מסדר הדרווישים המחוללים
הו אהבה פלאית
תני לי לשיר על פלאיך
במילים הללו
תני לי לפתוח
דלת אל האור
אם אינך יכול להתעטף
באהבה הזאת כמו בגלימה באישון ליל
אל תלבש משהו אחר,
חזור למיטה.
תן לאהבה הזאת לרוץ ולהסתחרר
במוחך.
היא שמחזיקה הכול יחד
והיא גם הכול שבכול!
ג'לאל אלדין מוחמד אלרוּמי. תרגם: גיל רון שמע, שיר אחד, הוצאת כנרת
תנועת הצוּפים (סופים)
מסדרי הדרווישים שתחילתם במאה ה-12 הם חלק מהתנועה הצופית (צוף בערבית- צמר. הם לבשו את הבגדים הפשוטים ביותר, בגדי הצמר, ולכן נקראו צופים. מבטאים סופים ולכן ייכתב כאן סופים למרות שהתעתיק הנכון הוא צופים). סופיזם – תנועת המיסטיקה של האסלאם. השם נגזר מהמילה 'צוף – צמר' ע"ש בגדי הצמר שלבשו חסידים סגפנים בעיראק בחצי השני של המאה השמינית. התנועה צמחה מכיתות סגפניות בשלהי המאה התשיעית, כמאתיים שנה לאחר הולדת האסלאם. התנועה הושפעה מנזירים נוצריים אבל התמקדה באסלאם. התנועה קמה כמחאה על התעשרותם והוללותו של השלטון במדינה האסלאמית. הג'יהאד הסופי הוא מאבק בפנימיות שלך. התשובה לפשרה בין הסונים והשיעים.
המסדר הדרווישי הידוע ביותר הוא מסדר הדרווישים המחוללים. הדרווישים המחוללים הם מוסלמים סופיים, חברי המסדר המווולאני, הקרוי על שם מייסדו, המשורר, הפילוסוף והמיסטיקן הגדול – ג'לאל אלדין אלרומי. מרכזים של הדרווישים נמצאים בתורכיה – בקוניה ובאיסטנבול. הסופים נחשבים כפתוחים לזרים, מדברים על אהבה וסובלנות ומעמד האישה שונה אצלם מאד מהמקובל באסלאם האורתודוכסי. אפילו הפרשנות שלהם למלחמת הג'יהאד הרבה יותר ידידותית – הכוונה לא למלחמת קודש בכופרים אלא בעיקר למאבק פנימי של המאמין באגו שלו וביצר הרע.
הזרם הסוּפי הוא עד כדי כך חוצה גבולות שעד שלא אחר מאשר אברהם, בנו של הרמב"ם, מצא זהות בין רעיונותיו המיסטיים והרעיונות המיסטיים של היהדות וניסה ליצור זרם סוּפי ביהדות. רוּמי היה אחד ההוגים הסוּפיים הגדולים בעולם האסלאמי הסופי והמשורר הסוּפי הגדול מכולם. . שיריו, שכוללים סיפורים ופתגמים, שזורים בהומור מיוחד ואולי משום כך הוא ממשיך לדבר לקהל הרחב גם אחרי שבע מאות שנה.
מוולאנא – פירושו בערבית אדוננו, וזהו הכינוי שהעניקו החסידים למוחמד ג'לאל אלדין אלרומי הידוע במערב בעיקר תחת השם רומי – פילוסוף, משורר, מנהיג דת מוסלמי ומיסטיקן סוּפי שפעל במאה ה־13 והטיף לאהבה אין קץ ללא הבדל גזע, דת ומין. רוּמי היה אחד ההוגים הסוּפיים הגדולים בעולם האסלאמי הסופי והמשורר הסוּפי הגדול מכולם. שיריו, שכוללים סיפורים ופתגמים, שזורים בהומור מיוחד ואולי משום כך הוא ממשיך לדבר לקהל הרחב גם אחרי שבע מאות שנה.
