הקראים בטרקאי

טרקאי (בליטאית: Trakai), היא עיירה בליטא, 28 ק"מ מערבית לוילנה, הייתה הבירה הראשונה של ליטא. נמצאת על חצי אי ומוקפת במספר אגמים.

האתר המרכזי והחשוב בטרקאי היא טירת האי הגדולה הנמצאת על אי באגם גלבה ומחוברת לעיר בגשר עץ. הטירה עברה שיקום מסיבי שהחל ב-1980 והסתיים בתחילת שנות ה-90 עם עצמאות ליטא. במקום ישנו מוזיאון גדול עם מוצגים היסטוריים רבים. בחצר הטירה נערכים מופעים שונים.

 

קראים – מה ומי הם?

בעם ישראל תמיד היו כיתות פורשות, כלומר היה קיים זרם מרכזי ולצידו כיתות שוליות, לעיתים קטנות, לעיתים גדולות יותר שהיו להם חילוקי דעות עם הזרם המרכזי, ולרוב, במהלך ההיסטוריה, הם נשמטו ונעלמו מבמת ההיסטוריה. אחת מהכיתות האלה שעל פי המסורות גם הרבנית וגם הקראית, התחילה את צמיחתה במאה השמינית, אם כי היא מתעצבת ומתגבשת במאות התשיעית וה-10, היא הקבוצה הקראית, הכת הקראית או הפלג הקראי. הפלג הקראי התחיל על פי המסורות במאה השמינית, אבל הקראים עצמם טוענים שיש לו שורשים קדומים, לכאורה הם הממשיכים את התנועות הפורשות הקדומות והם היהדות המקורית, האמיתית. בכל אופן האמת היא שבידי המחקר אין מידע מוצק של ממש איך התחילה ההתפלגות הקראית. יש בידינו מקורות שונים, חלקם מוסלמים, חלקם יהודים, חלקם רבניים, חלקם קראים. הבעיה עם המקורות האלה שרובם מאוחרים למאה השמינית. חלקם מהמאה ה-10 ורובם מהמאות ה-11 וה-12. אין מקורות של ממש מהמאה השמינית והידיעות שלנו על התחלת התנועה הקראית הן מאוד מאוד מעורפלות, ואין לנו אלא להסתמך על המקורות האלה שכנראה חלק מהם נושאים אופי אגדתי משהו. כמובן שהרבניים מספרים סיפור אחד והקראים מספרים סיפור אחר.

על דעת הרבניים (היהדות הנורמטיבית) ענן, צאצא לבית דויד ולראש הגולה, שלו מייחסים כולם את ייסוד התנועה הקראית, פרש במאה השמינית מטעמים פוליטיים. הוא פרש משום שהוא נפגע מעצם העניין שלא מינו אותו להיות ראש גולה והוא רצה את השררה ואת הסמכות ולכן הוא פרש ומינה את עצמו מטעם עצמו להיות ראש גולה לחסידים ולתומכים שהלכו בעקבותיו. כלומר, הוא לא פרש מטעמים אידיאולוגיים שהם כביכול מוצדקים, אלא הוא פרש מטעמים פוליטיים שכידוע לכולנו הם לא מוצדקים והם לא נחמדים, אלא רק כשהם מתאימים לאינטרסים שלך. כמובן שהקראים רואים את הדברים בצורה אחרת לגמרי. אם נשווה את הדברים שהם אומרים לדברים שהרבניים אומרים, הרי המניעים של ענן לפרישה היו אידיאולוגיים טהורים, אהבת העם ואהבת האל ובשום פנים ואופן לא מניעים פוליטיים. ברור שהרבניים רואים את הפרישה הקראית בעין רעה מאוד, פרישה ממניעים פוליטיים, פרישה פסולה, פרישה שחותרת תחת הסמכות הרבנית, תחת סמכות הגאונים, תחת סמכות השלטון וכפועל יוצא גם תחת סמכות אלוהים, פרישה שמעוררת מרדנות ודינה חיסול ומוות. לעומת זאת הקראים, כמובן, רואים את הדברים בצורה אחרת לגמרי. זוהי פרישה אידיאולוגית, זוהי פרישה שנועדה להחזיר את העם לבסיס, לתורה שבכתב, לתורת ה' האמיתית. אפשר לקרוא לתנועה הזאת תנועה פונדמנטליסטית, זאת אומרת שואפת לחזור למקורות הטהורים ועוסקת בתורה שבכתב, פוסלת את התורה שבעל פה, אומרת שזוהי מצוות אנשים מלומדה שבעזרתה הרבניים מנסים להנציח את הגלות ולהשכיח את המצוות הקשורות בארץ מעם ישראל.

