אז יסד את העיירה הזאת שנקראת על שמו. לעיר, המכונה גם העיר הלבנה, יש כל הפוטנציאל שבעולם להיות עיר מרכזית ומושכת. היא יושבת בחיקם של הרים עתירי צמחיה בסביבה נעימה ושלווה. עיקר יופיה של מוּלאי אִדריס הוא בתצפית עליה, מרוחה על צלע ההר, מכיוון ווֹלוּבּיליס, האתר הארכיאולוגי הרומי. יש בה גם רחבת שוק נעימה, אבל עיקר פרסומה נובע משום שהיא מארחת בה את קבר מוּלאי אִדריס ומהווה צומת לעולי רגל ומאמינים. קברו של אִדריס הראשון מהווה אטרקציה בעלת חשיבות מיוחדת בהיסטוריה של מרוקו. עליה לקברו של אִדריס נחשבת כעליה למכה. מי שאין לו כסף לעלות לרגל למכה מגיע לכאן, כי נינו של מוחמד מהווה תחליף למוחמד עצמו, חאג' לעניים. עבור מרוקאים מוסלמים היא מהווה אתר חשוב ביותר לעלייה לרגל, אבל תיירים וזרים אינם מתקבלים בה בעין יפה. לא מוסלמים לא מורשים לבקר בקבר. הכניסה לעיר לכופרים שאינם מוסלמים הותרה רק לפני שבעים שנה. שאינם מוסלמים אינם רשאים לבקר במאוזוליאום של מוּלאי אִדריס וגם לא במסגדים הרבים, שביניהם נמצא המסגד העגול היחידי במרוקו. יתר על כן, אסור ללא מוסלמים להישאר בעיר ללינת לילה, דבר ההופך אותה ללא תיירותית בעליל. אם כבר להגיע למוּלאי אִדריס, רצוי ביום חמישי, שהוא יום השוק, והמקום תוסס יותר מאשר בימים אחרים. בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו במקום נתגלתה גם כאן הנקודה היהודית: נמצא תבליט של מנורה בת שבעה קנים וחלק ממצבת קבורה שעליה חרות בעברית "מטרונה בת ר' יהודה". מניחים שהישוב היהודי במקום היה קדום מאוד, ויש אומרים אפילו מאז חורבן הבית השני בשנת 70 לספירה.

טנג'יר

טַנְגִ'יר – טַנגֶ'ר – طنجة –Tanja , Tangier, Tanger

עיר קוסמופוליטית בצפונה של מרוקו, בה חיים כ-669,680 תושבים (נכון ל-2004). היא שוכנת על החוף הצפון אפריקאי במקום אסטרטגי וחשוב, בכניסה המערבית למצר גיברלטר, בו נפגש הים התיכון עם ההאוקיינוס האטלנטי, מעל לכף ספרטל. טנג'יר היא עיר הבירה של מחוז טנג'יר-תטואן.

תושביה עוסקים במסחר, דיג ותיירות. בעברה של העיר התרחשו תהפוכות שלטוניות רבות. היום היא תחת שלטון ממלכת מרוקו. מיקומה של העיר, האווירה הבינלאומית המתירנית וחופיה היפים מושכים תיירים רבים ונופשים מרחבי אירופה. העיר היא נמל הכניסה הראשי לתיירים, ומתרכזים בה המוני נוכלים, מהמוכשרים ביותר בעולם. גם אם אתם יודעים בדיוק לאיזה מלון אתם הולכים וממש לא זקוקים להכוונה, הם יטענו שהם מצאו עבורכם את המלון הזה. הם גם יעשו הכל כדי להוציא מכם כסף. ברוכים הבאים למרוקו! טַנְגִ'יר שימשה מאות שנים מקום ריכוז לדיפלומטים, קונסולים ומרגלים זרים שלא העזו להיכנס לתוככי מרוקו. העיר היוותה לא אחת רקע לעשיית סרטים באווירה מיוחדת, כשהמזרח והמערב משמשים בה בערבוביה. רבים מהתיירים רואים בטַנְגִ'יר נקודת מוצא לטיולים ברחבי מרוקו, וזה בזכות קו מעבורות סדיר לספרד וגִיבְּרַלְטַר.

טנג'יר היא עיר ציורית מקסימה. הסימנים על השלטים בעיר זו הם בשלוש שפות שונות, זכר ל- 12 העמים השונים ששלטו באזור מאז המאה החמישית.