ג'לאל אלדין אלרוּמי
רומי נולד ב- 1207 בעיר בלח' באפגניסטן. פירוש השם ג'לאל אלדין הוא תפארת האמונה. כשהיה ילד היגרה משפחתו מאימת המונגולים ומהקנאות הדתית והחלה במסע שעבר במכה, דמשק, בגדד ובירושלים. זאת עד שהוזמנה משפחתו הודות לאביו, ע"י הסולטאן הסלג'וקי בקוניה. רומי קיבל חינוך קלאסי בידי אביו והוא נחשב לעילוי עוד בימי ילדותו (דיבר וכתב בערבית, טורקית, פרסית ויוונית ויש הטוענים שגם בעברית), האגדה אומרת שהמשורר עטאר בראותו את רומי צועד אחרי אביו, אמר עליהם: "הנה בא הים ואחריו האוקיינוס!". על פי האגדה היה רומי בזמן המפגש בן שמונה-עשרה ועטאר העניק לו את ספרו אשרא נאמה, ספר העוסק בהארת הנשמה בעולם הזה וששימש לרומי הצעיר מקור השראה בהמשך חייו. הוא למד בחלב ובדמשק- מדרסות שנחשבו ליוקרתיות באותה תקופה.
בתנועה הסופית במאה ה-13, שבה חי ג'לאל היו שני זרמים עיקריים: זרם אחד היה זרם שהלך בעקבות גונאיד, קדוש סופי מהמאה התשיעית. מאפייני זרם זה היו לימוד עיוני, הליכה בדרכים אורתודוכסיות, והתקדמות בדרך הדרגתית שיטתית ושקטה לקראת הארה – התאחדות, במינוח הסופי. הזרם השני היה על שמו של ביסתאמי, קדוש מוסלמי שחי אף הוא במאה ה-9 ושזכה לחזיונות פלאיים, ניסים והארות אקסטאטיות. דרכו הייתה יותר דרך האקסטאזה, ההארה הפתאומית, הפלאי והמיסטי, תוך התייחסות בפחיתות ערך לדרך.
בגיל 37 ג'לאל היה אדם נכבד, שולטן המאמינים, ראש בית ספר ותיאולוג. איש דתי וקדוש, במלוא מובן המילה. אלא שאז קרה דבר מה ששינה את חייו וגרם לו להבין שהדרך שהלך בה עד כה לא הייתה הדרך הנכונה ביותר בשבילו.
האירוע ששינה את חייו של רומי היה פגישתו עם נווד עני ואפוף מסתורין ושמו שמס אלדין טבריזי (מהעיר טבריז) בפרס. תבריזי היה דרוויש ומורה רוחני סופי בעל כריזמה. שמס ניגש אל ג'לאל כשזה רכב על חמורו בשוק, מלווה בתלמידיו, תפש ברתמת החמור, הביט בג'לאל בעיניים חודרות ושאל: “מי גדול יותר: מוחמד או ביסתאמי”?
“מוחמד”, ענה גלאל בנחישות.
“אבל ביסתאמי אמר: “לי התהילה”, ומוחמד אמר – “אינני יכול להללך כראוי”, התעקש שמס.
כאשר ג'לאל עמד לענות, הוא נפל לפתע מהחמור והתעלף. כששב להכרתו אמר: “ביסתאמי נגס נגיסה אחת של ידע וחשב שזה הכל, אך למוחמד היה הוד מלכות הולך ומתגלה”. בין שני האנשים נרקמה אהבה יוצאת דופן. המפגש, גרם לשינוי עמוק בחייו של ג'לאל. כותב על כך בנו, מאוחר יותר: “מעולם, לרגע, לאחר המפגש, הוא לא הפסיק להאזין למוזיקה ולרקוד. מעולם לא נח, ביום ובלילה. הוא היה מופתי ונהיה משורר. הוא היה פרוש ונהייה שיכור מאהבה. זה לא היה יין ענבים. הנפש המוארת שותה רק את יין האור”.
