מרוקו – מסע בעקבות הזמן ח

פרק ח

מרוקו העצמאית – המאה ה-20

                                                                                    נְעֶש פְחַאל אְלְכְּלְבּ, תְפִיק פְחַאל אְלְעְרוֹס.

                                                                                      שן כמו כלב, תקום כמו חתן.

                                                                                               (נאמר על מי שעובד קשה ורואה ברכה בעמלו).

                                                                                                           פתגם השגור בפי יהודי מרוקו

1. 1. המאבק לעצמאות

   

   תערוכה בקזבלנקה (ויקיפדיה)

התפוררות הסדר הפוליטי והחברתי הואטה במידה ניכרת בשלהי המאה ה-19 בזכותו של סֻלטאן מוכשר ותקיף, מולאי חסן הראשון. לאחר מותו של הסֻלטאן, הואץ התהליך והגיע לשיאו במלחמת אזרחים. בינתיים, נחתם למעשה גורלה של מרוקו הרחק משטחה, ב"הסכמה הלבבית" מ-1904 בין בריטניה וצרפת, שהעניקה לאחרונה יד חופשית במרוקו. התנגדות גרמנית דחתה את הבלתי נמנע בשמונה שנים נוספות, אך ב-1912 אולץ הסֻלטאן עַבּד אַלחאפִט' לחתום על הסכם הפרוטקטורט, שחילק את ממלכתו לשני אזורי חסות בשליטת צרפת וספרד.

ב-22 השנים הבאות ניהלו שתי המדינות מסע צבאי מקיף ויקר להכפפת המדינה כולה לשלטונם. המהלך הזה עלה בחייהם של יותר ממאה אלף מרוקאים וכמה אלפי צרפתים וספרדים, ובסופו, ב-1934, אוחדה מרוקו לראשונה זה 200 שנה תחת שלטון ריכוזי יעיל. מעצבה המכריע של מדיניות צרפת במרוקו היה מושלה הראשון, מרשל ליוטה, שבמשך 13 שנים חלש על כל זרועותיו של הממשל, שאותו בנה בעזרת קבוצה של עוזרים צעירים ומיומנים. ליוטה המיר את פאס, הבירה הטרום-קולוניאלית, ברבאט, שתהפוך בעתיד לבירתה של מרוקו העצמאית. קזבלנקה השכנה התפתחה במהירות והפכה לנמל הסחורות העיקרי ולמרכז הכלכלי של הממלכה.
בשנות השלושים של המאה ה-20, בעקבות המשבר העולמי והבצורת הקשה ששברה את מטה לחמם של יושבי ההר, עקרו עשרות אלפי פלאחים לשיפולי הערים הגדולות והקימו שכונות עוני, הבידונוויל,(Bidonvilles) ,שחלקן עדיין מקדמות את פני התייר הבא בשעריהן. בה בעת גדלה מאוד האוכלוסייה האירופאית שהשתכנה בשכונות חדשות, המופרדות מהעיר העתיקה, ה"מדינה", אשר נשמרה למוסלמים בלבד.
חוואים מצרפת התחילו להגר למרוקו ולהשתלט על אדמות העמקים הפוריות, שהופקעו ברובן מהשבטים. שיטות השקיה חדישות הונהגו לקידום חקלאות מודרנית, אך לא במגזר השבטי, שנותר ברובו מפגר ומוזנח. עיוותים מבניים אלה נותרו במרוקו העצמאית, ותיקונם הוא אחד האתגרים החברתיים המרכזיים הניצבים כיום בפני המלך החדש.

הכוח החדש – לאומיות

מדיניותו הנוקשה והמפלה של המשטר הקולוניאלי נתקלה בהתנגדות עממית. ראשונים להניף את נס המרד היו שבטי הבֶּרבֶּרים ההרריים, שלחמו לשווא לשמר את עצמאותם. קרובים מכל להשגת מטרה זו היו שבטי הריף שבצפון: כבר בתחילת שנות העשרים של המאה שעברה הם הביסו את הצבא הספרדי, אך התרחבות מלחמתם לאיזור הכיבוש הצרפתי חרצה את גורל ההתקוממות לשבט, ואת מנהיגם, עַבּד אַלכַּרים, לגלוּת – לא לפני שצרפת נאלצה לשגר למרוקו מאה אלף חיילים בהנהגת גיבור מלחמת העולם הראשונה ובוגד השנייה, מרשל פֶּטֶן. דיכוי המרד בצפון וחיסול איי ההתנגדות האחרונים בפסגות האטלס פינו את הבמה לכוח חדש – לאומיות.

פעילותה של התנועה הלאומית המרוקאית החלה ב-1930, בתגובה לניסיון צרפתי מגושם ליצור פירוד בין ערבים ובֶּרבֶּרים באמצעות מתן אוטונומיה שיפוטית למערכת החוק השבטי המסורתי. בכמה ערים פרצו הפגנות בהנהגת צעירים משכילים, שנחשפו לערכי המערב וביקשו ליישמם בארצם. בתחילת המאבק היו תביעותיהם צנועות, אך הסירוב הצרפתי להיענות להן הוביל להקצנת הדרישות, ובסופו של דבר להקמת מפלגת האִסתִקלאל (עצמאות), ב-1944, ולתביעה לסיים לאלתר את משטר החסות הקולוניאלי. שלוש שנים אחר כך תמך הסֻלטאן מוחמד החמישי בפומבי בעקרון העצמאות, ושש שנים מאוחר יותר, ב-1953, החליטו הצרפתים להדיחו ולהגלותו ממרוקו. צעד זה גרם להקצנה מיידית במאבק הלאומי, שעבר בהדרגה לפסים אלימים. הצרפתים התחילו לאבד שליטה על המצב, ולבסוף, בשלהי 1955, החליטו להחזיר את מוחמד החמישי ולהמליכו כשליט מרוקו העצמאית, שתיכון עם תום שלטונם ושלטון ספרד.

מרוקו הייתה שבטית-דתית ללא שלטון מרכזי ארצי במובן המוכר לנו, אלא שלטון שבטי מקומי של מנהיג, ראש שבט, על חבל ארץ או מספר מחוזות. בתוך אנרכיה זאת ישב מלך, סֻלטאן, שכיסאו התנדנד מצב זה היה מאז תחילת השלטון הצרפתי ועד 1956. עם קבלת העצמאות וצאת הצרפתים שב השלטון המרכזי הממלכתי- מלכותי של השושלת העַלַוית השולטת משנת 1666 ועד היום . כיום במרוקו כולה שלטון מרכזי אחד.

חדירת רעיונות מערביים ותפיסות לאומיות מערביות ב-1934 להתארגנות קבוצה לאומית-שמאלית, שדגלה  בתיקונים בתחומים רבים, ןדרשה עצמאות מלאה למרוקו וסיום החסות הצרפתית. הקבוצה ניהלה משא ומתן עם ממשלת צרפת. ב-1937 התפלגה הקבוצה לשתי מפלגות, "המפלגה הלאומית" ו"המפלגה העממית", אך התעמולה נגד שלטון צרפת נמשכה, גם לאחר שנאסרו מנהיגים והוגלו. התחיל מפנה בקרב הפעילים הלאומיים במרוקו. הם מתחילים לחשוב על סיום המלחמה. הדרישות החדשות זה סילוק הפרוטקטורט ודרישה לעצמאות. השפיעה על כך העצמאות שניתנה ללבנון ב-43'. חלה גם התעוררות בלאומיות הערבית בכלל המזה"ת. גם התסיסה באלג'יר השפיעו על מרוקו. גם התבוסה של צרפת ב-1940, פתחת את העיניים למרוקו. לפתע התברר שניתן לנצח את צרפת.

==============

עַאם אְרוֹז – שנת האורז – 1938

בשנת 1938, היתה בצורת קשה במרוקו, שכונתה: "עַאם אְרוֹז" – שנת האורז, שנה שאכלו בה רק אורז, ושנה זו מהווה נקודת ציון חשובה, אפילו לחישוב גיל או מאורע מסוים. לאחר שנת הבצורת פרצה מגיפה ואנשים רבים מתו מטיפוס. עדות לכך ניתן לראות בבית החיים בפאס והמצבות הרבות ללא שמות. היהודים נאלצו לקבור את מתיהם מהר ככל האפשר, על מנת שהמגיפה לא תתפשט. מספרים שחברת ר' שמעון – חברא קדישא שמו את מבטחיהם בה' וקברו את המתים על פי ההלכה על אף הסיכון שהיה בכך.

לפי עדויות תושבי אַזֶמוּר, יהודים ומוסלמים כאחד, המצב היה קשה עד כדי כך שהיו מכים אנשים שהיו מוכרים לחם שהיה מצרך יקר, וחוטפים לחם לאכול. מסופר על ערבי שהיה מגיע למלאח והיה מכה את בטנו באבן נחל והיה אומר תוך כדי: "זה מה שיש לי לתת לך היום". היהודים במלאח היו נותנים בשבת קצת מהחמין לערבים שהיו רעבים, על אף מצבם הקשה והרעב שהיו שרויים בו. מאחר והסוכר היה יקר היו ממתיקים את התה עם תמרים.

מגיפת הטיפוס לא פסחה על אַזֶמוּר ורבים מתושבים היהודים והמוסלמים נדבקו בה. על מנת לעצור את ההתפשטות נאסר על היהודים לעבור לשכונות המוסלמיות, על ידי כך שחסמו אזורים שלמים בחבלים.

===================

היתה תקווה שההשתתפות המרוקאית במאמץ המלחמתי הצרפתי, תניב תמורה מצרפת בדמות שינוי מדיני. כל אלה דחקו את מה שנשאר מהתנועה הלאומית במרוקו לקו חדש שהתבטא בהקמתה של מפלגת האִסתִקלאל, 1944, שהתגבשה משתי המפלגות הקודמות. הם פרסמו עצומה ב-11 בינואר 44'. היא הוגשה כעצומה לסֻלטאן ולנציבים המערביים (אמריקאיים, צרפתים בריטיים), והיא פורסמה ברבים. 58 איש חתמו על העצומה. הטענה של ותיקי האִסתִקלאל היתה שהם גייסו פעילים מכל רחבי מרוקו ושציבור החותמים היה אמור לייצג חתך של החברה המרוקאית. למעשה, לא היה זה כך. החותמים היו קרובי  משפחה וחברים. היה ייצוג יתר לתושבי פאס ומכנאס. מעט מאוד לקזבלנקה לא היה ייצוג נרחב של תושבי מרוקו. העצומה עוררה תסיסה בכל רחבי מרוקו. ב-29 בינואר נאסרו כמעט כל האנשים שחתמו על העצומה. זה הצית הפגנות אלימות בכל רחבי מרוקו.

ההפגנות נפתחו ברבאט, הגיעו עד לארמון המלך. העניינים בפאס יצאו מכלל שליטה. נהרגו בין 25-30 איש ומאות נאסרו. לקח לצרפתים כיומיים להשתלט על המהומות. אצל ותיקי האסתקלאל זה מתואר כשבוע בלתי נשכח, שבוע שנתן תמריץ למפלגה. קזבלנקה נחשבה לספר חדש, עיר מהגרים, לא היו בה רשתות חברתיות כמו בערים אחרות. הצרפתים חששו מקזבלנקה. גם בהרים לא היה עניין בהתססת הציבור שלהם (השבטים הבֶּרבֶּרים), בעניין הלאומיות.

דבר המהומות לא התפרסם במרוקו. היתה צנזורה קפדנית על העיתונים. הצרפתים קיבלו מהמעצמות הבטחה שאין להן עניין במרוקו. בנוסף, היה עליהם להרגיע את החזית של הסֻלטאן. הם לא חששו מהאִִסתִִקלאל.

במרץ 1946 הוחלף הנציב והגיע נציב חדש, אריק לבון (Erik Labonne), ששירת בתפקידו ממרץ 46' ועד קיץ 47'. לַבּוֹן לא היה יוצא צבא כמו שאר הנציבים לפניו. הוא היה דיפלומט ששירת קודם לכן במרוקו. הוא נתפס כליברלי. הוא קיבל מנדט מצרפת לנסות לשנות את צורת הפרוטקטורט. לַבּוֹן קומם עליו את המתיישבים הצרפתים וגם את הלאומיים המרוקאים. מה שגרם למכה אנושה עבור לַבּוֹן היה הביקור של הסֻלטאן בטנגי'ר, עיר בין לאומית, לא תחת הפרוטקטורט, בריבונות הסֻלטאן. זה היה ביקור ראשון של סֻלטאן בעיר, אחרי יותר מ-50 שנה. הביקור בעיר עם מעמד לא ברור, על רקע הרפורמות של לבון ותסיסה לאומית עוררה עניין.

