מרוקו – מסע בעקבות הזמן – ז

פרק ז

עידן הקולוניאליזם – מאות 19-17

 

קְבֶּד מְן סַחְאבְּק תְרְסָא, אוּלָא מְן עְדוּק בּוּסָא.

טובה סטירת אוהב, מנשיקת אויב.

(היזהר מאויביך, דברים טובים לא יהיו שם)

 

פתגם השגור בפי יהודי מרוקו

1. הסֻלטאנים השַריפים – בית אַלעַלַוִי

לאחר "שנות בלבול" שבהן עלו וירדו שושלות קצרות ימים, חוללו אנשי הדרום הפיכה, תחת הנהגתם של מנהיגים רוחניים, שַריפים, שנחשבו לצאצאי הנביא מוחמד והתייחסו לחַסַן, נכדו של  הנביא מוחמד, ולכן קראו לעצמם חַסַנים או עַלַוים, על שמו של עַלי אִבּן אַבּוּ טאלִבּ, אביו של חסן ודודו של מוחמד הנביא. הם התיישבו כבר במאה ה-13 באזור תַפילאלת ועל כן הם מכונים גם פילאלים. שושלת מעשית זו הצליחה לשמור על מרוקו עצמאית במשך למעלה מ-300 שנים, גם אם תוך כדי מאבקים מרים. באמצע המאה ה-17 השתלט על מרוקו בית אַלעַלַוי (או אלחַסַני, או אלפִילאלי) השולט עד היום.

השתלטותו היתה מלווה גל של התעוררות דתית עממית. מוצא בית עַלַוי הוא מחלקה הדרומי של מרוקו, הסהרה. העַלַוים השתלטו על פאס  ב-1644 ועל מַראכֶּש ב-1668. רַשיד השני (1672-1664), ובייחוד מולאי אִסמעיל (1727-1672), הקימו שלטון חזק ועשו את מֶכּנאס לבירת מרוקו. מולאי אִסמעיל ארגן צבא קבע של עבדים כושים וכבש את טנג'יר וערי חוף אחרות מידי האירופים. בימיו נקשרו קשרי מסחר עם צרפת ודוכאו שודדי הים. אחרי מותו פרצו מלחמות על הירושה ואנרכיה שררה במרוקו עקב עליית הבֶּרבֶּרים צפונה. בימי מוחמד בן עבדאללה (1790-1737), מולאי סְלימאן (1822-1792) ומולאי עַבּד אַלרַחמן (1859-1822), נעשה מאמץ לקיים את השלטון המרכזי ולהתנגד לניסיונות של ארצות אירופה להתערב בענייני מרוקו. מולאי סְלימאן לחם בבֶּרבֶּרים המורדים, ויורשו, עַבּד אלרַחמן, הצליח להשתלט על הבֶּרבֶּרים שבמישור, סייע לעַבּד אַלקַדר במלחמתו בצרפתים באלג'יריה וניסה להשתלט על מערב אלג'יריה; אך בקרב איסלי (1844) נצחו הצרפתים את צבא מרוקו. בימי עַבּד אַלרַחמן נפתחה מרוקו למסחר עם אירופה. בנו, מוחמד, (1873-1859) נוצח במלחמתו בספרדים (1860-1859), ומרוקו הוכרחה למסור שטחי אדמה ולשלם פיצויים גבוהים. לצורך זה נאלצה ללוות כספים, ולשעבד חלק מהכנסות המכס שלה לפיקוח זר. מוחמד פעל למודרניזציה של המִנהל ולעידוד התעשייה והחקלאות, ויזם עבודות ציבוריות. בימי מולאי אַלחַסַן (1894-1873) חדרו הספרדים לכמה ערי חוף במרוקו, ומרוקו הפכה להיות לבעיה בינלאומית. ב-1880 נערכה במדריד ועידה בהשתתפות מעצמות אירופה וארצות הברית לדיון בזכויות היתרות של הזרים במרוקו. הוועידה החליטה לשמור על עצמאותה של מרוקו  ושלמותה. חדירת הצרפתים החלה המאה ה-19.

הסלטאן השני של השושלת העלוית הוא שביסס אותה כגורם הכוח הדומיננטי בממלכה. מולאי אסמאעיל, שמלך במשך 55 שנים- שיא שאליו לא התקרב איש מקודמיו או מיורשיו – היה גדול שליטיה של מרוקו, ולבטח העריץ שבהם. הוא דיכא כל מוקד כוח אלטרנטיבי, כגון חכמי הדת – העוּּלַמא – מנהיגיה המוכרים של אוכלוסיית הערים, או את השבטים ההרריים, שסירבו לקבל את מרותו. משאבי הממלכה הושקעו ברובם בבירה החדשה, מכְּנאַס, שלשם בנייתה בזז מולאי אסמעיל ארמונות שבנו קודמיו. אף שהיא רחוקה מלהזכיר את פאר ורסאי, שלה היתה אמורה לדמות, ראויה מכנס להיכלל במסלולו של התייר המבקש להכיר את מרוקו שהיתה, או שהיתה יכולה להיות.
מרוקו היתה אמנם האחרונה במדינות צפון אפריקה שהשתעבדה לשלטון קולוניאלי זר, אך השפעת הצבא והכלכלה של המעצמות האירופיות עליה היתה מכרעת. נחיתתו של צבא כיבוש צרפתי באלג'יריה ב-1830 חשפה את מרוקו לשכנות לא ידידותית עם מעצמה מהדרג הראשון. 14 שנים אחר כך הומחשה נחיתותה הצבאית של הממלכה כאשר כוח צרפתי, שהשלים את דיכוי ההתקוממות האלג'ירית הגדולה, הביס את צבא מרוקו בתוך שעות ספורות בעמק איסלי.
אילו המשיכו לתוככי מרוקו, היו הצרפתים נתקלים מן הסתם בהתנגדות מעטה, אבל המחויבות הבריטית לעצמאותה ולשלמותה הטריטוריאלית של מרוקו הותירה את הסטטוס קוו הפוליטי באיזור ל-60 שנה. בתמורה נאלצה מרוקו לפתוח את כלכלתה לחדירה מואצת של מוצרי התעשייה האירופית. הנזק למרקם הכלכלי והחברתי של הממלכה התבטא בשינוי מהותי של צביונה ובעלייתם של כוחות חדשים, שאימצו את עקרונות המודרניזציה המערבית וחתרו לרפורמה מקיפה באופי החברה. בשלהי המאה ה-19 החלה חדירתם של הסוחרים האירופיים לאזור ובעקבותיה תקופה ארוכה של תמורות קולוניאליות עד שלפתע הבחינו צרפת, ספרד וגרמניה בערך האסטרטגי שהקנה לה מיקומה של מרוקו ובמשאביה העשירים, וכל אחת מהן שאפה להשתלט עליה. צרפת ניצחה במרוץ זה ובשנת 1912 השתלטה למעשה על כל המדינה, כאשר ספרד נאחזה בשטח חסות קטן על החוף הצפוני ועיר הנמל טַנְגִ'יר הוכרזה כאזור בינלאומי.

מולאי אִסמעיל, סֻלטאן העבדים
לא הרחק מהשווקים, סמוך לחומת מַראכּש, עומדים שרידיו של ארמון אלבַּדיע, שנבנה במאה ה-16, כשהעיר האדומה שלרגלי הרי האטלס היתה לבירתה המסחרית והמנהלית של דרום מרוקו. במשך דורות רבים נחשב המבנה העשוי שיש משובח, על גניו ובריכותיו, אחת משכיות החמדה של התרבות האנדלוסית; שילוב של המסורת המוסלמית-ערבית ושל התרבות העירונית שהנהיגו שליטי המַגרִבּ בממלכתם, שהשתרעה מצפון אפריקה עד דרום ספרד. עשר שנים נדרשו למוּלאי אִסמעיל, מנהיגה של מרוקו במאה ה-18, להרוס את הארמון הזה, לבזוז את אוצרותיו ולהעבירם אל ארמונותיו במֵכּנאס. בשל מפעלי הבנייה שלו נזקק המלך השאפתן לאספקה בלתי פוסקת של כוח אדם זול, ועל כן נודע בהיסטוריה המערבית בכינוי "סֻלטאן העבדים".
דרך ארוכה עשה אִסמעיל, (המלך השני בשושלת העַלַוית, ששולטת במרוקו עד היום), מהקַצבּה המדברית המאובקת שבה נולד ועד שהיה לאחד השליטים רבי העוצמה בתולדות העולם. הוא גדל בתַפילאלת שבדרום מרוקו, חבל ארץ חם ונידח שמשפחתו שלטה בו עד שהרחיבה את תחום השפעתה לחלקים האחרים של המדינה. עלייתו של הסֻלטאן הצעיר לשלטון היתה שטופה בנהרות של דם: כאזהרה לאויביו טבח במתנגדיו ותלה את ראשיהם על חומותיהן של ערי המלוכה של קודמיו, מַראכּש ופאס. שלטונו, שנמשך יותר מחמישים שנה, היה מבוסס על נאמנותם המוחלטת של צבא עבדים שחורים שנודעו באכזריותם. הם ניהלו למענו קרבות עם תושבי האטלס שוחרי החירות, הביסו את המורדים האלג'יראים והבריחו את הספרדים והפורטוגלים ממושבותיהם שבחופי מרוקו.
נוכח כוחו הצבאי של השליט המרוקאי נאלצו מלכי אנגליה וצרפת לחתום עימו על הסכמי סחר שהגבילו את פעילותם באזור והעשירו את קופתו. עושרו האגדי מימן את בניית ארמונותיו העצומים, שבהם שיכן את 600 נשותיו ואת 900 ילדיו והציג לראווה את 12 אלף הסוסים שבאורוותיו.
בציורים שהשתמרו מאותם הימים אפשר לראות את פניו של מוּלאי אִסמַעיל- עיניו שחורות ובורקות. לחייו שקועות, שפתיו בשרניות, סנטרו מחודד וזקנו מדובלל. מתיאורים שנכתבו על ידי בני תקופתו ניכר שהמלך היה גנדרן ונהנה להרשים את מבקריו בבגדי משי זוהרים, בטורבנים גדולי מידות ובתכשיטי כסף וזהב משובצים אבנים טובות. על פי צבע בגדיו היה אפשר לזהות את מצב רוחו: לבוש ירוק העיד על שביעות רצון, ואילו כשלבש בגדים צהובים נהגו מקורביו להיזהר מפני התקפי הזעם האלימים שלו. אירופאים שביקרו בחצרו תיארו את גינוני המלכות שלו ובעיקר את כניסותיו הדרמטיות, מלווה בשומרי ראש ונושאי כלים, וכל רואיו משליכים את עצמם לפניו, מתגוללים בעפר רגליו וזועקים "אללה יברכּ  פי עמר סידי!" (אלוהים יברך את חיי אדוני). בני עמו ראו אותו כמובן באור אחר לגמרי: לוחם נערץ ומדינאי דגול.

מוּלאי אִסמעיל היה הראשון שהפך את השוד הימי לפרויקט של המדינה. מעדויות היסטוריות עולה כי הבעלות על יורדי ים ואזרחים נוצרים שנשבו בידי מוסלמים השתלבה היטב במדיניותו של אִסמעיל, שנועדה להעניק למרוקו עמדת כוח במגעיה עם המעצמות המערביות. השבויים שימשו בידיו כנכסים במשא ומתן דיפלומטי וכקלף מיקוח ביחסיו עימן. הסחר בעבדים לבנים גם העשיר את ממלכתו בעובדים מיומנים: ברבי חובלים, בבנאים, במהנדסים ובמספר עצום של עובדי כפייה חסונים, שנדרשו לביצוע תוכניותיו המגלומניות, שאכן הרשימו את האירופים שהגיעו למקום, אבל רק מעטים מהם שרדו כדי לספר את סיפורם. אחד מהם היה תומס פלואו, נער סיפון באוניית "הוד מלכותה פרנסיס", שנשבתה בידי שודדי ים סמוך לחופי טנג'יר, ומלחיה נמכרו לעבדות בחצר הסֻלטאן. כאשר נכנסו אל דאר אַלכַּבּירה, הבית הגדול, כינויו של הרובע המלכותי, מספר פלואו כי בהו בתדהמה בנפלאותיו של ארמון התענוגות, שעמד להפוך עבורם לגיהינום. הנער, שהצליח להימלט משביו לאחר 23 שנים, הוא היחיד ממלחי הספינה שנשאר בחיים. זיכרונותיו היו לספר המפורסם ביותר בספרות התיעודית והבדיונית העוסקת בעבדים הלבנים. הסופר ג'יילס מילטון, שהוציא לאחרונה מהדורה מחודשת של סיפורו של פלואו, מצא עוד מסמכים שזורעים אור על גורלם: מכתבים שהעבירו עבדים אל משפחותיהם באמצעות אנשי כנסייה שניסו לפדותם ודיווחים של השגרירים המיוחדים שנשלחו על ידי מלכי בריטניה למשימה זאת. רובם חזרו בידיים ריקות. המלך נהג לקבל את פניהם של השליחים ואת מתנותיהם היקרות בביתן שבנה לצורך זה. הבניין, קֻבַּת אַלחַיאטין, שרד באופן מפתיע את "ליסבון", רעידת האדמה העזה שהחריבה את עירו של אִסמעיל. מתחת למבנה המסוגנן שוכנים אולמות תת קרקעיים שבהם שמר הסֻלטאן את זהבו הלבן. מכלאות העבדים האפלות והטחובות, המעוררות אימה גם כיום, מתוארות במכתביהם של השבויים: "בכל תא מצטופפים עשרות אנשים… קרני אור אחדות ומעט אוויר מחניק חודרים משבכות ברזל בתקרת האבן. בחורף חודרים דרך פתחים אלה גשמים, ואנו נאלצים לישון בתוך המים… בכתלים מצויות תולעים שחודרות לעורנו… אל העמודים נכבלים עבדים סוררים, וזעקותיהם של המעונים נשמעות מכל עבר".