שמס הוא זה שלימד את רומי את טכניקת הסיבוב של הדרווישים המחוללים.
לאחר המפגש נהגו שמס וג'לאל להתבודד יחדיו במשך שבועות ארוכים. מדי פעם שאמס היה נעלם וג'לאל היה שולח שליחים לכל רחבי הממלכה לחפש אחריו.
הוא שהה במחיצת טבריזי ארבע שנים. בשנת 1248 נרצח טבריזי, כנראה בידי בנו של רוּמי או בידי אחד מתלמידיו. יש הטוענים שהרצח היה על רקע של האשמות בקיום יחסים הומוסקסואליים בין רומי לטבריזי.
לאחר מפגשו עם שמס אמר רומי: "הספרים עכשיו חסרי ערך בשבילי"
יש שלושה סוגי ידע: ידע חיצוני של בית ספר. ידע של תהליכים ומחקר, וידע אלוהי. שמס לימד את רומי את הידע האלוהי.
מספר סולטן וולד על חוויית שיעור שהייתה לו עם שמס בדמשק:
"שמס החל לדבר ולהוציא פנינים מפיו. הוא זרע אהבה חדשה בליבי ובנפשי. על ידי דיבורו על הקוראן והמסורות של מוחמד הוא גילה סודות. הוא גרם לי לעוף בשמיים בלי כנפיים ואפשר לי לנוע ולנוד ברקיע האלוהי. הוא משך את המסך של עיני, כך שהלילה נהיה כמו בוקר. הוא גרם לי להגיע לים שאין לו גבולות, ובמקום זה מצאתי מנוחה. כמו ציפור ששוחררה מכלובה הרגשתי בטוח מכל סוגי הסכנות."
שמס ראה את עצמו כשמש ואת רומי כירח, הוא אומר: "ובכן, רומי הוא הירח ואני השמש. לכן, אנשים יכולים להסתכל על הירח אבל הם לא יכולים להסתכל על השמש ישירות."
שמס טען שאנשים לא יכולים לקבל את האמת ישירות, ואף מעבר לכך, שהם מוכרחים צביעות. הוא אמר גם: "כל האנשים מתפללים לכיוון הכעבה, אך אם תזיז את הכעבה משם תגלה שהם מתפללים אחד כלפי השני."
יום אחד שמס נעלם ולא שב עוד. גלאל התאבל על חברו שנעלם ומאן להינחם. הוא כתב שירי אהבה נואשים לשמס, הסתגר בחדרו, וסירב לקבל אנשים. כמה חודשים מאוחר יותר פסע רומי בשוק כשלפתע הגיעו לאוזניו קולות רקיעות נפח שהיה בסביבה. רומי נעצר לרגע ואז החל להסתובב סביב עצמו כפי שלימד אותו שמס. למראה המבטים המופתעים של תלמידיו הוא אמר: “מה אתם עצובים, שישו ושימחו, הנה שמס חזר אלינו בצורת רקיעות הנפח הזה”. רומי הסתובב סביב עצמו כל אותו אחר הצהרים וגם בלילה.
רומי הקדיש יצירה שירית גדולה למורו הרוחני, טבריזי וכן גם יצירות מוסיקליות וריקודים. הוא עשה מסע נוסף לדמשק שהיה מעין מסע חיפושים אחר טבריזי.
באחד משיריו הוא כותב:
וכי מדוע זה אבקשו? כמוהו כמוני.
מהותו מדברת דרכי. מחפש אני את עצמי.
רומי ביטא את אהבתו אליו ע"י זה שקרה לספר שיריו על שמו של טבריזי.הספר נקרא מת'נוואי ורומי הכתיב אותו במשך שתים עשרה שנים לתלמידו. התוצאה הייתה ספר מופת בן ששה כרכים שהפעים דורות של תלמידים ואוהדים ומכיל כ-30 אלף חרוזי שירה.
