טנג'יר – החלום והמציאות

טנג'יר, מבט כולל

הרבה שנים חלמתי על חציית מיצר גיברלטר בשייט ונחיתה בעיר טנג'יר. חלום זה ניזון בהרבה ערוצים. קודם כל ידיעותיי ההיסטוריות. בשנת 711 חצה המפקד המוסלמי טארק אבן זיאד את המיצר שנקרא אז עמודי הרקולס מהמגרב (מרוקו) אל מרגלות הצוק, שמאז נקרא על שמו: ג'בל טארק (ההר של טארק), ובשיבוש לאורך שנים גיברלטר. שם, מספרת האגדה, כינס את כל חייליו על החוף ולנגד עיניהם המשתאות העלה באש את כל ספינותיהם. מעתה היתה להם רק דרך אחת להתקדם – קדימה, לכבוש את חצי האי האיברי. נסיגה כבר לא באה החשבון. לפי כרוניקאי מוסלמי נאם טארק לפני חייליו את הנאום הבא: "הו אנשים! לאן תוכלו לברוח? הים, מאחוריכם. האויב מלפניכם. אין דבר בשבילכם, בשם אללה, מלבד האמת וכוחהּ של אישיותכם". אם לקחת בחשבון שלטארק היו לפי הכרוניקאים 12 אלף חיילים, בעוד שלמלך הויזיגותי ששלט אז בחצי האי היו 100 אלף, סיכוייו של טארק לשרוד נראו די קלושים. מכל מקום, צבאו כבש את חצי האי האיברי כמעט כולו תוך שנה אחת, ומכאן התחיל שלטון מוסלמי שנמשך עד 1492.

טארק אבן זיאד
Theodor Hosemann (1807-1875)

כל ההתרחשות הזאת הסעירה את דמיוני, ורציתי גם אני לחצות פעם את המיצר.

על טנג'יר חלמתי בגלל הרבה סרטים שראיתי וספרים שקראתי. על פי כל אלה הצטיירה טנג'ר בעיניי כעיר קוסמופוליטית ותוססת, שגל מיני מרגלים מתרוצצים בה ורוקמים מזימות. מכיוון שהיתה שייכת לספרד (מרוקו הספרדית) חשבתי שיהיה לה צביון אחר מאשר לערי מרוקו האחרות שאותן כבר ביקרתי והחלטתי שאני רוצה לראות אותה ולחוות אותה.

אם במזימות בינלאומיות ועלילות ריגול חשקה נפשי, קיבלתי את מבוקשי. מהעיר טריפה שבספרד יוצאות מעבורות למרוקו בתכיפות רבה. החצייה כולה נמשכת כארבעים דקות. רציתי לשבת בנחת ולחוות את טארק אבן זיאד וחייליו יוצאים אל הלא נודע. אבל במקום זה נאלצתי לעמוד בתור ארוך בתוך המעבורת, כדי לקבל ויזה למרוקו. מצויידת במכתב הרשאה שדאגתי לקבלו עוד בארץ, התייצבתי בתורי לפני דלפק הפקיד המרוקאי, הוא התבונן בדרכוני ואמר לי לחכות לסוף התור. כבר הרגשתי שבתור ישראלית לא תינתן לי ויזה למרוקו. התור נמשך ונמשך, כבר חצינו את המיצר והגענו לנמל טנג'יר ועדיין לא ראינו את סוף התור. לבסוף אמר לנו הפקיד לרדת ולבוא אחריו. דמיוני עבד שעות נוספות.. הוא הביא אותנו למשרד שבו ישב בכיר בדרגה צבאית גבוהה והשאיר אותנו שם. הבכיר שאל שאלות, פשפש בניירות, חקר ועיין, קימט גבות, טלפן לממונים… בסופו של דבר חתם בתוך הדרכון את הויזה המיוחלת.