דבי הירשמן, מסע אחר, 180, ספטמבר 2006.

===========

סיפורי פורים

פורים דלמעגאז

בשנת " כי תרכ"ב על סוסיך, מרכבותיך ישועה " ליצירה (1862) קם במרוקו עריץ אחד, מורד, מכשף ומדיח ושמו אג'ילאלי אלמעגאז בן למשפחה חרופה ושמה רקייא. אלמעגאז, העצלן, אסף את כל הבֶּרבֶּרים תושבי האטלס וסיסמתו הייתה : את השריף המוסלמי והיהודי יש להשמיד (שריף- תואר הניתן לכל מוסלמי המתייחס לזרעו של הנביא מוחמד). אם כי השנאה הייתה מאז ומתמיד קיימת כלפי היהודים במרוקו, הרי בנסיבות שנוצרו במקרה הזה, הפכו היהודים והשריפים המוסלמים אחים לצרה. אלמעגאז היה צורר היהודים כהמן בדורו ומשאלתו הייתה כמשאלת המן  "להשמיד ולאבד את כל היהודים" וגם הוסיף לרשימתו את השריפים המוסלמים. וכך יצא אלמעגאז בראש צבא לכבוש את מכנאס. הוא הגיע תחילה לכפר מולאי אדריס אלזרהוני הקרוב לעיר מכנאס ורצה להתחיל קודם בשריפים המוסלמים, ולהמשיך אחר כך ביהודים, אולם מקורביו יעצו לו שקודם כול, לפני כל התחלה, עליו להשתטח על קברו של מולאי אדריס, הקדוש מוסלמי שהומת בעזרת רעל וקבור בהרי זרהון בקירבת מכנאס כ-20 ק"מ. העיירה היא על שמו ונחשבת עד היום לאתר קדוש למוסלמים במרוקו. הכניסה ליהודים לעיירה זו אסורה מאז ומתמיד, ורק אחר כך יצא למלאכת ההרג. אלמעגאז שמע לעצת מקורביו שטמנו לו מלכודת כדי להפילו בה. הלך אפוא אלמעגאז לכפר מולאי אדריס ולפני שנכנס להתפלל במסגד שבמקום היה עליו ראשית כל להתגלח, להתרחץ ולהיטהר. כאשר נכנס אל הגלב כדי להסתפר, העמיד הלה לרשותו את נערו לגלחו, זאת כדי לטעת אמון בלבו, שאין איש מעוניין במפלתו, אך כאשר אלמעגאז התיישב על כיסא להסתפר, תקע הנער את התער בעורפו וערף את ראשו, ומיד התנפלו הקושרים על שריו, עבדיו ומקורביו וערפו את ראשיהם.

ביום ט"ז באדר ב' של אותה שנה הביאו המנצחים את ראשו הערוף ואת ראשי עבדיו תקועים על חרבותיהם לעיר מכנאס והציבו אותם בשער העיר. תפקיד עריפת ראשים ותליית גוויות הופקד מאז ומתמיד רק בידי היהודים, כי בדרך זו רצו להשפיל את כבודו של הנידון למיתה, כי היהודי הנחשב לאזרח השפל במדינה וללא ערך, הוא שיתלה אותו, או יערוף את ראשו. התליין היהודי לא היה תולה את קורבנו בשער העיר בלי להשמיע באוזניו כמה " דברי כיבושין ", מקללו ומגדפו, לפני התלייה וגם בשעת התלייה על שום שמרד במלכות. יום ט"ז באדר, הפך אפוא במכנאס ליום טוב ויהודי העיר חגגו אותו בכל שנה במשלוח מנות ומתנות לאביונים, והעיר מכנאס צהלה ושמחה, ומאז קראו לפורים זה "פורים דלמעגאז", אולם במשך השנים ומרוב התלאות בהן חיו, זכרו של פורים זה נשכח, משום שצרה חדשה משכיחה את הישנה. היהודים יצאו אז מאפלה לאור גדול, ולזכר המאורע נקבע פורים לדורות עם קריאת המגילה.

פורים דל כור

טרם נחו היהודים מתלאות הרעב שעבר על המדינה ומעוד צרות רבות אחרות, והנה בשנת התקצ"א (1831) מרדו בני שבט הלודאייה  במלך מולאי עבד אלרחמן אשר נאלץ לברוח למכנאס.

שבט הלודאייה הוא שבט בֶּרבֶּרי אשר אנשיו התיישבו בפאס עוד מימי המלך מולאי אליזיד שר"י ( שם רשעים ירקב). במכנאס הצליח המלך עבד אלרחמן לאסוף סביבו חיל רב, בעזרתו הטיל מצור על העיר פאס. שבט הלודאייה שהיו שונאי ישראל גרו אז סמוך לשכונה היהודית, המלאח, והמלך עבד אלרחמן חשב שהלודאייה התבצרו במלאח, וכיוון את חיציו ומקלעיו לשכונת היהודים. בתים רבים הפכו לעיי חרבות והרבה נפשות מישראל בתיהם נעשו קבריהם.

בכסלו תקצ"ג (1893) באה התשועה. הלודאייה מוגרו וניגפו על ידי המלך עבד אלרחמן אשר פיזר אותם לכל הרוחות ביום כ"ב לחודש כסלו תקצ"ג. לזכר מאורע זה נקבע יום כ"ב בכסלו ליום פורים בפאס, שבו נחו היהודים מאויביהם המושבעים הלודאייה. פורים זה נקרא בפי קהילות יהודי פאס בשם "פורים דל כור" – פורים של יריות ומקלעים.

======================

סאפי, אספי آسفي  Safi ‎

סאפי היא עיר נמל גדולה על שפת האוקיינוס האטלנטי בשפך ואדי שַבַּה. תחילתה בהתיישבות פניקית ואחריה רומית. בתקופת המֻוַחִדוּן נבנה הרִבּאט – מבצר דתי לשליטה והנהגת האִסלאם. הפורטוגלים עזבו תוך כדי הריסתה בשנת 1541 והעיר נבנתה מחדש, ושימשה כנמל חשוב ופעיל במאות ה-17 וה-18. בשנת 1912 שלטו הצרפתים, ורק בשנת 1956 החל לשלוט בעיר מלך מרוקו. תחילתה כעיר נמל קטנה שסחרה בתנובת השדה של מישורי עאבדה וחאוַז שבתוכם היא יושבת, ובסממני מרפא. כיום היא עיר נמל גדולה, מרכז לתשלובות כימיות ומעגן טעינה של פוספטים ומוצריהם. שמה סאפי בפי הפורטוגלים, אספי בפי הערבים. סאפי פירושו אסיף – מים זורמים (מקורו בֶּרבֶּרי), על שם הנהר שַבּה, הזורם ממזרח העיר לכיוון מערב. ויש אומרים שפירוש השם בבֶּרבֶּרית עתיקה – משפך, כביטוי למיקומה במשפך של הואדי בין ההרים. מילה דומה אחרת היא אצפו (אספו), אור, ואולי הכוונה למגדלור שהאיר לאניות בנמל. בסאפי מתנייעים בעיקר ברגל, אבל גם הפטי טקסי עומד לשרותכם. בסאפי צבעו לבן.
נמל סאפי היה ידוע בתור מושבה פניקית ומאוחר יותר גם רומית, על פי מטבעות שנמצאו בחפירות העיר, ומיוחסות לקיסר הרומי ולנטין. הכרוניקאים המוסלמים אִבּן עַבּד אַלחַכַּם (מצרים, המאה התשיעית) ואַלמַלִכּי (המאה ה-11 (מעידים שהמצביא הערבי עוּקבּא בן נֻפַיע הגיע בכיבושיו גם לסאפי. בשנת 1095 מספר הכרוניקאי אַבּוּ עַבּד אַלבַּכּרי שאניות מפליגות מאַגַדיר למוֹגַדוֹר (אֶסַוירה) ומשם לסאפי. בימי שלטונם של המֻוַחִדוּן שבירתם היתה מראכש, הם ניהלו את הסחר הימי דרך נמל סאפי. במאה ה-12 הגיע לעיר השליט המֻוַחִדי אַבּוּ מוחמד צאלח וייסד בה רִבּאט (מבצר) שהטביע בעיר חותם דתי ורוחני והשאיר בה את רישומו. הפורטוגלים התישבו בה ב-1502 ומשנה זו מתחילים תולדותיה של העיר הנוכחית. מפת העיר כפי שציירו אותה הפורטוגלים בשנת 1507, מראה את הקַצבַּה המוסלמית, שחומתה היתה גדולה פי שלושה מהחומה הפורטוגלית. עם כיבוש העיר בידי הפורטוגלים, שכבשו את כל שפלת החוף, הם העמיקו את חוף המפרץ, בנו את הנמל והמעגן המודרני ובנו מצודה כדי להגן על האניות המפליגות למזרח מפני התקפות של פירטים ובתור בסיס להגנה על העיר. אחיזתם בעיר היתה מוגבלת. בשנת 1541 נטשו הפורטוגלים את העיר והיא שבקה חיים ונהרסה לחלוטין למשך 60 שנה. החל משלהי המאה ה-16, במאות ה-17 וה-18, נבנתה סאפי מחדש והחלה לסחור עם אנגליה, צרפת והולנד. חשיבותה עלתה הודות למסחר המתרחב ובעיקר יצוא הסוכר. במאה ה-19 שוב ירדה סאפי מגדולתה, עקב הקמת נמל מים עמוקים בקזבלנקה. אך במאה ה-20 הוקם במקום נמל דיג גדול, בעיקר לסרדינים, והוקם מרכז תעשייתי ענק דרומית לנמל ולעיר, שבו מייצרים דשנים ופוספטים. משנת 1912 שלטו הצרפתים בסאפי והגבירו עוד יותר את התעשייה והמסחר שבה. בשנת 1942, במלחמת העולם השנייה, התבצעה בסאפי נחיתה של כוחות הברית בדרך לפלישה לאיטליה, במלחמתן נגד משטר וישי הצרפתי, ששלט גם בסאפי. היום סאפי ידועה בעיקר בתעשיית הסרדינים הטובים בעולם, וכן בתעשיית פוספטים ותעשיות פטרו-כימיות, הגורמות כאן לזיהום אוויר רציני. גם תעשיית הקדרות של סאפי ידועה מאוד, והיא נמשכת כאן עוד מימי הביניים.

אתרים בסאפי

* המֶדינה (העיר העתיקה)

המֶדינה מוקפת חומה, בתיה מגובבים ומשתפלים לעבר הים. כאשר ממשיכים לאורך החומה המערבית של המֶדינה וחוצים אותה דרך רחובה המרכזי, שהוא רחוב השוק, פוגשים בדרך הרבה חנויות וסדנאות קטנות של בעלי מלאכה מסורתיים. לא רחוק משם נמצאת הקפלה הפורטוגלית. הפורטוגלים בנו אותה בשנת 1519, בתור הקתדרלה המקומית, אך שהייתם בעיר היתה קצרה מכדי להשלימה. במשך זמן רב לאחר עזיבתם שימש המבנה בתור חמאם. עדיין רואים בה את התקרה הנתמכת על קשתות משולבות ושמונה מדליונים שעליהם תבליטים נוצריים. בצד מזרח אפשר לראות את מצודת הקישלה שנבנתה לראשונה במאה ה-12. על התוואי שלה הקים הסֻלטאן העַלַוי הִשאם ארמון למגוריו במאה ה-18, ואחר כך שמשה בתור בית המושל ומשרדי השלטונות. היום היא מהווה אכסניה למוזיאון הלאומי לקרמיקה.

* אזור הקדרים: על הגבעה על יד המדינה נמצאים בתי היוצר המפורסמים של סאפי.  בשנת 1514 התיישבו במֶדינה האוּמנים הראשונים משבט בני אמגיר, וקרוב לודאי שהם אלה שהחדירו את אומנות הקרמיקה שסאפי כה מפורסמת בה. ברובע הקדרים מבחינים בעשן המתאבך מהתנורים, ערימות של חומר בעירה וכלי חרס מתייבשים בשמש. התנורים עשויים לבני בוץ ובנויים בצורת כוורת. החומר הוא הטין המקומי, והאומנות עוברת מדור לדור. ברחוב המרכזי של האזור נמצאות החנויות שבהן מוכרים את תוצרת הקרמיקה של סאפי. הרוכלים מציגים לראווה את הכלים המושכים את העין בגווני הירוק והכחול החזקים.

* הנמל: הנמל של סאפי מקום הומה וסואן. נמל הדיג עסוק בדיג עצמו, אבל על רציף הבטון שלו מתקיים גם שוק הדגים המקומי. אנשים נוהרים מכל רחבי העיר, חלקם עם צידניות בידם, לקנות מן הדגים המוטלים על הרציף ונמכרים בידי הדייגים. הווי הנמל הוא ככל נמלי הדיג, ריח דגים חריף, שחפים מעופפים ונוחתים מדי פעם, צפיפות ורעש. דייגים עסוקים במכירה, בתיקון רשתות ובשיפוץ סירותיהם. בכניסה לנמל ניצבים דוכנים ואפשר לקנות בהם דגים מטוגנים ולזלול במקום. עיקר פרנסתה של סאפי באה מן הים: מן הנמל, מדיג הסרדינים ומתעשיית שימורי הדגים. נמל הדיג של סאפי נחשב לגדול ביותר בעולם בענף דיג הסרדינים. כ-500 ספינות דיג מרוקאיות עוסקות בדיג סרדינים. בנמל מקום מעגן לכ-300 ספינות. בסאפי מרוכזים מחצית ממפעלי השימורים של כלל מרוקו, יותר מ-60 מפעלים, וכ-20 מפעלים בין אגדיר וסאפי מייצרים קמח דגים ושמן דגים. כ-70% מכמות הדגים מיועדים לתעשייה זו. כ-90% מכלל השימורים מיוצאים לחו"ל, מחצית היצוא לשוק האירופי המשותף.