היעלמותו של תבריזי הותירה את רומי מלא געגועים וצער עד יום מותו ב- 17.12.1273. היום הזה נקרא יום האיחוד וחוגגים אותו בקוניה כל שנה.
שמס לימד את רומי שהדת האמיתית היא אהבה ואהבה בלבד, אהבה לאל שמתבטאת באהבה לבריאתו, לבני אדם, לטבע. האמת לא נמצאת בספרים או בפלפולים תיאולוגים, אלא במה שאדם חש, בליבו פנימה. האהבה היא הכוח היחיד שיכול לחבר אותנו חזרה לאל, ממנו נפרדנו בזמן הלידה, ואליו יש סיכוי שנשוב לאחר המוות. רומי טען שיש לאהוב את כולם: יהודים, מוסלמים, נוצרים, אין הבדל ביניהם. כולם ילדיו של האל. הוא פיתח קשרים עמוקים עם נוצרים ויהודים שחיו בקוניה באותה תקופה וטען שהדת האמיתית היא מעבר לטקסים ולספרים, היא דת האהבה. רומי הפך להיות לדמות נערצת בקוניה והיה מקורב מאד לשליטים, בסוף שנות השישים שלו חלה מאד ולקראת מותו ציווה על תלמידיו לשמוח בעת הלוויה, שהרי זה הרגע שבו הוא מתאחד חזרה עם אלוהיו, ולכן זה רגע של שמחה ולא של עצב.
רומי נפטר בשנת 1273. על קברו נרשם: "אחר מותי אל נא תחפשו את קברי בארץ, חפשו אותו בלבם של בני אדם"
מסדר הדרווישים המחוללים
מרכזה של התנועה נשאר בקוניה. רבים מאנשי המסדר שימשו בתפקידי ממשל בכירים והתערו בחיים הפוליטיים של הממלכה הסלג'וקית ולימים, הממלכה העות'מנית. אחרים היו למוזיקאים ומשוררים מפורסמים.
בשנת 1923 הוציא קמאל אתאטורק את המסדר אל מחוץ לחוק כחלק מתהליך החילון של תורכיה. במשך עשרים ושבע שנים המשיכו הדרווישים לשמור את מורשתם בסתר. בשנת 1950 ניתן היתר ממשלתי לחידוש פעילותם הציבורית, וזאת בעיקר מסיבות של תיירות. הריקודים מושכים לתורכיה תיירים מכל קצוות תבל הבאים לחזות במופעים שלהם ומכניסים למדינה מטבע חוץ. בשנת 1974 אף הורשו אנשי המסדר לשלוח להקות ריקוד אל ארצות המערב. לפני שנים אחדות התקיימו כמה מופעים של להקה כזו כאן בארץ. בשנת 2007 חל יום השנה השמונה-מאות להולדתו של רומי וארגון אונסקו הכריז על שנת 2007 כעל "שנת רומי".
אלרומי הניח את היסוד למסדר המאוולאני, שבו אחד הדגשים הוא על הגעה לאקסטאזה ולהתאחדות עם האלוהים – הזכרות, במינוח הסופי, באמצעות מוזיקה וריקוד. מסדר זה מפורסם בעולם בזכות הדרווישים המחוללים. מרכזה של התנועה נשאר בקוניה. רבים מאנשי המסדר שימשו בתפקידי ממשל בכירים והתערו בחיים הפוליטיים של הממלכה הסלג'וקית ולימים, הממלכה העות'מאנית. אחרים היו למוזיקאים ומשוררים מפורסמים.