באפריל 47' הוא יצא לביקור רשמי בטנג'יר, מלווה בלַבּוֹן. בכל תחנה התקבצו המוני מרוקאים והתלהבו. כשהגיע לטנג'יר הוא התקבל בהתלהבות. הוא נשא נאום שהביא לקיצו של לַבּוֹן וזה היה נאום שהצית את עניין הלאומיות המרוקאית. הנאום שעבר תחת ידיו של הנציב הצרפתי, שונה ברגע האחרון. בנאום שנשא ב-10 באפריל 47', הוא לא הזכיר כנהוג משפט ברכה לצרפת. זה מאוד בלט. בנוסף, לראשונה הוא דיבר בשבח הליגה הערבית ועל זיקתה של מרוקו לליגה. זה מעיד על כוונה יותר לאומית-ערבית מבעבר. הוא לקח את בנו, חסן ובתו, לאלה עאישה. היא היתה דמות מיוחדת הנושא תחום הנשים. היא נאמה ללא רעלה וקראה לנשים להיאבק על מעמדן. עבור המתיישבים הצרפתים במרוקו זה היה הקש ששבר את גב הגמל והם קראו להדחת לַבּוֹן, מה שאכן קרה. וזה פתח את המאבק לעצמאות. הביקור קידש את מעמדו של הסֻלטאן. הביקור הסתיים בטנג'יר והיה ברור שהמלך הופך לדמות לאומית. ראשי האִסתִקלאל חגגו, לזה הם חתרו. המלך נתפס כמנהיג הלאומי. מכאן ואילך מתחילה ריאקציה חריפה. הצרפתים מבינים שהם לא יוכלו לשלוט במרוקו לנצח.

לא כל המרוקאים התלהבו מהברית בין האִסתִקלאל לסֻלטאן. ראשי השבטים שטופחו ע"י הצרפתים, למשל. הבעיה של האִסתִקלאל היתה שהיא דיברה בכמה קולות וייצגה כמה זרמים: שכירי חרב, הנכבדים העירונים, קומוניסטים, המודרניסטים הסוציאליסטים בעלי דעות יותר מתקדמות שהתנגדו לקיום משטר עפ"י הדגם הישן. זו מפלגה לאומית שתופסת תאוצה, אך לא מצליחה ממש לפעול. הם הוצאו אל מחוץ לחוק ב-44'. בנוסף, במרוקו לא היתה מסורת של פעילות מפלגתית.

עבור צרפת, שיקום המגרב לאחר מלחמת העולם השנייה היה עניין של יוקרה. היה ברור לצרפתים שהסֻלטאן הוא הבעיה ולא הפיתרון. הדחת הסֻלטאן נועדה להשיג שקט לצרפתים, עם סילוקו והעמדת בן משפחה אחר, מולאי בן ערפה, בן כ-80, שהיה די קורבן. בקיץ 53' מוחמד החמישי ומשפחתו מודחים למדגסקר, וראשי השבטים העניקו את שבועת האמונים לבן ערפה. פעולה זו קידשה את מוחמד החמישי כקדוש מעונה. זה חיבר יותר את הקשר בין בית המלוכה למאבק הלאומי. הגלית המלך דרדרה את מצבה של מרוקו מבחינה פנימית ומתחילות להופיע תנועות אלימות כמו "היד השחורה", "האריות האמיצים". הטרור כוון בעיקר נגד המתיישבים הצרפתים. בהשוואה למאבק באלג'יריה מדובר במאבק לאומי ולא דרמטי. זה לא נצרב עמוק בציבור המרוקאי. כשנתפסו  חברי המחתרות שהוקמו, הם אמרו שהם נלחמים למען המלך ולמען הארץ. זו סיסמה שחזרה על עצמה אצל אנשים רבים. הצרפתים הבינו שעליהם להחזיר את המלך. המלך עצמו ניהל את המו"מ עם הצרפתים. 2 במרץ 1956- הסתיים השלטון הצרפתי במרוקו ומתחילה תקופה חדשה. הסֻלטאן מוחמד החמישי קיבל את התואר "מלך" ומרוקו נעשתה לממלכה עצמאית. באותו זמן סופחה למרוקו טנג'יר, שהייתה קודם עיר בינלאומית. אולם ספרד סירבה להחזיר את הערים הצפוניות סאוטה (Ceuta) ומליליה (Melilla), והן נותרו עד היום מובלעות ומאחזיה האחרונים באדמת אפריקה.

פרשת אופראן

הכפר אופראן בהרי מול האטלס יושב בתוך נאת מדבר יפה. היהודים שגרו באזור קראו לכפר אפראן: אפר ר"ן – 52, אפרם של 52 יהודים שנשרפו בעודם חיים כאן במערת אופראן.

אופראן כפר חשוב באזור, משום היותו הפתח לסהרה ולארצות השכנות מאלי, מאוריטניה ואלג'יריה. היו בו יהודים רבים יחסית, שניהלו את חיי המסחר. על פי המסורת, היו במקום יהודים עוד מימי הבית הראשון, והם לא ידעו כלל על קיומו של הבית השני.

בו חליס, קאיד מקומי החליט בשנת 1858 שאם ברצונו לשלוט על כל החבל, עליו לאכוף על היהודים את האסלאם (בניגוד מוחלט לרעיון הסובלנות כלפי היהודים והנוצרים המונח ביסודו של האסלאם). בו חליס הכריז כל על כל היהודים היושבים במלאח להתאסלם. מי שיתאסלם יקבל סכום כסף גדול, ומי שיסרב – יעלה על המוקד. הקאיד ציווה על שוטריו להכין מדורה גדולה בכיכר העיר ולרכז לשם את כל היהודים. ראשונים הובאו 50 נכבדי היהודים ומנהיגיהם, כדי להשפיע על שאר היהודים. נותר קלף שעליו רשומים שמות הנשרפים: אפריאט, אפללו, אסבאג, אמגאר, בן סבת, שריקי, עבו, בן זכרי, בוגנים, כנאפו, אוחיון, ריבוח, סיבוני, קדוש, בן סוסן. ביניהם היתה אישה אחת שלא רצתה להיפרד מבעלה ונכנסה למוקד ביחד אתו: שמחה בת נפתלי כנאפו. בראשם עמד הרב יהודה בן הרב נפתלי אפריאט, שעודד אותם להקריב נפשם על קידוש השם ללא פחד ומורא. 52 יהודים הועלו אז על המוקד במערת אופראן. הנשים והילדים מצאו מקלט אצל משפחות יהודיות בכפרים הסמוכים. מספרים שבאותו לילה ירדו גשמי זעף באזור וחרב של אש נראתה בשמים. בו חליס ראה בזה אצבע אלהים ומיד ביטל את הגזירה על היהודים ולא הוסיף עוד להתאנות להם.

בין הנשרפים היה ר מכלוף כנאפו, מנכבדי הקהילה, עשיר גדול ומופלג בתורה, שלו היו שבעה בנים ובנות מאשתו הראשונה. לאחר שהראשונה נפטרה, נשא לאישה בת אסאוירה, סעדה, והיא ילדה לו בן. ביום הברית שלו העלו את היהודים על המוקד. האם והתינוק משה נמלטו לעיר הולדתה, ושם עזרה לה הקהילה לגדל את הבן, שלימים היה סופר בית הדין בעירו אסאוירה.

==================

בחזרה לאופראן

אשר כנפו

הגענו לעיירה צחיחה שהשתרעה על שטח מישורי גדול. בתי העיירה היו בגוון אדמדם כמו רוב הבתים בסביבה הזאת. הצבע הזה נבע מהטיט שנעשה מן האדמה האדומה של האזור.

'מערת אופראן' זהו בית העלמין של העיר אופראן. יש לדעת כי המילה 'מערה' אינה מצביעה על המובן העברי של המילה. כך נקרא כל בית עלמין יהודי ברחבי מרוקו. ידוע כי במערת אופראן הזאת קבורים אנשי שם כמו רבי שלמה בן מימון, רבי עלי הגלילי, רבי יעקב בן שבת ועוד רבים אחרים. יש בידינו מגילות קלף (קמיעין) 'לשמירת הבית' המספרים את ספורה של מערת הנשרפים ורבי עלי הגלילי מתואר שם כמי שהיה תלמידו של רש"י שקבל עליו גלות ובא לאופראן ומת בה. דבר זה מעיד על עתיקותו של בית העלמין הזה. בית העלמין של אופראן נודע בשל התכונות המיסטיות הקשורות בו. ידוע שאיש אינו נכנס לתוכו שמא לא יוציא את שנתו. מתהלכים סיפורים רבים על אנשים שנכנסו ל'מערה' ולא יצאו ממנה או שיצאו ממנה אך מתו תוך זמן קצר. גם התושבים המקומיים מקפידים שלא להיכנס אליה.

הקאיד של אופראן הסביר לי שעלינו לרדת לערוץ של הוואדי היבש שהשתרך לרגלינו, ללכת בערוץ הוואדי עד לקבוצת עצים שהוא הצביע עליה ומשם לעלות ולטפס עד לקבוצת בתים שיכולנו להבחין בהם. 'זהו המלאח היהודי', אמר. בשביל מפותל וצר. ללא פחד, הסיעו הנהגים את רכביהם על אבנים וטרשים. ככל שעלינו התרבו עצי הדקל. התברר שאנחנו בלב לבה של אואזיס גדולה שנמצאת ממש בפאתי המדבר. אני ניצלתי את הזמן כדי לשאול את הקאיד על ההיסטוריה של המקום. הכוונה שלי הייתה לדעת אם הוא יודע משהו על העבר היהודי של העיירה. מה שידע הקאיד לענות לי הוא שהיו כאן פעם הרבה יהודים וחבל שהלכו מפני שהעיירה כבר לא משגשגת כפי ששגשגה בזמן היהודים.

ספרתי לו בקצרה את הפרשה העגומה שהתרחשה במקום זה, איך חיו היהודים בשלווה במשך מאות שנים עם שכניהם הערבים ואיך קפץ עליהם רוגזו של הבאשה בו חליס שדרש מהם להתאסלם וכשלא נענו השליך חמישים גברים יהודים לתוך כבשן האש. וגם כל סופו של בו חליס שנורה למוות על ידי ראש שיירת טֻוַרֶגים שקרא לעברו: "ארור אתה! המטת חרפת עולמים עליך ועל משפחתך! ביישת את כל ערביי אופראן והממלכה!"

המלאח ובית הכנסת של אופראן

בית הכנסת נראה לי עתיק ביותר. הערכתי מיד שהוא בן שמונה מאות עד תשע מאות שנה. כל פנים בית הכנסת על קירותיו, ספסליו, ה'תיבה'-הבמה שלו (במרוקו הבמה המרכזית של בית הכנסת נקראת 'תיבה'), היו צבועים בסיד לבן. התקרה הייתה גבוהה.  החלק המרכזי של התקרה היה מוגבה עוד יותר והיו בו ארבעה חלונות שאפשרו לאור השמש להיכנס לבית הכנסת. למרגלות הקירות הייתה בנויה מעין מדרגה גבוהה ששמשה לישיבת המתפללים. באמצע בית הכנסת היו ארבעה עמודים כל אחד ברוחב של מטר על מטר (בערך) בין ארבעת העמודים הייתה במה גבוהה ששתי מדרגות הובילו אליה. בין שני העמודים המזרחיים הוכנס משטח גדול מאבן, זה היה השולחן שעליו קראו את התורה משטח האבן היה מחובר לשני העמודים בעזרת פינים גדולים שהוכנסו לתוך מגרעות בעמודים. מול השולחן, בקיר המזרחי היה שקע בקיר ששימש בודאי כארון קודש.

בחזרת הש"ץ, כאשר הגענו ל'קדושה', החזן שלנו שר אותה בהתרגשות רבה כמו בימי חג. הסתכלתי על חבריי, כולם עמדו בחרדת קודש. אני הרגשתי מעין קשר בגרוני וכמעט פרצתי בבכי. חשבתי על מכלוף, הסבא של הסבא רבא שלי, שעמד כן לפני למעלה ממאתיים שנה, יחד עם חבריו ועם רבם רבי יהודה בן נפתלי אפריאט, והתפלל לביטול הגזירה הנוראה של בו חליס.