 

 

הקראים במזרח

קהילות הקראים שהתרכזו בראשית דרכם בעיראק, בארץ ישראל ובמצרים, חיו תחת שלטון האסלאם. הם דיברו ערבית, התלבשו כערבים, נראו כערבים – בדיוק כמו כל האוכלוסייה, הן היהודית והן המוסלמית והנוצרית, שחיה תחת שלטון האסלאם. לצורך העניין אקרא להם קראים ערבים. למרות שהיו יהודים לכל דבר, מעולם לא פרשו מהיהדות והיהדות מעולם לא הפרישה אותם מקרבה. החיים יחד היו לעתים הרמוניים ולעתים מלווים בקונפליקטים, אבל כתבי גניזת קהיר מעידים על כך שבתקופת הזהר של הקבוצה הקראית, קרי במאות 12-9, היה לרוב שיתוף פעולה פורה בין שתי הקבוצות והן נחשבו גם בעיני עצמם וגם בעיני השלטונות המוסלמים בתור יחידה אחת, עם אחד. יעידו על כך כתוּבּות רבות שנמצאו בגניזה המתעדות נישואים בין רבניים וקראים, ומסמכים אחרים המתעדים שיתופי פעולה בין שתי העדות בתחומים שונים כגון פדיון שבויים ופניות לשלטונות המוסלמים.

הקראים בקרים

קראים הגיעו לאימפריה הביזנטית, שנכבשה בהדרגה על ידי העות'מאנים, כבר בסוף המאה ה-11 והתקיימה שם קהילה קראית. קהילה זו גדלה במאה ה-11כתוצאה מתנועת הגירה גדולה של קראים אל ביזנטיון, ככל הנראה בגלל התנאים הכלכליים הטובים שהיו שם באותם הימים. הם עסקו שם בטקסטיל ובמסחר, אך גם המשיכו במרץ את מפעל הספרות הקראית. בביזנטיון, ששפתה לא הייתה ערבית אלא יוונית, כתבו החכמים הקראים בעברית, ותרגמו חלק מהכתבים הקראיים שנכתבו בערבית לעברית.

ממסמכים היסטוריים עולה כי כבר במאה ה-12 ישבו קראים בקרים ונראה שהקראים הגיעו לקרים מביזנטיון ומהקווקז. הקראים גרו בעריה הראשיות של קרים ככל הנראה קראים מקרים התיישבו במקומות אחרים במזרח אירופה. תחילתו של היישוב הקראי שם לא ברורה אולם ידוע כי בסוף המאה ה-14 כבר ישבו קראים בעריהן הראשיות של ליטא ופולין. חלק מהקראים הובאו לטרקאי, בירת ליטא באותה תקופה, על ידי הדוכס הליטאי במטרה לשמש כחיל משמר נאמן אשר יגן עליו מהפיכות אפשריות. במחצית השנייה של המאה ה-17 היו כ-30 קהילות קראיות במזרח אירופה. קראי מזרח אירופה דיברו בשפה ייחודית משלהם – שפה קראימית, ששורשה במשפחת השפות הטורקיות. אחרי שבמשך מאות שנים שימשה כלשון דיבור היא הפכה במאה ה-17 גם ללשון כתיבה. בכתיבתה נעשה שימוש בכתב עברי, ומאוחר יותר – בכתב לטיני וקירילי.

 

הקראים בטרקאי

ב-1392 הביס וויטאוטס הגדול  את הטטרים. הוא הביא משפחות של קראים, יהודים וטטרים מחצי האי קרים ואפשר להם להתיישב בטרקאי ובעוד ערים בדוכסות הגדולה של ליטא. הם שמשו מעין מעמד ביניים בין האצולה והעמיתים. ב-1495 גורשו היהודים והקראים מטרקאי אבל הורשו לחזור ב-1503. לאחר גירוש ספרד הגיעו יהודים נוספים לטרקאי.