לאחר מותו של רומי יסדו נאמניו את 'מסדר מלוולי' המוכר גם כמסדר הדרווישים המחוללים. בראשו עמד תלמידו הקרוב, חוסם צ'לבי, ולאחר מותו, בנו של רומי – סולטן וואלאד. מאז ועד היום עומדים בראש המסדר צאצאיו של רומי. ושמאמיניו חוצים כתות ואמונות, ישנם סוּפים סונים ושיעים ואף נוצרים, יהודים ובודהיסטים. בהגותו היה רוּמי מיסטיקן אוניברסלי, דהיינו מי שרואה את בני האדם קודם כל כבני אנוש ולאו דווקא כבני דת מסוימת, ונראה שבעיניו המוסלמים באמת לא נתפסו כעליונים על בני כל שאר הדתות. הוא לא היסס לשאוב מאמונות אחרות ביניהן היהדות והנצרות ואפילו הבודהיזם והזורואסטריות. באמונתו המיסטית ראה רוּמי את האל כמציאות יחידה הנשגבת מבינתו של האדם, ואף על פי כן, היא מושיטה יד נדיבה ואוהבת לרוח האדם וקוראת לה להתאחד עמו. לדעת רומי על האדם לשאוף לשוב ולהתאחד עם רוח האלוהים.
הריקוד
הריקוד מהווה עבור דרווישים אלה את אחת הצורות לעבודת האל. עבודה זו נקראת בערבית סֵמָאע (משמעות המלה היא לשמוע והיא נגזרת מאותו שורש שמי ש.מ.ע. – זהו כינוי כולל לצורות רבות של עבודה דתית אצל הסופים באמצעות תפילה, שירה, ריקוד וטקסים מסוימים). הסמאע מייצגת את המסע המיסטי אל האל והשחרור מכבלי הגוף. היא גם מייצגת את בשורת האהבה והאחווה בין כל בני האדם.
המחול המסוגנן של הדרווישים המחוללים הוא אחת הצורות של מה שקרוי טקס הד'יכר. המלה ד'יכר (מבטאים זאת כזִיכּר) משמעותה 'להזכיר', והיא באה מאותו שורש בעברית ז.כ.ר. הכוונה היא להזכרת תשעים ותשעה שמותיו של אללה בצורה מאוד מיוחדת הגורמת לשינוי בקצב הנשימה, דבר המביא בסופו של דבר לאקסטזה דתית ולהתעלות רוחנית. לטקס הד'יכר צורות רבות במסדרים סופיים שונים. גם כאן בארץ יש מסרי דרווישים המקיימים טקסי ד'יכר. אחד מהם נמצא בסחנין ומאפשר למי שחפץ בכך (כולל יהודים) לבוא ולחזות בטקס. אצל הדרווישים המחוללים נעשה הטקס בצורה מאוד מסוגננת של ריקוד שבו כל אחד מן המחוללים נע סביב עצמו בתנועה סיבובית נגד כיוון השעון ובאותו זמן עצמו נע בתנועה מעגלית סביב השייח' הנמצא במרכז ונע אף הוא באיטיות סביב עצמו. התמונה כולה מזכירה את תנועת כוכבי הלכת סביב השמש. כל אחד מן הרוקדים פורש את שתי ידיו כשאחת מופנית כלפי מעלה לשמיים, והשנייה כלפי מטה, לארץ – סמל לאדם המקשר בין השמיים לארץ.
החידוש העיקרי של רומי וממשיכיו היה בהכנסת הריקודים אל הטקס כאלמנט המחזק את האמונה, מסייע לאדם להתנתק מכבלי היומיום. תפיסתם מזכירה מאד את התפיסה החסידית של עבודת השם בשמחה, בריקוד ובשירה ויש בה הרבה מתורת הסוד של הקבלה. (בקרב האסלאם הסוני, רבים מתנגדים להשמעת מוסיקה, למעט שירה בטקס ספציפי – הזיכר).