* קַצר אַלבַּחר (מצודת הים): המצודה נבנתה בידי הפורטוגלים במאה ה-16 כדי להגן על הנמל ועל העיר, ושופצה בשנת 1963. שטחה 1,200 מ"ר, ועל המתחם העליון שלה ערוכים תותחים ספרדיים והולנדיים, כאשר על שניים מהם חרוטה הכתובת "רוטרדם 1619", ועל שניים אחרים "האג 1621". מהמפלס העליון יש תצפית יפה על הים, על הנמל העתיק והצוק הסוגר אותו. במרתף המצודה נמצא בית כלא עתיק מימי הפורטוגלים.

היהודים בסאפי

יש עדויות על יהודים שישבו בסאפי עוד לפני גירוש ספרד ופורטוגל. נוסע נוצרי כתב בשנת 1500 שבסאפי גרות 100 משפחות יהודיות. אחת המשפחות הותיקות שהשתקעו בסאפי היא משפחת בן זמרא. אבי המשפחה היה אברהם בן זמרא. השלטון הפורטוגלי חיזק את היהודים, והם גמלו להם בהגנה פעילה של העיר ביחד עם הפורטוגלים מפני הצבא המוסלמי של הסעדים. כשנכבשה העיר על ידי בני סעד והפורטוגלים נטשוה, עזבו אתם גם היהודים. במחצית השנייה של המאה ה-17 התיישבו היהודים מחדש בסאפי, עם קימומה של העיר. הם גרו תחיל במלאח, ואחר כך בשכונה חדשה מחוץ לעיר. היהודים הועסקו גם בענייני מדינה וממשל, והיו מהם גם מתרגמים ידועים. היו בה גם חכמים ואנשי תורה. ישיבה ראשונה הוקמה בה ב-1924. היהודים שחיו בתוך המלאח היו עניים מאוד, ויש עדויות של נוסעים על עזובה וחולי. בשלהי המאה ה-19 מנתה האוכלוסייה היהודית כ-4000 איש (כרבע מתושבי העיר). כיום גרות בעיר כ-15 משפחות, המקיימות את ההילולא השנתית של שבעת בני זמירו ומארחות מאות עולים לרגל.

*מתחם שבעת בני זְמירוּ: המתחם נמצא מחוץ לחומת המֶדינה, וגם רחוק מבית העלמין היהודי. זהו מתחם נפרד, העומד בפני עצמו ומפואר מאד. ציון המקום היה פעם בניין קטן אבל בשנים האחרונות הוקם בו מכלול מרשים, בית כנסת ואולם הילולות, וגם שער כניסה מרשים למתחם כולו. את המכלול הזה בנה סייאן ללוז, יהודי עשיר, לעילוי נשמתה של רעייתו שנקטפה בעודה באִבּה. מוסלמים ויהודים כאחד מעריצים את המקום ומרבים לעלות אליו לרגל. הממשל של סאפי נותן יד לשמירת המקום, ושוטר יושב שם דרך קבע, נוסף על השומר (עְסאס) הקבוע שגר במקום עם משפחתו. המקום נקרא בפי המקומיים בשמות כגון אַוְלאד זְמירוּ (בני זְמירוּ), אַוְלאד זימוּר וכיוצא בזה.
לפי המסורת, אלה הם שבעה אחים הקבורים יחד בקבר אחים. מוצא משפחתם ממגורשי ספרד. היתה זו משפחה ענפה. לאחדים מבניה היה חלק פעיל ביותר בחיי הציבור והמסחר והם אף עמדו בקשרים תמידיים עם השלטונות. היהודים היו מעורבים ושולבו בשלטון הפורטוגלי, מעמדם היה חזק ויציב, ונטלו חלק בתרגום ובתיווך בין הפורטוגלים לשליטים אחרים במרוקו. השם "בן זְמירוּ" בא כפי הנראה מן העיר זַמוּרה שבצפון ספרד. בהגיעם למרוקו התיישבו בני המשפחה בפאס, ומשם עברו לסאפי ולאַזֶמוּר. האגדות מספרות ששבעת בני זמירו היו גדולים בחכמה ומייחסים להם מעשי נסים רבים. המפורסם שבבני המשפחה הוא אברהם בן זמירו שהיה מנכבדי הקהילה, למעשה רבה הראשי של הקהילה, רופא ומדינאי, ושילם מכספו על חלק מהחומה שהגנה מפני הספרדים. בין השנים 1528 – 1530 היה גם סוכן מטעם הממשל אחראי לתשלום משכורות לחיילים בעיירה אַזֶמוּר. האחים ישמעאל ויצחק היו בין מגיני סאפי. יצחק עסק בשלהי המאה ה-16 גם ברכישת חיטה עבור הפורטוגלים. חוץ מהם היו גם יהודה, נתן ושלמה – שבעת בני זמירו. העיר התפרסמה תודות לקבריהם של החכמים בני זְמירוּ, ויהודיה גאים בזכות זו שנפלה בחלקם. למקום באים המונים בל"ג בעומר להילולה סביב הקברים.

============

קהילת סאפי במהלך הדורות

סאפי התפרסמה בעיקר בעקבות העלילה ב-1863 על היהודים לפיה  הרעילו איש מכס ספרדי, ובעקבותיה נסע משה מונטיפיורי לפגישה עם סֻלטאן מרוקו.

+++++

משה מונטיפיורי 

משה מונטיפיורי (1784- 1885), יהודי אנגלי, נדבן ושתדלן אשר הקדיש את חייו לסייע ליהודים בארצות שונות. הוא זכה במקום חשוב בהיסטוריה היהודית של העת החדשה הן בשל פעילותו למען יהודי התפוצות והן בשל תרומתו להתיישבות היהודית בארץ ישראל. כראש עדת הספרדים בלונדון דאג להקדיש את זמנו לעסקי הציבור והקים מוסדות צדקה. הוא ייסד קרן התיישבות יהודית, שנקראה "מזכרת משה", ואף תרם כספים לאנגלים לא יהודים. בין השנים 1874-1835 עמד בראש ועד שלוחי הקהילות – Jewish Board of Deputies – הארגון החשוב ביותר של יהודי אנגליה. הייתה זו הכהונה הארוכה ביותר של אדם אחד בתפקיד זה. בין השנים 1838-1837 כיהן כ"שריף של לונדון" (מעין סגן ראש עיר). עושרו, ייחוסו, מעמדו, הופעתו המרשימה וקומתו התמירה פתחו לו דלתות בכל אשר פנה, והוא השכיל לנצל נתונים אלה לשתדלנות למען קהילות יהודיות. מונטיפיורי התקבל אצל ראשי השלטון ברוסיה, במרוקו ובגרמניה, וסייע ליהודים נרדפים. בשנת 1840, כשנודע למונטיפיורי על עלילת דמשק, פעל בהצלחה לביטולה, ואף קיבל מן סלטאן הטורקי התחייבות בכתב ("פירמאן") להגנה על היהודים. שש שנים אחר-כך נסע להיפגש עם הצאר ניקולאי הראשון בניסיון – שנכשל – לבטל פקודת גירוש נגד יהודים במערב רוסיה, ולסייע לשיפור חייהם של כלל יהודי רוסיה. בשנת 1859 בא לרומא ועזר למשפחת מורטארה שבנם אדגרדו בן השש נחטף על ידי כמרים קתולים ועל אף התנגדותם של ההורים הוכנס תחת הדת הנוצרית. בתחילת שנות השישים של המאה ה-19, היו יהודי מרוקו צפויים לפרעות. בשנת 1863 ביקר מונטיפיורי ברוב ערי מרוקו, לאחר דיונים שקיים עם הסֻלטאן ומושלי הערים הצליח מונטיפיורי להשיג כתב הגנה ושוויון זכויות ליהודים.  בזכות פעולותיו אלה נזכר עד היום לטובה אצל יהודי מרוקו וצאצאיהם, ונחשב כאישיות רמת מעלה, שקנתה לה מקום של כבוד בקִרבם. באופן דומה פעל למען יהודי רומניה בשנת 1867 ובמקומות רבים אחרים. גם כשהיה כבר כבן תשעים היה מוכן לצאת בשליחותן של קהילות יהודיות נרדפות. בפעולותיו למען יהודי התפוצות פעל מונטיפיורי מתוך הרגשת אחווה עם כל היהודים בעולם, ועל-פי העיקרון של ערבות הדדית – "כל ישראל ערבים זה לזה".

+++++++

העדות הקדומה על יהודי סאפי היא מדור הגירוש מספרד. יהודי ממגורשי ספרד נפדה בסאפי. מכאן שהייתה בה קהילה כבר לפני הגירוש. מוסלמי שהתנצר בשם ליאון האפריקני ואשר ביקר בסאפי בשנת 1500 כתב כי בסאפי גרות כמאה משפחות יהודיות. באותו זמן הייתה סאפי נתונה למרותו של קַאיד (מושל) בֶּרבֶּרי, שהיה תחת חסותה של פורטוגל. העיר הייתה תחת שלטונה של פורטוגל החל מ-1507 (לפי גרסה אחרת, מ-1508), והיא נעזבה על ידם לאחר 23 שנים. מלך פורטוגל הבטיח ליהודי העיר שלא יגרשם ולא יאלץ אותם להתנצר, ואם טובת המלך תדרוש את פינויים, תינתן להם שהות של שנתיים כדי שיוכלו לקחת אתם את רכושם. אחד המגורשים בשם ר' אברהם בן זְמירוּ, נתמנה לרב על ידי המלך. ב-1510  באה העיר במצור על ידי המוסלמים. על שמירת קטע מהחומה הופקדו היהודים תחת פיקודם של אחים ממשפחת בן זְמירוּ. כמו כן סיפקו היהודים כוח עבודה לביצוע תיקונים בחומה.

תורגמנים יהודים: בשנת 1523 מונה יעקב רותי לתורגמן אצל הממשל הפורטוגלי, הוא גם כיהן בתור יועצו של אחמד אלוַטאס (1524-1548). בשמו של המלך ניהל משא ומתן עם מלכות פורטוגל יחד עם יהודי בשם יעקב רוזאליס, לשם השגת שלום ביניהם. בשנים 1538 ו-1541, כיהן יוסף לוי בתפקיד תורגמן. ב-1541, עזבו הפורטוגלים את סאפי ואת אזמור. בספר שהודפס ב-1671, נאמר כי ליהודים מקום מיוחד ונפרד למגורים, ויש להם בית כנסת . לפי מידע משנת 1886 הורשו יהודי סאפי על ידי הסֻלטאן לבנות מלאח מחוץ לעיר. כשהבנייה תיגמר, על כל היהודים לעבור לשם לתפילה וללימוד תורה. לפי מידע אחר, לא היה להם מלאח. שמואל רומאנילי (1757-1817) מאיטליה, שביקר במרוקו בשנים 1787-1790, כותב כי ביקר בסאפי ו"הגדול ביהודים שם ר' מרדכי".

עדויות של אירופאים על יהודים בסאפי: מקור מהמאה ה-18, אדם מדנמרק, שכתב על רשמיו מסיור במרוקו בין השנים 1760-1768, רשם כי בסאפי חיים יהודים עניים, לכן אינם משלמים מס גולגולת. אנגלי  שיצא מגיברלטר וסייר במרוקו במאה ה-18, גר בביתו של יהודי בסאפי. אמריקאי יליד 1777, רב חובל של אנייה שנטרפה  בחוף מרוקו ב-1815, הצליח לשרוד, עלה לחוף, נקנה על ידי ערבי וכתב על חוויותיו במרוקו. הוא סייר מטנג'יר לסאפי והלך בלוויית מדריכו לראות את העיר ואת הנמל. תיאורו הוא המפורט ביותר על סאפי ויהודיה מבין כל התיירים האחרים. הוא רשם פרטים שונים, ביניהם כי העיר קטנה ומבוצרת בחומה המקיפה אותה מכל צדדיה. אין בה מסחר ולכן חיי היהודים בה קשים. הם עניים ועלובים ולבושים רק בחצי גופם בסמרטוטים מלוכלכים. הוא הביע את צערו על מצבם ועניותם. "היהודים גרים כאן סמוך לבתי הערבים." הוא ביקר בביתו של יהודי, שהיה קודם בית של נוצרים ובו גרות כעשרים משפחות יהודיות מסכנות. הוא היה עד לתפילות של היהודים. "בשבת, כל הגברים היהודיים הולכים לבית הכנסת ובאותו זמן הנשים לובשות את שמלותיהן הטובות, כשהן עונדות תכשיטים." הוא ביקר בבית שנחשב קדוש, ויהודי אמר לו כי המקום נבנה על שרידי ביתו של איש קדוש, כי כל אדם שאינו מוסלמי חייב ללכת יחף וכי באים לבקר כאן ממקומות שונים כדי להירפא. הוא אמר למבקר כי, היות שהוא אדם טוב וחלש, מותר לו לעבור כשהוא רכוב, אבל עליו לשלם דולר לשם החזקת הבית ושיפוצו. כמו כן, סיפר לו ששום נוצרי אינו מורשה לעבור כאן ללא תרומה וכי הדבר נדרש עם הכניסה לעיר. המבקר שילם את הדולר. נראה שהכוונה לקבריהם של בני זמירו.

אליעזר בשן, באתר "ברית", כתב העת של יהודי מרוקו.

