אשדוד-ים; רִבּאט על חוף הים התיכון

 

"…ולבירה הזאת (רמלה) רבאטאת על חוף הים בהן שוהה חיל-מצב. אליהן מפליגות ספינות של הביזנטים,, כשעמן שבויים של המוסלמים המיועדים למכירה. כל שלושה שבוים נפדים תמורת מאה דינר (מטבע זהב). ובכל'רבאט נמצאים אנשים היודעים את לשונם, ונוהגים ללכת אליהם בשליחויות. ומובאים אליהם סוגי אוכל שונים. וכאשר נראות אניותיהם מזעיקים את חיל-המצב. אם היה לילה, הדליקו אבוקות על המגדל של אותו הרבאט, ואם היה יום, העלו עשן. ומכל רבאט מתמשכים מספר מגדלים נישאים אל הבירה (רמלה), בהם הוצבו אנשים. מדליקים אש במגדל של הרבאט, אחר- כך במגדל הבא אחריו, אחר- כך באחר, ולא עוברת שעה עד שניתן אות האזעקה לגיוס בבירה. מכים בתוף על המגדל וקוראים להזעק אל אותו הרבאט. אז יוצאים האנשים עם נשק וכוח, וצעירי הכפרים מתאספים. ואחר יחל הפדיון. יש ואיש אחד יכול לקנות איש אחד, ואילו אחר משליך דרהם (מטבע כסף) או טבעת עד שיאספו די כסף לקניית השבויים אשר עמם. והרבאטאת של המחוז הזה אשר בהן מתקיים פדיון השבויים הן: עזה, מימאס (צפונה לעזה), אשקלון, מאחוז (נמל) אזדוד, מאחוז ( נמל) יבנא, יפו וארסוף (אפולוניה)".

שמס אלדין מחמד אבן אחמד אלמקדסי, אחסן אלתקאסים פי מערפת אלאקאלים, ג, עמ' 77. התרגום של עמיקם אלעד, 'ערי החוף של ארץ ישראל בתקופה הערבית (1099-640 לספירת הנוצרים) על פי מקורות ערביים', קתדרה, 8 (יולי 1987), עמ' 178-156, ראה עמ' 172-171.

 הרִבּאט

המונח הערבי רִבּאט (ברבים רִבּאטאת), עיקר מובנו שהייה בעיר-ספר, תוך הימצאות בכוננות מתמדת למלחמת-קודש באויב. פירוש אחר של המלה רבאט, שהוא אולי פיתוחו של הפירוש הקודם, הוא: השהייה עצמה והמגורים בעיר-הספר. ייתכן מאוד שבשלב כלשהו קיבלה רבאט משמעות של מקום מבוצר בנקודה אסטרטגית בגבול העולם המוסלמי, הנתונה לסכנת-התקפה של האויב. לאורך חופי צפון אפריקה נבנו רבאטאת, מבצרים, אשר הציעו, כמו הטירות בימי-הביניים במערב-אירופה, מקלט לתושבי איזור מסוים בשעת סכנה. חלקם היו מבצרים ממש, שבהם היו מגדלי-תצפית, ומשם ניתן היה לשלוח אותות-התרעה לאוכלוסייה העומדת בפני סכנה, או לחילות-המצב שעל הגבול ובפנים הארץ. למבצר, רבאט, מעין זה, היתה

חומה שהקיפה אותו, וכן חדרי-מגורים, מחסני- נשק, מחסני-מזון ומגדל-איתות. אולם בדרך כלל כללו הרבאטאת הללו מגדל-תצפית מבוצר בלבד. לרבאטאת הללו שלאורך החוף היה תפקיד הגנתי והתקפי כאחד. מרבית הרבאטאת הקדומים הוקמו על-ידי הממשל, והתגוררו בהן שני סוגים של אנשים: חיל המצב הלוחם; אנשים יראי-שמים, שקצתם נכנסו אל הרבאט לכל ימי חייהם כאל מנזר. שילוב זה של לוחמים ואנשי דת ויראי-שמים כבר היה קיים מתחילה. מרבית יושביו של הרבאט התחלפו מדי תקופה, קצרה או ארוכה, וחיל-המשמר התחלף פעמים אחדות בשנה.

הטקסט של אלמקדסי על הרבאטאת  של ארץ- ישראל הוא יחיד, ולא ידועים מקורות מוסלמים אחרים מתקופה זו המזכירים רבאטאת בסוריה או בארץ-ישראל. אלמקדסי מזהה את הרבאט עם העיר, אינו מבחין בין העיר ובין הרבאט ואין הוא מפריד ביניהן. עם זאת ייתכן שבתוך כל אחת מערי-החוף הנזכרות על- ידי אלמקדסי היו רבאטאת, כלומר מצודות עם מגדלים.