המחוללים, הנקראים סמאזן, עולים לאיטם לרחבה שבה נערך הסמאע, ידיהם שלובות על כתפיהם והם מגלמים בגופם את הספרה 1 ואת אחדות הכל. ידיהם יישארו במצב זה כל הטקס ובשלב האזנה לתפילת החפאז. בזמן הריקוד הם עולים ומקיפים את הרחבה שלוש פעמים, כאשר הם מגיעים לנקודה שבה עומד השייח' המסמל את רומי, הם מסתובבים ומשתחווים לזה שמאחוריהם – הבעת הערכה לבורא של שניהם. כשהם מסיימים הם מורידים את הגלימות השחורות שלבשו – סמל להשארת הגשמי מאחור וכניסתם לממד הטהור. ואז מגיע החלק החשוב שבו הם מקבלים את ברכתו של השייח' ואז מגלישים את הידיים מן הכתפיים אל הבטן ופורשים אותם בתנועה רחבה כשל פרח הפותח את עלה הכותרת שלו. כף ימין מופנה לשמיים, כף שמאל פונה אל האדמה- מסמלים את התיווך מהשמיים לאדמה ומתחילים להסתובב. רגל ימין משמשת כציר והם מחבקים בסיבובם את כל הבריאה. השמים והארץ מתחברים שוב, אין מחיצות, גם לא בין האנשים לזולתם. מישהו ניסה פעם להסתובב הרבה סיבובים? כל הרעיון הוא למצוא נקודה ולהתמקד בה כך שאחרי כל סיבוב חוזרים אליה. הם עושים את זה ארבעה מחזורים כשברקע מתנגנים קטעי מוסיקה.
פעם בשבוע מתכנסים הדרווישים לטקס שבו כל המשתתפים רוקדים לצללי כלי הקשה וחלילים. כשהמוסיקה וההתלהבות מגיעות לשיאן נותן השייח' סימן, המוסיקה נפסקת וכל הקהל משתטח על הארץ בקריאת 'הו' מתמשכת. לצליל 'הו' ניתן משמעות מרבית בקרב הדרווישים – הם רואים בצליל זה את צליל הנשמה הראשוני, הצליל שבו נברא העולם. בתפילת המוסלמים נאמרת השהאדה (העדות): אין אלוהים מלבד אללה = לא אלהא אלא אללה. הדרווישים במקום זה אומרים: לא אלהא אלא הו'. 'הו' משמעותו אלוהים. לטקס הזה יכולים להגיע לא רק סופים, אלא כל מי שמעוניין מתקבל בברכה, ללא מטרת עשיית נפשות.
רומי עצמו היה מוסיקאי מחונן שניגן הן על הרבב – סוג של כלי מיתרים מזרחי, והן על הניי – חליל ארוך מאוד. בריקודי הדרווישים תופסים כלי הנגינה המלווים הנֵיְי והרבב תפקיד חשוב.
יום השנה למותו של רומי, הוא ב־17 בדצמבר 1273. מאז ועד היום ישנה מסורת של פסטיבל – הילולה שמתרחשת בקוניה ביום מותו של רומי, שנקרא על פי חסידיו: יום החתונה (החתונה של רומי עם האלוהים). לפסטיבל זה מוזמנים בני כל העדות והדתות ובמהלכו נערכים הופעות רשמיות באולם שבנתה לצורך כך הממשלה, טקסים בבתים פרטיים, ועשרות אלפי אנשים מכל רחבי העולם עולים לרגל לבקר באתרים הקדושים של קוניה: מקום קבורתו של רומי, מקום קבורתו של שמס טבריזי – מורהו, ומקומות יצירת המסדר.
הפסטיבל נערך בדצמבר בתאריכים 10-17 בדצמבר, אלו ימי חורף קרים, אך עשרות אלפי אנשים גודשים את רחבי קוניה והאתרים המקודשים למסדר, פה ושם נשמעים צלילי חליל ניי (Ney) שמקודש אף הוא למסדר. החליל משמיע צליל מאד עצוב המבטא את הגעגוע של הבמבוק, שממנו החליל עשוי, לחזור לביצה בה הוא גדל. פה ושם נערכים מפגשים מרגשים בין בני דתות שונות וארצות שונות. פה ושם מזמין מישהו מאנשי קוניה את האורחים לכוס תה וממתקים מסורתיים. במהלך הפסטיבל ניתנות הרצאות על תורתו של רומי ובערבים מתקיימים טקסי זיכר (Zikr) ותפילות מיוחדות בבתי הדרווישים הגרים בקוניה ובסביבה.
