היהודים במרוקו
יהדות מרוקו היתה מאז ומעולם ציונית בנשמתה ובלבה. תמיד העלו את ארץ ישראל על ראש שמחתם, אבל בניגוד ליהודי תפוצות אחרות, הם היו מן האומרים ועושים. כאשר קמה מדינת ישראל והדבר התאפשר, קמו כל יהודי מרוקו כאיש אחד, עזבו את מולדתם, את שכניהם ואת קבריהם ועלו לישראל. קליטתם בארץ לא היתה קלה, אבל כשאנו קוראים היום את זעקת המוסדות על קליטת יהודי אתיופיה, ונעזוב לרגע את השד העדתי, את ש"ס ואת הפוליטיקה – אנו גאים ביהודי מרוקו שלנו.
ואלה תולדות
ההתישבות היהודית במרוקו היא עתיקת יומין. קיימות גירסאות היסטוריות התומכות במסורות עממיות אשר מספרות על הגירה של כנענים ופלשתים לחופי צפון אפריקה עוד בתקופת בית ראשון. מסורת יהודית מספרת על ביקוריהם של משה רבנו ויואב בן צרויה, ועל קיומו של יישוב יהודי קדמון במרוקו. מקורות יהודיים, ערביים ורומים גורסים שהברברים, תושביה הראשונים של צפון אפריקה, הגיעו מכנען. על פי מסורת עתיקה אחרת הגיעו עבדי שלמה המלך לחופי צפון אפריקה ביחד עם הצידונים, והיו מהם שנשארו והתיישבו שם. במקורות עתיקים נרמז על הגלייה של שבטים מארץ ישראל לשם. זה אמנם לא ממש מדעי, ואגדות ומסורות יש בלי סוף, אבל בוודאי יש בהם להעיד על נטיית לב להראות שיהודים ישבו במרוקו מאז קדמת דנא.
תחת השלטון הרומי התרכז היישוב היהודי בערי החוף של צפון אפריקה. ב"מרד התפוצות" שפרץ בשנת 115 נגד השלטון הרומי ונמשך שנתיים, השתתפו קהילות יהודיות מכל רחבי צפון אפריקה. המרד דוכא ביד קשה וקהילות מצרים ולוב חרבו. מרכז היישוב היהודי עבר מערבה, לכיוון מרוקו. משפלש השבט הגרמני-הוונדלי לצפון אפריקה, הצטרפו היהודים אליהם ואל הברברים במלחמתם נגד השלטון הרומי. הם זכו לחסותם ונהנו מעצמאות דתית וקהילתית. אולם תחת השלטון הביזנטי, החל מהמאה הרביעית, נאלצו יהודים רבים להתנצר, בעיקר באזור קרתגו, ואחרים נמלטו לאזורי ההרים והמדבר ונטמעו בקרב השבטים העצמאיים שם.
תחת השלטון המוסלמי ידע היישוב היהודי תהפוכות רבות. שנים רבות נמשך המאבק בין הברברים שהיהודים הצטרפו אליהם לבין הפולשים הערבים החל מהמאה השביעית. אחת המסורות היותר מרתקות עוסקת במלחמותיהם של השבטים היהודים ההרריים והברברים נגד הכובש הערבי. אותה מסורת מספרת על דהיה, מנהיגת אחד השבטים היהודיים, שנודעה בכינוייה אל כהינה – הכוהנת. היא איחדה את שבטי ההר ותחת הנהגתה נלחמו הללו בערבים והנחילו להם מפולות קשות. הסוף, כמובן היה בלתי נמנע. צפון אפריקה נכבשה כולה על ידי הערבים והאסלאם.
בימי הח'ליפים לבית עבאס, החל מהמאה השמינית, פרץ במרוקו מרד של אידריס נגד הח'ליפה העבאסי. יהודי מרוקו נחלקו לשני מחנות, חלקם תמכו באידריס וחלקם בח'ליפה. אידירס הורעל על ידי אויביו ומת, אבל בנו אידריס השני תפס את מקומו ואת השלטון בשנת793. תקופתו זכורה במסורת יהודי מרוקו כתקופת זוהר, הוא הקים את פס, עשה אותה לבירתו ופתח את שעריה ליהודים.
במאות ה-12-11 תפסו את השלטון בזו אחר זו שושלת המוראביטון ואחריה שושלת המואחידון. שתיהן קבוצות מוסלמיות פנאטיות, שהביאו את האסלאם לידי קיצוניות ואכפו את חוקיו בצורה שלא היה לה תקדים בימי האסלאם שהיה תמיד ליברלי. שגשוגה של יהדות מרוקו נפסק. הם נצטוו להתגורר בשכונות מקופות חומה, חופש תנועתם הוגבל, והיו חייבים ללבוש לבוש מיוחד שיבדילם משאר תושבי הארץ. לא רק היהודים סבלו תחת השלטון הקנאי והקיצוני. גם המוסלמים נאנקו תחת עול ההחמרה והקנאות.