 מי נגד מי

החל מסוף המאה העשירית וכלה בסוף המאה ה-12 שלטה במַגרִּב ובמצרים שושלת שיעית, הפאטִמים. במאתיים שנות שלטון הפאטִמים ידע האיזור פריחה כלכלית ותרבותית. בצד ההתפשטות הצבאית והמדינית וכבסיס איתן להגשמתה, פעלו הפאטִמים גם להתרחבות כלכלית. הפאטִמים החלו לפתח את המסחר בעודם במגרב. עם כיבוש מצרים, ארץ ישראל וסוריה הרחיבו את נתיבי השיט בים התיכון ואת דרכי התעבורה במצרים פנימה ולמזרח הרחוק, והביאו את ממלכתם לשגשוג כלכלי רחב היקף. השליטים הפאטִמים הראשונים השקיעו מאמצים מיוחדים בפיתוח המסחר והכלכלה של הממלכה. הם הצליחו להסיט את רוב הסחר במותרות המזרח הרחוק (תבלינים, בשמים, צבעים, תרופות, אריגים) מן הנתיב העַבּאסי: המפרץ הפרסי – בגדאד ומשם לנמלי הים התיכון או לקונסטנטינופול, ומשם לאירופה, אל הנתיב באב אלמַנדִּב (מיצר בפתחו הדרומי של ים סוף) – ים סוף – אלכסנדריה ומשם לאירופה. תהליך זה אמנם התחיל כבר לפני עליית הפאטִמים, בעיקר בשל אי היציבות המדינית בבגדאד, אולם עיקר התהליך התרחש ביוזמת הפאטִמים, שביקשו להגדיל את עושרם ואת השפעתם ולרושש את העַבּאסים: הם החדירו את ציים לים סוף, דיכאו את שודדי הים שבו, ובסיוע צבאם ושושלות כפופות להם בחִג'אז הבטיחו גם את הנתיב היבשתי לאורך ים סוף. סוחרים נמשכו באופן טבעי לנתיב הזה, החסכוני יותר. הפאטִמים נסתייעו גם בערי המסחר האיטלקיות, בעיקר ונציה ואַמַלפי, שרצו לשבור את המונופול של קונסטנטינופול הביזנטית, והעניקו להם זכויות מיוחדות בנמליהם. הפאטִמים נעזרו גם ביהודי מצרים, המַגרִבּ וסיציליה, עם רשת הסחר שלהם שהשתרעה ממערב הים התיכון דרך מצרים ותימן עד להודו. על פריחתה של רשת זו בימי הפאטִמים מעידים מאות מסמכי גניזה. הפאטִמים הפכו את מצרים למרכז הסחר העולמי, בהחליפם את הממלכה העַבּאסית השוקעת. סחר זה והכנסות משטחי הכיבוש היה מקור עושרה של המדינה, שעליו מעידים בנייני הפאר ואוצרות האמנות שלהם. כך הוחזרה למצרים הבכורה העולמית, המדינית, הצבאית והכלכלית במזרח התיכון. הפאטִמים החזירו את הים התיכון למרכז תשומת הלב העולמית וקהיר הפכה להיות הסמל לעושר ולפריחה, כמו בגדאד לפניה. היריבים העיקריים של הפאטִמים בשליטה על הים התיכון היו הביזנטים, שחלשו על מזרח הים התיכון. מאבק זה התבטא בעיקר בשוד ימי בים התיכון.

 

שודדי הים

באגן המזרחי של הים התיכון שוטטו אניותיהם של הפאטִמים השיעים וגם אניותיהם של הביזנטים הנוצרים. האגן המערבי היה נתון כמעט בלעדית לשליטה של הצי הספרדי של בית אֻמַָּיָה המוסלמים. שלושה גורמים אלה נהגו לשבות ספינות מסחר של הצד האחר, לשלול את משאן, לתפוס את כל הנפשות על סיפונן ולהביא את השלל אל ערי הנמל שלהם.
בכל ערי הנמל הגדולות של חוף הים התיכון התנהל אז מסחר ער במה שאנחנו יכולים לכנות בשם "פדיון שבויים": במקום למכור את השבויים שנלקחו שלל מהאניות ממכרת עבד, היה עדיף להביא אותם לבני אמונתם כדי שהללו יפדו אותם. מחירי העבדים היו בהתאם לכושרם הגופני ולמצבם הפיזי, ואילו לפדיון שבויים היה תעריף קבוע – שלושה שבויים במאה דינרים, כלומר 33 ושליש דינר לגולגולת. זה היה סכום גבוה מאוד שלא השתנה במהלך מאות בשנים. מעדויות רבות, גם של מוסלמים, גם של נוצרים וגם של יהודים עולה שלא הפקירו שבויים. כל עדה פדתה את השבויים שלה, וזה היה אחד מענפי המסחר המכניסים ביותר של התקופה. עדות מעניינת ביותר נמצא בכתביו של הכרוניקאי המוסלמי במאה העשירית, אלמקדסי (שהבאתי למעלה), המתאר את מהלך פדיון השבויים המוסלמים מידי הביזנטים במצודת אשדוד-ים, היושבת דרומית לעיר אשדוד של ימינו. מהעדות עולה שהביזנטים היו מביאים את השבויים המוסלמים לחוף, אל המצודה, והמוסלמים התאספו מכל הסביבה כדי לפדות אותם, כשכל מי שיכול תורם משהו לקופה הכללית, עד שהיו פודים את כל השבויים.