היסטוריה של הצופים בארץ ישראל http://www.rhazy.com/Heb-195-0.htm
לפי רוב הגרסאות הייתה ארץ ישראל מקום הופעת הסופים הראשונים. המרכז הראשון של הסופים בעולם לפי רוב ההיסטוריונים המוסלמים היה ברמלה. יש הטוענים שהתנועה הסופית קיבלה את השראתה מתנועת הנזירות הנוצרית, שהייתה נפוצה ברחבי המזרח התיכון ובמיוחד במצרים, במדבר יהודה וישראל. הסופים עצמם טוענים בכמה מקומות ויש יהודים שהצטרפו לטענתם שהם הממשיכים של חבורות הנביאים שהיו מסתובבות בארץ בימי התנ"ך, רוקדות, שרות, מגיעות לאכסטזה ומתנבאות.
ירושלים, שהיא אחד מהמקומות הקדושים באסלאם, מסמלת למוסלמי המאמין את מקום המעבר מהארצי לשמימי, והייתהמרכז חשוב של הסופים במהלך הדורות. כאן חי בסטאמי, אחד מהארבעה שהגיע אל מצב הכיליון. כאן ביקר אלראזלי והתבודד במסגדים כחלק מהפרישה מהעולם. כאן קבור סלמאן הפרסי, ולכאן קשורה ראבעה אל עדוויה – משוררת האהבה הסופית.
למסדרים הסופים השונים, היסטוריה ארוכה הקשורה לארץ. במאה ה-17, למשל, התבססה בירושלים הדרך – ה’טריקה’ המוולוית של ג'לאל אלדין רומי ושל הדרווישים המחוללים. הייתה להם זוויא גדולה בראס אלעמוד (שכונה בירושלים ליד עמק יהושפט), שם הם היו מחוללים לתוך הלילה.
השכבה השלטת בארץ ובמיוחד בירושלים – הן המקומית והן זו שהגיעה מתורכיה וממקומות אחרים ברחבי האימפריה העות'מאנית – הייתה קשורה למסדרים הסופים השונים ובמיוחד למסדר המוולוי.
כבר מסוף התקופה הממלוכית (מאה 15 לספירה) חיו בירושלים שתי משפחות סופיות מפורסמות – אלדגאני ואלעלמי – והם תרמו להפיכת העיר למרכז דתי ורוחני. לפי דברי אווליא צלבי, שביקר בעיר באותה תקופה – היו בעיר לא פחות מ-70 טריקות ולהם זוויות שונות.
הנוסע רוזה שביקר בישראל מתאר את הסופים כך: "הם דומים לנזירים הנוצריים. "מנזריהם" ובתיהם שמורים ומטופחים, בגינות הבתים הם מגדלים פרחים וצמחים שמהם הם מזקקים מיני בושם. המוסיקה היא חלק חשוב מתפישת עולמם ומרביתם עוסקים בנגינה ובשירה. רבים מהם המגיעים לירושלים, באים לבקר במנזר הגואל הקדוש כדי להקשיב לשירה ולנגינת האורגן. מעמדם של הסופים בחברה המקומית מכובד מאוד, ורבים מקדישים להם את רכושם. גם מושלי המחוז ובני חסותם מיודדים איתם ומייחסים להם חשיבות רבה. הם משתתפים עמם בטקסים מסתוריים, בהם מעבירים מחרוזת מיד ליד וקוראים בשמות אללה…"
שכונת המוגרבים שהייתה קיימת ליד הכותל לפני שנהרסה, הייתה למעשה שכונה של עלייה דתית מצפון אפריקה, בעיקר של חברים במסדרים הסופיים, שרצו להיות בירושלים. מרכזים חשובים נוספים היו בצפת, בחברון, ברמלה ובמקומות נוספים.