תולדות

טנג'יר היתה עיר פּוּנית (פניקית) עתיקה. בימי השלטון הרומי נקראה בשם טינגיס והיתה אחת מן החשובות בערי צפון-אפריקה ובירת פרובינציה. בשנת 709 נכבשה בידי המצביא המוסלמי מוסא אִבּן נֻצַיר, וממנה יצא חיל המשלוח שכבש את ספרד ב-711. אף בתקופת השלטון הערבי היתה טנג'יר תחילה העיר הראשית של פרובינציה גדולה ועיר נמל משגשגת. ב-949 סופחה טנג'יר אל ממלכת בית אֻמַיה הספרדית ונשארה בידיהם עד תחילת המאה ה-11. לאחר מכן שלטו עליה השושלות שמלכו על מרוקו כולה: ב-1077 כבשו אותה המֻראבִּטוּן, ב-1147- המֻוַחִדוּן, מ-1274 היתה בידי בני מַרין. ב-1471 תפסה פורטוגל את טנג'יר יחד עם יישובים אחרים לאורך החוף האטלנטי של מרוקו. ב-1580 עברה לידי ספרד, ב-1643 חזרה לידי פורטוגל. שלטון הפורטוגלים והספרדים, שנמשך כ-200 שנה, הביא ברכה רבה לעיר. היא התפתחה למרכז המסחרי העיקרי של המגרב, הכילה אוכלוסייה אירופית משגשגת ובנייני פאר הוקמו בה, אך נודעה גם בתור עיר של שחיתות וטומאה. ב-1662, תחת שלטון ספרדי, הוענקה טַנְגִ'יר במתנה למלך אנגליה צ'רלס השני, עם נישואיו לבת המלך הספרדי קטרינה. הסוּלְטָאן מולאי אִסמעיל עם השבטים הבֶּרבֶּרים שלו הוא שסילק את האנגלים מהעיר (1684) והיא סופחה לממלכה השַריפית, כשהיא כפופה לפאשא (שליט) שמונה על ידי הסֻלטאן.

העיר היתה יעד לכובשים ולשליטים במשך אלפי שנים בזכות מיקומה האסטרטגי במצר גִיבְּרַלְטַר. מקום זה הוקם בידי הפונים, נכבש בידי הרומאים, הוַנדַלים, הביזנטים, הערבים, הבֶּרבֶּרים, הפאטִמים, המֻרַאבִּטוּן, המֻוַחִדוּן, בַּנוּ מַרין, הפורטוגלים, הספרדים, הבריטים והצרפתים. כל השבטים והעמים שישבו בטַנְגִ'יר הותירו בה את עקבותיהם.

עד לאמצע המאה ה- 19 הפכה טנג'יר למרכז הדיפלומטי של מרוקו. כאשר שאר המדינה חולק לחסויות ספרדיות וצרפתיות בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היתה טַנְגִ'יר (טָנזֶ'ה בצרפתית ובפי המקומיים) סלע מחלוקת בין כוחות האירופיים.

שוק בטנג'יר

המשבר המרוקאי הראשון הידוע גם כמשבר טנג'יר היה משבר בינלאומי בין המעצמות האירופיות השונות שנגע למצבה של הקולוניה הצרפתית במרוקו. המשבר פרץ במרץ 1905ונמשך עד מאי 1906. בשנת 1904 אישרה מחדש בריטניה את שליטתה של צרפת במרוקו, במסגרת מה שכונה "ההסכמה הלבבית". ב-31 במרץ 1905ביקר בעיר טנג'יר שבמרוקו קיסר האימפריה הגרמנית, וילהלם השני, והכריז כי הוא מעוניין בעצמאותה של מרוקו. בהצהרה זו ביקשה גרמניה לסכסך בין שתי המעצמות (בריטניה וצרפת) ולבחון את מידת חוזקה של "ההסכמה הלבבית". הציבור הצרפתי זעם על גרמניה, וכך היה גם בבריטניה. שר החוץ הצרפתי, נקט עמדה נוקשה כנגד הגרמנים, אך הוא הוחלף בתפקידו על ידי רוביה שרצה להקים ועדה שתפתור את המשבר. גם צרפת וגם בגרמניה התנגדו להקמת הוועדה. המצב הוסלם כאשר גרמניה הזיזה את כוחותיה אל עבר הגבול עם צרפת בדצמבר של אותה שנה והצרפתים נקטו באותה פעולה בינואר. בין ינואר לאפריל 1906 פעלה באלחסיראס שבספרד ועדה בהשתתפות נציגי 13 מדינות, שנועדה לפתור את המצב. בעוד שצרפת זכתה לתמיכת בריטניה, רוסיה, איטליה, ספרד וארצות הברית זכתה גרמניה בתמיכת האימפריה האוסטרו-הונגרית בלבד. ב-31 במאי 1906 חתמו הגרמנים על הסכם לפיו מרוקו תקבל עצמאות לכאורה אבל הצרפתים יחזרו לשלוט בנקודות מפתח במרוקו. כן הוחלט שהסחר במרוקו יהיה חופשי לכל העמים ובכך בא המשבר הנוכחי לקיצו. למרות ההסכם נוצר משבר נוסף במרוקו והוא משבר אגדיר (1911).  כל האירועים הללו הביאו להחרפת המתח והרעת היחסים הרעועים ממילא בין גרמניה לשאר מדינות אירופה וזה היה הרקע לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.