 

מצודת אשדוד-ים

בתקופת השלטון של האימפריה הרומית ואחריה הביזנטית על אגן הים התיכון (עד הכיבוש הערבי באמצע המאה השביעית), היה הים התיכון בלב לבה של האימפריה הרומית-ביזנטית, ים פנימי. הרומאים קראו לו "הים שלנו" (Mare Nostrum) וגם "הים הפנימי" (Mare internum) והם היו הישות המדינית היחידה ששלטה על כל חופי הים התיכון. כשהערבים כבשו את חופיו המזרחיים, הדרומיים והמערביים של הים התיכון, הפך הים התיכון מים פנימי מלכד, לגבול בין שתי ישויות אויבות, לאזור ספר. כל ערי הנמל הפתוחות שלחופו הפכו להיות ערים סגורות ומבוצרות כלפי הים, שממנו הגיחו מידי פעם האויבים, הביזנטים, בניסיון להחזיר לעצמם את השליטה בחופיו. אחת הדוגמאות היפות והשלמות לביצור חוף הים התיכון על ידי הערבים בפני הביזנטים היא מצודת אשדוד-ים.

בדרום אשדוד, מול שיכון טו, על החוף, נמצאת מצודת אשדוד-ים, או כפי שמקדסי קורא לה "מאחוז אזדוד". רבים מתושבי העיר מכירים במקום כחלק מ"חוף המצודה" , חוף רחצה אשר בקצה עומדת לה מצודה עתיקה אשר מכוסה ברובה בחול ים שהצטבר עם השנים.  למקום מגיעים מטיילים רבים בכל שעות היממה, לרוב משוטטים בין המבנים וממשיכים הלאה למרכז העיר, חלקם שוכנים ואף חוקרים את המקום עד כמה שניתן ואף עורכים מעין לימודים במקום (קבוצות טבע וסטודנטים להיסטוריה).

על פי המקורות, נבנתה המצודה בשנת 713 לפני הספירה, אז תועדה בכתבי המלך סרגון השני שהיה באותה עת מלך אשור. על פי כתביו, ביצר מספר ערים פלישתיות וביניהן את "אשדוד ים". תחת השלטון הביזנטי, במאה הרביעית לספירה, היתה אשדוד-ים לעיר משגשגת בתחום המסחר הימי והיתה בעלת מבני ציבור רבים ומרשימים, מזח רחב, רציף גדול, מזרקות, כנסיות ומבני מגורים מפוארים. העיר נקראה "Azotus Paraliyus" , שפירושו "אשדוד עיר חוף". במפת מידבא (המתעדה את המאה הרביעית) מתוארת העיר עם מזח ורציף ועם מדרגות אשר הוליכו לבתים. בין המדרגות לבתים מתוארת חצי גורן שהיא בריכה מפוארת עם מזרקה. במבנים הפונים לרחוב נראים סטווים – חצרות עמודים מקורות. באזור – כנסיות רבות, שרידי רצפות פסיפס צבעוני והשריד הגדול – מצודת אשדוד-ים.

המצודה נבנתה מחדש בשלהי המאה השביעית לספירה על ידי הח'ליפה האֻמיי עַבּד אלמַלכּ (685–705) על שרידיו של היישוב הביזנטי. המתחם היה חלק ממערכת ההגנה החופית בארץ-ישראל, שנועדה למנוע פשיטות ביזנטיות מהים. המערכת כללה שרשרת של רִבּאטאת (מצודות ומצדים) ומחראסים (מגדלים), ששמרו על קשר עין ואפשרו איתות על סכנה והזעקת תגבורת מבירת המחוז, רמלה. המצודה שימשה גם עמדת תצפית לקראת בוא האניות הללו לצורך סחר מכר וחילופי שבויים. בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו באתר בשנות השישים נמצאו חרסים ומטבעות עתיקים מאותה תקופה. בשנת 1033 ככל הנראה חרבה המצודה ברעידת אדמה וננטשה. הח'ליפים הפאטִמים (שושלת שיעית ששלטה במצרים ובארץ ישראל בין המאות 11-10) חידשו את המצודה ושכללו אותה. השרידים שנראים היום הם שרידי התקופה הפאטִמית. בתקופה ממלכת ירושלים הצלבנית (המאה ה-12) שופצה המצודה ויושבה מחדש, ושמה שונה לקסטל ברואר. היא ננטשה סופית לאחר גירוש הצלבנים מהארץ בשנת 1290. בהמשך שימשו המבנים מקלט ארעי לנוודים. באתר נשתמרו שרידי חומות המצודה שמתארן מלבני והן בנויות אבני כורכר מסותתות, התוחמות את השטח (כ-60 × 40 מ'). מסביב המצודה ניכרים סימנים לחפיר, אשר הקיף את המצודה מכיוון היבשה. יש להניח כי הכניסה ליבשה ממזרח בוצעה באמצעות גשר מעל החפיר.