המלאח
להסבר המונח מלאח יש מספר גירסאות:
- היהודים בזמן העתיק קנו מהמלך את המונופול למכירת המלח וסיפקו את המלח לכל יושבי הערים. מוכר המלח בערבית נקרא אלמלאח, ועל שמו נקרא הרובע היהודי.
- היהודים הם שהיו מולחים את ראשי ההרוגים במלחמה או את הראשים הערופים של המוצאים להורג כדי שלא יירקבו. את הראשים תלו על מגדל גבוה כדי להפיל אימה על המורדים. מבצע פעולה זו נקרא בערבית אלמלאח. וכך נקרא גם הרובע היהודי.
- בערבית קדומה פירושה של המילה מלאח הוא דבר מושלך, מאוס וחסר ערך, ולכן ניתן שם זה לרובע היהודי.
- הגירסה הפשוטה ביותר היא כנראה הנכונה. השטח שהוקצה להקמת הרובע היהודי הראשון בפס היה שטח ששימש עד אז כשוק המלח, שהיה מוצר חיוני באותם ימים. שם המקום שהיה שגור בפי התושבים דבק ברובע שהוקם עליו ובהדרגה הפך למונח עצמאי שפירושו "שכונת היהודים". וכך כאשר מאה שנים לאחר מכן הוקמה השכונה היהודית השנייה במרוקו, בעיר מרקש, כבר היה הכינוי למושג, והשכונות היהודיות כונו מלאח בפי כל.
ומה שקרה מאז
גירוש יהודי ספרד בשנת 1492 ויהודי פורטוגל בשנת 1498 הביא לגל של פליטים יהודים למרוקו, כ-300 אלף. במרוקו נשדד רכושם ובאזור פס מתו אלפים מהם ברעב ובמגיפות. הנותרים נאחזו במרוקו ועסקו באומנויות ובמלאכות. משנקלטו הפליטים והתיישבו במרוקו, הביאו ברכה כלכלית ותרבותית לארצם החדשה. עיקר סחר החוץ של מרוקו היה בידי יהודים וכמה מהם אף נתמנו ליועצי המלך ולשגריריו. השפעתם העצומה של יהודי ספרד נתנה את אותותיה בקהילה היהודית, בסדריה ובאורח חייה. כיוון שהיו משכילים נתמנו רבים מהם להיות ראשי קהילות, רבנים ודיינים. היתה להם השפעה תרבותית שמצאה את ביטוייה בין היתר גם בתחום הפיוט, בנוסחי התפילה, באומנות ובאדריכלות.
במאה ה-16, תחת שלטונם של השריפים והסעדים היה מצבם של היהודים טוב, אבל בתקופת הסעדים הפילאליים הלך והורע מצבם. זכויותיהם הפוליטיות והאזרחיות נשללו, והם סבלו השפלה ודיכוי ולפרקים גם רדיפות קשות. הם חויבו ללבוש בגדים כהים במיוחד כדי להבדיל בינם לבין המוסלמים, נאסר עליהם לנעול נעליים מחוץ לתחומי המלאח, אסור היה להם לרכוב על סוס, לכתוב בערבית, להתקרב למסגד, לגור מחוץ למלאח, להחזיק ברכוש, להכות מוסלמי ולו כהגנה עצמית. הם היו פסולים לעדות בבית המשפט והיו אזרחים מדרגה נחותה ביותר.
במאה ה-19 חדרו מעצמות אירופה למרוקו ומתוך מגמה להתערב בענייניה הפנימיים ולהשתלט עליה, העניקו ליהודיה הגנה קונסולארית. בחסותם עלתה שכבה דקה של סוחרים עשירים, בנקאים וסוכנים בארצות אירופה, ועד שנת 1875 נתמנו יהודים גם לקונסולים.
חוזה החסות שנחתם בין צרפת למרוקו בשנת 1912 לא שינה את מעמדם של היהודים והם נשארו תחת חסות הסולטאן. עד כניסת הצרפתים למרוקו וחילופי השלטון היתה תקופה של אנדרלמוסיה כללית וסבלם של היהודים נמשך. לפני החדירה הפוליטית של צרפת למרוקו קדמה לה החדירה הכלכלית האירופית, שהלכה והתעצמה כפונקציה של החרפת המצב הפנימי. צרפת וספרד השתלטו על חלקים משטחה של מרוקו, אבל על אף רצונן לספח שטחים של מרוקו תחת חסותן, שמרה מרוקו על ריבונותה עד ערב מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1909 הכניסו הספרדים למרוקו תשעים אלף חיילים, כביכול כדי להגן על נמלם במליליה, ומרגע זה החל הכיבוש הקולוניאלי של מרוקו. מאז שנחתם חוזה החסות (הפרוטקטוראט), התעורר שאלת אזרחותם של יהודי מרוקו. חתימה זו היוותה פתח לתקווה ולשינוי במצבם של היהודים. היהודים חשבו שזוהי הזדמנות להשתלב בתרבות האירופית-צרפתית ואולי אף לקבל אזרחות צרפתית. שלטון החסות הצרפתי נתן תקווה להיחלצות מהמצב המשפטי-חברתי אליו נקלעו היהודים בתור מיעוט במדינה מוסלמית. בהתאם לכך קידמו היהודים את החיילים והמתיישבים הצרפתים כמשחררים וכנושאי הבטחת האמנסיפציה המיוחלת מזה שנים רבות. ואכן עם התבססות השלטון הצרפתי הוטב מעמדם של היהודים, הושלטו סדרים תקינים, והביאו להתפתחות כלכלית. רבים מיהודי הכפרים החלו לנדוד לעבר הערים הגדולות, שם השתלבו בחיי המלאכה והמסחר. רבים מן היהודים החלו לעזוב את המלאח. מבלי לשבור את המסגרת הכלכלית הישנה שבה מילאו היהודים שני תפקידים עיקריים: מסחר ומלאכה, פתח הפרוטקטוראט בפני היהודים אפיקים חדשים לכשרונותיהם שדוכאו בעבר.