ב- 1912, נותר הסטטוס של העיר מעורפל. רק בשנת 1923 הושג פתרון למחלוקת, כאשר טַנְגִ'יר והאיזור שמסביבה הוכרזו 'איזור בינלאומי' בפיקוח נציגיהן הדיפלומטיים של צרפת, ספרד, בריטניה, פורטוגל, שבדיה, הולנד, בלגיה, איטליה וארה"ב. אפילו הסֻלְטָאן של מרוקו היה מיוצג על ידי דיפלומט שמונה בידי הגנרל הצרפתי במקום. בשנים 1924-23 נקבעה העיר כאזור סחר חופשי בינלאומי המנוהל במשותף על-ידי צרפת, ספרד ובריטניה. מאוחר יותר (1928) הצטרפה לניהול העיר גם איטליה. בזמן מלחמת העולם השנייה שלטה באזור ספרד. בסוף המלחמה חזרה העיר לשליטה בינלאומית כתוצאה מהסכם משותף של צרפת, בריטניה, ארצות הברית וברית המועצות. לפי חוק שנחקק בשנת 1953, שלטה בטנג'יר מועצה מפקחת בינלאומית, מורכבת מנציגי תשעת הכוחות. הכוח המחוקק נתון לאסיפה של 27 חברים ממדינות שונות. ביניהם שלושה יהודים שייצגו את הקהילה היהודית המקומית. זכות זו של ייצוג נכללה לפי הסכם בין מרוקו ותשעת הכוחות. העיר נשארה בשליטה בינלאומית עד לשנת 1956 אז חזרה לידיים מרוקניות. אחרי שמרוקו זכתה בעצמאותה בשנת 1956, אוחדה טַנְגִ'יר עם שאר המדינה. טַנְגִ'יר שהיתה עיר עצמאית תחת שלטון ניטראלי במשך 33 שנה, הפכה למרכז פיננסי למאות בנקים, ולנציגויות מסחריות בינלאומיות. אלו שנים שהוסיפו רבות לפיתוחה הכלכלי.

אתרים בטנג'יר

טנג'יר היא הנמל שאליו מגיע מי שחוצה מאירופה. ביקורת הדרכונים לנכנסים עם דרכון אירופאי היא קצרה וקורקטית. אפשר להמיר כסף ביציאה מהנמל ובכל מקום במרוקו יש כספומטים.
המלונות הזולים נמצאים בעיר העתיקה שמעל הנמל. יוצאים מהנמל, פונים ימינה (מערבה) במדרגות או בכביש העולה אל תוך העיר העתיקה. המלונות נמצאים כמה מאות מטרים בהמשך הרחוב ולידם מסעדות בתי קפה, חנויות וסרסורים שיספקו חשיש או כל חפץ אחר.
תחנת האוטובוסים של טנג'יר נמצאת כשני קילומטרים מהעיר העתיקה. פטיט טקסי – חמישה דרהאם. יש גם רכבת מטנג'יר שאפשר לנסוע איתה ישירות למראכש.
טנג'יר היא עיר הולדתו של הנוסע המרוקני המפורסם אִבּן בַּטוּטא, מי שמקובל בתור הנוסע המוסלמי שנסע יותר זמן ויותר מרחק מכל אדם אחר בין סוף המאה ה-13 ואמצע המאה ה-14. שמו מוזכר בנשימה אחת עם מרקו פולו, הנוסע הונציאני שקדם לו בעשרים שנה.