בשוק בטנג'יר

ומכאן לטנג'יר. בעברה של העיר נרשמו תהפוכות שלטוניות רבות: פעם שלטו בה הספרדים ופעם האנגלים, פעם הפורטוגלים ופעם הצרפתים. מאז שנת 1957 היא תחת שלטון ממלכת מרוקו. מיקומה של העיר, האווירה הבינלאומית המתירנית וחופיה היפים מושכים תיירים ונופשים מרחבי אירופה. טנג'יר שימשה מאות שנים מקום ריכוז לדיפלומטים, קונסולים ומרגלים זרים שלא העזו להיכנס לתוך מרוקו. אופיה המיוחד משך אנשי קולנוע רבים שניצלו את העיר בתור רקע לסרטים אקזוטיים, ובעיקר לפרשות ריגול בינלאומיות. כמעט בכל עיר גדולה במרוקו יש שני אזורים מרכזיים וחשובים: מדינה (Medina) – העיר העתיקה המייצגת את העולם הערבי-בֶּרבֶּרי, ו-ויל נובל (Ville Nouvelle) – העיר החדשה המייצגת את הקידמה והעולם המערבי המשתלט על מרוקו.

לא ביקרתי כלל בעיר החדשה ואת מעט הזמן שהיה ברשותי בילית רק במֶדינה שעולים אליה היישר מהנמל. שוחחתי קצת עם מקומיים. אופייה של העיר השתנה מאוד בעשור האחרון, לדבריהם. כיום היא מוצפת פליטים מהדרום, שכנראה עושים את דרכם לאירופה דרכה. האווירה בעיר היא של חוסר בטחון. יש הרבה פשיעה וסמים. לטענתם גם הלכלוך הרב הוא תוצאה מהגירת הפליטים. ובאמת הרושם הראשוני קשה: העיר מוזנחת ומלוכלכת. הרושם הראשוני לא השתנה. המלון שלקחנו (חיפשנו זול) היה ללא מעלית, ללא מיזוג אוויר (חם מאוד בקיץ), ללא אינטרנט. חלון החדר נפתח מעל סימטה. בכל ערב ישבו שם כל החברה ודיברו וצחקו בקולי קולות שעות ארוכות. הפיצוי היחיד היה מיקומו של חדר האוכל בקומה השלישית, הצופה אל הנמל והים וחלק מהעיר, תמונה נפלאה. לא אזכיר את ארוחת הבוקר המוזרה.

לוח איזכור בית הכנסת במלאח בטנג'יר

מדריך מקומי הוביל אותנו בין סימטאות עקלקלות ופתלתלות, צרות מאוד ומלוכלכות מאוד. הגענו בדיוק לעיד אלאדחא – חג הקורבן. בחג זה מצווים המוסלמים לשחוט כבש בתור קורבן המסמל את העלייה למכה. ואכן, הרבה כבשים נשחטו בימי החג שבילינו בטנג'יר. מנצלים את הכבש עד תומו: את הבשר אוכלים, את הצמר טווים, ומקרני הכבש עושים כל מיני מוצרי נוי. את כל הפעולות האלה, לשחוט את הכבש ואחר כך לשרוף אותו, אם בתוך חבית ואם סתם על רצפה, עושים על כבישי הסימטאות. הריח השרוף, שרידי מדורות וחלקי כבש שרופים היו בכל מקום וליוו את כל מסענו בעיר העתיקה. בכל מקום התגלגלו ראשי כבשים שרופים. ראינו אנשים הולכים עם סלים מלאי קרני כבשים. לדבריהם הם עושים מזה בעיקר שופרות.