החלטנו להמשיך את דרכנו לעבר ה'מערה', בית הקברות היהודי. הלכנו במשך כשעתיים על הסלעים בהר, ואחר כך ירדנו אל הוואדי, בדרכנו למערת אופראן. הגענו אל בנין לבן קטן. מישהו הפטיר שזה בית הטהרה. איש מאתנו לא רצה להתקדם יותר, הן מפאת העייפות והן בגלל חשש קמאי על מה שעלול לקרות לו אם ייכנס למערה. אבל אני חושב שהסיבה האמיתית שלא רצינו להמשיך היא כי מה שראו עינינו עתה, דמה בדיוק למה שראינו עד עכשיו בדרכנו לכאן, כלומר: במקום מצבות היו כאן רק טרשים ואבנים וסלעים. 'מה קרה לכל המצבות?' שאלנו את עצמנו. לפתע הצביע מישהו על אבן שעליה היה כיתוב: פ"נ הבחור העלוב… ואחר כך תאריך מלפני 249 שנים, כלומר עוד לפני שעלו היהודים על המוקד באופראן.

==================

 היהודים תחת החסות הצרפתית

החוק הצרפתי מ-2 ביוני 1941, הסדיר את מעמדם של היהודים במרוקו, וכלל החמרות רבות: הרחבת רשימת המקצועות האסורים ליהודים, במיוחד העיסוק במתן הלוואות בכל צורה שהיא ובמקרקעין. הותר העיסוק במלאכות ובמסחר סיטונאי. נקבע גם עונש על עבירות שבפקודת המעמד האישי. היהודים התחייבו להופיע למרשם מיוחד של מצבם האישי והתעסוקתי, ולהצהיר על נכסיהם. החוק כלל הגבלת מספר עורכי הדין ורופאים יהודים ל-%2 מכלל העוסקים במקצוע. כמו כן הודחו פקידים יהודים מתפקידיהם, ונמחקו רופאים ועורכי דין, מרשימות בעלי הרישיונות לעסוק במקצועות אלה. על יהודי מרוקו, נאסר להתגורר מחוץ למלאח. אלה שעברו לשכונות אירופיות, לאחר פרוץ המלחמה, חוייבו בקנסות כבדים, ואולצו לחזור מיד למלאח. החזרתם של היהודים לרבעים הדחוסים של פאס, קזבלנקה ורבאט, גרמה למגיפת הטיפוס ומגפות אחרות. ארגונים כלכליים שונים הוסיפו החמרות מיוחדות לגבי יהודים: איסור על עיסוק בייצור סרטים והופעה בסרטים, איסור על עיסוק כקופאים וככרטיסנים, היהודים הוצאו מענף ייצור השמן ומן המסחר בבדים וחוטים. הוגבל מספר הילדים היהודיים בבתי- הספר היסודיים והתיכוניים, ל10- לכל מאה לא-יהודים, ובבתי- הספר הגבוהים, ל3- למאה. היהודים קופחו גם בהקצבות מזון, וקיבלו כמחצית המנה שניתנה למוסלמים. חוק צרפתי, מאוקטובר 1940 אִפשר לעצור יהודים במחנות ריכוז מיוחדים. החוק לא הונהג במרוקו, במקום זאת נכפתה עבודה לטובת הכלל, וארגון היהודים בפלוגות מיוחדות. בימי מלחמת העולם השנייה, הוקמו במרוקו, 12 מחנות עצורים ומחנות עבודה, בהם היו עצורים, גם יהודים, בתנאים קשים. יחסו העוין של השלטון הצרפתי, לא השתנה גם לאחר נחיתת חיילי ארה"ב במרוקו, בנובמבר 1942, וניתן תוקף להגבלות שירות צבאי של יהודים. ההסתה נגד יהודים, האשימה אותם, כאויבי המוסלמים והצרפתים, וכמבקשים להשתלט על הארץ, בעזרת ארה"ב. היו התנכלויות והתנפלויות על יהודים במלאח של קזבלנקה, פרעות ברבאט, בסלה. כמו כן היו פקודות הפלייה במכנאס, בפאס, במלאל. היו גם מקרים של הרס בתי כנסת ומקומות מקודשים אחרים וחילול ספרי תורה.

יהודי מרוקו ניצלו מהשואה ולזכר המאורע קבעו יום "פורים שני", שנקרא "פורים היטלר, (ב' בכסלו תש"ג). כדי לברך על הנס שאירע ליהודים, חיברו יהודי קזבלנקה "מגילה" מיוחדת: "ויהי בימי היטלר הצבע…" .

2. 2. ממלכת מרוקו העצמאית

ב-1957 נטל מוחמד בן יוּסֻף את התואר המלך מוחמד החמישי. הוא שלט בין השנים1927-1961. הוא התגבר על הבֶּרבֶּרים רק לאחר מאבק ממושך, שהסתיים ב-1959, והטיל עליהם את מרותו. מרוקו עמדה בפני בעיות של מודרניזציה של המנהל ואיחודו בשטחי החסות של צרפת וספרד לשעבר. במהרה הוחרפו היחסים בין האסתקלאל לבין המלך. האסתקלאל התפלג, ואגפו השמאלי ביקש לצמצם את סמכויות המלך. מאז העצמאות (מוחמד החמישי), בית המלוכה הצליח ליצור זיקה בין אירועים פוליטיים ותהליכי מודרניזציה לבין הלגיטימציה שלו. מוחמד החמישי השתמש במונח ג'האד (שזהו מונח טעון מאוד), ששימש לסילוק הגורם הזר ואחר כך להקמת המדינה המרוקאית. השבט, יחד עם האסלאם הסוני והמלוכה, מהווים את עמוד השדרה הפוליטי והסוציולוגי של מרוקו כיום. המלוכה כמוסד (דתי, פוליטי) במרוקו היא חזקה. בשיח העממי מוחמד החמישי הועלה לדרגה של קדוש.

שנים אחדות לאחר קבלת העצמאות, יש פיצולים פוליטיים רבים, גם בתוך האסתקלאל ומחוצה לה. ב-1959, בן בארכה ואחרים פרשו מן האסתקלאל והקימו את האיחוד הלאומי. מפלגה נוספת שקמה, בעיקרה של הבֶּרבֶּרים, היא נאמנה לבית המלוכה. בית המלוכה הקים מעין רשימות לווין שתמכו בבית המלוכה. מלכתחילה, בית המלוכה אותת שאין בכוונתו לוותר על השלטון.

לרוע המזל, בפברואר 61', מוחמד החמישי נפטר במהלך ניתוח באף. זה הכה את תושבי מרוקו בתדהמה. אחריו עלה בנו, חסן השני. הוא שלט כ-40 שנה. 15 השנים הראשונות היו שנים לא טובות. היו מהומות על רקע כלכלי ועל רקע תביעות פוליטיות של מפלגות, היו הרבה התבטאויות קשות של המלך על האופוזיציה, היו שני ניסיונות הפיכה. בנובמבר 1962 חסן הציג טיוטה של חוקה ראשונה שקבעה שהשליט העליון הוא המלך והוא המחליט והמחוקק. הוא העמיד את זה למשאל עם וזכה בקולות עצומים. זה לא מה שהלאומיים רצו. מרוקו התדרדרה לתקופה של אי יציבות פוליטית. לאחר שני ניסיונות להתנקש במלך שלא צלחו, נוצרה למלך הילה של אדם מבורך. באוגוסט 72' המלך חסן הגיע לשפל המדרגה מבחינת אמון הציבור והאהדה הכללית ממנה נהנה. הגנרלים, אנשי הצבא עמדו מאחורי המרידות נגד חסן. זו אינדיקציה לגבי כמה מעמדו של המלך חסן התדרדר. אלו אנשים מבפנים, מתוך המערכת. כל העשור לווה גם בניסיון של חסן לבנות לעצמו לגיטימציה. אחרי העצמאות, המלך היה צריך להמציא מחדש את המלוכה.

לחסן היה חשוב לבסס לעצמו לגיטימציה דתית. הוא החיה את המסורת העתיקה שביום שישי הוא יצא מארמונו על סוס לבן למסגד והעביר את הדרשה. הוא בנה בקזבלנקה את מסגד חסן השני. זה המינרט הגבוה ביותר בעולם המוסלמי (כ-300 מטר). הוא נמצא על חוף האטלנטי.

חסן הבין שמצבו הפוליטי רעוע מאוד ושהוא לא שולט על איזשהו קונצנזוס. הוא הבין שהוא צריך נקודת מוקד כדי לבנות שוב קונצנזוס סביבו. הוא מחליט לצאת למלחמה והשתמש בעניין הסהרה לצורך זה. 44  שנים בלבד חלפו מאז ששבה מרוקו והיתה למדינה ריבונית. במהלך תקופה זו עוצבה זהותה ונקבעו בה דפוסי משטר, שאך באחרונה התחילו להשתנות. דמות המפתח בתקופה זו היה יורש העצר, חסן השני, שהפך ב-1961 למלך מרוקו ושלט בה עד מותו, לפני כשנה. סגנון שלטונו עמד במידה רבה בסתירה לזה שהנהיג אביו בחמש שנות מלוכתו. את מקום העממיות והתחכום שאפיינו את האב במגעו עם האוכלוסייה ועם נציגיה הנבחרים – ובראשם מפלגת האִִסתִקלאל – תפסו נוקשות וריכוזיות שגבלו ברודנות וגרמו לניכור מתמשך בין המלך לבין מרבית המערכת הפוליטית. שני נסיונות הפיכה כושלים בראשית שנות השבעים המחישו למלך שהסתמכותו רק על נאמנות הצבא עלולה להוביל לתום שלטונו ולהטיל את הממלכה לזעזוע אלים. ניסיונו של המלך לעצב מחדש את המערכת הפוליטית הביא אותו לנצל ב-1975 את מות הרודן הספרדי פרנקו, כדי להחזיר למרכז התודעה הלאומית את שאלת גורלו של חבל סהרה המערבית, להעלות את הפופולריות שלו ולאחד מאחורי מנהיגותו את המערכת הפוליטית.

====================

סהרה המערבית

בשנות ה-70 של המאה ה-20 סיפחה מרוקו את סהרה המערבית שהייתה תחת שלטון ספרדי עוד מהמאה ה-19, לפני השליטה הספרדית באזור הוא היה אזור השפעה מרוקאי, אך השליטה המרוקאית באזור לא הוכרה בקהילה הבינלאומית. מאז 1975, דורשת מרוקו את שטח סהרה המערבית ומחזיקה ברוב השטח מאז; השטח נמצא תחת כיבוש מרוקאי לאחר שמרוקו התעלמה מהכרזת העצמאות שלהם ויישבה שם מתנחלים רבים שהיא דורשת, כי ישתתפו במשאל העם על עתיד האזור.

הסֻלטאן מוחמד החמישי הכריז על עצמו מלך ב-1957, וב-1961 ירש אותו בנו חסן השני. מעמדו של מנהיג אהוד זה התבסס מאוד בלבבות המרוקאים, כאשר פתח ב'צעדה הירוקה' לסהרה המערבית, שטח שהוחזק קודם לכן על-ידי ספרד. בראש כוח של למעלה מ-350,000 מתנדבים, התגברו חסידיו של חסן על תושבי סהרה המקוריים ותבעו את האזור העשיר במחצבים לעצמם. בשנות ה-60 התברר שכ-100,000 תושבים מה'טריטוריה' רוצים בעצמאות. 'החזית העממית של מערב סהרה' התנגדה לפלישה ופתחה במלחמת עצמאות ארוכה ומרה נגד מרוקו. ב-1991, הצליח האו"ם להשיג הסכם להפסקת-אש בין הצדדים הנצים ואחר-כך הכריז ש"ימשיך לטפל בעניין". במלים אחרות, מעמדה הרשמי של סהרה המערבית נותר לא ברור בעקבות הפגנת השרירים הנמשכת של מרוקו.