העיר העתיקה (מדינה)

כמו ערים גדולות אחרות במרוקו, גם טַנְגִ'יר כוללת מָדינה (עיר עתיקה) עם סמטאות מתפתלות, שמזכירה את מרוקו שלפני התקופה הצרפתית. לב המֶדינה היא כיכר פּטי סוֹקוֹ (Petit socco – השוק הקטן), על בתי הקפה והמסעדות שלה. בתקופה שהעיר היתה איזור בינלאומי, המקום הזה היה מרכז הפשיעה של העיר, וגם כיום יש בה עדיין אוירה מפוקפקת משהו. תמיד יימצא מישהו שילחש על אזנך הצעות מפתות שנשמרו במיוחד בשבילך. הדרך הצרה של רחוב דה קרטיין (Rue des Chretiens) מובילה אל הקַצבּה (מצודת העיר), שמעניין לסייר בה.

* הקַצבּה (מצודת העיר): הקצבה, כיאות למצודת העיר, בנויי בנקודה הגבוהה ביותר של העיר. ביסודה נבנתה כבר על ידי הרומאים כדי להגן על העיר ושימשה אותם גם בתור מרכז מינהלי. לימים ישבו בה הסֻלטאנים השונים ששלטו בעיר. הכניסה אל הקצבה היא דרך בּאבּ (שער) אלעאשה, הנמצא בקצה רחוב אִבּן רַסוּלי (Rue Eben Rasuli ), המהווה את המשכו של רחוב דה קַרטיֶין. מהשער מגיעים אל חצר גדולה ופתוחה, המוקפת בבניינים. חצר זו מובילה אל דאר אלמַחַ'זֶן, ארמון הסֻלטאן לשעבר, ועתה מוזיאון.

*דאר אלמַחַ'זֶן (ארמון הסֻלטאן): הארמון הוא האתר החשוב ביותר בקצבה. הוא נבנה על ידי מוּלאי אִסמעיל במאה ה-17 והורחב בהדרגה על ידי הסֻלטאנים שבאו אחריו עד 1912. כיום שוכן במבנה הארמון מוזיאון די מעניין המציג עבודות אמנות ומלאכת יד, שבהן קרמיקות מפאס ומסאפי. תקרת העץ המגולפת של הארמון ייחודית ומושכת את העין.

*בית הקפה דטרויט: אחת מהאטרקציות התיירותיות של המֶדינה. בית הקפה שוכן בחצר הגדולה המוקפת חומה בקומה השנייה. עיקר פרסומו של בית הקפה נעוץ במייסדו, בריאן ג'ייסון, שכתב בשנות ה-60 עבור להקת האבנים המתגלגלות. בראשית נקרא המקום בשם "אלף לילה ולילה" ושמו נודע בעיקר בשל להקת נגני הטראנס שניגנו שם בשנות ה-60.  היום בית הקפה מהווה אטרקציה מיוחדת לתיירים. כל קבוצות התיירים מובלות אליו והוא צפוף מאוד. המקום שווה בעיקר בגלל המרפסת שלו הצופה אל הנמל. רוב התיירים יוצאים אל המרפסת ושם מגישים להם את תה הנענע המסורתי בליווי עוגות מרוקאיות, כשברקע משמיעה הלהקה המקומית מנגינות אירופאיות.

*המוזיאון האמריקאי: המוזיאון האמריקאי הוא מזכרת מרתקת לעובדה שמרוקו הייתה המדינה הראשונה בעולם שהכירה בעצמאות ארצות הברית. המוזיאון נמצא במֶדינה בדרך לנמל ולחוף הים. הבניין עתיק ויפה וגם שמור היטב.

עוד כדאי לבקר בנמל ובחוף הים. חופי הים הארוכים בטנג'יר משתרעים דרומה ומזרחה. בחלק הצפוני נמצאים בתי מלון לרוב. בטיילת נעים לטייל ובקיץ נערכים בה מופעי רחוב.

רצוי גם להציץ לעבר המסגד הגדול, מסגד אִסמעיל. את המסגד בנה במחצית השנייה של המאה ה-17 הבנאי הגדול מוּלאי אִסמעיל. אין כניסה לשאינם מוסלמים אבל אפשר להתבונן בו מבחוץ.

העיר החדשה, ויל נוּבֶל (ville nouvelle)

בעיר החדשה הצרפתית שדרות רחבות. חנויות מודרניות, בנייני משרדים ורוב המסעדות והמלונות הטובים יותר. הכיכר המרכזית של העיר, גראן סוֹקוֹ (grand socco – השוק הגדול), נמצאת בין המֶדינה והוויל נוּבֶל. בכיכר גראן סוקו יש שוק יפהפה. אתרים מעניינים אחרים הם גני מֶנדוּבּיה Mendoubia)), מסגד סידי בּוּנַאיבּ ((Sidi Bounabib ובניין האוניברסיטה מיסודם של שושלת המרינים.