 

בית הקברות היהודי

 

הרובע היהודי (מלאח) ובית הקברות היהודי

ביקור בבית קברות יהודי בניכר תמיד משאיר רושם והתרגשות. כך גם בטנג'יר. המקום מוחזק על ידי משפחה מוסלמית הגרה בבית קטן בפאת בית הקברות (מה שנקרא בלשון העם "פינת החי"). הקברים רבים והמצבות כתובות עברית. יש לבית הקברות אתר שאפשר בעזרתו לאתר קברים של בני משפחה. הקהילה היהודית בטנג'יר ידעה גלגולים רבים. עד 1956 היתה טנג'יר עיר בינלאומית, תחת חסות חמש מדינות באירופה. בתקוה זו היתה קהילה יהודית גדולה במצב טוב, כשכמה משפחות יהודיות עשירות שלטו למעשה בכלכלה המקומית. במלחמת העולם השנייה הגיעו לטנג'יר פליטים יהודים רבים ומצאו בה מקלט. היו בה כ-15 אלף יהודים שהיוו קהילה מגובשת, 20 בתי כנסת, בית אבות, בית יתומים, בית חולים, גן ילדים ובתי ספר של אליאנס. עם הקמת מדינת ישראל, בשנות ה-50 וה-60 נרשמה הגירה מסיבית של יהודים מטנג'יר. רובם עלו לישראל ובטנג'יר נשארו רק מאות ספורות. כיום מונה הקהילה כמה עשרות יהודים בלבד שואגים להחזיק את נרכשו הקיים ואת בית הקברות. המלאח של טנג'יר מעיד על תפארת העבר. הוא רחב ידיים, בתיו בנויים אבן ויש בו כמה בתי כנסת. אבל היום הוא מיושב ברובו על ידי מוסלמים.

הכניסה לבית הקברות היהודי

מצבה אחת מני רבות

טיול מחוץ לעיר

בגלל החג כל החנויות היו סגורות וקשה היה להתרשם ממראה העיר ביום יום של החולין. כנראה לכבוד החג החליט מלך מרוקו מוחמד השישי לבקר בטנג'יר. שיירתו כללה רוכבי אופנועים וכמה מכוניות. העיר היתה מקושטת בדגלי מרוקו וכך גם כל לאורך הכביש הראשי בדרכים לאתרי הסביבה. בכל הרחובות נראו חיילים ושוטרים, שנצבו גם לאורך הדרכים המובילות מחוץ לעיר שבהם נסעתי גם אני.

שדרת הארמונות

כ-15 ק"מ צפונית לטנג'יר משתרעת שדרת אקליפטוסים ארוכה, שמאחורה חבויים כמה ארמונות: הארמון של מלך מרוקו, הארמון של נסיך כווית, הארמון של מלך סעודיה וארמונו של שיח' סעודי עשיר שלחצרו גם נכנסתי. המדריך אמר בחיוך לעגני שהשיח' הקים פה ארמון ומבלה ימים רבים במרוקו, כי כאן הוא יכול לענג את עצמו בתענוגות האסורות בערב הסעודית.

 

המגדלור על כף ספרטל

המגדלור

  המגדלור על כף ספרטל   The cape Spartel lighyhouse

החוף של צפון אפריקה היווה קן מבוצר של שודדי ים שארבו לספינות ששטו בים התיכון וגרמו נזק גדול למסחר. במאה ה-19 חיסלה ארה"ב את צי שודדי הים הבֶּרבֶּרים, אבל עדיין ארבו סכנות רבות מכיוון החוף הסלעי. הנקודה הצפונית ביותר של מרוקו, הצופה על המיצר, שבה נפגשים האוקיינוס האטלנטי והים התיכון נקראת כף ספרטל. גובהו של הכף 326 מטרים מעל פני הים והוא חלק בולט מהר כביר Jebel Quebir. בראש הר כביר ניצבת מצודה אחת, ובנקודה הצופה על פני הים ניצבת עוד מצודה, המשמשת בתור מגדלור. זוהי הכניסה למעבר גיברלטר ולים התיכון ולכן זוהי נקודה מסוכנת במיוחד עבור הספנים. בשנת 1861 התחילו לבנות בנקודה זו מגדלור, בשיתוף פעולה בינלאומי של כל מדינות המערב שהיה להם עניין בשייט בטוח בים התיכון. הם קיבלו את אישורו של סולטן מרוקו. במהלך השנים נוצרו חיכוכים משפטיים בין השותפות בדבר תשלומים ובעלות. היום השטח נמצא בבעלות מרוקאים והובטח בו מעבר חופשי לספינות כל האומות. המגדלור נמצא כ-15 ק"מ צפונית לטנג'יר. היום זוהי אטרקציה תיירותית ובהתאם לכך כל האזור מוצף בדוכני מזכרות ומזון.