נושא הסהרה המערבית (המצעד הירוק) הוא אירוע מכונן. מדובר בשטח מדברי עצום של 260 אלף קמ"ר. רובו דיונות. נמצא דרומית למרוקו לכיוון האוקיינוס האטלנטי. היה בשליטת ספרד. אוכלוסיית נוודים די קטנה, ללא זהות לאומית מוגדרת. איזור עם פוטנציאל כלכלי עצום. בתחילת שנות ה-70, האוכלוסייה בסהרה מנתה כ-74,000 איש. למרוקו אין אוצרות טבע, והפוטנציאל לזכות במאגר כזה הוא מפתה, גם היום. מרוקו עודדה צעירים מרוקאים ללכת ולהתיישב בסהרה (באמצעות מענקים, משרות ממשלתיות וכדומה). שלחו אותם לעיר המרכזית, Layoune (אלעַיוּן), בעיקר כוחות הביטחון ומשפחותיהם.

ספרד לא עשתה הרבה עם השטח למרות שידעה על הניצול האפשרי של הפוספטים שבאזור. ב-72' היא בנתה את המסוע הארוך ביותר בעולם (100 ק"מ) מהמדבר לים. עם זאת, היא היתה בשלב דעיכה ורצתה לעזוב. ב-74' היא עזבה את השטח ולא היה ברור למי היה שייך השטח. בדו"ח האו"ם היתה נטייה להגדרה עצמית. ב-16 באוקטובר 75', בית הדין בהאג פרסם החלטה שלא היתה חד משמעית, אלא חמקמקה: כל צד ראה בה סוג של פתרון. השבטים ציינו שקיימת זיקה של תושבי הסהרה למרוקו אבל התושבים זכאים להגדרה עצמית. מרוקו תגיד שהיא זכתה: המלך חסן פנה באותו היום לאומה ואמר שדרישתם לסהרה התקבלה וכיוון שמרוקו זכתה, הוא פנה בקריאה לצאת ולקבוע עובדות בשטח. הוא דיבר על 350 אלף איש שייצאו בתהלוכה גדולה מהגבול עם ציוד  וישתלטו על השטח, כולל נשים וילדים. בנובמבר 75' המצעד יצא לדרך וכלל 500 אלף איש, רובם מובטלים. המצעד נודע בשם "המצעד הירוק".

ה"מצעד הירוק": בשנת 1884 סוכם בין ספרד לצרפת שאזור הסהרה המערבית יהיה תחת חסות ספרד. בשנת 1966 לחץ האו"ם על פרנקו, שליט ספרד, לשחרר את הסהרה המערבית, המאחז האחרון שלו באפריקה. בגלל אינטרסים כלכליים הקשורים במחצבים, הספרדים לא מלאו את בקשת האו"ם. סירוב זה של פרנקו גרם לכך שבשנת 1973 קמה תנועה מחתרתית בשם ה"פוליסריו" – החזית העממית לשחרור הסהרה המערבית, שנלחמה בספרדים להחזרת השטח. בסופו של יום נוכחו הספרדים שהמחצבים אינם כלכליים דיו ולכן קיבלו החלטה לפנות את השטח. המלך חסן השני, שרצה לחזק את מעמדו, ניצל את המצב ומיהר ל"כבוש" את הסהרה המערבית. מעמדו של חסן השני התבסס מאוד בלבבות המרוקאים, כאשר פתח ב"מצעד הירוק" בתאריך 27.2.76 לסהרה המערבית, שטח שהוחזק קודם לכן על ידי ספרד. בראש כוח של כחצי מיליון תושבים, שצעדו, כאשר ביד אחת אחזה את דגל האסלאם בצבע ירוק וביד השנייה החזיקה את הקוראן. כך התגברו חסידיו של חסן על תושבי סהרה המקוריים ותבעו את האזור העשיר במחצבים לעצמם. גם הספרדים בראשות פרנקו החולה "הרימו ידיים" ויצאו מהסהרה ללא התנגדות מצידם. החזית העממית של מערב סהרה, הפוליסריו, התנגדה לפלישה ופתחה במלחמת עצמאות ארוכה ומרה נגד מרוקו. בשנת 1991 הצליח האו"ם להשיג הסכם להפסקת אש בין הצדדים והכריז ש"ימשיך לטפל בעניין". בעוד שההמונים המרוקניים הריעו לפלישה בדרום, התנגדו לה האלג'ירים לא פחות מתושבי מערב סהרה עצמם. יחסיו של חסן עם מדינה שכנה שסועת-מלחמה זו נותרו מאז גרועים. למרות השינויים שעשה בחוקה, נותר חסן עד יומו האחרון שליט יחיד ואנכרוניסטי במידה מסוימת. לאחר מותו עלה לכס השלטון בנו, המלך מוחמד השישי.

תושבי הסהרה המערבית החליטו לנקום ואלפי פליטים שמצאו את עצמם באוהלים קיבלו תמיכה מאלג'יריה ויצאו ללחום במרוקאים. כתוצאה ממהלך זה בנתה מרוקו סוללת עפר גבוהה באורך 2,500 ק"מ על מנת למנוע חדירת חוליות פוליסריו לשטחה. Polisario – קבוצת צעירים שרצו הגדרה עצמית בסהרה המערבית. הם יצאו להתנגד ופתחו במלחמת גרילה מול הצבא המרוקאי בסיוע אלג'יריה ולוב (שנלחמו בפועל בתחילה). בתחילה, הפוליסריו פגעו במסוע של הפוספאטים ע"י פעולות טרור.

לפני המצעד הירוק, מרוקו ומאוריטניה הגיעו להסכם על חלוקת השטח עד לתאריך פברואר 76' ואז שפג תוקפו של ההסכם, אנשי הפוליסריו הקימו את ה-S.A.D.R – הרפובליקה הדמוקרטית הערבית הסהרית, למעשה מדינתם (הוירטואלית). ארגון "אחדות  אפריקה" הכיר בהם.

====================

ב-1965 המלך נטל לעצמו את מלוא סמכויות השלטון, ונשען על כוחות הביטחון בראשות הגנרל אופקיר. באוקטובר 1965 נחטף ונרצח בפריס מהדי בן ברכא, מנהיג "האיחוד הלאומי" השמאלני שהיה בגלות. צרפת האשימה את אופקיר באחריות לרצח ותבעה את הסגרתו. לאחר שהדרישה נדחתה על ידי מלך מרוקו, נידון אופקיר שלא בנוכחותו למאסר עולם  והוחלט על ניתוק הקשרים עם מרוקו. היחסים חודשו בסו, 1969.

בימי מלכותו של חסן השני התפתחה כלכלת מרוקו, בסיוע ארצות הברית, צרפת וגרמניה. מרוקו הכירה ב-1970 בעצמאות מאוריטניה, ויישבה את סכסוך הגבול שבינה לבין אלג'יריה. באותה שנה אושרה במשאל עם חוקה חדשה ונערכו בחירות. ב-1971 נעשה ניסיון לרצוח את המלך ולחולל מהפכה. מספר קציני צבא שנאשמו בקשר בוצאו להורג ללא משפט, וכן נערכו טיהורים בממשלה ובחברות ממשלתיות.

בשנותיו האחרונות יזם חסן השני דמוקרטיזציה מבוקרת. חוקת הממלכה שונתה והפרלמנט זכה בסמכויות פיקוח על פעילות הממשלה. הצעד הפוליטי הבולט ביותר שנקט עד כה יורשו, מוחמד השישי, היה פיטוריו של שר הפנים, דריס בסרי, האיש החזק ולפיכך השנוא של שלהי התקופה החסנית. צעד זה, מחוות סמליות אחרות והצהרות שונות של המלך החדש עוררו תקוות לשינוי יסודי במדינה ולמעבר למשטר של מלוכה חוקתית "אמיתית", בנוסח בריטניה או ספרד. כאמור, בשלב זה קשה להעריך עד כמה מבוססות תקוות אלו על הבנת אישיותו וכוונותיו של מוחמד השישי, ועד כמה הן מבטאות משאלות לב אינטלקטואליות חסרות ביסוס.
מכל מקום, האתגרים שעליהם ייבחן בסופו של דבר משטרו של המלך הצעיר אינם חופש העיתונות או המבנה החוקתי של המלוכה, אלא בעיקר העוני, הפערים הכלכליים, האבטלה והבערות של החברה המרוקאית. תאריך המפתח הוא שנת 2010, שבה עתיד המשק המקומי להיחשף לחלוטין ליבוא מוצרים מאירופה. כבר עתה ניכרים ניצניו של השינוי, בדמות ויכוח ציבורי בנוגע לגלובליזציה ולהפרטה, יתרונותיהם וסכנתם לעתיד החברה. יכולתו של מוחמד השישי לשכנע את האוכלוסיה ברצינות כוונותיו לחולל שינוי, ובכישוריו לספק פתרונות למצוקות הכלכליות והחברתיות של נתיניו, תקל עליו לשמור על יציבות משטרו ותעצב את דמות המדינה.

============

תפיסת המלך

במרוקו שלטון מלוכני פעיל. בפועל הסֻלטאן (המלך) הוא השליט. הוא המנהיג הפוליטי והדתי.

נושא הלגיטימציה במרוקו מבוסס על מספר גורמים: מסורת אסלאמית, תחושה ציבורית עמוקה שנובעת מזיקה לסמלים מסורתיים.

בּארְכּה: (כריזמה): איכות של אישיות יחידה שמפרידה אותו מבני אם אחרים וגורמת להם לנהור אחריו. הבּארכּה היא לא הערצה עיוורת למלך, אלא סוג של תמיכה בו והכרה בו בגלל פחד גדול מבית המלוכה.

"השילוש הקדוש": אללה, מולדת, מלך. כתובות כאלה פזורות ברחבי מרוקו על גבי הרים וגבעות, כתובות באמצעות אבנים על צלע הר או גבעה.

==================

הפיל והשאלה היהודית

מצב היהודים בצפון אפריקה היה שונה מאשר אצל אחיהם במזרח התיכון מבחינה היסטוריות ופוליטיות. באף אחת מהמדינות בצפון אפריקה היהודים לא היו נתונים בסכנת הכחדה או לפגיעה על רקע אנטישמי. יהודי המגרב זכו בדרך כלל להגנת ממדינות אירופה ובעיקר צרפת עד שהמצב השתנה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. עם הקמת מדינת ישראל יהודי מרוקו שהיו בעלי הכרה דתית-לאומית עמוקה התעוררו כמו בארצות אחרות לעלייה המונית ארצה וגם התנאים החיצוניים במרוקו המריצו את השאיפה לעליה. בערים שונות במרוקו קנאים לאומנים רצחו ופצעו ביהודים כנקמה על "רצח" אחיהם בפלסטין, צעירים רבים מיהודי מרוקו עלו לארץ בדרכי פעולה נועזות והצטרפו לשורות גח"ל הלוחמים במלחמת העצמאות.

לציונות לא היו אוהדים רבים בקרב יהודי מרוקו, פרט לתנועות הנוער, אם כי יהודי מרוקו היו ציונים בנשמתם. היו שני עיתונים שהאחד מהם הביע רעיונות ציוניים והשני הביע את הצורך להתקרב לתרבות צרפת. שניהם חדלו להופיע ב-1939. ב-1948 היו במרוקו 265 אלף יהודים. בשנים 1955-1948, שהיו שנים של פגיעות חמורות ביהודים, עלו לישראל 67 אלף מהם. עם עצמאות מרוקו ב-1965, העניק המלך מוחמד החמישי ליהודים שוויון זכויות, אבל במסגרתו בוטלו בתי הדין העדתיים. יהודי מרוקו תפסו עמדות חשובות במנגנון הממשלתי (יהודי אף שימש בתפקיד שר הדואר). הפעילות הציונית והעלייה לישראל נאסרו; עם זאת העלימה הממשלה עין מן העלייה ההמונית שנמשכה ללא הרשאה חוקית, ובשנים 1960-1956 עלו לארץ 47 אלף יהודים. לאחר משא ומתן ממושך עם נציג הקונגרס היהודי העולמי הותרה אף עליית של כ-6000 יהודים שישבו במחנה מעבר במַזגאן. בין השנים 1948 – 1951 עלו ישראל 45 אלף עולים. בשנת 1954נערכו פרעות ביהודי מרוקו רכוש רב נשדד ובתי ספר כל ישראל חברים הועלו באש. הפרעות הגבירו את קצב העלייה. ב-1956 נעשתה מרוקו עצמאית ויהודיה נעשו אזרחים בעלי זכויות שוות. בין השנים 1955- 1957 ובמהלכן נמלטו למדינת ישראל כ-70 אלף יהודים. בעקבות הבריחה ההמונית, שלא הייתה לרוחה של ממשלת מרוקו, הציונות הוצאה אל מחוץ לחוק והוגדרה בשנת 1959 כפשע חמור. יהודי מרוקו נאלצו לאחר האיסור על העלייה לצאת מהמדינה לכיוון ספרד וצרפת בדרך הים, אך לאחר התרסקות האונייה "אגוז" לחופי ספרד הופעל לחץ בינלאומי על מרוקו שבעקבותיו הוסר האיסור על יציאת היהודים ממרוקו. מיום קום המדינה ועד סוף 1974 עלו למדינת ישראל ממרוקו 280 אלף יהודים.