טיולים קצרים באזור כוללים את עיירת ההרים שפשוואן, כפר הדייגים אסילה ומערות הרקולס בכף ספרטל. טנג'יר נמצאת חמש שעות נסיעה ברכבת מרבאט, ומעבורות מקשרות בינה לבין ספרד וגיברלטר.

===============

מערות הרקולס ואטלנטיס

המצר המפריד בין ספרד למרוקו נקרא בפי היוונים והרומאים בשם "עמודי הרקולס". הרקולס תואר כגיבור גדול מידות, שעמד, רגליו מפושקות, האחת נטועה בספרד והשנייה במרוקו. האניות שהפליגו בין הים התיכון לבין חופי האוקיינוס האטלנטי בספרד ובמרוקו, עברו בין רגליו וברשותו, והוא, ממרום גובהו, כיוון את התנועה. ועליו נאמר: רגליו נטועות במים וראשו בשמיים. כ-25 ק"מ דרומית מערבית לטנג'יר נמצאת מערת הרקולס.

אבל לא רק הרקולס קשור למקום בדמיונם הקודח של מחברי מיתולוגיות. באחד מימי הקיץ הקרובים, ביוני 2004, יצאה קבוצה מכובדת של חוקרים צרפתיים לחפש אגדות. ספינה קטנה יצאה לכיוון מצר גיברלטר ועגנה אי שם בנקודה כלשהי ממערב למצרים, כ- 20 ק"מ צפונית מערבית לטנג'יר. בשלב מסוים הורידו אל פני המים צוללת זעירה מאוישת בידי שני אנשים וצללו למעמקים. בכך הגיע לשיאו אחד ממבצעי החיפוש היותר מוזרים בהיסטוריה המודרנית- החיפוש אחר היבשת האבודה אטלנטיס.

ינואר 2004. ארכיאולוג ואנתרופולוג צרפתי בשם פרופ' ז'ק קולינה ג'ירארד, מאוניברסיטת פרובאנס מצרפת, חושב שהוא יודע בדיוק היכן שקעה אטלנטיס. שותפים עימו הם שני יורדי ים מפורסמים: צרפתים בשם פול הנרי נארגל וג'ורג' טולו, שהיו מעורבים במציאת הטיטאניק. ג'ירארד עצמו נקלע לסיפור האטלנטיס במהלך מחקר שביצע אודות דפוסי נדידה של בני אדם מאירופה לצפון אפריקה בתקופת עידן הקרח האחרון.  בשיאו של עידן הקרח הקטן לפני כ- 19,000 שנים היה מפלס המים של הים, לפי חישוביו של ג'ירארד, נמוך יותר בכ-110 מטרים ממצבו היום. מודל מיוחד שבנה מראה כי באזור עמודי הרקולס הייתה קבוצה של איים רדודים שאפשרו לאנשים הקדמונים לחצות בעזרתם את מעבר המים ולהגיע מאירופה לאפריקה. לפני כ- 11,000 שנים החלו הקרחונים להפשיר, ומי הים העולים הציפו אזורים יבשתיים נרחבים, לרבות אותה קבוצה של איים רדודים באזור המצרים המכונה כיום ספארטל(Spartel) . זו בדיוק הנקודה שג'ירארד רוצה לחבר את המציאות עם המיתוס. כתבי אפלטון המדברים על אטלנטיס נכתבו לפני קצת יותר מ-2,000 שנה והזמן שבו שקעה היבשת – על פי כתבי כוהנים מצריים, כ-9000 שנים קודם לכן, חופף לזמן בו הפשירו הקרחונים והביאו לכך שאיי המצרים הוצפו במהירות יחסית (בקצב של כשני מטרים כל מאה שנה).

חברי המשלחת טענו כי הצליחו, על פי צילומים, לזהות מקום שאולי שימש כנמל לבני אטלנטיס הקדומים. במקום הזה החלו החיפושים שמומנו על ידי משקיעים פרטיים. בשלב הראשון שנמשך כשבועיים, הם תרו אחר כלים, ובעיקר מערות שיכלו לשמש כמגורים לתושבי היבשת ששקעה. אם אלה ימצאו, הבטיח ג'ירארד בראיונות שנתן לכלי תקשורת, נחזור לשם עם מצלמות משוכללות יותר שיאפשרו לנו לצלם ולבחון את הממצאים מקרוב.