 

מערת הרקולס

מערות הרקולס

בתחתית הר כביר נמצאות מערות הרקולס. קרוב אליהן נמצא ארמון הקיץ של מלך מרוקו. המערות חלקן טבעיות וחלקן מעשה ידי אדם. הבֶּרבֶּרים בעבר כרו מתוך המערות חומרים לבנייה וכך הגדילו את המערות הטבעיות. למערות שני פתחים, האחד ליבשה והשני לים. העובדה הזאת הולידה מסורות ואגדות לרוב. האמינו שהמערות מובילות אל מתחת לים ויוצאות בצד השני של המיצר. מסורות עתיקות משייכות את המקום כולו להרקולס. אחד הסיפורים המיתולוגיים על הרקולס הוא חטאו הנורא: בהתקפת טירוף זרק הרקולס לאש את אשתו ואת שלושת בניו והרגם. כדי לכפר על חטאו הנורא הלך הרקולס לשאול בעצתו של האורקל של דלפי. הפיתיה שלחה אותו לשרת את דודנו אוריסתאוס, מלך מיקנה, במשך עשר שנים ולבצע כל משימה שייבחר זה להטיל עליו. במשך תריסר שנים היה הרקולס כפוף לאוריסתאוס שהחליט להטיל עליו עשר משימות קשות. לאחר שהרקולס סיים לבצע אותן הכריז אוריסתאוס כי המשימה השנייה והחמישית לא בוצעו בהתאם לכללים ולכן יש להוסיף עוד שתיים. המשימה ה-11 היתה ,הביא שלושה תפןחי זהב מגן הקיץ של ההספרידות (ארבע נימפות אחיות בגן האושר אשר בקצה העולם). על פי המסורות היווניות גן האושר היה בקירבת המערות, והרקולס הסתתר במערות וישן בהם בזמן ביצוע המשימה. כדי להגיע לגן האושר היה על הרקולס לחצות את הרי האטלס. במקום לט]ס על ההר הוא החליט פשוט לעבור דרכו. כשעשה זאת, נוצר המיצר המחבר את הים התיכון לאוקיינוס האטלנטי. משני המיצר נוצרו צוקים גבוהים. שניהם נודעו בשם "עמודי הרקולס". מסורת אחרת יודעת שהמיצר היה רחב מאוד והרקולס היצר אותו כדי לא לאפשר למפלצות מהאוקיינוס האטלנטי להיכנס לים התיכון. במיתולגיה היוונית יש גירסה שעל פיה עמד אטלס, רגל פה רגל שם, משני צידי המיצר, והחזיק את השמיים. כשהיה עליו ללכת אל גן ההספרידות, ביקש הרקולס מאטלס שילך במקומו למשימה, והוא יחזיק זמנית את השמים עד שובו של אטלס. כשאטלס חזר, הוא רצה להערים על הרקולס, שיישאר לנצח להחזיק את השמיים. הרקולס הסכים לכאורה, אבל ביקש מאטלס שיחזיק את השמיים רק רגע, כדי שהרקולס יוכל לסדר את בגדיו. ברגע שאטלס לקח את השמיים, מיהר הרקולס להימלט מהמקום, ולא שכח כמובן לקחת אתו את שלושת תפוחי הזהב. וכך אטלס (או הרי האטלס) מחזיק את השמיים עד היום הזה. באחד הפתחים של המערות יש מוזיאון קטן וחנות מזכרות.

מערת הרקולס

קרדיט: אתרים ומקצת הצילומים באינטרנט

 

השאר תגובה