מלחמה ועצמאות
תקופת מלחמת העולם השנייה לא פגעה ממש ביהודי מרוקו, אבל לטווח הארוך, בגידתה של צרפת ביהודיה ערערה את האמון בה ובתרבותה. התבוסה המהירה והמוחלטת של הצבא הצרפתי באביב 1940 ועלייתו לשלטון של המרשל פטן, פתחו תקופת אימים עבור יהודי מרוקו. הסכם הפסקת האש בין צרפת וגרמניה שמר על שלמות האימפריה הצרפתית מעבר לים ובכך נמנעה כניסת צבא גרמני למרוקו ולשאר המושבות. המשטר החדש לא הסתיר את אהדתו לנציזם ואת שנאתו להיהודים, ונתן גושפנקה חוקית וכסות מכובדת לאנטישמיות של המושבה הצרפתית ובמיוחד של מדינות הפרוטקטוראט.
פעולות תנועות השחרור במרוקו שהתגברו מיום ליום, שיתקו לחלוטין את חיי המדינה, שיבשו את הסדר, אך נשאו פרי. לצרפתים לא נותרה ברירה אלא להחזיר את הסולטאן מוחמד החמישי מגלותו אל כס שלטונו. שליחו המיוחד והנאמן של הסולטאן, אחמד אלבקאי, ניהל את המשא ומתן עם הצרפתים על תנאי החזרתו של הסולטאן למולדתו ועל מתן עצמאות למרוקו. העם המרוקאי עצר את נשימתו לקראת קבלת סולטאן אהוב, נערץ, חביב ומקובל, החוזר לארצו כגיבור ועתיד להביא עצמאות למולדתו. החסות הצרפתית בוטלה ומרוקו הפכה להיות מדינה עצמאית ב-1956. אמנם נשארו בה בסיסי צבא צרפתי ושטחי חסות ספרדיים, אך הסולטאן החוזר, מוחמד החמישי, שינה את תוארו והפך להיות מלך מרוקו. בימיו הוחזרה טנג'יר למרוקו, ספרד ויתרה על שטחי חסותה למעט נמלי סווטה ומליליה בצפון מרוקו. בשנת 1961 פונו הבסיסים של הצבא הצרפתי ובשנת 1963 פונו גם בסיסי הצבא האמריקאי שנותרו מאז מלחמת העולם השנייה. בשביל היהודים היתה זו עת הגשמת חזון ישן נושן. רוב יהודי מרוקו עלו לישראל.
המלך מת, יחי המלך
ב-1962 נפטר המלך מוחמד החמישי. העם, על כל שכבותיו, יהודים וערבים כאחד, הוכה בתדהמה עמוקה כשנודע לו על מות המלך האהוב, גיבור עצמאות מרוקו וסמל איחוד האומה המרוקאית. מותו בא באופן פתאומי על העם כי המלך לא הראה בהופעותיו הפומביות כל סימן של מחלה וחולשה. האבל על המלך הנערץ היה כבד, ובהלוויתו הממלכתית השתתפו מליוני בני אדם. הנסיך חסן, בחיר העם, הומלך בו ביום תחת אביו ובנאום ההכתרה שלו הבטיח המלך הצעיר לאומה שילך בדרכי אביו ויגשים את שאיפותיו למען העם והמדינה. המלך חסן השני הבטיח שלא תהיה אפליה בין יהודי למוסלמי ואכן עמד בהבטחתו. תקופת שלטונו של מהלך חסן השני נחשבת לארוכה וליציבה ביותר והיא נמשכה עד שנת 1999, כשמת ובנו מוחמד הששי ירשו.
רב תודות לנסים קריספיל וליעקב (אבויה) אלפסי, על החומר הרב שהעמידו לרשותי. נעזרתי גם בספרו של יעקב (אבויה) אלפסי, "מסמטאות המלאח", 2002.