האם נמצאה אטלנטיס?
=================

בית הקברות היהודי בטנג'יר

היהודים בטנג'יר

היישוב היהודי בטנג'יר עתיק יומין. שכונתה הצפונית של טנג'יר קרוייה ואד אַליַהוּד (גיא היהודים), והיא קיימת מאז הכיבוש הערבי בראשית המאה השמינית. עדות ספרותית ראשונה ליישוב היהודי בטנג'יר מצוייה בספר "סדר הקבלה" של אברהם בן דויד, יהודי שחי בטולדו במאה ה-12. יהודי טנג'יר הושמדו בטבח שערכו בהם המֻוַחִדוּן במאה ה-12. הקהילה נתחדשה כנראה באמצע המאה ה-16. מגורשי ספרד שהגיעו לקהילה הפיחו בה חיים מחודשים, בהשקעה של רכוש רב, ובקשרים עם יהודי ספרד ופורטוגל, ובזכות חוסנם האינטלקטואלי. על כך אפשר ללמוד מ"מגילת פורים" המיוחדת של יהודי טנג'יר, שנקראת מידי שנה ביום ב באלול, והמספרת על נס הצלתם ומפלתו של סבסטיאן מלך פורטוגל ב-1578. (מגילת פורים נוספת של יהודי טנג'יר נקראת בכ"א באב, לזכר נס הצלת שכונתם מהפגזה ימית). מאז המשיכה הקהילה בקיומה. חיי היהודים השתנו לטוב או לרע בהתאם לשלטון בעיר. היו תקופות שפל, אך היו גם שנות פריחה שאפשרו ליהודים לעסוק במסחר ומלאכה. במאה ה-17 היתה הקהילה בשפל המדרגה; גם רב מקומי לא היה בה, והיא עמדה תחת הנהגת רבני תֶטואן. במחצית השנייה של המאה ה-18, עם פריחתה הכלכלית של העיר, השתפר בהדרגה גם מצב היהודים שבה. רק בין השנים 1792-1790 עבר עליהם גל רדיפות מטעם הסֻלטאן מוּלאי יַזיד. באות תקופה גם יצאה הקהילה מתחת חסותה של תטואן והיה בכוחה לנהל את ענייניה בעצמה. הרבנים ממשפחת טולדנו שימשו בה בהוראה ובדיינות החל מ-1806, ושמואל בן סימבאל, שהיה יועץ המלך, היה ראש הקהילה. ב-1834 אירע בטנג'יר מעשה קידוש השם של הנערה סול חתואל שהפך לאגדה ועליו התחברו מחזות ושירים.  בית ספר "אליאנס" שנבנה במאה ה-19 העניק לקהילה היהודית השכלה בניחוח צרפתי, עובדה שקירבה את היהודים לצרפת והבדילה ביניהם ובין המוסלמים. בשנות ה-50 של המאה העשרים חיו בטנג'יר כ-12 אלף יהודים. מחציתם עלו לישראל בגלי העלייה הגדולים של סוף שנות ה-50 וראשית שנות ה- 60. המחצית השנייה עברה למדינות אירופה ואמריקה. בטנג'יר יש כ- 10,000 יהודים, רובם ספרדים. הם מיוצגים ע"י הוועד היהודי. יש בית דין רבני ומספר מוסדות גמ"ח (גמילות חסדים). ישנה הגירה מטנג'יר בייחוד של צעירים. בטנג'יר יש בית ספר אחד של אליאנס ובית ספר אחד של הקהילה היהודית. יש גן-ילדים, בית ספר תיכון, ישיבה וסמינר לרבנים. בסה"כ כ- 1200 תלמידים. בטנג'יר היום כ-20 בתי-כנסת.

הרובע היהודי נמצא במֶדינה. רחוב בית הכנסת (Rue des Synagogues) הוא רחוב שכל אורכו 150 מטרים, אבל בעבר היו בו 25 בתי כנסת. היום עומדים בו בתי כנסת מהמאה ה-19, שנבנו בסגנון מורי-אנדלוסי. תמצאו בהם פריטים יהודיים מקוריים ומעניינים, עשויים כסף וזהב, ספרי תורה עתיקי יומין, ארונות קודש מגולפים, תקרות וקירות מצופים אריחים מקרמיקה וגבס מפוסל. אפשר לבקר בבית הכנסת "משה נבון" משנת 1878, ובבית הכנסת "שארית יוסף" משנת 1870. קיים בית כנסת נוסף, משנת 1840 ע"ש יהודה אזינקוט, ברחוב נאצרייה 2. מחוץ למֶדינה יש בית קברות עתיק שבו נקברו ר' מרדכי בן ג'ו ור' חביב טולידנו. בבית הקברות החדש נקבר ר' יהודה אזינקוט.