===============

אלגַ'דידה (מַזַגאן)  الجديدة   El Jadida

אלג'דידה (פירוש השם – החדשה) מזגאן היא עיר נמל הבנויה לחוף מפרץ קטן במישור דוּכּאלה. מונה כ-120 אלף תושבים. יש בה מבצר פורטוגלי מסוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16, ונמל דיג שהיה פעיל מאוד בסחר ודיג, עד שירד מגדולתו בעקבות בניית הנמל הגדול בקזבלנקה. בדרך הראשית של העיר החדשה נכנסים דרך השער הראשי של העיר העתיקה המבוצרת חומה, ובתחילתה סמטת מוחמד אלחשמי בחבח, שם נמצאת כנסייה נוצרית שהיא אחת משלוש כנסיות עתיקות מימי הפורטוגלים. בסופה של סמטה זו, נכנסים לסמטה המגיעה אל באב אלבחר (שער הים) הבנוי בין שני מגדלים מבוצרים. באמצע הדרך בין השער לכנסיה נמצאים המאגרים התת-קרקעיים של העיר. העיר החדשה נמצאת בתנופת פיתוח גדולה ובעונת הקיץ משמשת אלפי מרוקאים שבאים ליהנות מחופיה היפים.

יש המייחסים את גילויה של העיר ליורד הים הפורטוגלי וסקו דה גמה, שנסע לאורך קו החוף המערבי של אפריקה בדרכו לגלות את דרך הים להודו. על פי גירסה אחרת, בשנת 1502 פנתה אניה פורטוגלית שהתקלקלה לחוף מזגאן כדי לקבל עזרה. החוף מצא חן בעיני הספנים והם החליטו להקים בו מושבה. מסביב למבצר צמחה עיר קטנה, והפורטוגלים הם שקראו לה מזגאן. על פי גירסה אחרת יסדו הפורטוגלים את העיר בשנת 1513, תוך כדי הקימם אימפרית סחר ימית ענקית, שעד מהרה הגיעה לסין, הודו ויפן. בשנת 1541 כבש השריף הסעדי מוחמד אלמהדי את אגדיר ואיים על היישובים האחרים לאורך החוף. המלך הפורטוגלי חואן פינה את כל נמלי הדרום ונסוג לנמל מזגאן, שמצודתו היתה מבוצרת במיוחד. הפורטוגלים נשארו במקום עוד כמעט 250 שנה, עד בשנת 1769 הבריחו הסלטאן מולאי מוחמד בן עבדאללה וחייליו את הפורטוגלים לים. הפורטוגלים אמנם נסוגו אך לא לפני שמלכדו את המצודה והותירו בה חייל אחד שיצית את הפתיל. כשהצבא הפורטוגלי כבר היה בלב ים, מחוץ לטווח סכנה, וצבאו של מולאי מוחמד בן עבדאללה שעט פנימה, הפעיל החייל האומלל את המטענים שהרגו אותו ואת המסתערים.
מוחמד בן עבדאללה שינה את שם העיר לאלג'דידה. חומות המצודה נשארו הרוסות עד שנת 1820 כשהסלטאן מולאי עבד אלרחמן בנה אותן מחדש. המוסלמים העדיפו לשבת מחוץ לחומות וכך נשארה העיר העתיקה שבתוך החומות הרוסה ונטושה. באמצע המאה ה-19 התישבו בעיר סוחרים אירופים  שהקימו רצף של נמלים פתוחים. רק בתחילת המאה ה-20 החל להיבנות המקום מחוץ למבצר, ובשנת 1954 חזרו בהשפעת האירופים לכנותה שוב בשם מזאגן. ב-1956, עם העצמאות המרוקאית, חזרו וקראו לה אלג'דידה. כיום חוף הרחצה של אלג'דידה הוא אזור קייט פופולרי במרוקו.

מוקד העניין המרכזי של העיר הוא  המצודה הפורטוגלית העתיקה (העיר הפורטוגלית). למצודה שני שערי כניסה. שער הכניסה הצפוני יוצא לרחוב הראשי של העיר העתיקה ומסתיים בשער הים, זה הנמל שבו היו ספינות פורטוגל פורקות את מטעניהן. הפורטוגלים הקימו מספר כנסיות קתוליות בעיר העתיקה, אבל ברובן אי אפשר לבקר היום, כי נותרו שרידים בלבד. הפורטוגלים גם הקיפו את העיר שלהם בסוללות הגנה שעוד אפשר לטייל עליהן היום ולהקיף את העיר העתיקה. באמצע הרחוב הראש של העיר הפורטוגלית נמצא מאגר מים גדול שבנו הפורטוגלים. 25 העמודים, התקרה והקשתות התומכות בה, משתקפים בתוך המים ויוצרם תמונה יפה ואפילו דרמטית. כמה מבמאי הקולנוע גילו את המקום וצילמו בו קטעים מסרטיהם. בין אלג'דידה לסאפי, באזור נמל הפוספטים, יש תצפית מדהימה. צוק בגובה של כ-120 מטר מהים חושף נוף מרשים. ניתן לחזות בהרי האטלס, בדייגים, בסירות ובזריחות ובשקיעות מרהיבות.

מאמצע המאה ה-19 התקיימה באלג'דידה קהילה יהודית גדולה ורבת השפעה. היהודים שלטו בסחר עם אזור פנים הארץ ובמיוחד עם העיר מראכש. יהודי אלג'דידה לא הוגבלו במגורים ולכן לא היה בעיר מלאח. בעיר העתיקה שרד בית כנסת, שאינו פעיל, ומראהו ככנסיה פורטוגלית עם מגן דוד צבוע לבן בחזית הבניין. מחוץ לחומה יש בית קברות יהודי. בשנת 1955, בעקבות פרעות המוסלמים ביהודים, נטשו היהודים את העיר וכיום אין יהודים במקום.

 

2. החסות הצרפתית 

בינואר 1906 כונסה ועידה באלחֶסיראס, עיר נמל בדרום ספרד, לגבי עתיד מרוקו והמעצמות שם. האמנה שנחתמה באפריל 1906 בין המעצמות נועדה לכאורה להבטיח סדר, שלום ואת האחדות הטריטוריאלית של מרוקו. באמנה היו 123 סעיפים. בפועל, האמנה החלישה את מרוקו וחיזקה את המעצמות. האמנה אִפשרה לזרים להשתלט על רכוש, הוקמה משטרה בנמלים, הוטלו מיסים על יצוא. לסֻלטאן (עַבּד אַלעַזיז) לא היתה ברירה, והוא קיבל את האמנה . האמנה מנעה ממנו לתפקד וליישם מדיניות עצמאית. רבים במרוקו הזדעזעו מההסכם. זהו הסכם ראשון מדיני של כרסום המעצמות במרוקו. סעיף 60 באמנה אִפשר בצורה ברורה מאוד לזרים להחזיק קרקעות במרוקו. ב-1906 אירופאים החזיקו כבר ב-30% מהקרקעות ברדיוס של 50 ק"מ מהעיר טנג'יר.

עד אז הנוכחות האירופאית היתה קיימת במרוקו אך לא היתה ממוסדת. האמנה זכתה לגיבוי בין לאומי והוותה תכתיב למרוקו. הפתרון שעליו חשבו המרוקאים לעניין הזה היה קריאות להדחת הסֻלטאן. לא היה מאמץ להקמת פרלמנט או דבר מן הסוג הזה. קמה ועולה דמות נוספת, עַבּד אלחאפֶט' שהיה מושל מַראכֶּש, הנציג של הסֻלטאן במַראכֶּש. הוא היה אחיו של הסֻלטאן. הוא היה מלומד יחסית בענייני דת ונודע כאיש רוח. נודע כמתנגד לאירופאים, והיה לו בסיס כוח מקומי.

ב-1907, נרצח רופא צרפתי במראכש. המעשה הזה גרר תגובה צרפתית הולמת. ספינות מלחמה צרפתיות הפגיזו את קזבלנקה. בעקבות ההתדרדרות, אלחאפט' מודיע שישקול להיות סלטאן אם יבקשו ממנו. הסלטאן זקוק לחיילים וכוחות, את זה כבר יש לאלחאפט'. היתה לו תמיכה מצד העוּלמאא (מנהיגים דתיים), שהתנגדו לתשלום המיסים ולחדירה האירופאית. לאחר מאבקים הצרפתים דרשו מאלחאפט' להצהיר על מחויבותו לאמנת אלחסיראס. ב-1909 הוא הוכר כסלטאן. עד מהרה פרצו מרידות ברחבי מרוקו ובעיקר בפאס. זוהי עיר דתית מאוד, עיר קשה, של "חמומי מח". נחשבה למוקד החברתי הפוליטי במרוקו עד תחילת המאה ה-20. ב-30 במרץ 1912, הצרפתים הגישו לסלטאן עבד אלחאפט', את חוזה הפרוטקטורט.

פרוטקטורט – הטלת הגנה על מרוקו מפני התוהו ובהו הפנימי ששורר בה. מ-1912 ועד 1956 מרוקו מוגדרת כפרוטקטורט. עם זאת היא שמרה על ריבוניותה, ועל מעמדה הבינ"ל. כל ניהול יחסי חוץ נמסר לידי השגריר הצרפתי במרוקו שהפך לנציב הכללי. זהו קולוניאליזם עקיף. זהו דגם שלטוני שהתאפיין בעיקר בכפילויות. מצד אחד היה המח'זן (החלוקה שהונהגה על ידי אלמנצור), ובמקביל היו שירותים ממשלתיים ומנהליים שפעלו בשם הפרוטקטורט בחסות ובידיים צרפתיות וניהלו את חיי היום-יום. לכאורה, יש כפילויות והמציאות היא בלתי אפשרית.

המרשל לואי הוברט ליוֹטֶה (Louis Hubert Lyautey), המושל הצבאי הצרפתי הראשון במרוקו היה הגנרל (לימים מרשל) ליוֹטֶה, שהיה הנציב הכללי במרוקו מ-1912 ועד 1925. הוא  הגיע למרוקו עם ניסיון צבאי עשיר. הוא הגיע לאלג'יריה בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19,  התאהב במגרב, למד ערבית מדוברת של צפון אפריקה. הוא המשיך בקריירה צבאית והוצב בהודו-סין ושם פגש מפקד צבאי צרפתי וממנו למד תפיסה חדשה לגבי שליטה בשטחים כבושים. ליוֹטֶה חשב ששיטת הפרוטקטורט תאפשר גמישות מירבית לצרפתים ומאידך תתמיד בשמירה על הקיים ותקל על השליטה. לדעתו,  הקצינים הצרפתים היו צריכים להתרועע עם המקומיים, ללמוד את השפה וכדומה. עם כל הרצון הטוב שהפגין כלפי המרוקאים, בסופו של דבר זה עדיין היה משטר כיבוש ושלטון זר ולא ניתן היה להתעלם מכך. כשהוא נתמנה לנציב, הוא הגיע מהר מאוד לקזבלנקה. הוא נדהם מהסלידה שבה הוא התקבל. במסגרת חזונו הכללי הוא ניסה ללכת לאט ולבנות מערכת מדינית שתשרת אותו ואת צרפת ותקדם את מרוקו.

הנושא הראשון שעמד לנגד עיניו של ליוֹטֶה עם הגעתו למרוקו היה הסֻלטאן, עַבּד אלחאפט'. לליוֹטֶה היה חזון באשר לבניית הפרוטקטורט. טיפוח הסֻלטאן היה אבן יסוד בכל מה ששלטון הפרוטקטורט התכוון לבצע. לא ניתן היה לעבוד עם סֻלטאן עוין ולא ניתן היה לסמוך עליו. היה צורך בחתימת הסֻלטאן על כל מסמך ממשלתי, זאת משום שמרוקו לא איבדה את ריבונותה. העניין הזה הקשה על הצרפתים. בקיץ 1912, לאחר מו"מ ארוך, עבד אלחאפט' הסכים להתפטר וקיבל גימלה שנתית ואישור להתגורר בטנג'יר.

במקום עבד אלחאפט', מונה אחיו מולאי יוּסֻף. מולאי יוּסֻף שלט מ-1912-1927. הוא עלה על הציפיות שתלו בו. בשלוש השנים הראשונות של שלטונו, ליוֹטֶה הרחיק את יוסף ממנו. הוא נשאר בפאס. גם כשהגיע לרבאט, מקום מגוריו של יוסף היה רחוק ממקום מגוריו של ליוֹטֶה. מולאי יוּסֻף לא היה לגמרי שליט "בובה". ליוֹטֶה השתדל שלא להגזים במגע איתו. בנוסף, יש דברים שיוסף סירב לעשות, כמו הכנסת הגיליוטינה למרוקו. ליוֹטֶה רצה להציע רעיון של שלטון במרוקו, שעל פיו השלטון הצרפתי ישמר והשליטים המקומיים ירצו לשפר ולקדם את מצבה של מרוקו. הכוונות של ליוֹטֶה היו כוונות טובות. הוא לא הסתכל על מרוקאים בעליונות. הוא רצה להגיע לשותפות אמיתית בין מרוקו לצרפת. הוא עשה את הרוב על דעת עצמו. לממשלת צרפת לא היה אכפת כל עוד זה לא עולה לה כסף.

בסיס רעיוני אחר שהביא למרוקו: המדיניות כלפי הבֶּרבֶּרים, טיפול בציבור הבֶּרבֶּרי כגורם חברתי שיוכל לעבוד עימם בשותפות. הצרפתים הביאו רעיון זה עימם מאלג'יריה: הם לא ערבים, מקדשים את המשפט המקומי יותר מאשר את השריעה, יושבים בשבטים. הצרפתים נטו לראות בבֶּרבֶּרים בסיס לקבוצה דמוקרטית. הם היו "צרפתים בפוטנציה". אמנם הבֶּרבֶּרים נלחמו קשות בצרפתים, אבל  ברגע שהם נכבשו היתה אמונה שהם ישתפו פעולה.