חסן השני, מלך מרוקו מאז 1962, התיר את העלייה, מסר תפקידים רמי מעלה ליהודים, ודאג לביטחונם. הודות  לו נתבטל החרם הכלכלי שהטילו המוסלמים על היהודים. לעומת המדיניות הרשמים הסובלנית גברה התעמולה האנטי יהודית שנוהלה בעיקר על ידי מפלגת אלאִסתִקלאל, וזו התעצמה במיוחד ביוני 1967. היציאה ההמונית של יהודים ממרוקו נמשכה בתקופת שלטונו של חסן השני  ובתוך כך נסגרו רוב מוסדות התרבות, כולל העיתונות. ב-1964 נמצאו במרוקו, לפי נתונים ממשלתיים, 75 אלף יהודים (מהם 44 עורכי דין, מתוך כלל 232 עורכי דין במדינה). ב-1971 נשארו במרוקו עוד 50 אלף יהודים, הקיבוץ היהודי הגדול ביותר בכל ארצות ערב. במרוקו פועלים ארגונים יהודיים, הג'ויינט, 'אורט', 'אוזה', 'מגן דוד'. כיום חיים במרוקו, כ-4,000 יהודים. רובם מתגוררים בקזבלנקה.

היחסים בין היהודים למוסלמים, היו נתונים לעליות ומורדות. השנאה ליהודים בארצות האסלאם, לא הייתה שורשית. היו גם תקופות של פריחה ותור זהב ביחסים בין היהודים לשליטים המוסלמים, תוך הזנה הדדית בין תרבות היהדות והאסלאם. היו תקופות של אירוח הדדי, עזרה הדדית בין שכנים, שנפסקו עם הקמת מדינת ישראל ועליית הלאומנות הערבית. תקופה טובה ליהודים הייתה בימי המלכים, מוחמד החמישי, ובימי בנו, חסן השני.

המשפחות היהודיות המיוחסות, עבדו במשך דורות, בשירות השליטים, ובקשרים עם נציגי ארצות אירופה, והיו היחידים ששימשו שליחים למדינות אירופה. הם שימשו גם כסוכנים וסגני קונסולים של המדינות הנוצריות. למגע עשיר זה עם העולם הרחב, נודעה השפעה עמוקה על עיצוב דמותה של השכבה היהודית העשירה ובעלת הקשרים עם השלטונות, אם כי בימי השלטון המוסלמי, סבלו גם העשירים, ממסכת ההשפלות, כיתר היהודים.

הבשורה על הקמת מדינת ישראל, 1948, הגיעה אף לכפרים המרוחקים במרוקו, שליחים מישראל באו למרוקו, לארגון העלייה, יהודים מכרו את רכושם בהפסד גדול, והתכוננו לעלייה לארץ הקודש. בעיקר בחוגי הבורגנות והיהדות העשירה, היו שהחליטו להישאר במרוקו, על מנת לשמור על מעמדם הכלכלי ורמת חייהם שם. עצמאות מרוקו ב-1956, בישרה את הפסקת העלייה לישראל.

מפקד שנערך במרוקו בראשית 1956 , העריך כי, כרבע מיליון יהודים, חיו במרוקו בשנת 1953, בעיקר בקזבלנקה, מראכש, פאס, מכנאס, רבאט ומחוזותיהם, ג'דה ומחוזה ומוגדור. בעקבות העלייה למדינת ישראל, ירד מספר היהודים שם. רמת המחיה של רוב היהודים ב'מלאח', הייתה ירודה.

בתחילת עצמאות מרוקו, 1956, נראה היה כי היהודים לא ייפגעו. יהודים רבים תפסו את המשרות הבכירות במשרדי הממשלה, שהתפנו עם עזוב הצרפתים. הד"ר בן-זקן, נתמנה לשר הדואר, בממשלה. בהדרגה חלה הרעה במצב היהודים, נאסרה עליית יהודים לישראל והחלה העלייה הבלתי לגלית. שינויים בפוליטיקה החיצונית של מרוקו, אשר הצטרפה לליגה הערבית והתקרבה למצרים ולרוסיה, הביאו להרעה במצבם של היהודים. הציונות הפכה לתנועה בלתי חוקית, אפילו ארגוני צדקה נחשדו כציוניים. נותקו קשרי הדואר בין יהדות מרוקו וקרוביהם בישראל, השר היהודי פוטר, הוחלפו פקידים יהודים, בפקידים מרוקאים, עולים שנתפסו, נשפטו בעוון של פגיעה בביטחון המדינה, הכרוך בעונש גדול. השלטונות עיכבו רישיונות מסחר, הטילו קנסות על יהודים, יהודים הועמדו למשפט בעוון ציונות, העיתונות פרסמה מאמרי השמצה נגד ישראל, הציונות והיהודים. היו מקרים של מאסר ליהודי, בגלל לבוש כחול או לבן, צבעיו של הדגל הישראלי.

במחנות העולים חיכו לעולים סבל והמתנה עד לעלייתם על האניות הרעועות, תוך סיכון חייהם. יהודים רבים היו פסולים לעליה מסיבות בריאות, זקנה, וסיבות אחרות, וזכו להבטחות שיעלו לאחר שיפור בבריאותם. היו סלקציות ובדיקות שונות בטרם עלייה, היתה הפקרה של הזקנים והחולים. תלאות העליה גרמו לרבים לשקם את חייהם במרוקו ולהישאר שם.
יהודים עזבו את מרוקו גם מהחשש מעזיבת הצרפתים במרוקו והפקרתם למוסלמים. במרוקו הורגשה עזיבת היהודים, אשר חיסלו את עסקיהם ונפרדו משכניהם הערבים. בחוגי היהדות הבורגנית והעשירה היתה החלטה להישאר במרוקו. מרוקו העצמאית היתה מוכנה לקבל חזרה את היהודים והצטערה על עזיבתם.

העלאת עצמותיהם של 22 חללי האניה "אגוז" לקבורה בירושלים בדצמבר 1992 חשפה מבצעים אפופי סודיות שהתנהלו על ידי ארגון "המסגרת" המרוקני, בשיתוף שליחי הסוכנות היהודית ושליחי "המוסד".  בשנים 1956-1961 ערכו אנשי "המסגרת" במרוקו מאות פעולות מבצעיות בים, באוויר וביבשה, בהן הוברחו כ-25,000 יהודים. צעירים יהודים מכל רחבי מרוקו הצטרפו למחתרת החשאית, אשר עסקה בארגון ההגנה העצמית במרוקו ובהעלאתם של רבבות יהודים, בדרכים לא דרכים, לישראל. גם חברי תנועות הנוער הציונית פעלו בתנאי מחתרת.
אופיו המיוחד של האסלאם המגרבי, מראשית הכיבוש הערבי, עם האסכולה הנוקשה באסלאם האורתודוכסי, ביחסו ללא-מוסלמים, וכן הטריקות  ארגוני אחווה מיסטיים בראשם קנאים דתיים, הטביעו את חותמם על החברה היהודית, לרוב לשבט, ולא לחסד. בין הבולטות בגזירות ההפליה היו: הגטו (מלאח, חארה), הלבוש (גיאר), והשפלות אחרות. היסטוריון ערבי, כתב כי בשנת 1224, לא היה קיים אף בית כנסת אחד בכל המגרב. יהודים העדיפו להתפלל בצנעה, ולהימנע מלעורר את זעם המוסלמים. מצד שני, היו קאדים מכובדים, שהגנו על היהודים, בפני מזימות של הכיתות הדתיות וזעם ההמונים המוסתים, אשר רצו לביצוע פרעות ביהודים. השפה הערבית שבפי היהודים, הפכה מימי הביניים, לבליל יהודי-ערבי-מגרבי מיוחד, שנשתמר עד ימינו. ליהודים היתה נטייה להתבוללות לשונית (רומית, יוונית, צרפתית), ושימוש בשמות לא-יהודים, לעומת זאת הם היו היחידים בכל היבשת, ששמרו על ייחודם הדתי-לאומי, בכל הנסיבות, בעוד, שהבֶּרבֶּרים בצפון אפריקה, המירו את דתם שלוש פעמים (פולחן פיניקי-יווני; נצרות; אסלאם). קיים דמיון רב בין מנהגים מוסלמיים ויהודים מסוימים, וכן דמיון במסורות עתיקות, כגון האמונה בקמעות ובהשבעות, השתטחויות על קברי קדושים משותפים ליהודים ומוסלמים.

הקשר בין יהודי מרוקו לבין ארץ ישראל, לא ניתק מעולם. אהבת הארץ מצאה ביטוי בספריהם של חכמי מרוקו, בתרומותיהם הכספיות לתמיכה בישוב ארץ ישראל, בהערצה לשליחי ארץ ישראל בחייהם ולאחר מותם, בעליה ארצה, שנמשכה בכל הדורות. ר' חיים אבן עטר, בספרו "אור החיים", כתב: "אין לך מקום שייקרא טהור זולת ארץ הקדושה… אין לשמוח אלא בישיבת הארץ". לארץ ישראל הגיעו לביקור במקומות הקדושים, או להתיישבות קבע.

עוד לפני גירוש ספרד, ישבו בירושלים, כ-300 משפחות של יוצאי מרוקו וכ-300 משפחות בצפת. בתקופת שלטון התורכים בארץ ישראל, גדל הישוב של יהודי המגרב, בארץ ישראל. מגירוש ספרד הגיעו יהודים לארץ ישראל, ביניהם הר' דוד בן זמרא והר' יעקב בירב. בין תלמידיו וחבריו של האר"י הקדוש, היו חכמים ממרוקו. קהילות מערביות היו בירושלים, בחברון, ביפו, בצפת, בטבריה, בחיפה ובעכו. בצפת, טבריה, יפו, וחיפה, היתה, השפעת יהודי המגרב, ניכרת. מקרב חכמי המגרב, נבחרו שליחי הקהל, שיצאו להפיץ תורה ולאסוף תרומות עבור ארץ ישראל.

בירושלים, במאה ה-19, נוסדו תלמודי תורה וישיבות, ע"י קהילת יהודי מרוקו, וכן נרכש המגרש הראשון מחוץ לחומות העיר העתיקה, עליו הוקמה שכונת "חנה ישראל", ע"י ר' דוד בן-שמעון מרבאט.

====================

חידות של יהודי מרוקו

* חידה: אידיק ליידו, פימק אל פמו ועיניק אל קעו.

פירוש: היד שלך בידו, הפה שלך לפיו והעין שלך בתוכו = ספל

* חידה: ללה מולט ריש ווריש דייר בייה מה טבע ומה תשרי ווחא תעטי מליון פיה.

פירוש: גבירה בעלת הריסים המהודרים והריסים מסובבים אותה, לא תמכור ולא תקנה אותה גם במליון= עין

* חידה: לבשה שבעה ד שדרי וטקול אנה אל בירד ז'אני

פירוש: לובשת שבע שכבות ואומרת עדיין קר לי = בצל

* חידה:  לבשה כפתאן ז'ביבי ומחז'מה בלחז'ם חדאר

פירוש: לובשת חלוק סגול וחגורה בסרט ירוק  = חציל

* חידה: ביט עמרה בל עביד וומה איחלוהא חיר שוורט אל חדיד

פירוש: חדר סגור מלא כושים ולא יפתחו אותו, אלא בעזרת מפתחות  ברזל = אבטיח

=======================

יהודים במרוקו: עולם הולך ונעלם

נח קליגר 23.06.05

מגמת ההתרחבות של טיולי שורשים, שבמסגרתם נוסעים הישראלים לביקור במרוקו, לא תשנה את העובדה העגומה: ימיה הטובים של קהילת יהודי מרוקו כבר חלפו מזמן. הקהילה, שהיתה אחת המפוארות בתולדות העם היהודי, ומנתה בשנות ה- 50 כ-350 אלף נפש, הצטמקה לגודל זעום שבין אלפיים ל-2,500 איש. אין ספק שהקהילה נתונה למעשה במצב של גסיסה, ואפילו לא איטית – כי על פי הנתונים והמספרים היבשים לא רחוק היום בו תיעלם מהמפה גם הקהילה הקטנטנה שנותרה.