המגדלור בכף ספרטל

===================

ספר לקריאה: מואיז בן הראש, בשערי טנג'יר, הוצאת מובן, 133 עמודים.

האב של משפחת בן זמרה נפטר בשיבה טובה ומשאיר צוואה הנקראת על ידי בני המשפחה בשלושים למותו. בצוואה הוא מודיע למשפחה המופתעת שיש לו בן מהעוזרת המוסלמית שעבדה בביתם לפני שלושים  מבני המשפחה יוצאים לחפש אחר האח האבוד.
הספר מתחלק למסע לעיר הולדתם של הבנים, תטואן במרוקו, ולשיבה שלהם למקומות שבהם הם גרים, ישראל, פריז, מדריד. דרך המסע שבו הם פוגשים את אם האח האבוד, הם מתמודדים עם העבר שלהם, עם מצבם כיום ועם העתיד המעורפל של כל אחד מהם. כמו בספריו הקודמים של משה בן הראש, הבית לא נמצא לא שם בעבר ולא כאן בהווה, וקירות הבית הן המסע האינסופי בין מקום הולדתם לבין מקום מושבם של בני המשפחה.
זהו רומן הבוחן דרך סמלים ומצבים קיצוניים את הקשר בין יהודים ומוסלמים במרוקו, את הקשר של בני המשפחה המרוקאית לשכניהם המוסלמים ואת ההכחשה שיכול להיות להם אח חצי מוסלמי.
(רומן זה הוא החלק השלישי בטרילוגיה הספרדית, הכולל את "מפתחות לתטואן", ואת "לוסנה" ובה מככבים הענפים השונים של משפחת בן זמרה).

=====================

2. השאלה היהודית
   ראשיתם של דברי ימי ישראל באפריקה מערבה למצרים בדברי אגדה מופלאים: על ארץ כנען שנועדה והובטחה לבני ישראל; על נסיגתם של אנשי צור וצידון, ששלטו קודם לכן על מבואות מצרים, אל אפריקה, לאחר שגורשו מארץ כנען על ידי יהושע בן נון; על ניצחון דוד על גלית הפלשתי-בֶּרבֶּרי; על יואב בן צרויה, שרדף את הפלשתים עד קצה המערבי והדרומי של אפריקה; על אניות תרשיש, היא אפריקי; על בית כנסת קדום שהוקם בימי שלמה המלך; על אבן מבית מקדשו של שלמה, שהושקעה בגריבה, היא ג'רבה; על בית הכנסת עטור האגדות באי ג'רבה – כל אלה מסורות עממיות וסיפורים שכינסום בכתובים בתקופה קדומה חכמינו וגם חכמי הגויים, יוונים וערבים, או שהיו מתהלכים בפי העם ונרשמו רק בדורות האחרונים.

החל מהמאה הרביעית לפני הספירה מתחילות להצטבר נקודות אחיזה בודדות: רמזים במקורות ספרותיים ובממצאים ארכיאולוגיים שמצטרפים יחד למידה המאפשרת לשער השערות על דברי ימיהם של היהודים באזור. העדויות הראשונות בדבר הימצאות יהודים בתור פרטים בודדים ואפילו בתור קבוצות גדולות, נוגעות לאזור קיריני, היא קירינאיקה שבלוב. אין איזכור בתקופה הזאת של יהודים בחלק המערבי של צפון אפריקה, היא מַוּריטניה, הלוא היא מרוקו של ימינו. כנראה לפני המאה השנייה לספירה לא הגיעו יהודים למַוּריטניה. ההגירה מערבה הגיעה קודם כל לאזור קרתגו, היא תוניסיה של ימינו. באזורים אלה התגלעו  קונפליקטים חמורים בין האוכלוסייה הפונית המקומית המתייוונת לבין היהודים. קונפליקטים אלה מצאו את ביטויים בכל מיני אגדות ומסורות על יהושע בן נון השודד שהניס את הכנענים מארצם ורדף אותם עד לקרתגו.  היהודים אימצו את המוטיבים האלה והפכו אותם לנשק נגדי בשינויי שם וגיבורים. האגדה המקומית יודעת על מצבות זיכרון במקומות שונים בקצות מרוקו, גם באי ג'רבה שבדרום תוניסיה, שעליהן חרותה הכתובת: "עד הנה רדפתי אני, יואב בן צרויה, את הפלשתים". אמנם מסורות אלה נמסרו רק בדורות האחרונים, אבל אין ספק שהן קדומות ונמסרו מאבות לבנים במשך דורות רבים.