ליוֹטֶה רחש כבוד יחסי לתרבות הערבית ולכן התנגד להרס הערים הקדומות המוקמות חומה,  ובמקום זאת בנה ערים חדשות (וִיל נוּבֶל villes nouvelles) לצדן. הוא פתח במבצע של בנייה עירונית מאסיבית. הכוונות היו טובות. הוא  החליט על תכנון עירוני. הוא בנה את קזבלנקה כעיר נמל מודרנית. הוא בנה גם את רבאט. הוא הביא אדריכל צרפתי  Henri Proust, שבנה שכונות במרוקו. אותן שכונות היו אמורות להיבנות עפ"י המודל הצרפתי, אך זה לא קרה בפועל. השכונות שנבנו במרוקו, לא היו בגדר "יציאה מהחומות". רוב התושבים בשכונות אלה היו אירופאים. אמנם הבנייה מבחינת הצבעים והסגנון היה מעין סגנון מרוקאי מקומי, אך בפועל המבנים הותאמו לסגנון אירופאי, למשל סגנון חזית הבניינים. בבניה העתיקה במרוקו,חצרות הבתים פונים לחצר פנימית. אין חלונות לרחוב. בבניה החדשה יש חלונות פונים לרחוב. הבניינים כללו את תענוגות החיים, כמו מים וחשמל. היחידים שיצאו מהחומות באופן סמלי היו היהודים. אלו התקדמו בסולם הכלכלי ורצו ויצאו לקנות בתים בשכונות החדשות. האליטה היהודית המרוקאית בשנות ה-50 עברה לשכונות החדשות. ליוֹטֶה דרש ורצה ליצור שותפות בין צרפתים ומרוקאים. הניסיון הזה כשל. אחת הסיבות לכך, זה עניין הבנייה, המגורים שיצר ריחוק וניכור. היתה נסיעה ארוכה מהעיר החדשה לישנה. המגורים הישנים היו מרוחקים מאוד מהבנייה החדשה ומיקומה. הקהילות המרוקאית והאירופאית לא חיו בשותפות. תוך כדי תהליך הבנייה פרצה מלחמת העולם הראשונה ודבר זה חיבל בתוכניות של ליוֹטֶה.  היה צריך להעביר כוחות צרפתיים ממרוקו לשדות הקרב. ליוֹטֶה ניסה להפחית בגיוס הכוחות הצרפתיים ממרוקו למקומות אחרים, מתוך ידיעה שזה יחליש את כוחה של צרפת במרוקו. הצרפתים גייסו מרוקאים לצבא, כ-34,000. ליוֹטֶה עצמו הוזעק לצרפת בדצמבר 1916 ועד מאי 1917, כדי לשמש כשר המלחמה.

בתקופה זו, מפעלו של ליוֹטֶה נתקל בקשיים. כמעט ולא היה במרוקו חינוך מודרני בתקופה של ליוֹטֶה. לא הוקמו בתי ספר. נעשה מעט מאוד. ניתן להצביע על המרשל ליוֹטֶה כאשם. הוא לא רצה מרוקאים משכילים מידי. גם החינוך המוסלמי במרוקו לא היה מבין המפותחים. מעט מאוד מרוקאים ידעו קרוא וכתוב. הוקמו קולג'ים מועטים ליצירת פקידים שיעבדו תחת השלטון הצרפתי. חינוך לצייתנות. התלמידים היו בניהם של האליטה המרוקאית.

מרוקו לא עברה תהליך של מודרניזציה. ליוֹטֶה היה צריך להתחיל מאפס. הוא היה כפוף להוראות ממשלת צרפת שחשוב לה לא להוציא כספים על מרוקו ולהימנע משפיכות דמים. הלחץ על ליוֹטֶה היה גדול. הוא היה צריך לפתח תשתיות במרוקו. בזה הוא הצליח מאוד. הוא סלל כבישים, החל בפיתוח רשת רכבות, בנה את הנמל בקזבלנקה. ליוֹטֶה היה יכול להקים מנגנון התייעצות והידברות בין ראשי המח'זן ומקביליהם הצרפתים. זה לא קרה, כך שהשותפות לא היתה אפילו למראית עין. לדעת היסטוריונים רבים, ליוֹטֶה יכולה היה לעשות יותר. ליוֹטֶה היה איש צבא עם מנטליות מאוד אריסטוקרטית. גם כשהוא חשב שהוא מאוד פתוח ומקרב, הוא לא היה כזה.

ייתכן שהריחוק שנוצר נבע גם מאילוצים ביטחוניים. היו עדיין שבטים רבים שלא קיבלו עליהם את מרות הצרפתים. גם המהגרים האירופאים לא עשו דבר כדי ליצור שותפות. לליוֹטֶה היו סמכויות כמעט דיקטטוריות. הוא יכול היה לעשות מה שהוא רצה. הוא הוגבל ע"י המלחמה בפריס, מלחמת העולם הראשונה שיצרה קושי והמתיישבים הצרפתיים. לא היתה שותפות אמיתית הין צרפתים למרוקאים. ב- 1925, ליוֹטֶה נאלץ להתפטר בשל מרד הריף.

מרד הריף: הרי הריף נמצאים בצפון מרוקו. זהו אזור מבודד. אזור שנחשב בעייתי מבחינה פוליטית עד היום. היו אז תחת שלטון ספרדי. היה מרד מ-1921 ועד 1926. המרד הונהג ע"י מוחמד אִבּן עַבּד אַלכּרים אַלחַ'טאבּי הידוע בתור עַבּד אַלכַּרים.

הוא הצליח (לדבריו)  בתקופה מסוימת, להקים מדינה עם דגל וממשלה. הוא הקים רפובליקה באזור הריף, הצליח לאחד בין שבטים ניצים וליישם את השריעה, הצליח לבטל את החוקה השבטית. כבר בהתחלה הביס את הספרדים והרג כ-1000 מהם, התבוסה הקשה ביותר לצבא ספרד. בינואר 1923, ממשלת ספרד נאלצה לשלם לו פיצויים וגם כופר כדי לשחרר שבויים.

לאחר קבלת הפיצויים, בפברואר 1923, הוא הכריז על הקמת רפובליקת הריף. הוא החל לפנות גם דרומה והגיע ל-40 ק"מ מפאס. ליוֹטֶה הואשם בחולשה ובמתן אפשרות לצצב להתדרדר, ובעקבות כך הוא נאלץ להתפטר. באוקטובר 25' הוא עזב את מרוקו. פטאן הקים צבא של כ-350 אלף חיילים והביס את עבד אלכרים. יש שרואים בחיסול של מרד הריף את הסיום של ההתנגדות השבטית במרוקו.

הלאומיות במרוקו, תחילת המאה ה-20: יש פיצול פנימי בין שבטים ואזורים. אין תחושת זהות על-טריטוריאלית, ובטח לא מרוקאית. יש תחושה של זהות דתית. בשנות ה-20, 30 יש נהירת כפריים לערים. הם מקימים שכונות פחונים מחוץ לערים. לסַלַפיה יש השפעה גדולה על התפתחות הלאומיות במרוקו.

===============

סלפיה  (سلفي) הוא זרם בדת האסלאם. פירוש המילה סלפי הינו "בן הדורות הקודמים" או "מן הקדמונים". נוהג במנהג הסלפים (בערבית – منهاج السلف) הינו מוסלמי מאמין, המקיים את מצוות הדת על פי שיטה המיוחסת לדורות הראשונים של האִסלאם. המילה "סלף" פירושה אב קדמון, ומתייחסת לתלמידיו הראשונים של הנביא מוחמד, אל המוסלמים הראשונים שהלכו בעקבותיהם, ואל חכמי הדת משלושת הדורות הראשונים. הסלפיזם מאמין כי שלושת הדורות הראשונים של מוסלמים, דהיינו הנביא ושני הדורות שלאחריו, משמשים כדוגמה נעלה לאופן בו צריך לקיים את דת האִסלאם. לדורות אלו מתייחסים הסלפים כאל ה"דורות החסידים".

נוהגים לראות בתהליך הרפורמיזם באִסלאם מאז שלהי המאה התשע-עשרה כריאקציה לחדירת זרים ולשלטונם, התנגדות לאימפריאליזם, ומאוחר יותר לקולוניאליזם האירופי, וכאחד המרכיבים של התנועה הלאומית המודרנית בעולם הערבי בחיתוליה וניצניה. תנועת הסלפיה, תחייה והתחדשות אסלאמית, שאפה לתחיית האִסלאם אך גם לתיקונו. היה זה זרם דתי-מחשבתי ומדיני כאחד, ורב סתירות. הרצון לחדש את כוחו של האִסלאם, לחזקו ולהעמידו מול השפעותיו החילוניות של המערב, יכול היה להביא, ואכן הביא, למאמץ לתקן את מנהגי האִסלאם, למציאת גשר בין האִסלאם ומאמיניו ובין צרכי החיים המודרניים, וכן להעמיד את החינוך האסלאמי על יסודות חדישים-משכילים על ידי יסוד מכללות ובתי-אולפן להוראה מתוקנת של תורת האִסלאם ולדיון חופשי עליה.

==============

ההשפעות של האִסלאם: לגיטימציה למלוכה, חיבור בין כל הקבוצות האתניות השונות במרוקו.

מרוקו היתה החזית המערבית של הכיבוש המוסלמי. היא שימשה כבסיס יציאה לכיבושים בספרד. היא היתה היעד הראשון להתקפות אירופאיות. האִסלאם והג'יהאד היו מרכיב מרכזי בחיי המדינה. הג'האד תסס עם החלת הפרוטקטורט. האִסלאם מהווה בסיס איתן ואידיאולוגי במרוקו. לקראת סוף המאה ה-19, האִסלאם נחלש על רקע החדירה האירופאית ומשום שהעוּלַמאא הפסיקו להיות יועציו הקרובים של הסֻלטאן. הסֻלטאן עצמו אימץ את הסַלַפיה כאידיאולוגיה ששימשה אותו ואת העוּלַמאא.

הדַ'היר הבֶּרבֶּרי (דַ'היר – צו בֶּרבֶּרי): 16 במאי 1930: הדַ'היר היה ניסיון מצד הצרפתים להפריד את האוכלוסייה הבֶּרבֶּרית מהאוכלוסייה הערבית במרוקו (שהיו אז כשני שליש מהחברה במרוקו שמנתה אז כחמישה מיליון). ראשוני הצרפתים שהגיעו למרוקו, עדיין זיהו את הבֶּרבֶּרים כיסוד באוכלוסייה כמי שמחזיקים באמונות לא אורתודוקסיות. זה גרם למסקנה שגויה לחלוטין, לפיה השתייכותם של הבֶּרבֶּרים לאִסלאם היא שטחית לחלוטין. הם רצו לקרב את הבֶּרבֶּרים לצרפתים, לחנך אותם ולגייס אותם לצד הצרפתי. כבר ב11 בספטמבר 1914 נקבע שמערכת המשפט המנהגית הבֶּרבֶּרית תמשיך לפעול ולהתקיים לגביהם. (צו של ליוֹטֶה). ההפרדה הזו ב-1914 לא קבעה בדיוק מהו המשפט המנהגי הבֶּרבֶּרי ולא מיהו בֶּרבֶּרי. לבתי המשפט הבֶּרבֶּרים לא היה היתר חוקי והצרפתים מ-1914 עד 1930 רצו שיהיה תוקף חוקי למערכת המשפט הבֶּרבֶּרית. מולאי יוּסֻף כמלך, לא רצה לחתום על הדַ'היר שרשמית נותן מעמד חוקי למערכת המשפט הבֶּרבֶּרי. רק מוחמד ה-5 שעלה לשלטון ב-1927 חתם על הדַ'היר. יש שמונה סעיפים בדַ'היר. הסעיף הבעייתי, הוא סעיף 6: סעיף זה קובע כי הערכאה השיפוטית העליונה תהיה צרפתית. המערכת המשפטית הבֶּרבֶּרית הופקעה מהשריעה, מהאִסלאם. הצרפתים רצו להסדיר את מה שממילא התקיים. הדַ'היר הזה היה הטעות שמנהיגי התנועה הלאומית חיכו לו וביקשו לנצל.  היתה תחושה של פגיעה במשפט הבֶּרבֶּרי ומזימה לניצורם. ההפגנות הראשונות התקיימו רק חודש אחרי יציאת הדַ'היר. זוהי פעם הראשונה שיש זיקה והזדהות הין מה שקורה במרוקו לבין כל העולם הערבי. הפגנות תמיכה פרצו בכל העולם הערבי כנגד הדַ'היר הבֶּרבֶּרי. (יש נטייה להפריד את העולם המרוקאי משאר העולם הערבי, והיום יוצאים כנגד זה). ההפגנות דעכו במרוקו במהרה. הצרפתים הבינו שהם שגו. הם עדיין זלזלו בתנועה הלאומית, אך היו מופתעים ומודאגים מהתגובה הדתית וחששו ממרד. ב-8/4/1934 יצא דַ'היר חדש שביטל את סעיף 6 הבעייתי. השליטה על בית הדין העליון על כל מרוקו ללא יוצאים מן הכלל. זה הוציא את העוקץ מההפגנות של המרוקאים.

אופי המחאה היה עירוני-מסורתי. הבֶּרבֶּרים לקחו חלק קטן מאוד במחאה. הם היו אדישים לכך. מוקדי המחאה היו בערים המסורתיות. זו היתה מחאה דתית שהוכוונה ע"י גורמים אחרים.

הפעולות הלאומיות במרוקו בשנות ה-30: מדובר בראש ובראשונה בתופעה מצומצמת ולא המונית ולא מקיפה, כללה פעילים צעירים עירוניים מהערים ה"מסורתיות" (מסורתיות מבחינת מוקדי המחאה בעבר). הלאומיות התאפיינה בגוון מסורתי. הבעיה בלאומיות המרוקאית היא שהיא לא גורמת למודרניזציה כמו בכל מדינות המזה"ת האחרות. התנועה הלאומית הדגישה שהיא יוצאת בשם המסורת. היא נותרה תופעה מצומצמת, עירונית, פעילות לא מפלגתית, חוגי בית קטנים. בכל זאת, הם הניבו כמה פעולות חשובות: בדצמבר 34' הם הקימו את "ועד הפעולה המרוקאי". הועד הגיש תזכיר לפרוטקטורט, וטענות וביקורת. היעד בשנות ה-30 לא היה עצמאות אלא רפורמות במסגרת הפרוטקטורט, יישום אמיתי של חוזה הפרוטקטורט. הועד הגיש תכנית רפורמות עם דרישה ליישום מלא של חוזה הפרוטקטורט. הנרי פונסו היה הנציב באותה שנה וביטל בהינף יד את התוכנית. כך לא יצא מזה שום דבר.