רובם של יהודי מרוקו חיים כיום בקזבלנקה, בעוד שבכמה ערים אחרות – רבאט הבירה, אגדיר, מאראכש, מכנאס ופאס – שרדו כמה עשרות מעטות. הקושי לאמוד נכונה את מספר היהודים שנותרו בממלכתו של מוחמד השישי, נובע מהעובדה שרבים מהם רשומים למעשה בערים שונות. כך, למשל מכהן יהודי אחד כסגן יו"ר הקהילה היהודית של מראכש (כ-70 נפש) אך העסק והמשרדים שלו הם בקזבלנקה. יהודי אחר רשום כתושב מראכש, מחזיק עסק במכנאס ולמעשה חי רוב הזמן במונקו.

כך או כך, מספרם של יהודי מרוקו פוחת משנה לשנה: רבים מהצעירים המשכילים עוזבים ללימודים בחו"ל, והוריהם מצטרפים אליהם; בין 120 ל-130 יהודים עולים מדי שנה לישראל, מספר עצום ביחס לגודל הקהילה, ומהעבר השני ניכרת השפעתו של דילול האוכלוסייה הטבעי, מאחר שלמעלה משליש מהקהילה מורכב מקשישים.

בתי הספר של הקהילה מנהלים מאבק קיום יומיומי. רשת "אליאנס" מפעילה בית ספר יסודי ושני תיכונים, כשביסודי יותר מ- 50 אחוז מהתלמידים הם מוסלמים ואילו בתיכון "מיימון" אחוז המוסלמים מגיע לכ- 60 אחוז. רק בתיכון העברי מלמדים בעברית, ועל כן כל התלמידים בו הם יהודים. בסך הכל יש בשלושת בתי הספר האלה בין 200 ל-250 תלמידים יהודים.

===============

יחסי מרוקו-ישראל

מאז קבלת עצמאותה מרוקו בשנת 1956, התקרבה מרוקו למדינות ערב והיא גם חברה בליגה הערבית, אך נחשבת למתונה שבמדינות ערב. נערכו בה כמה מפגשים בין נציגים ישראלים לנציגים מרוקאים והיא התירה ליהודים, ואף לאזרחי ישראל, להיכנס לתחומיה. המלך חסן השני הזמין את היהודים יוצאי מרוקו לשוב אליה וב-1986 אירח את שמעון פרס, אז ראש ממשלת ישראל, כדי לנהל עמו שיחות מדיניות.  בשנת 1995 כוננו מרוקו וישראל יחסים רשמיים, ונפתחו משרדי קישור של המדינות בתל אביב וברבאט. אך היחסים הרשמיים לא נשמרו זמן רב ובאוקטובר 2000, על רקע אנתיפאדת אלאקצא והמצב בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה, ניתקה מרוקו את היחסים הדיפלומטיים ומשרדי הקישור נסגרו.

גם לאחר ניתוק היחסים התקיימו פגישות בין נציגים ישראלים ומרוקאים, בעיקר על רקע הגברת מעורבותה של מרוקו בסכסוך הישראלי-פלסטיני. מרוקו הציעה פעמים רבות לתווך בין הצדדים, מלך מרוקו ערך פגישות עם ההנהגה הפלסטינית והמדינה הצטרפה להחלטות גינוי של המדינות הערביות נגד מדיניותה של ישראל. בשנת 2002 החלו שוב מגעים חשאיים על מעורבות מרוקו בתהליך השלום, ועל האפשרות לחדש את האישור לישראלים לבקר במדינה. היום הישראלי ם יכולים לבקר בחופשיות מוחלטת במרוקו, גם במסגרות קבוצתיות וגם בתור יחידים. האווירה במרוקו כלפי מבקרים ישראלים היא נעימה ולבבית והישראלית מתקבלים בברכה וברצון.

===================

יהודי מרוקו והעלייה

לפני הקמת המדינה היו בארץ ישראל קהילות קטנות של יהודים מצפון אפריקה, שהתרכזו בעיקר בערי הקודש העתיקות ירושלים וטבריה. מספרם עלה עם העלייה בתש"ח והגיע ל-400,000 ויותר. שיא העלייה מצפון אפריקה היה ב-1956. גלי העלייה ההמונית ממרוקו הומרצו ונישאו על כנפי החזון הנבואי של קיבוץ הגלויות, חידוש העצמאות היהודית והכיסופים לירושלים, אבל המציאות בה נתקלו העולים בישראל לא עמדה תכופות במבחן חזון זה.
העולים עמדו בפני מכלול בעיות הסתגלות קשות בישראל. פעילי עליה והמוסדות הקולטים גרמו לסבל רב ולתקלות חמורות בקליטת יהודי צפון אפריקה. העולים נאלצו ללמוד לשתף פעולה עם קבוצות חברתיות אחרות ולהסתגל לתפקידים חדשים ולמנהגים חדשים, בדרך להישגים חברתיים וכלכליים. במרוקו הם כונו "יהודים", בישראל כונו "מרוקאים". במרוקו, המנהיגים והנושאים בעמדות המפתח היו הרבנים. בישראל המצב היה שונה.
גם עולם המדע המערבי הביא לערעור מורשתם של יהודי מרוקו ואמונותיהם. מעמד האישה ביהדות מרוקו היה נחות והופקעו ממנה תחומי פעילויות מחוץ לביתה. בישראל המגמה היא שוויון בין גברים לנשים, חינוך גם לבנות, יציאה לעבודה מחוץ לבית, השתתפות בפרנסת המשפחה, וכל אלה גרמו להתפוררות דפוסי המשפחה המסורתית. המגמה עם קום המדינה ליצור כור היתוך מהיר לכל העליות לא צלחה, היות שלא ניתן היה להשיג מיזוג גלויות מזורז באמצעות הפרדה של עדות וקהילות באזורים גיאוגרפיים שונים. האכזבה של עולי מרוקו מצאה לעיתים ביטוי ופורקן ביציאה להפגנות רחוב ובהצטרפות לתנועות מחאה. המנהיגות המסורתית התפזרה במקומות שונים בארץ, והתחיל להתפתח דפוס של מנהיגות דתית, שונה מזה שהיה מקובל במרוקו.

עליית יהודי מרוקו מהווה את אחד הפרקים המפוארים בתולדות העלייה שלאחר קום המדינה. מפעלי ההתיישבות שהקימו יהודי מרוקו, תרומתם לביסוס הכלכלי והתרבותי של רוב עיירות הפיתוח, חלקם של העולים בכל ענפי החיים במדינה ובפוליטיקה, הצטיינותם בשורות צה"ל – כל אלו הם עדות לערכה ולתרומתה הלאומית של עליית יהודי מרוקו.
ההשפלה של הסלקציה בעליה, ההמתנה הארוכה, ההבטחות שלא מולאו, כל אלה פגעו בעבר המפואר של הקהילה היהודית במרוקו, בכבוד ובגאווה של היהודי, בקיום מצוות כיבוד אב ואם, ועוד. העלייה לישראל נקלטה במעברות, פחונים ואוהלים, בתנאים קשים, היו ילדים ללא מסגרת, בטלה מעבודה, שעמום ועזובה. בשנות החמישים וראשית השישים בוטלה הסלקציה ונתאפשרה עליית היהודים מכל הכפרים במרוקו, דבר שתרם לפיתוח החקלאות בישראל.
תרבות יהודי מרוקו עמדה בעוצמה בפני לחצים כבדים מצד תרבות הוותיקים בישראל. בעת שנדמה היה שהלך והסתיים תהליך התגבשותה של חברה ישראלית אחידה בדמות מייסדיה, עלה משקלם של יוצאי המזרח בזירה המפלגתית, החברתית והתרבותית. התברר שחזון העתיד של העם בישראל אינו תרבות אחת, ואינו בהכרח תרבותם של המנהיגים או המייסדים. תכנית האינטגרציה בחינוך הכזיבה בשאיפתה למיזוג, ואף דרבנה מגמות של בידול עדתי ומעמדי.
בצד התרבות הרבגונית של עדות ישראל, עלה גם מעמדה של התרבות של ישראלים דתיים לגווניהם, כי רבים מיוצאי ארצות המזרח לא נטשו את המסורת הדתית. יהדות מרוקו נטתה לשימור מסורת וטקסים ומנהגים משפחתיים דתיים, גם במסגרות חיים חילוניות. חלה התאוששות של המנהיגות הדתית הכריזמטית של יהודי מרוקו, וחידושה של מסורת הערצת הקדושים. המפגש של הדתיות של יהודי מרוקו בישראל עם הדתיות של יהודים אשכנזים וחילוניים, הביאו גם לצמיחה של אליטה דתית-חרדית חדשה, בקרב צעירים מהעדה המרוקאית, אשר למדו בישיבות אשכנזיות.
בסוף שנת 2001 היו בישראל 550,200 יהודים ילידי מרוקו או ילידי ישראל, שאביהם יליד מרוקו. כיום, העדה המרוקאית בישראל ממשיכה במסורות ומנהגים הייחודיים לה, כמו מסורת ההילולות בימי זיכרון לצדיקים ולגדולי תורה, החגיגות במירון בל"ג בעומר, נהירה למקומות קדושים כמו הכותל המערבי, מערת המכפלה, קבר רבי מאיר בעל הנס, מערת אליהו הנביא ומערת שמעון הצדיק. כמו כן, נשתמרו מנהגים שונים כמו שחיטת העז במירון, חגיגת המימונה השנתית, חגיגות לרגל רכישת ספרי קודש, מפעלים של הוצאה לאור של כתבי חכמים, חגיגות לסיום מחזורי קריאה בספר הזוהר, חגיגות משפחתיות לרגל רכישת ציוד יקר, ועוד. תפילות בקברי צדיקים, הענקת תרומות נדיבות, טקסי ליכוד חברתי מחודש ומפגשים עם קרובים, ידידים ומכרים מרחבי הארץ וכן מנהגי כיבוד העניים והקבצנים במירון תופסים מקום מרכזי בעולם האמונה ובחיי הטקס של יוצאי צפון אפריקה בישראל. ההילולות מתקיימות גם בבתי כנסת ובתים של יהודי מרוקו בארצות אחרות.

===========

סיפורו האישי של יעקב (אבויה) אלפסי

הפרידה

כילד בן שתים עשרה קנאתי בחברי הילדים שעזבו ונסעו לארץ ישראל, אך התעודדתי מן העובדה שאבי רשם לעלייה לארץ את אחותי ואת אמי שחיו בנפרד מאבי וממני.  במשך כל התקופה באַזֵמּוּר, החלו להגיע השמועות מקהילות אחרות על כמות העולים שהמשיכו להזדנב בתורים הארוכים במשרדי העלייה שבערים הגדולות, להוסיף לכך את השמועות על הבלבול והפחד בהלוך ושוב שנמשך חודשים ארוכים, כפי שקרה לדודתי ילידת אַזֵמּוּר ש"מסעה" לארץ ישראל נמשך למעלה מחמש שנים, שבסופו הם עלו בראשית ינואר 1961 על הספינה "אגוז" בהפלגתה השתים עשרה. כמו כן הגיעו לאוזנינו הסיפורים אודות הסלקציות שגרמו לאותם קשישים וחולים שנותרו לבדם לאחר שילדיהם עלו במסגרת עליית הנוער והם נותרו מאחור. חורף של שנת 1961 זכור לי היטב בזיכרון וזה בגלל שני מאורעות שהתרחשו סמוך אחד לשני והשפיעו במידה רבה על יהודי מרוקו בכלל. האירוע הראשון הוא הידיעה על טביעתה של הספינה "אגוז". אין ספק בכך שהידיעה אודות טביעתה של "אגוז" הפכה את הקהילה הקטנה והשקטה ל"הר געש" של רגשות מהולים בעצב רב. זוכרני איך התאספנו בבית הכנסת להתפלל לשלומם של המעפילים וביניהם דודתי ילידת הקהילה ומשפחתה בת תשע הנפשות, שהיתה אמורה להיות בין הנוסעים. האירוע השני הוא מותו של המלך מוחמד החמישי שהיה אהוב על היהודים, שנפטר בתאריך 26 בפברואר 1961 משבץ לב במהלך ניתוח והוא בן 52.