בצד הפנימי של החומות נבנו שתי קומות של מחסנים וחדרים. למצודה שתי כניסות: במזרח – מהיבשה (שער היבשה) ובמערב – מהים (שער הים). מגדלים עגולים הוקמו בפינות המערביות של המצודה ומשני צדי השערים, במערב ובמזרח. המגדלים בפינות המזרחיות היו מרובעים. אל מרומי החומה המזרחית הפונה ליבשה אפשר לעלות בשני גרמי מעלות ולראות מלמעלה את מבנה המצודה הפנימי ואת שרידי החפיר שהקיף את המצודה מבחוץ. בחצר המצודה התגלו שתי בארות: בחלקה הצפוני ובחלקה הדרומי. בחצר המצודה נמצאו גם שרידי בית מרחץ, שרידי אורווה לסוסי החיילים, שרידי מסגד, חדרים, חנויות, מחסנים.

שריד נוסף למערכת האיתות המרשימה שהובילה מהמצודה עד לרמלה נמצא בלב רובע ט"ו באשדוד. שם נמצאים שרידי מיצדית, מגדל איתות, אחד משרשרת מגדלי האיתות שמזכיר אל מקדסי בחיבורו.

 

פדיון שבויים באלכסנדריה

על פדיון שבויים יהודים יש בידינו מידע מקיף ממכתבי הגניזה, המתעדים את פדיון השבויים שנערך בעיר אלכסנדריה. על פי עדויות יהודיות היו שנות השלושים של המאה ה-11 קשות במיוחד. באותה עת היתה קהילת אלכסנדריה נתונה בלחץ הולך וגדל מצד יורדי הים הפאטִמים, שהיו משוטטים בים התיכון ושובים את האניות הביזנטיות על תכולתן. מסחר משגשג היה זה. כמעט מידי יום ביומו היו מגיעות אניות הפאטִמים על צוותיהן החוגגים והצוהלים אל נמל אלכסנדריה ופורקות מטען של סחורות שבזזו מהביזנטים. למרבה הצער כללו מטעניהם גם את אנשי האניות הנבזזות, אנשי צוותן והנוסעים שהיו על סיפונם. הנוסעים המבוהלים, יהודים ונוצרים, רובם סוחרים, אך ביניהם גם נוסעים עוברי אורח, נשים וילדים, היו מופשטים מבגדיהם הטובים, מנוצלים מכל כספם ועדייהם ומוצאים לפדיון שבויים. יוסף הדיין, ראש קהל אלכסנדריה, ובנו ישועה, היו משגרים לקהילות ישראל במצרים, בעיקר לקהילת פֻסטאט (קהיר העתיקה) מכתבים דחופים ובהולים ומתארים את המצוקה הנוראה. כסף רב נדרש כדי לפדות את היהודים בני קהילות ביזנטיון, מהגורל הנורא של עבדות. כראוי לכל מסחר משגשג, שהביקוש לסחורותיו רב, גם במסחר השבויים היה התעריף גבוה, והוא נקבע לסכום של שלושים ושלשה ושליש דינר לראש, או בלשון אחרת: שלושה שבויים במאה דינרים. אנשי אלכסנדריה טרחו לאסוף את הכספים הדרושים כדי לפדות את השבויים. הגביר העשיר איש אלכסנדריה, נתנאל הכהן, תרם חלק נכבד מן הכסף, אך בכך לא היה די. כל קהילות ישראל במצרים נדרשו להשתתף במצווה חשובה זו. המנהיגים קראו לקהל לתרום ככל הניתן למען פדות את אחיהם השבויים, להלבישם, להאכילם ולשלחם במידת האפשר בחזרה לבתיהם.

 

על פי כל הממצאים שבידינו היתה מצוות פדיון השבויים ערך עליון שנשמר על ידי כל האוכלוסיות, מוסלמים, יהודים ונוצרים. קהילות מכל הדתות לא הפקירו שבויים, אלא עשו מאמץ עליון לפדות אותם ולשקמם.