במרץ 37' מוקמת "המפלגה הלאומית ליישום הדרישות" (של 34'). התביעות הן תמיד רפורמיסטיות ולא מהפכניות. הצרפתים לא מתרגשים ולא מגיבים. במקביל יש באותה שנה את הפיצול בין וזאני (מפלגת העבודה הלאומית) לאל-פאסי (אל-כותלה). ההבדלים לא היו כה גדולים. היריבות היתה בעיקר על רקע אישי. הגל הבא של מחאות היה בספטמבר 37'. הטיית נהר לטובת חקלאים צרפתים ליד מכנאס. המחאה היתה אלימה. בעיני הצרפתים המחאה נגד הדַ'היר נתפסה כמחאה נגד צעד מנהלתי. המחאה ב-37' נתפסה כצעד מקומי. מבחינתם, אין סימן ללאומיות.

אחרי מהומות הנהר לצרפתים נמאס והם פתחו במסע דיכוי. הם עצרו 400 איש (לא הרבה), את הגרעין הקשה. וכך אנו מגיעים לראשית מלחמת העולם השנייה עם פעילות לאומית נעדרת שכבת מנהיגות, פעילות מצומצמת סקטוריאלית של אנשים משכילים.

במרוקו המלחמה התנהלה רק בין יוני 1940 לנובמבר 1942. צרפת הישנה נפלה והוקמה ממשלת וישי – שלטון גרמני בעצם. מרוקו לא איבדה את ריבונותה ומעמדה. וישי לא מחזיקה ממש בצרפת. גם הריחוק הפיזי לא עזר להם במקביל לוישי יש את אנשיו של דה-גול, צרפת החופשית. הם הקימו מטה באלג'יר.

הסֻלטאן המרוקאי, מחמד ה-5, הצהיר ב-1940 על נאמנות מוחלטת לדה גול. הנציב במרוקו, נוגס, נשאר נאמן לפטאן (וישי). נוצר מצב בעייתי במרוקו. הסֻלטאן מסרב לשתף פעולה ולחתום על צו נגד היהודים. הצרפתים במרוקו חששו שהמלחמה תנוצל ע"י המרוקאים למרד. הם חששו מפלישות אירופאיות למרוקו, חששו לשלטונם. הסֻלטאן שמצהיר על נאמנותו לצרפת אומר בעצם שהם לא יפעלו נגד הפרוטקטורט. הצרפתים כל הזמן בדקו את דעת הקהל. באופן כללי הציבור המרוקאי לא ממש התלהב מהאידיאולוגיה הנאצית או הפשיסטית. גם לא היה לו ממש זמן.

הפיל והשאלה היהודית

בשנת 1912 הפכה מרוקו למדינת חסות של צרפת, בהסכם פאס, ולמרות שהיהודים בה לא זכו לזכויות והגנה כפי שזכו להן היהודים באלג'יריה ובתוניסיה, היה שיפור לטובה במצב היהודים. למעשה באף אחת מהמדינות בצפון אפריקה היהודים לא היו נתונים בסכנת הכחדה או לפגיעה על רקע אנטישמי. יהודי המגרב זכו בדרך כלל להגנת ממדינות אירופה ובעיקר צרפת. עד שהמצב השתנה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה מרוקו כמדינת חסות צרפתית לא שתפה פעולה עם ממשל וישי הפרו-נאצי . משנת 1912 זו ועד לשנת 1948 השתלבו היהודים בחיי המדינה ואף בפוליטיקה המקומית. בשנת 1947 היה רוב היישוב היהודים במרוקו, כ-73% מכלל יהודי המדינה תושבי ערים, בעיקר בערים טנג'יר,רבאט, קזבלנקה, מראכש, מכנאס ופאס כאשר בכל אחת מהן היו למעלה מ-15,000 יהודים. בשנת 1948, ערב הקמת המדינה חיו במרוקו כ-265,000 יהודים.

תקופת השלטון בחסות הצרפתית התאפיינה ביחסים טובים ובהרמוניה בין היהודים והמוסלמים: מרוקו הייתה מצומצמת בכל. פחות שטח ופחות אוכלוסייה, תקופה חדשה של חוק וסדר באה על מרוקו, כרבע מיליון צרפתים באו בעקבות הסכם החסות להתגורר במרוקו, אנשי צבא וביטחון מנהל ואנשי עסקים. זה היה שינוי גדול בניגוד למה שהיה בעבר ואפיין את "מרוקו הישנה": הצרפתים עשו סדר,,הקרינו את תרבותם ושפתם הפכה לשפה שנייה במרוקו. השפעת הצרפתים זרמה דרך בתי הספר. זאת התקופה בה גם היהדות הייתה מוכנה לשינוי ומודרניזציה שהגיעה עם הממשל הצרפתי. לפתיחת בתי ספר של "אליאנס"- כל ישראל חברים, היה חלק נכבד בכך. הופעת הצרפתים הקלה גם עליהם ושפרה את פרנסתם, מעמדם וביטחונם. המצב עמד להשתנות עם פרוץ מלחמת העולם השנייה . בתקופת השואה – תקופה של שלטון וישי במרוקו, התושבים היהודים נפגעו פחות כי המלך מוחמד החמישי התנגד לקבלת חוקים שהיו נגד היהודים. מוחמד החמישי עמד בלחצים שמדינות אחרות בצפון אפריקה לא עמדו בהם.

יהודי המגרב תחת שלטון וישי בתקופת מלחמת העולם השנייה

בתקופת מלחמת העולם השנייה רוב יהודי צפון אפריקה (אלג'יריה, תוניסיה ומרוקו) היו תחת שלטון צרפתי. (לוב הייתה תחת שלטון איטליה). היהודים במדינות תחת חסות צרפת קיוו בראשית המלחמה לקבל את הגנתה של צרפת ובמיוחד באלג'יריה, שם ליהודים הייתה אזרחות צרפתית והם נלחמו יחד איתם ב-1870 ובמלחמת העולם הראשונה והיו חלק חשוב מצבא צרפת. אולם לאחר תבוסת צרפת ב- 1940 וביסוס צרפת של וישי, תוכנית "הפתרון הסופי" שאפה לחסל גם את יהודי צפון אפריקה.

בתחילת המאה ה-20 האנטישמיות גאתה והתפשטה גם למושבות הצרפתיות בצפון אפריקה. באלג'יריה היה ישוב צרפתי גדול ושם הורגשה האנטישמיות בכול עוזה והתחזקה עם פרשת דרייפוס. הצרפתים האנטישמים תושבי אלג'יריה אוהדים בגלוי את המפלגה של הנאצים שקמה בגרמניה והרצח הראשון על רקע זה בוצע בעיר קונסטנטין ב-5 באוגוסט 1934.

תחת שלטון צרפת של וישי ששיתפו פעולה עם הנאצים במשך מלחמת העולם השנייה בצפון אפריקה, היהודים מאבדים את זכויותיהם ואת העבודה הקבועה שלהם. כאשר רומל המצביא הגרמני נכנס לעיר בנגאזי בלוב הובלו למדבר יותר מ 2000 יהודים ורבע מהם לא נראו יותר, היהודים נשלחו לעבודות כפייה ב – 1941. בנובמבר אותה שנה הגרמנים כבשו את מזרח תוניסיה ו5000 יהודים נשלחים למחנות ההשמדה באירופה או נורו במקום. בלוב ב-1945 עם גירוש האיטלקים והניצחון במדבר המערבי על רומל הגרמני באלעלמין קרוב למצריים, מתפנים ראשוני המתנדבים העבריים מהבריגדה היהודית למפגש ראשון ומרגש עם היהודים בלוב. הבחורים התקבלו כגואלים ובכל מקום שהגיעו אליו ארגנו פעולות לאומיות ליהודים שהשתחררו לא מכבר ממחנות המעצר בטריפולי והיו מחוסרי כל. לראשונה הקימו בית ספר לילדים בו למדו גם עברית. אחרי הפוגרומים שהתרחשו במדינה זו ב-1945 וב- 1948, 31000 היהודים שחיו בלוב עלו יחד לישראל. גם באלג'יריה לא היו פריבילגיות, ליהודים ולחיילים הצרפתיים הוותיקים ואחד הגנרלים בזמן מלחמת העולם השנייה נתן הוראה לבנות מחנות ריכוז ליהודים. רק כאשר הגנרל הצרפתי שרל דה גול תפס את הפיקוד על הצבא הצרפתי השתנו חייהם של היהודים בצפון אפריקה לטובה.

טלטלה ופחד גדול היה חלקם של היהודים בתקופה אפלה זו בהיסטוריה של העם היהודי וזה כלל גם את יהודי מרוקו אך בצורה פחותה מאשר באירופה. לאחר כניעת הצרפתים לגרמניה ב22 ביוני 1940 שיתפה פעולה הממשלה הצרפתית של וישי עם הממשל הגרמני שחוקק חקיקה אנטי יהודית, שמוחמד החמישי התנגד להם. מרוקו כמדינת חסות צרפתית לא שתפה פעולה עם ממשל וישי הפרו-נאצי אך מצבם של היהודים תושבי מרוקו בכל זאת הורע . עובדים רבים פוטרו ממשרדי הממשלה, יהודים לא הורשו לגור מחוץ למלאח(השכונה היהודית). ב- 1941 הופצו כרוזים בצרפתית ובערבית בשכונה היהודית, הקוראים ליהודים להתייצב למפקד בעירייה שמטרתו הייתה לרשום את רכוש היהודים. אחרי המפקד שנערך בעיר מוגדור, כתב פקיד עירייה בכיר שהוא מרוצה שהכול עבר ללא התנגדות מצד היהודים. נרשמו 153 בעלי רכוש, הרכוש הכללי נאמד ב 55 מיליון פרנקים צרפתיים. המלך מוחמד החמישי על אף אהדתו ליהודים לא הצליח למנוע פוגרום בקזבלנקה בהשראת הגסטאפו ב- 15 בנובמבר 1942.

היהודים והמלך מוחמד החמישי

בתקופת השואה – תקופה של שלטון וישי במרוקו היהודים נפגעו פחות כי המלך מוחמד החמישי התנגד לקבלת חוקים שהיו נגד היהודים. אף על פי שנרשמו דפים רבים בספרי ההיסטוריה על פסקה זו רבים מיהודי מרוקו חולקים עליה. רבים אומרים שמוחמד החמישי לא עזר כלל ליהודים. רבים מהיהודים פוטרו מעבודתם במשרדים הממשלתיים. אחרי מפקד האוכלוסין ורישום רכוש רבים מהיהודים נאלצו לרשום את חנויותיהם על שמות חבריהם המוסלמים עד יעבור זעם. רק אחרי המלחמה הם הצליחו דרך בתי משפט לקבל חזרה את רכושם. האנטישמיות הייתה בשיא פריחתה. ממשל וישי קיים באופן קבוע תעמולה אנטישמית ברדיו, שגרמה גם למוסלמים לשנוא את היהודים שכיניהם דורות רבים. הכול נפסק עם כניסת האמריקאים למרוקו ב-8 בנובמבר 1942 במהלך "מבצע חרב".

===============

פרשת הכיכר על שם מוחמד החמישי באשקלון: הקהילה המגרבית באשקלון רצתה להנציח את זכרו של מוחמד החמישי בקריאת כיכר בעיר על שמו. עובדי העירייה הכינו שלטים עליהם היה כתוב בעברית ובערבית: "כיכר מוחמד החמישי" וכן הקימו מונומנט גדול ומפואר, בצומת המחברת את שד' בן גוריון עם רחוב ההסתדרות, היכן שניצב המרכז הרפואי "ברזילי" מצד אחד, מצד שני היכל התרבות של אשקלון. באותו יום נרצח ונקבר תושב אשקלון ובאותו ערב נערך טקס חגיגי בכיכר בהשתתפות נכבדים ערבים ויהודים, אך רבים מתושבי אשקלון החרימו את הטקס ולא באו. בעיר לא הורגשה אווירה חגיגית, על הבמה בכיכר חבורת הזמר אשקלון כמעט בכו במקום לשיר, והרקדנים רקדו עם דמעות שחונקות את גרונם. למחרת כשהצלמים והעיתונאים באו לצלם את הכיכר באור יום ולהנציח אותה במצלמותיהם מצאו את המונומנט שבור ומוכתם בצבע ואז החליטו בעירייה לבטל את הכול.

=====================

קַזַבּלַנקה الدار البيضاء  Casablanca

קזבלנקה (الدار البيضاء,. דאר אלבַּידא, תעתיק מדויק: דאר אלבַּיצ'אא) היא עיר במערב מרוקו לחופי האוקיינוס האטלנטי. אוכלוסייתה מונה 6 מיליון נפש (2006), והיא העיר הגדולה ביותר במרוקו, כמו גם הנמל העיקרי של המדינה. היא העיר השנייה בגודלה בצפון אפריקה אחרי קהיר, ומשתרעת על שטח של 125 קמ"ר. העיר נחשבת למרכז הכלכלי של מרוקו, למרות שבירת המדינה ומושב הממשלה הוא ברבאט. כשלושה רבעים מסחר החוץ המרוקני עובר דרך נמל קזבלנקה והוא הגדול והתוסס במרוקו. קזבלנקה נחשבת גם לבירה הכלכלית של המדינה והיא מרכז התעשייה הגדול ביותר במדינה. בהשוואה לשאר ערי מרוקו, היא עיר מודרנית ותעשייתית, ויש בה פחות אתרים תיירותיים. לרוב המטיילים היא מהווה מקום נחיתה ותחנת מעבר. בקזבלנקה יש שני שדות תעופה. הגדול נקרא על שם המלך מוחמד החמישי ונמצא במרחק של 35 ק"מ מהעיר. הוא נבנה על בסיס אמריקני לשעבר, ונפתח רשמית על ידי המלך חסן השני בשנת 1980.