בקיץ של שנת 1963 הגיעה ידיעה לוועד הקהילה היהודית באַזֵמּוּר על עוד קבוצה העתידה לעלות לארץ ישראל, וזה היה תור משפחתי. היה זה יום חם במיוחד, דממה השתררה על העיירה הקטנה והשקטה, רוב תושביה נמים כבר כמה שעות את שנתם מיום עבודה שגרתי ורק השכונה היהודית הייתה תוססת ומלאת חיים. ברחבה של הצדיק רבי אברהם בעל הנס היתה תנועה רבה, שם התקבצו יהודי הקהילה ורק על פי הבעת פניהם היה אפשר להבחין מי הם ברי המזל העתידים לעלות לארץ ישראל ומי הם חסרי המזל שיישארו וימתינו לתורם לעוד תקופה לא ידועה. ההתרגשות אחזה בכולנו, ילדים ומבוגרים כאחד. הארגזים ארוזים, ובתוכם "מקופלות" פיסות חיים של השנים הרבות. שנים של שמחה ועצב, וגעגועים בלתי פוסקים לבואו של המשיח והעלייה לירושלים. השמחה האישית שלי הייתה מהולה בעצב, בידיעה שאני אכן מגשים חלום, אך אמי נשארת מאחור ותמתין לתורה, מאחר וברגע האחרון אנשי העלייה הודיעו לאבי שאמי לא תעלה אתנו ותמתין לפעם הבאה. דמעות נקוו בעיני ויצרו אצלי עצב למשמע הבשורה המרה שאמי לא תעלה יחד איתנו, שנים מאוחר יותר התברר לי שזו היתה מדיניות ה"סלקציה", מדיניות של פיצול, כאשר הזקנים, הנכים והבלתי כשירים לעבודה הושארו עד שירווח ויעלו גם הם. בצער הלכתי להיפרד מאמי שהיתה מודאגת ולא רצתה להיפרד מבנה ובתה. לימים סיפרה לי שפנתה למאיר אבישעיד ששימש ראש ועד הקהילה שיתערב לטובתה, אך גם הוא לא יכל לשנות את רוע הגזירה ולבטח לא את המדיניות הקלוקלת הזו. לא ידעה אמי את עצמה והיא מלמלה מלה פה ומלה שם, ומנגד ניסיתי להסביר שלא יחלוף זמן רב ונתאחד מחדש, אך שום הסבר לא הועיל והכעס והזעם גבר מרגע לרגע, כאשר דמעות נקוו בעיניה, אמרה בלחש: "בְּשְׁלָאמָה בְּנִי" – לך לך לדרכך בני, נשקתי על מצחה והזדרזתי לחפש את אחותי.

בכל אותן שעות של המתנה לתזוזה, עיניי עקבו אחרי תנועות אבי המחזיק בשקית הבגדים החדשים, שקנה עבור אחותי לכבוד העלייה לארץ ישראל, אבי חיפש נואשות את אחותי בין הקהל שעמד סביב המשאית, ופניו הביעו דאגה רבה. הוא חשש שמא בתו החליטה להיחבא כדי להישאר עם אמה, ואכן חששו התאמת. אבי עמד תקוע בפתח בניין הצדיק ר' אברהם בעל הנס ועיניו זלגו דמעות על שלא הצליח למצוא את בתו ויאלץ להשאירה מאחור. לבסוף נשק למזוזה וברגשות מעורבים  פנה לעבר המשאית שהמתינה רק לו.

הנה כל תושבי המְלָאח מנופפים לשלום וביניהם גם כמה שכנים וחברים ערבים. הערבים היו שואלים את אבי: "מדוע אתם עולים לפלסטין? מה רע לכם כאן? מי גירש אתכם?" ואבי היה עונה: "כאן היינו אורחים במשך אלפיים שנה וכעת הגיע הזמן ללכת לביתנו בפלסטינה".

זוכר אני את התשובות שהיה עונה אבי לחברו הטוב מוחמד מהגַ'נְדַרְמֶרְיָה: "אתם זכיתם לקבל עצמאות, עכשיו הגיע תורנו". אבי תמיד עשה הכל כדי להימנע מלהיכנס לוויכוחים עם הערבים, טבעי היה ששכנינו הערבים חשו עצמם נעלבים מעזיבתנו,, הרי מאות בשנים חיינו אלה בצד אלה. כתוצאה מההחלטה שאמי לא תעלה עמנו ובגלל "היעלמותה" של אחותי, הפרידה הייתה קשה שבעתיים, זוהי פרידה מחיים שלמים להם היה רגיל אבי, ובעיקר קשתה עליו העובדה שלא ייפרד מבתו.

המשאית מיהרה לצאת לדרך, ואני בתוכה יושב בוכה ומתייפח על כך שלא נפרדתי מאחותי, זרקתי מבט אחרון לעבר האנשים שבאו להיפרד בתקווה לנופף ידי לשלום לאחותי, אך זה לא קרה. שוב מבט אל המְלָאח בו מקופלים זיכרונות הילדות שלי, תחושת הפרידה לוותה בצער, אך עמה גם תקווה. היה קשה לתפוס שנסיעה זו היא סיומה של תקופה שלמה, שמפנה את מקומה לחיים אחרים, להרגלים חדשים ותחושות לא נודעות בעיניו של זאטוט שעדיין לא מלאו לו שלוש עשרה ומתחיל לחוות את המסע הראשון בחייו, שוב מבט אחרון ואולי זיק של תקווה לזכות במבט אחרון באחותי, אך תקווה אחרונה זו נכזבה.

המשאית יצאה מן העיירה, ומחשבה רדפה מחשבה עם תקוות חדשות ועם הפנים אל הלא נודע. עם עלות השחר הגענו לשדה התעופה בקַזַבְּלַנְקָה, ששקק חיים, מטוסים המריאו ואנשים מיהרו לדרכם. הטרמינל היה מואר, קירותיו מקושטות בתמונות המלך אותו אהבנו על שהגן עלינו מפני פורעים שונאי יהודים, הצטרפנו לקבוצות עולים מערים אחרות. לא היה ניתן להתעלם מהשיחות הקולניות בערבית המהולה בצרפתית והנשמעות למרחק. לאחר כמה לגימות תה ואכילת ביסקוויטים, הרמקולים קראו לנו לעלות לאוטובוסים העתידים להסיע אותנו דרך קצרה עד לכבש המטוס. עבורי היה המאורע מסע שבין חלום לדמיון,  לראשונה בחיי עמדתי לעלות על מטוס, מפוחד הייתי על המסלול עד שעלינו למטוס, רעש המטוס החריש אוזניים, וזהו, אנחנו באוויר, אנחנו בדרך למדינה שלמדתי עליה מסיפורים בבית הכנסת ומהאגדות שאבי היה מספר לי מידי שבת לאחר אכילת החמין. בעודי שקוע בתרדמה בחלקו האחורי של המטוס, מרגיש אני את לטיפות אבי המעיר אותי ולוחש: "הגענו למרסיי".

נחתנו בנמל התעופה של מרסיי, זקפתי את אוזניי לקלוט רשמים שחגו באוויר, גם קולות הרקע בשפה הצרפתית הזכירו לי את שיעורי הצרפתית אצל מסיו ומאדאם לוי, מוריי לכל אורך הדרך. שליחי העלייה שהמתינו לנו הובילו אותנו עם המטלטלים לאוטובוסים שהסיעו אותנו למחנה המעבר גְרַנְד אָרֶנָס, שם התקבלנו בהתלהבות על ידי אחינו העולים. לאחר רדתנו מן האוטובוסים נעמדנו סדורים כחיילים לפני מסדר מול הביתנים הקמורים והמוארכים, אלו הם מבנים ששרדו ממחנה צבאי ממלחמת העולם השנייה. חולקו לנו שמיכות, מזרונים ומעט אוכל ליום הראשון. לאחר שהצענו את המיטות בביתנים הארוכים, שנראו כמחסנים, ולאחר שאכלנו מספר פרוסות לחם עם סרדינים וזיתים, יצאתי עם אבי לבדוק את השטח החדש בו אנו עתידים לבלות מספר חודשים עד לעלייה לירושלים. המקום היה  מוזנח, הצפיפות הייתה גדולה וגרמה למפגעים תברואתיים קשים, ומהביתנים נדף ריח חריף. תוך כדי הסיור עם אבי הרהרתי שוב ושוב באמי ואחותי שנותרו הרחק מאתנו. הערב ירד על המחנה, השמיים זרועים כוכבים, כולם הלכו לישון את לילם הראשון מחוץ למְלָאח של אַזֵמּוּר.

בדרך ללא נודע

השהייה במחנה מרסיי ארכה שלושה חודשים לערך. אבי נאלץ למכור כל דברי הערך שהביא עמו ממרוקו על מנת להמשיך להתקיים בחודשי מעבר אלו. באחד הערבים קיבלנו את ההודעה המשמחת על מועד ההפלגה לארץ ישראל, ארזנו מעט מטלטלים שנותרו לנו, והתכוננו להפלגה לארץ החלומות "ירושלים". שוב הגיעה שעת הפרידה מהחברים החדשים שאך הכרנו, הפרידה הייתה קלה, הרי כולנו ניפגש בסופו של דבר בארץ ישראל. מיותר לציין שמאוד שמחתי על ההזדמנות להפליג בים, בילדותי באַזֵמּוּר הפלגתי הרבה בנהר בסירתו של לֶסְטו, ערבי מקומי, כאשר  לקח את המבקרים לשיוט לאורך הנהר. לאחר שהתמקמנו בחדרים שבקרקעית האונייה, אני בחרתי את המיטה שמתחת לחלון כדי שאוכל לראות את הים, מייד אחר כך רצתי למעלה לסיפון האונייה, צופר האונייה החריש אוזניים, העוגן הורם והאונייה יצאה לדרך, הבנתי שהפעם זה סופי. בין המפליגים היה עְמִּי דָוִויד, דודי דוד (אח של אמי), שהיה דמות מסתורית ובלתי צפויה. עְמִּי דָוִויד היה גבר תמיר ויפה תואר. הוא היה חריג בנוף, היה נוהג להיעלם לתקופות ארוכות מאוד ואף אחד לא ידע לאן נסע, הפליג או טס, רק כמות הדרכונים שהראה לאחד מקרובי המשפחה כאן בארץ העידו על מסעותיו המסתוריים. הדוד דוד שנא את אבי שנאה עזה על שהתגרש מאמי ונטר לו טינה נוראה על כך. שנאתו גברה עוד יותר, כאשר אבי עלה לארץ והותיר את אמי ואת אחותי לבדן מאחור. ביום השלישי להפלגה, כאשר שהיתי בסיפון האונייה ושיחקתי עם בני גילי, לפתע חטף אותי עְמִּי דָוִויד, אחזני בחוזקה במותני ורץ כמטורף לעבר מעקה האונייה כדי להשליכני אל הים, ובזכות כמה אנשים שהיו בקרבת מקום ניצלתי לאחר שהם עצרו אותו. לימים סיפר לי עְמִּי דָוִויד שאת המעשה המטורף עשה בתור נקמה באבי על כך שהותיר את אמי מאחור והצטדק באומרו שזה לא היה נכון לפרוק את זעמו על ילד. ההלם והפחד שאחזוני היו נוראים. לכל אורך ההפלגה אבי לא מש ממני לרגע על מנת לשמרני משנאתו של דודי, בל יחזור על מעשה הטירוף.

