הכוהנת היהודיה – אגדה או מציאות?
האסלאם פרץ לבמת העולם בשנות ה-30 של המאה השמינית, כאשר צבאות ערביים דהרו מחצי-האי ערב צפונה ומערבה. הם כבשו את מצרים ב-740, ובסוף המאה השמינית כבר שלטו באפריקה הצפונית כולה.
כיבוש אלמַגרִבּ אלאַקצַא (המערב הקיצון) וביצור שלטונם בה היה אחת המשימות הקשות ביותר של מקימי האימפריה הערבית. קווי האספקה הארוכים וההתנגדות העיקשת של הבֶּרבֶּריםהקשו מאוד על הערבים. פחות מ-50 שנה לאחר שהנביא מוחמד הביא לשבטי חצי האי ערב את בשורת האסלאם, הגיעו שליחיו אל חופה המערבי של מוריטניה או בשפת הכובשים החדשים: המגרב. הצבא הערבי הפולש היה קטן מכדי להחזיק בארץ רחבת הידיים, ובקרב עם הצבא הביזנטי בעל העדיפות המספרית המכרעת, הובסו הערבים, כאשר מפקדם הנערץ עקבה אבן נאפע נפל בקרב. בשנת 688 כאשר הצבא הערבי צבר עוצמה, חידש את מלחמת הג'האד, הביס את הצבא הביזנטי והרג את מפקדו, מנצח הקרב הקודם, הנסיך הביזנטי כוסילה.
מצביאים מוכשרים אחדים הצליחו להרחיק לחדור לארצות הבֶּרבֶּרים עד לחופי האוקיינוס האטלנטי, אבל לאחר מכן נהדפו על ידי הבֶּרבֶּרים ונאלצו לסגת אל בסיסם ברקה אשר בקירנאיקה, ולחכות לתגבורת, כדי לחזור ולנסות שוב ושוב את כוחם. בשלב האחרון של המלחמה זו עמדה על פי המסורת והאגדות בראש הבֶּרבֶּרים אישה משבט הגְ'ראוה, דְהיה אלכּאהִנה.
בית בסהרה
דְהיה אלכּאהִנה – מסורת
על פי אבן ח'לדון (מת 1406), היסטוריון בן תוניסיה שרשם את תולדות כיבושי האסלאם, ועל פי מקורות מוסלמים אחרים, אפשר להביא את הפרטים הבאים, בגירסאות שונות: דְהיה אלכּאהִנה היתה בת שבט הג'ראוה, מלכת אנשי הרי אורס, שהיו מבין כמה שבטים שקיבלו את היהדות מבני ישראל. היא קיבצה סביבה שבטים בֶּרבֶּריםבמלחמתם בכובשים המוסלמים. המצביאה הלוחמת שלטה ביד רמה. בקרב ליד ואדי מסכיאנה (בלא) שבמורדות הרי האורס שבאלג'יריה, הביסה את צבא הג'האד האסלאמי. אלפים נהרגו, והשאר נלקחו בשבי. היא ידעה שהערבים ינסו שנית להביסה, לכן הורתה לשחרר את השבויים, מלבד שבוי צעיר, ח'אלד אבן יזיד משבט קיס, שאותו אימצה לה כבן ועל פי המסורת "היניקה אותו יחד עם שני בניה, האחד ברברי והשני יווני (כלומר שאביו היה ביזנטי)". היא החזיקה בשלטון על צפון אפריקה ועל הבֶּרבֶּריםכחמש שנים (ויש גורסים שמלכה על הבֶּרבֶּרים35 שנה, או לחלופין 65 שנה) והחריבה במהלכן את כל ערי החוף המשגשגות ואת כל האזור החקלאי הפורה, בהניחה שהמוסלמים חומדים את הארץ העשירה וכשיראו אותה חרבה, יניחו לה. מעשה זה הכעיס את אנשי השבטים והם יצאו נגדה וכרתו ברית עם המפקד המוסלמי חסאן בן נעמאן. הצעיר המאומץ ח'אלד בגד בה והעביר למוסלמים ידיעות חשובות על מצב צבאה והלך הרוח של האוכלוסייה. במסע המלחמה נגד כאהנה הצטרפו אל חסאן נוצרים רבים, תושבי הערים. המלכה צפתה תבוסה וידעה שהיא ובניה יהרגו, ולכן יעצה לח'אלד ולשני בניה לעבור לצד המוסלמי. היא עצמה סירבה להיכנע ונפלה בקרב ליד ביר אלכאהנה בשנת 693 (או 698 או 702). בניה התאסלמו ונספחו על הצבא המוסלמי. גרסאות אחרות מספרות שבניה נהרגו בקרב האחרון נגד המוסלמים והיא עצמה קפצה לתוך באר עם סוסה והתאבדה.
ילדי בית ספר
דְהיה אלכּאהִנה – מחקר
מחקרים חדשים מגיעים למסקנות שהן: במלחמתם האחרונה של הבֶּרבֶּרים נגד הערבים עמדה בראשם אישה. כנראה ששמה הפרטי היה כהיא, וקריאה משובשת גרמה ליצירת הכינוי כאהנה. היא ובניה נספו במלחמה הזאת. בין סיבות הכישלון יש למנות גם את שיטת הלחימה שבה נקטה: הרס הערים והכפרים באזור החוף, כדי להרתיע את הערבים מכיבוש שטחים שוממים שלא יביאו להם תועלת. פעולותיה הולידו פירוד פנימי וגרמו לערעור מעמדה בקרב האוכלוסייה באזור זה, שהיה מיושב בנוצרים רבים. כמוטיבים אגדתיים מקובלים וסממנים רומנטיים גרידא, שהוסיפו הסופרים הערבים, יש לראות את הסיפור על השבוי הערבי, שהכאהנה אימצה אותו לבן לה. הוא מתואר על ידי הערבים בתור מרגל אציל רוח שהעביר לחסאן בן נעמאן ידיעות על הנעשה בממלכת הברברים, ועם זה הציל את בניה האמיתיים של אמו המאמצת מכלייה והביאם לחוף המבטחים של האסלאם. כוונתו של סיפור זה היתה לעשות תעמולה בין שבטי הברברים, שיתאסלמו באמת ובתמים. גם המעשיות על תכונותיה הנבואיות של המנהיגה כוונתן להסביר את הכינוי המופלא כאהנה, שהוא כזכור שיבוש. מבחינה כללית, היסטורית וחברתית, חשובה הידיעה על השתייכותה של המנהיגה לשבט מתייהד, אבל מאחר ואין למצוא בסיפורים האלה כל רמז למניעים דתיים במלחמה זו, וכן לא נשמר בהם שום קו יהודי, שלא כסיפורים על המלכים המתייהדים בערב הדרומית או בארץ הכוזרים, אין בידיעה ערטילאית זו כדי להוסיף משהו לעיצוב דמותה של המנהיגה הברברית מבחינה יהודית. אין שום אפשרות לשונית שהבֶּרבֶּרים עצמם היו מכנים את מנהיגתם בשם כאהנה, מכיוון לא יכלו לדעת את הלשון העברית. למילה יש מוצא עברי, או פוני, אבל בתקופות קדומות לא מצאנו שימוש בשם כזה לאישה, אלא רק "בעלת אוב" או "נביאה". כך שסביר מאוד שאין זה אלא שיבוש, לצערם של כל האוהבים להתרפק על כל שביב ורמז למוצא יהודי או לעבר יהודי מפואר, גם במקום שאיננו קיים.
תמונה בשוק