חשוב במיוחד בתולדות הסופיות בארץ הוא תפקידו של צלאח אלדין, שמעבר להיותו משחרר ישראל וירושלים מידי הצלבנים, היה תומך נלהב, ביחד עם בני משפחתו, בהקמת מרכזים סופיים. איתו מתחיל תור זהב של הסופיות, שנמשך מהמאה ה-12 עד המאה ה-17, בכל העולם המוסלמי.
בסוף המאה ה-18 התחילה דעיכה של התנועה ועלייתם של כוחות אחרים, כוחות של שמרנות ונוקשות הלכתית. במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 עדיין היו מסדרים ומרכזים סופיים גדולים, אך עם נפילת האימפריה העות'מאנית ופרוץ מלחמת העולם הראשונה, ניחתה על התנועה הסופית מכה קשה.
מלחמת העצמאות ב-1948 והקמת מדינת ישראל, הנחיתה על ערביי הארץ אסון גדול. לסופים זו הייתה כמעט מכת מוות. המסדרים התפרקו, מורים נעלמו והזוויות נסגרו. למרות זאת, נשארה האמונה בלב ואי אפשר היה למחוק אותה. לאט לאט התאוששו המסדרים בישראל ובשטחים. מרכזים נפתחו מחדש ומורים חדשים הוסמכו. היום אנו עדים לניצניה של פריחה חדשה של הסופיות הן בקרב הקהל המקומי המסורתי, והן, וזה ענין חדש, בקרב קהל מודרני משכיל ואף בקרב הציבור היהודי יש התעניינות רבה.
חלוקה לקבוצות
בארץ קיימים ועובדים כמה מסדרים עיקריים:
מסדר הקאדריה אלסלאם – שמרכזו בנצרת בהנהגת השייך מנאסרה. בו חבר גם ראסן מנאסרה, בנו של השיח'.
המסדר הריפאעי שמרכזו באום אלפחם.
מסדר החילוותיה – שלו יש מרכז, ואף בית ספר ומכללה, בבקה אלגרבייה.
מסדר השאזליה יאשרוטיה – שלו יש מרכז בעכו ובתרשיחא וגם באום אלפחם.
המסדר הקאדרי – שתי קבוצות בסכנין, קבוצה ברמלה בראשות שייח אבו לבן.
המסדר הנקשבנדי – המרוכז על ידי שייח’ בוכרי מירושלים.
להערכתנו קיימות קבוצות נוספות שלא רצו להיחשף או שלא ידענו עליהם.
בקרב הקהל היהודי יש כמה קבוצות עיקריות המתעניינות ועוסקות באופן קבוע בלימוד הדרך הסופית:
טריקת אברהם – קבוצה של רבנים ושיח'ים שהולכת בדרכו של אברהם בן מיימון (בנו של הרמב"ם, המאה ה-13, מצרים) שניסה לייצר סינתזה בין הסופיות ליהדות.
קבוצות לימוד של תורתו של אבן ערבי – חותם הקדושים הסופי, בעיקר של אנשים יוצאי ציזם, מרכז לימוד סופי בסקוטלנד, מקום הקשור לראשד פילד – מחבר הספר "המחסום האחרון".
בתיאטרון עכו חידשה קבוצה של אנשים את ריקוד הסחרור של הדרווישים המחוללים, והם מעבירים סדנאות של ריקודים מקודשים ומופיעים בכל רחבי הארץ.
בירושלים ישנה חנות בשם עולם קטן, השייכת ליהודי שהלך שנים מספר בצעדי הדרך הסופית, במקום יש אוסף גדול ומרשים של מוזיקה וספרות סופית ונערכים בו גם ערבי לימוד לקבוצות.
קרדיט: ערכים וצילומים מויקיפדיה