ב-1793 סופחה ליטא לאימפריה הרוסית על ידי יקטרינה הגדולה. קראים רבים עברו להתגורר בערים גדולות כמו בוילנה ובסנקט פטרבורג. ראש הקהילה הקראית בטרקאי שכונה "חכם" היה אחראי על קהילות הקראים בליטא, בפולין ובמערב רוסיה.

השלטון הצארי ברוסיה, שהעניק לקראים שוויון זכויות, דרש מהקראים לאסור על קבלה של יהודים רבניים לקראות. לפיכך התקבלה החלטה, מוסכמת על כל קהילות הקראים, שלא לקבל אנשים לתוך הקראות. החלטה זו עמדה בעינה שנים רבות לאחר מכן, והפכה אבן נגף לקראות.

במלחמת העולם השנייה רצחו הגרמנים ועוזריהם הליטאים את כל יהודי טרקאי והסביבה. הקראים טענו כי מוצאם אינו שמי אלא טורקי-מונגולי ואין הם ממוצא יהודי. הם שייכים לעם הכוזרי ולראייה ששפתם הקראית כלל אינה דומה לעברית אלא היא ניב טטרי. הנאצים הקימו ועדת בדיקה לעניין מעמדם הגזעי של הקראים. הימלר פנה בשאלה למספר מלומדים יהודים בורשה ובלבוב. אלו שיקרו ביודעין והצהירו שאין שום קשר בין הקראים לעם היהודי, מתוך מטרה להציל את הקראים. קביעתם סייעה להצלת חלק מהקהילות הקראיות מהשמדה בשואה, אולם היו מקומות שבהם הצהירו קראים על יהדותם ונספו בשל כך.היחס המיוחד לקראים קומם כמה אידאולוגים נאצים, שידעו שמדובר למעשה ביהודים, ורווחה דעה שיש לשמור בסוד את קיומה של קבוצה אתנית זו ואת הסלחנות כלפיה. קראים, כקבוצות אתניות אחרות באירופה הכבושה, גויסו ליחידות גרמניות כמו הוואפן אס אס, וכחמש מאות עד שש מאות קראים בקרים גויסו אליהן.

על פי האנציקלופדיה לתקופת השואה: "בעיית יחסם של הקראים ליהודים הרבניים אינה קלה לקביעה בשל מיעוט העדויות. היחס לא היה אחיד. בלוצק שיתפו הקראים פעולה בהתעללות ביהודי המקום ובוילנה ובטרקאי המציאו רשימות מדויקות של בני עדתם, ובכך סיכלו אפשרות הצלה של מאות יהודים רבניים, שהצטיידו בתעודת קראים מזויפת. היהודים ההם נתפסו ונרצחו. במקומות אחרים סייעו הקראים, נתנו אפילו תעודות מקוריות והצילו יהודים יחידים".

השלטון הסובייטי מנע מהקראים המזרח-אירופיים בברית המועצות ללמוד את דתם ואת תרבותם. רבים מן הקראים נטמעו ונראה שמעט נותר מהתרבות הקראית באזור זה של העולם.
כיום יש כ-2000 קראים מוצהרים במזרח אירופה. רובם אינם רואים עצמם כחלק מהעם היהודי, אלא כקבוצה אתנית נפרדת הקרויה קראילאר.

ביקור בטרקאי

כיום יש משפחות בודדות של קראים בטרקאי. הם גרים בבתי עץ המאופיינים בחזית הפונה אל הרחוב בשלושה חלונות המסמלים את הנאמנות לאלוהים, למשפחה ולשלטון הליטאי. בית הכנסת שלהם נקרא כנסה (Kenesa) ולידו מוזיאון לתולדות הקראים בליטא. הרחוב הראשי של השכונה הקראית נקרא רחוב הקראים. סמוך לטרקאי, בתוך יער העומד על שפת אסם, נמצא בית הקברות הקראי. על חלק מהמצבות יש כיתוב עברי ובאותיות עבריות, אבל על מצבות אחרות יש כיתוב רק בקראימו ובליטאית.

הקראים הליטאים שוללים מכל וכל כל הצעה להיותם יהודים. הם טוענים בתוקף כי אינם יהודים, ואפילו מציגים עמדה עויינת כלפי היהודים. הם לא מאפשרים ליהודים להיכנס לכנסה שלהם. ליד המוזיאון ניצב שלט גדול המספר את תולדות הקבוצה בתור קבוצה אתנית ייחודית, שאין לה שום שייכות לעם ישראל וליהודים.