אנפא- הוא שמה הבֶּרבֶּרי הקדום ביותר של העיר, שהייתה כפר דייגים בֶּרבֶּרי קטן עד לשנת 1468 עת נשרפה ונהרסה. לאחר ששוקמה נהרסה שוב בשנת 1515 על ידי הפורטוגלים ותושביה עזבו אותה. רק בסוף המאה ה-18 חודש בה היישוב. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 חלקה הגדול של העיר היה בנוי בתי עץ פשוטים ועלובים. לאורך השנים פקדו אותה אוניות רבות של עמים ממערב אירופה וכן אוניות פיראטים. ב-1770 החל המלך מוחמד בן עבדאללה , מן השושלת העַלַוית, לבנות אותה ולפתח אותה על מנת לשמור עליה מכיבוש על ידי הפורטוגלים שבאותו הזמן כבשו את העיר אלג'דידה. הוא נתן לה את השם דאר אלבַּידה, שפירושו בערבית הבית הלבן על שם הבית הראשון שנבנה בעיר על ידי הפורטוגלים ובלט בצבעו הלבן. תרגומו הספרדי של השם הוא השגור בפי הציבור- קזבלנקה.

קזבלנקה היא מרכז התחבורה הראשי של מרוקו, והיא משמשת גם כמרכז תעשייה והמסחר של המדינה. רוב התיירים המגיעים למדינה זאת נוחתים בשדה התעופה שלה או עוגנים בנמל הים שהוא אחד הגדולים באפריקה. ב-2005 עברו דרך שדה התעופה 4.4 מיליון נוסעים. שני גורמים עיקריים הביאו לכך שקזבלנקה הפכה לעיר המרכזית של מרוקו: המיקום הגיאוגרפי – קזבלנקה נמצאת במרכז האזור המיושב של מרוקו; הנמל – הנמל הגדול ביותר במרוקו נמצא בקזבלנקה , במפרץ טבעי, מוגן מגלים ומרוחות. לאחר שהוקם בקזבלנקה הנמל, העיר התפתחה כצומת דרכים ביבשה ובאוויר: כבישים נרחבים נסללו ממנה ואליה , הוקם בה נמל התעופה ועוד. קזבלנקה, שהתפתחה במהירות אינה דומה לשום עיר גדולה אחרת בעולם, אין לה אופי ייחודי משלה כי זאת עיר צעירה שכמעט ולא היה לה עבר, לא הייתה עיר מלוכה בעבר או עיר דתית.

קזבלנקה היום היא כרך מסחרי אדמיניסטרטיבי גדול מאוד. בניניה החדשים מצטיינים באדריכלות בניה מודרנית. לקזבלנקה יש אזורים ובהם שדרות נרחבות , בנינם וקניונים מודרניים, ואפילו צמתים בצורת כוכב – ממש כמו בפריז. את האזורים האלה של העיר הקימו הצרפתים בתקופה שבה שלטו במרוקו. אלה הם פניה המודרניים של מרוקו, הפונים אל העתיד. בשנת 1993 הוקם על החוף מסגד חסן השני הגדול ביותר באפריקה, היקר ביותר בעולם כולו. ב-2002 מדרום לחוף המסגד הטיילת הארוכה על החוף באורך כ-13 קילומטר רצופה בתי מלון בתי קפה ומסעדות עברה שדרוג והפכה לטיילת מודרנית כיאה לעיר גדולה שארחה את אליפות העולם באתלטיקה ב-2011. ויחד עם זאת, לצד מרכז העיר בעל הצביון הפריזאי ושכונות מגורים מפוארות לתושבי העיר העשירים יש בקזבלנקה חלק עתיק הנקרא מֶדינה. המֶדינה היא עיר עתיקה מוקפת חומה , ובה סמטאות צרות, וכן יש שכונות עוני שם מתגוררים בעיקר מהגרים שעזבו את הכפרים והגיעו אל העיר בחיפוש אחר מקורות פרנסה, כמחצית מתושבי העיר הם אנשים עניים.

לעיר יש עבר מפואר בן מאות שנים. הפורטוגלים יישבו אותה במאה ה-16 ונשארו בה עד אמצע המאה ה-18. במחצית שנות השמונים של המאה ה-19 ירדה חשיבותה מאד. תחייתה החלה כאשר המושל הצרפתי המרשל לִיוֹטה החליט לפתח אותה בתור מרכז מסחרי. בעיקר בזכות יוזמותיו יש בעיר שדרות רחבות, פארקים ציבוריים, מזרקות ובנייני ציבור מרשימים בסגנון מאורסקי (שילוב של סגנון צרפתי קולוניאלי ומרוקני מסורתי). ראוי לשים לב לאדריכלות בבתים הלבנים משנות ה-30 של המאה ה-20 שחלק מהם תכננו שני אדריכלים אחים יהודים, האחים יוסף ואליאס שוראקי.

פירסומה האגדי של העיר בא לה בעיקר כתוצאה מהצלחת הסרט הידוע "קזבלנקה", בכיכובם של המפרי בוגרט ואינגריד ברגמן. הסרט הקנה לה שם עולם, וגם ייצר כמה משפטים בלתי נשכחים שהפכו להיות נכסי צאן ברזל של כל מי שרוצה להראות בקיאות מסויימת.
============

בחירות

לא מכבר (אוקטובר 2007) נערכו בחירות כלליות במרוקו, שהיא ממלכה חוקתית, כלומר המלך מוגבל על ידי החוקה והממשלה. כנראה יש בעיית העברת מידע בקשר לבחירות במרוקו. אם אצלנו יש פנקס בוחרים, הודעות לבוחר, פרסומת בטלוויזיה וברדיו, וכל אמצעי התקשרות האלה דואגים לוודא שכל אחד ידע בדיוק באיזה קלפי הוא מצביע, במרוקו נוקטים בשיטה אחרת. בכל יישוב אפשר לראות טבלאות מצויירות על הקירות, בעיקר של בתי ספר ומבני ציבור. זהו פנקס הבוחרים של מרוקו. התושבים נעזרים בטבלאות מצויירות אלה כדי לדעת באיזה קלפי הם מצביעים. בראש כל טבלה כתוב, בערבית כמובן, "בחירות 2007", ובטבלה עצמה תאריכים וסימני המפלגות.

=============

אתרים בקזבלנקה

* המֶדינה (העיר העתיקה): נכנסים למֶדינה של קזבלנקה דרך באב מראכש, שער מראכש, הפונה לכיוון מראכש. העיר העתיקה נמצאת בצפון העיר, קרוב לנמל ולעיר החדשה. המדינה מוקפת חומה חלקית עתיקה וחומה חדשה שגם היא נראית כבר ישנה. אפשר להגיד על המדינה שהיא כולה שוק אחד גדול מלא וגדוש כל טוב ובמחירים נוחים. כל רובע או סמטה משמש שוק קטן בפני עצמו ומייצג נושא מסויים, למשל שוק הפירות והירקות, שוק הדגים, שוק הבגדים, שוק הזהב וכיוצא בו. במֶדינה יש מסגד, ובשעת התפילה בסיום צום הרמדאן כל השוק מתפלל. מחזה מדהים לראות מאות גברים, כולם חלוצי נעליים (הנעליים למראשותיהם), כל אחד על שטיח התפילה הקטן שלו, מסודרים שורות שורות בכל הרחובות שסביב המסגד. גשם יורד, שלוליות מצטברות, דבר לא עוצר את התפילה. המואזין קורא בקול, הגברים כורעים ומשתחווים, המונים המונים. נגמרת התפילה, כולם קמים כאיש אחד, אוספים את נעליהם, גוללים את שטיח התפילה והולכים אכול את החְרירה, המרק הסמיך והטעים שנוהגים לאכול לאחר הצום, לשתות קפה בספלונים קטנים ומים בכוסות גדולות, ולעשן סיגריה. יושבים חבורות חבורות של גברים ושוברים את הצום בצוותא. כל זה בשוק, ליד החנויות והדוכנים. ואם באמצע מזדמן לקוח, משרתים אותו כרגיל.

* חוּבּוּס: חובוס היא שכונה שנבנתה על ידי פועלים מרוקנים שהציפו את קזבלנקה ביוזמה צרפתית. המקום בנוי בסגנון מסורתי כאשר בלבו שוק גדול, צבעוני ותוסס. השוק מגוון ויש בו מכל טוב כולל כלי נחושת, בגדים אתניים, מתנות ועבודות יד של אומנים שונים, וכן מזון, תבלינים, וכל מה שהאדם צריך. ברחוב הראשי של השוק מסתובבים ג'ראבא (שראבא. ביחיד – ג'ראב, שראב) בלבושם הצבעוני ומוכרים מים. יש אזור גדול המוקדש לפירות יבשים. אחריו אזור המוקדש לג'לאבות, השמלה המרוקנית שכל הנשים וחלק מהגברים לובשים. זוהי שמלה עם קפישון בצבעים שונים לנשים, ובצבעי אפור ובז' לגברים. חנויות רבות ובהם חייטים שתופרים ומתאימים. דוכנים שבהם מוכרים את האביזרים לג'לאבות: חוטים צבעוניים, כפתורים קטנים, פסי קישוט. ליד הקירות יושבות על הרצפה שורות של נשים ומחזיקות על ברכיהן מכונות תפירה. הן עושות תיקונים במקום, בזריזות ובמיומנות. בחובוס שני מסגדים, מסגד מולאי יוסף ומסגד מוחמד החמישי. בחודש הרמדאן, לקראת סיום הצום נוהרים כל הגברים לעבר המסגדים, כשכל אחד נושא תחת בית שחיו שטיח תפילה קטן מגולגל. המסגדים צרים מהכיל את כל הבאים ולכן רבים מתפללים ברחוב, בתוך השוק, ליד המסגד. לפני התפילה אפשר לראות גברים יושבים עם דלי מים קטן ומבצעים את טקס הטהרה. צמוד לחובוס נמצא מתחם ארמון המלך, שכרגיל מוקף שטחים נרחבים של גנים, כשהארמון עצמו צנוע ומוסתר. חיילים ושומרים רבים ניצבים בשעריו חומת הארמון.

* הטיילת: לאורך החוף מוביל כביש. קשה לקרוא למקום טיילת במובן המקובל של המילה. למעשה לאורך כל הכביש הזה המתחיל ברחוב אלמוחאדס ונגמר עשרות קילומטרים הלאה משם, כשבאמצע משובץ מסגד חסן השני – אין בכלל גישה לים. המעבר חסום על ידי קירות, מפעלים, שכונות. רק בקצה הרחוק יש טיילת יפה, קורניש, וזהו חוף הגובל בשיכוני עשירים. שם יש הרבה בתי מלון, בריכות שחייה ואפילו נערות מרוקניות לבושות ביקיני. זוהי הטיילת שנגמרת בעין דיאב, ולאורכה פזורים מועדונים ומקומות בילוי הנושקים לאוקיינוס האטלנטי. בקצה השני של אלמוחאדס יש גן יפה ומטופח שנקרא גן אלמוחאדס. בקצהו שרידי חומה ומבצר וכמה תותחים וגם מסעדת פאר. מעבר לחומה מן הצד השני נמצא מתחם קבר סידי בליוט, קדוש מוסלמי. שרבים פוקדים אותו כדי לבקש בקשות ולהיעזר בו במצוקותיהם. בקצה השני של הגן נכנסים לרחוב שבתחילתו בית קפה גדול ובולט. בית הקפה נקרא Rick's Cafe והוא מחווה לסרט "קזבלנקה" שעלילתו כולה מתרחשת בבית הקפה של ריק, הוא המפרי בוגרט.

==============

"קזבלנקה"

הוא סרט קולנוע  משנת 1942 המתרחש בעיר קזבלנקה בעת שלטון צרפת של וישי במרוקו בימי מלחמת העולם השנייה. הסרט בוים על ידי מייקל קורטיז ומככבים בו המפרי בוגרט – ריק ואינגריד ברגמן – אילזה. הסרט מתמקד בקונפליקט שנוצר בנפשו של ריק בין האהבה ובין המידה הטובה – עליו לבחור בין אהבתו לאילזה ובין הצורך לעשות את הדבר הנכון ולסייע לבעלה של אילזה, לוחם המחתרת ויקטור לאזלו, להימלט על מנת להמשיך במאבקו בנאציזם.

עוד בזמן הקרנתו היה הסרט להיט, אך במהלך השנים צבר קהל אוהדים נאמן, והוא נחשב כיום לקלאסיקה קולנועית, ולאחד מן הסרטים הטובים ביותר שנעשו אי פעם בהוליווד. נראה כי סוד קסמו במרכיבים רבים, אשר אך השביחו עם הזמן – הכימיה בין שני כוכביו, ברגמן ובוגרט, עומק אפיון הדמויות בתסריט, הבימוי המדויק, והדיאלוג המתוחכם, המתרכבים ביחד לכלל יצירה בעלת עוצמה רגשית הפועלת על הצופה באופן ישיר ורב כוח. הסרט זכה בשלושה פרסי אוסקר (הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, והתסריט המעובד הטוב ביותר) והיה מועמד לחמישה פרסים נוספים. השיר "בחלוף הזמן" בילה 21 שבועות במצעד הלהיטים בארצות הברית. במכללות בארצות הברית נהוג להקרין את הסרט בשבוע שלפני בחינות הסיום. מסורת זו סייעה לסרט להישאר פופולרי עשרות שנים לאחר הקרנתו. השלב האחרון בסרט הוא כה מותח ומרגש, עד כי המיתוס (השקרי) הנפוץ הוא כי השחקנים עצמם לא ידעו עד הרגע האחרון את הפתרון המדויק, וכי התסריט הסופי נמסר לידם רק ביום הצילומים האחרון. המחזה שעליו מבוסס הסרט הסתיים בכך שריק שולח את לאזלו ואילזה אל המטוס. בשלב מסוים אף הציעו התסריטאים "להרוג" את לאזלו ולהשאיר את ריק עם אילזה, אך פתרון זה לא תאם את הרוח הפטריוטית שרצו התסריטאים להעניק לסרט. "הקוד המוסרי" השליט בהוליווד באותה התקופה לא איפשר פתרון שבו עוזבת אילזה את ויקטור לטובת ריק, שכן נאסר להציג אישה נשואה העוזבת את בעלה לטובת גבר זר.