בערב האחרון להפלגה הארוכה עמדתי עם אבי ויתר העולים על סיפון האונייה, האורות מהאופק הבזיקו, ים של שמחה גדש את נוסעי האונייה, באופק נראתה חיפה, עיר התלויה על צלע ההר, נוף נהדר, מראה מרנין את הלב. העוגן האחרון הוטל למים ועמו גברו צהלות השמחה. הרציפים המו אנשים וכולם דיברו עברית, שונה במקצת מהעברית שאני ידעתי מסידורי התפילה ומהדרשות בבית הכנסת. שמתי לב שהאנשים נעצו מבטים, בסְרְוָואל (מכנסיים) שלבשתי ובראשי קצוץ השיער. היו הרבה חיוכים וברכות: "ברוכים הבאים". לאחר סידורי הניירת וקבלת תעודות העולה, עלינו ללא דיחוי לאוטובוסים שהמתינו לנו. רבים מהעולים סירבו לעלות לאוטובוסים  והתעקשו לנסוע למקומות שונים בארץ מאחר שבהם גרים קרוביהם, אך לבסוף רובם התרצו ועלו עמנו. מחיפה נסענו דרומה, חלפנו על קבוצות ישובים מוארים שבמשך הזמן הלכו והתמעטו, את האורות החליפו שדות פתוחים, שהלכו והתרבו. הנסיעה באוטובוס עם האף הגדול והמנוע המטרטר היתה ארוכה ומייגעת, אך לאחר כמה שעות הגענו בחשכה בואך אופקים, נזכרתי שרק לפני  שלושה חודשים עזבנו את מרוקו, כאשר העלטה ירדה על עיירת הולדתי. הנה אני ניצב כעת למול עיירה חשוכה שהיתה עדיין בשלבי בנייה, וכולם שואלים איך פסחנו על הערים הגדולות והמוארות והביאו אותנו למקום חשוך וכולו אתרי בנייה. האחראי מטעם הסוכנות החל ללכת ומייד השתרכה אחריו שיירה נושאת מזוודות. לאחר שהתמקמנו בדירות הטרומיות שעדיין ריח הצבע הטרי נדף מהם, הסתלק איש הסוכנות מן המקום. השחר הפציע, יום חדש בארץ החדשה.

חבלי קליטה

השהייה באופקים התאפיינה בקשיי קליטה, תחילה היה המפגש עם החינוך וקשייו במקום החדש: שובצתי בכיתה מעורבת המורכבת משתי קבוצות עיקריות: "הוותיקים" ו"החדשים" ביחס של חצי חצי לערך. גם שתי הקבוצות האלו היו מחולקות לשניים: בחצי האחד עולים "מזרחיים" ובחצי השני וותיקים שכללו רוב של "אשכנזים" ומיעוט של "מזרחיים" וותיקים. לעולים החדשים בכיתה זו לא היה סיכוי לשרוד משתי סיבות עיקריות: ראשית, הקביעה לרמת הכיתה (כיתה ז') נקבעה על פי הגיל ולא על פי המטען הרוחני שיש לילד. שנית, התקשורת בין התלמידים למורים והתקשורת בין התלמידים ה"וותיקים" לתלמידים "החדשים" השתבשה כאשר התלמידים העולים המשיכו לדבר בשפתם, חלק בצרפתית וחלק בערבית. בסופו של דבר, לאחר מספר חודשים, כל התלמידים מקבוצת העולים מצאו את עצמם מחוץ לבית הספר היסודי. חלק מן התלמידים נותר ללא מסגרת לימודית והחלק האחר של התלמידים מצא מסגרת לימודית ב"מרכז הנוער" המקומי באופקים שקלט רבים מבני הנוער הן מאופקים והן מיישובי הסביבה, ובעיקר מהמושבים. אלו היו ילדים שנפלטו ממערכת החינוך הפורמאלית, ושם מצאו את מקומם עד לגיוסם לצבא.

מערכת זו של "מרכז נוער", על אף מגבלותיה, נתנה מענה ביניים. מחד גיסא הנער שנפלט מבית הספר הפורמאלי לא יצא ממסגרת שהיה זקוק לה בסביבתו החדשה והרעועה יחסית כתוצאה ממפגש בין תרבויות מאידך גיסא מסגרת זו של "מרכז נוער" אפשרה מסלול לימודים נוח יותר שכלל מספר תחומים כמו חקלאות, נגרות, מסגרות, תפירה ועוד. לצד הקניית המקצוע ניתנה לתלמיד אפשרות לעבוד מספר שעות שבועיות במפעלים מקומיים ובחווה החקלאית "גילת". תמורת עבודה זו ניתן שכר שהיווה דמי כיס, דבר שהיה יקר המציאות בגלל חוסר התעסוקה של ההורים. מצב זה של חוסר תעסוקה אפיין את כל עיירות הפיתוח גם בסוף שנות ה-80. לדוגמה: בספטמבר 1989 היו באופקים כ-500 מובטלים.

יש להדגיש שהקושי נבע בראש ובראשונה משינוי תרבותי ויסודו בתהליך תרבותי שעבר על העולה החדש ובעיקר זה המזרחי. שינוי זה התבטא בפגיעה בסמכות אב המשפחה שהיה הדמות הדומיננטית במשפחה הגרעינית הפטריארכלית (סמכות אב המשפחה ותחת משטר של שליטה גברית). עם העלייה לישראל התהפכו היוצרות והאב הפך לדמות חלשה בגלל השפה החדשה, האבטלה וכן בגלל סגנון החיים בארץ כמו למשל, יציאתן של נשים לעבודה והתערותם של בני הדור הצעיר בחברה הישראלית, כאשר הדור הוותיק נותר בצד. הסביבה החדשה  והמציאות הרב תרבותית השפיעה במידה מסוימת על העולה בנוסף לקשיי השפה והנושאים שהוזכרו לעיל.

שנה וחצי לאחר בואי לאופקים (1965) קבוצה של עולים חדשים שעלתה ממַזַאגַן הגיעה לאופקים ועמם הידיעה המרה שלאחר עלייתנו לישראל נכנסו פורעים מוסלמים למְלָאח של אַזֵמּוּר וכתוצאה מכך אמי נהרגה, אחותי נחטפה על ידי ערבי, התאסלמה והתחתנה. ידיעה מרה זו שברה אותי, והדבר התבטא ברגשי אשם על כך שהותרתי את אמי ואת אחותי מאחור, כתוצאה מטראומה נוספת זו, עזבתי את בית הספר היסודי ועברתי למרכז הנוער כפי שהוזכר קודם.

לאחר קבלת בשורת האיוב, לקח אותי אבי לרב השכונתי שהורה לי לשבת "שבעה" בבית וללכת מידי יום לבית הכנסת לומר קדיש. כך היה במשך שנה תמימה, כאשר לכל אורך התקופה פנינו לתוכנית הרדיו "מדור לחיפוש קרובים" על מנת למצוא עולים שעלו מאַזֵמּוּר לקבלת אינפורמציה אודות אחותי ואמי, אך דבר לא הועיל.

האיחוד

כך התהלכתי עם העובדה של אובדן אם ואחות עד לאותו יום שישי 7.3.1969 הבלתי נשכח בשבילי, זה היה בשעות אחר הצהריים כחייל, בעודי מתכונן למסדר שמירה ולעלייה לעמדת השמירה אי שם בבקעת הירדן, לפתע הכריזו את שמי ברמקול לגשת ולקחת מברק. ניגשתי לחדר המפקדה לקחת את המברק, הצטודדתי ביני לבין עצמי, פתחתי את המברק. עיני החלו לדמוע, אך הפעם משמחה. המברק בישר לי כי: "אמא שלך ואחותך בישראל, הגיעו לפני יומיים, בוא לראות אותם", על החתום – אבא. כולי רועד ומתרגש ניגשתי למפקד הפלוגה וסיפרתי לו את הבשורה. מאחר ובאותה תקופה בקעת הירדן היתה מלאה בחדירות מחבלים והיה אסור לחיילים לנוע בטרמפים ואף לא לנסוע בכלי רכב אחד, אלא בשיירה, הורה המ"פ להוציא אותי בליווי שני כלי רכב "ג'יפ" ו"די 200" עד ליריחו ושם להצטרף לשיירה הנוסעת לירושלים. רטוב עד לשד עצמותי הגעתי בטרמפים לבית אבי באופקים בלילה. לאחר שטיפסתי את גרם המדרגות עד הקומה השלישית, אחוז התרגשות במחשבה איך יהיה המפגש המחודש עם אמי ואחותי. נעמדתי מול הדלת בחשיכה ונקשתי על הדלת כחמש דקות בקירוב, אבי שהתעורר מתרדמתו העמוקה מבוהל מה, פתח את הדלת ואני נשאבתי לתוכו משתוקק לראות את אמי ואחותי, אך מה רבה היתה אכזבתי כאשר אבי הודיע לי שהן הגיעו לכרמיאל ולא לאופקים. באין ברירה ובצער עשיתי מקלחת חמה, החלפתי את בגדי הרטובים במדים יבשים, הצטיידתי בכריך, נטלתי את הרובה ושמתי את פעמי לכיוון היציאה מאופקים לנסות את מזלי לתפוס טרמפ עד לכרמיאל. כך חלפו להם כעשר שעות נוספות של נסיעה בחברת אנשים טובים שעצרו לי בשעות המטורפות של הלילה. כך מחשבה רודפת מחשבה על הפגישה המחודשת. לאחר רדתי בכניסה לכרמיאל ובעודי מתכנן את המפגש המחודש עם אמי ואחותי, לפתע התברר לי שאיני יודע מאומה על מקום מגוריהן והדבר היחידי שבאמתחתי הוא המברק עם תאריך הגעתן.

הנה אני מוצא את עצמי ביום שבת גשום מתהלך בכניסה הראשית של כרמיאל, כאשר המטרה ברורה, אך היעד לא ידוע. בעוד מחשבה רודפת מחשבה, אני מוצא את עצמי מול קבוצת אנשים שאך זה עתה יצאו מבית הכנסת והם בדרכם לבתיהם. שאלתי אותם על מיקום משכנם של העולים שהגיעו לאחרונה, הצביעו על קבוצת שיכונים טרומיים בני שלוש קומות.

טיפות הגשם מתנפצות על ראשי, כאשר רובה ה-F.N  תלוי על כתפי, צועד אני ליעד שסומן על ידי המתפללים. לאחר צעידה מהירה של כמה דקות הגעתי לקבוצת בניינים. ילדי העולים לבושי מעילים מכונסים מתחת לבניינים ומשחקים בגולות. דלתות הבתים נעולות ומבעד חלקן שמעתי את מנגינת הקידוש ועל פי הלחן ניתן לזהות את ארץ המוצא של העולים. כך חלפתי דלת דלת, קומה קומה, וכך עברתי שני בניינים, כאשר מאחורי מזדנבים זאטוטים שלכל אורך הדרך מיששו אותי ואת הרובה כאילו ראו לראשונה חייל ישראלי המסתובב במשכן העולים החדשים.

בעודי מתקרב לבניין השלישי עיני צדות מבעד המרפסת ילדה הדומה לזו שאני זוכר, היא לא זיהתה אותי ואני המשכתי בכוח הרצון היישר לכיוון. דפיקה על הדלת ומבעדה שמעתי בשפה המרוקנית: "שְׁכּוֹן הָדָא"? – מי זה? עניתי: "אָנָא" –  אני. ושוב אני שומע את קול אמי העדין והרך והפעם הקול גבוה מאשר בפעם הראשונה: "שְׁכּוֹן הָדָא"? ושוב עניתי: "אָנָא, זָ'אקוֹב" – אני יעקב. בעוד דבריי מתהדהדים באוויר, לפתע נפתחת הדלת ואל מול עיני עומדת הילדה מהמרפסת, כן זו היתה אחותי הקטנה והיחידה הרוקעת ברגליה ומלמלה לאמי בערבית: "מָאמָא, הָדָא זָ'אקוֹב כָאיְ זָ'א" – אמא, זה יעקב אחי הגיע. זה היה מפגש שמחד גיסא מרגש לאחר פרידה של קרוב לשש שנים שמתוכן כארבע שנים של אי וודאות המבוססת על שמועות של עולים ומאידך גיסא היה טעון בהרבה אמוציות וכעסים מצד אמי על כך שעליתי עם אבי  והן נותרו מאחור. בין כה וכה התאחדנו מחדש וכעבור כשבוע לאחר שטיפלתי במטלטלין שהביאו במרוקו, הן קיבלו דירה באופקים בקרבת אבי ובקרבת בני משפחתה של אמי, וותיקים וחדשים ואף מצאתי דירה באותה כניסה של אחיה עְמִּי דָוִויד שכמעט השליך אותי ללב ים. הסוף טוב, הכל טוב וכולנו התאחדנו מחדש והחלנו תקופה חדשה.

==============

 

קרדיט:

ערכים וצילומים מהויקיפדיה

מסע אחר

נוח קליגר

אשר כנפו

צור שיזף

יעקב אלפסי (אבויה)