=============

השפעות הלניסטיות-רומיות?

המלך מידאס והמִידְיָאס (גרביים)

על פי אגדות יוון ורומי, למלך מידאס היו אוזני חמור והוא התבייש להסתובב בגלוי. מה עשה? החל להסתובב עם כובעי גרב ארוכים כדי להסתיר את סודו, ורק הסַפָּר שלו ידע על קיומם של אוזני החמור. המלך מידאס השביע את הספר שלו לשמור על סודו, וָלא – יערוף את ראשו. אולם הספר לא היה יכול לעמוד בנטל הכבד של הסוד, ולאחר שהתענה ימים רבים בשמירת הסוד נשבר יום אחד, הלך לשפת הנהר, במקום שאיש לא ראהו ולא שמעו, בין צמחי הסוף, חפר בור עמוק וצעק לתוכו "למלך מידאס אוזני חמור".

הסוּף קלט את הקריאה, ובכל פעם שנשבה הרוח בין עליו יצאה משם קריאה;  "למלך מידאס אוזני חמור", והקריאה נשמעה בכל רחבי הממלכה, מגלה את סודו של מידאס לכל תושביה, ושמה ללעג את מידאס.

יודעי סיפור אומרים שכנראה מכאן השם מִידְיָאס, שהם גרביים בערבית-יהודית-מַגרִבּית.

====================

סורק הצמר

בימי הקיסרים שעלו על כס רומי החל מן המאה השנייה לספירה נשתפר מצבם של היהודים בכלל ושל היהודים בצפון אפריקה בפרט. הענקת זכויות אזרחיות ליהודים ומעמד נסבל לדתם שילבו אותם במסגרת האימפריה הרומית ואין הם נבדלים משאר האוכלוסים אלא בדתם. מלחמתם של אבות הכנסייה הנוצרית ביהדות במאה השלישית ובמחצית המאה הרביעית לא הוכתרה בהצלחה בצפון אפריקה. כאן רבו המתייהדים למחצה, לשליש ולרביע. אולם משנעשתה הנצרות לדת שלטת באימפריה  ונתבסס מעמדה של הכנסייה הרשמית, הוזעקו הקיסרים והמנגנון הממשלתי לעזרתם של נציגי הכנסייה בצפון אפריקה, ונתפרסמה שורה של פקודות מכוונות נגד יהודים, מתייהדים וכופרים, הלא הם הנוצרים הדוֹנַטיסטים. הפוגת מה ניתנה ליהודים עם הכיבוש הוַנדלי של צפון אפריקה (430).  הוַנדלים עצמם היו נוצרים אַריאנים והתנגדו לכנסייה הרשמית. ההפוגה תמה כשהצליח הקיסר הביזנטי יוסטיניַנוס לכבוש מחדש את צפון אפריקה מידי הונדלים (534). יוסטיניַנוס היה הראשון שהוציא את היהדות מחוץ לתחום החוק. בפקודה הזהיר את האריאנים, הדוֹנַטיסטים, היהודים ואחרים שלא יעיזו לעשות נפשות לאמונותיהם ואסר על החזקת בתי כנסת. קיסר אחר, פוקַס, גם ציווה על היהודים להשתמד. יהודי ספרד, שנרדפו עד צוואר על ידי המלכים הויזיגותים הקתולים, נמלטו בהמוניהם לתחום מַוּריטניה טינגיטַני, הקרובה אליהם, כל אימת שהיה גל גזירות בספרד, היה במקביל גל הגירה של יהודים למַוּריטניה, למרות הגזירות הביזנטיות. בימי הקיסר הרקליוס במאה השביעית נתחזקו הגזירות נגד יהודים, אמנם בעיקר בארץ ישראל.  אבל בינתיים התחולל מהפך היסטורי שאיש לא שיערו, והערבים, שנתאחדו תחת דגל מוחמד, אללה והאִסלאם, פרצו אל במת ההיסטוריה וחוללו שינויים אדירים.

קרדיט:

ערכים וצילומים מויקיפדיה

מואיז בן הראש

יעקב אלפסי (אבויה)