הסרט זכה לאזכורים רבים בקולנוע, רובם  פרודיים. הידוע בכולם הוא סרטם של האחים מרקס "לילה בקזבלנקה" משנת 1946. מיתוס פופולרי מספר כי כאשר יצרו האחים מרקס את הסרט "לילה בקזבלנקה" איימו אולפני האחים וורנר לתבוע בגין השימוש במילה "קזבלנקה" אך נסוגו מן הרעיון כאשר איים עליהם גראוצ'ו מרקס בתביעה בגין השימוש במילה "האחים" בשם האולפן. האמת היא כי בעת הפקת "לילה בקזבלנקה" עמדו האולפנים בקשר על מנת לוודא כי לא יהיה קשר ברור בין העלילות, אלא בקו העלילה הכללי בלבד, ומכתביו של גראוצ'ו אל האולפנים נשלחו לצורך יחסי ציבור, מבלי שאיש שקל ברצינות הגשת תביעה.

לאווירה שמשרה הסרט תרמה העובדה כי רק שלושה מן השחקנים המופיעים בו נולדו בארצות הברית. צוות השחקנים הורכב מבני אומות שונות, בעלי רקע שונה, אשר חלקם הגיעו לארצות הברית בשל התנגדותם לנאציזם או בשל יהדותם.

תסריטו של הסרט שופע שורות שהפכו לקלאסיקה. השורה "Here's looking at you kid" נבחרה בסקר שנערך על ידי מכון הקולנוע האמריקני בשנת 2005 לשורה השישית הזכורה ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, אך ציטוטים רבים נוספים זכורים מן הסרט וביניהם:

"נשק אותי, נשק אותי כאילו זו הפעם האחרונה"; "מכל מאורות הג'ין בכל העולם, היא הייתה חייבת להיכנס דווקא לזו שלי"; "תמיד תהייה לנו פריס"; "אסוף את החשודים הרגילים"; "זוהי תחילתה של ידידות נפלאה". דווקא השורה המצוטטת "נגן זאת שוב סאם", אינה נאמרת כלשונה בסרט. הסרט צולם בשנת 1942 בארה"ב והוא היצירה הקולנועית הידועה והמפורסמת ביותר על מרוקו וזכה להצלחה כבירה. בעקבות הסרט נמשכו ידוענים רבים לבקר במרוקו. במלון הייאט ריג'נסי בקזבלנקה תלויות עד היום תמונותיהם של השחקנים הראשיים בסרט: אינגריד ברגמן והמפרי בוגארט.

======================

* כיכר מוחמד החמישי: כיכר מוחמד החמישי, הנקראת פלאס מוחמד אלח'אמיס, ויש הקוראים לה גם כיכר האומות המאוחדות, היא הדוגמה המרשימה ביותר במרוקו לאדריכלות מוסלמית צפון אפריקנית. זהו מרכז שלטוני הבנוי בצורת ריבוע. במרכז הכיכר גן ובו מזרקה. סביב הכיכר מרוכזים משרדי הממשל: פרטים נוספים…בחזית הכיכר בית העירייה, המכונה בלאדייה וצמוד אליו מגדל השעון בגובה 50 מטרים. בצלעו האחת בית המשפט, המחכמה, שהוא דוגמה ייחודית לאדריכלות מאורסקית, מסורתית מודרנית. בית המשפט בנוי סביב חצר פנימית, מעוטר בפיתוח עץ וסטוקו ובולט בו הצבע הירוק. חזיתו מרשימה ביותר ואפשר גם להיכנס לחצרו ולהתרשם מהעבודות העדינות והמרשימות המעטרות את קשתותיו ושעריו. לצדו צמוד בית הדואר.  בין בית המשפט ובית העירייה, קצת מאחור, נמצא בית הקונסוליה הצרפתית, שדגל צרפת מתנוסס מעליו בגאון, ובחזיתו פסלו של המרשל הצרפתי הובר ליוטה, שהיה הנציב העליון הראשון של צרפת במרוקו (1925-1912), והיה ממעצביה של מרוקו המודרנית. לזכותו יש לזקוף את קזבלנקה כמות שהיא היום. מול בית העירייה נמצא משרד הימייה המרשים, שבחזיתו מוצב עוגן ענק. חיילים שומרים על הכניסה ואוסרים על הצילום. בצלע שמול בית המשפט נמצא מקום המפגש העממי, הנקרא בפי כל כיכר היונים. במרכז הרחבה מזרקה, ומאות יונים הומיות המבקשות שתאכילו אותן. זוהי הכיכר העממית הפופולרית. אנשים באים לשבת בגן שבמרכז הכיכר, להאכיל את היונים ולהשתעשע איתן. כמובן שהג'ראבא (או שראבא, מוכרי המים) בלבושם הצבעוני והליצני משהו, אינם נעדרים גם מכאן.

* מסגד חסן השני: מכלול מסגד חסן השני, אחד האתרים המדהימים ביופיים ובעוצמתם, משתרע על שטח של 100 דונם וכולל בתוכו מדרסה, ספריה ומוזיאון. במפלס התחתון ביותר שלו בית מרחץ מפואר שעדיין לא נפתח לציבור, ויש אומרים שלעולם לא ייפתח, אלא הוא לראווה בלבד. שטחו של המסגד לבד עומד על 20 דונם. המסגד בנוי על פלטפורמה סלעית העולה מן הים, והגלים הגבוהים של האוקיינוס האטלנטי נשברים על סוללות המגיעות עד הקרקע שעליה עומד המסגד, ויוצרים תחושה שהמסגד צף על המים. זהו מונומנט מדהים ביופיו, בעושרו ובמחשבה הארכיטקטונית שלו. הוא נבנה על ידי חסן השני והוא שהחליט שהמסגד יבנה על המים כמאמר הקוראן "כס מלכותו של אללה הוא על המים". למסגד גג שנפתח לשני צדדיו, כשכל חלק שוקל כ-250 טון. את הגג פותחים כדי לאוורר את פנים המסגד, שריחו עולה מאלפי כפות רגליים יחפות שדורכות בתוכו מידי יום. במסגד השתמשו אך ורק בחומרים ממרוקו, להוציא את הנברשות, העשויות זכוכית ונציאנית, ושני עמודי המחרב העשויים משיש קרארה. במסגד שילבו את כל סוגי האמנות הקיימת במרוקו. בנייתו החלה בשנת 1987 והסתיימה ב-1993. השתתפו בבנייה כ-25 אלף עובדים שעמלו על בנייתו והקדישו למעלה מ-25 מיליון שעות עבודה, במשמרות יום ולילה, כדי שהבנייה תיגמר מהר, ואכן שש שנים לבניית מכלול כזה הוא זמן שיא. נוסף להם עמלו כ-10 אלפים אומנים ובעלי מלאכה שקישטו את פנים המסגד בפסיפס ובגילופי עץ.
זהו אחד המסגדים המפוארים בעולם המוסלמי שצריחו הוא הגבוה בעולם, והוא מתרומם לגובה של 200 מטרים והיקפו 25 מטרים בכל צלע. בקודקודו מותקנת קרן לייזר שנצפית למרחק של 30 ק"מ ומצביעה לכיוון מכה. מכיפתו מזדקרים שלושה כדורי ברונזה, וקוטרו של הכדור הגדול 3.6 מטרים. המסגד יכול להכיל כ-25 אלף מתפללים וברחבת השיש שמסביב יכולים להתכנס כ-80 אלף מתפללים נוספים. במסגד 50 נברשות מבדולח ונציאני המשתלשלות מן התקרה ומשקל כל אחת מהן כטון. במסגד 53 אלף מ"ר עץ מעובד ואלף טון נירוסטה מעובדת. עלות המסגד הסתכמה בארבעה מיליארד דולר, כאשר רוב הכסף גוייס באמצעות קרן ציבורית. משפחות רבות במרוקו תרמו להקמת המסגד ובתמורה קיבלו תמונה של המסגד והיא מוצגת כמעט בכל בית או בית עסק ברחבי מרוקו.

את החזקת המסגד מממנים התיירים הרבים הבאים לראות את המסגד, שמהם גובים דמי כניסה בסכום המופרז של 120 דרהם (כ-15 דולר). אין התיירים רשאים להיכנס למסגד באופן עצמאי, אלא עליהם לחכות לסיורים המודרכים בשפות השונות המתקיימים מדי שעה. בכניסה מקבל כל מבקר שקית פלסטיק שבה הוא מאחסן את נעליו, כדי שיוכל להיכנס יחף, כמנהג המוסלמים. חידוש מעניין במסגד הענק הוא איחסון הנעליים. בכל המסגדים בעולם יש מחוץ למסגד מתקן או מקום, שבו מניחים הנכנסים את נעליהם. אבל במסגד הזה מונחות על שטיחי התפילה שקיות ארוכות מבד. כל מתפלל מניח את הנעליים בשקית שלידה הוא כורע, וזאת כדי למנוע מעשרות אלפי המתפללים לחפש אחרי התפילה את נעליהם בין כל אלפי זוגות הנעליים שבחוץ.
במסגד שלושה מפלסים: המפלס העליון הוא המסגד עצמו. מתחתיו נמצאים אולמות הטהרה, שגם זהו חידוש גדול. בדרך כלל בריכות הטהרה נמצאות בחוץ, בחצר המסגד. כאן מוקדשת קומה שלמה למזרקות בריכות, הפועלות 24 שעות ביממה ומאפשרות למוסלמי להיטהר לפני התפילה. טקס הטהרה כולל רחיצת הידיים, כל יד שלוש פעמים. רחיצת הרגליים, כל רגל שלוש פעמים. רחיצת העיניים, הפה, והפנים כולם שלוש פעמים. במפלס התחתון ביותר נמצא חמאם מפואר שאינו שייך למכלול המסגד ולא נפתח לשימוש הציבור אלא למבקרים בלבד.

* פארק הליגה הערבית: פארק ענקי, הגדול ביותר בעיר. בו מדשאות רחבות ידיים, עצי דקל ופיקוס ופרחים מגוונים. התושבים נוהגים לבלות בפארק את שעות אחר הצהריים עם ילדיהם. שדרת הדקלים החוצה את הפארק מקנה לו מראה מסוגנן וייחודי. בפינה הצפון-מערבית נמצא מבנה שבעבר היה כנסיה. בנו אותה בשנת 1930 על פי הדגם של כנסיית סקרה קר בפריס, והיא גם נקראת באותו שם. צבעה לבן ובוהק ויש בה ויטראז'ים יפים, אבל היום אינה משמשת למטרתה המקורית אלא היא פשוט מחסן. בקצה הפארק נמצא המונומנט של הסייר הצרפתי שרל דה פוקו, שסייר ברחבי מרוקו בשנת 1883, והביא לידיעת העולם המערבי מידע חשוב על מרוקו ותושביה.

* שוק אלחפארי: שוק התבלינים הגדול של קזבלנקה. חלק גדול ממנו מוקדש לריפוי טבעי, אלטרנטיבי כישוף, עשיית נסים ונפלאות וריפוי בדרכים מוזרות משהו. דוכנים רבים מלאים בכל מיני אבקות, עלים, נוצות, ושאר גורמי ריפוי. מתקרת הדוכנים משתלשלים אמצעי כישוף מובהקים בעלי סגולות מופלאות: גולגלות של בעלי חיים כמו איילים, רגליים של בעלי חיים, למשל פרות, עורות של בעלי חיים, עזים, נמרים, מחרוזות ארוכות שעליהן חרוזות זיקיות מיובשות, שריוני צבים, נוצות של בעלי כנף שונים מאוגדות לאגדים, וכל מה שאפשר לחלום עליו בחלומות הזוועה. המקום נראה ממש מקאברי, אבל לא לתושבי המקום השמחים לפקוד אותו ולמצוא מזור לכל תחלואיהם. ליד כל אלה יושבות מגידות עתידות, פותחות בקלפים ושאר ידעוניות. השוק נמצא לא רחוק, מהלך הליכה של חמש דקות, מחובוס.

הקהילה היהודית

בקזבלנקה, שהייתה הגדולה ביותר בין קהילות יהודי מרוקו ואפריקה כולה השפיעה רבות על פיתוח המסחר בעיר עד לשנת 1956 היו בה 100.000 יהודים. בקהילה היו שינויים תכופים כיאה לכרך הגדול הרצוף שינויים של שיפור והתרחבות . לדוגמה , מרבית יהודי המלאח של מראכש היגרו לקזבלנקה וזנחו את עירם. חלק מן היהודים הגיעו מהכפרים שבהרי האטלס שהתרוקנו לאט מהיהודים והם שתפסו את מקומם של היהודים שהיגרו לישראל או שעשו דרכם למדינות המערב. כיום (2007) חיים בקזבלנקה כ-2000 יהודים.

* המלאח (השכונה היהודית): המלאח נמצא בחלק הדרום מזרחי של המדינה. בתיו מתפוררים. בעבר גרו פה למעלה מ-25 אלף יהודים טרם עלייתם לישראל. כיום מאוכלס המלאח בערבים מקומיים. גם כיום יש קהילה יהודית בקזבלנקה, אך אנשיה אינם גרים במלאח. בית הכנסת שלהם "בית אל" מפואר ונמצא בפלאס ורדן בעיר החדשה.

 

קרדיט:

ערכים וצילומים מהויקיפדיה

יעקב אלפסי (אבויה)