האימפריה העות'מאנית 5

שלטון האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל

התקופה העות'מאנית היא תקופה בת כ-400 שנה בתולדות ארץ ישראל בה נשלטה על ידי האימפריה העות'מאנית. התקופה התחילה עם כיבוש הארץ בידי הסולטאן סלים הראשון בשנת  1516 והסתיימה בשנת 1917  עם כיבוש הארץ בידי הגנרל הבריטי אדמונד אלנבי במלחמת העולם הראשונה.

ניתן לחלק את תקופת הכיבוש העות'מאני לשלוש תקופות:

התקופה הראשונה (המאה ה-16). בתקופה זאת הונחו היסודות למנהל העות'מאני. הוקם שלטון יציב ומאורגן, נערכו מפקדי אוכלוסין לצורך גביית מיסים, הוקמה מערכת מנהלית של פקידים עות'מאנים, החלו מפעלי פיתוח והושב הביטחון לתושבי הארץ שסבלו ממכת פשיטות של בדואים.

 

פשיטות של בדואים

התקופה השנייה (המאות 17–18). הידרדרות במצב האימפריה העות'מאנית כולה, כולל ארץ ישראל מביאה לערעור המצב הביטחוני והכלכלי ושליטים מקומיים משתלטים על חלקים מהארץ.

התקופה השלישית (המאה ה-19 וראשית המאה ה-20). שליטים מקומיים שלטו למעשה בארץ ושודדי ים ובדואים עשו כרצונם באין מפריע. מוחמד עלי, שליט מצריים, ניצל את חולשת השלטון העות'מאני וכבש את הארץ ב-1831. בנו, איברהים פשה, שלט בארץ עד ראשית 1841, אז גורש בידי העות'מאנים בעזרת צרפת ובריטניה. השלטון העות'מאני הצליח להחזיר לעצמו את השליטה בארץ והנהיג רפורמות לשם מודרניזציה. חפירת תעלת סואץ החזירה את האזור לפעילות כלכלית, והמעורבות של מעצמות זרות ומשטר הקפיטולציות המעניק לקונסולים זרים שליטה על נתינים זרים הפך לתופעה קבועה.

קפיטולציות: בתולדות המזרח התיכון משמש המונח קפיטולציות כשם לזכויות שהשיגו מדינות אירופה ומדינות הברית לאזרחיהן שהיו בתחומי האימפריה העות'מאנית. הקפיטולציות כללו, בין היתר, פטור ממסים מסוימים, והחרגה של האזרח האירופי מסמכות השיפוט של בית המשפט העות'מאני. אזרח של מדינה אירופאית, שהיה לה הסכם מעין זה עם האימפריה העות'מאנית, היה נשפט בדרך כלל אצל הקונסול של מדינתו בתחום מגוריו. יתר על כן, סכסוך משפטי בין אזרח אירופי לבין אזרח עות'מאני היה מתברר בפני פורום מעורב, שכלל את הקונסול של מדינת האם של האזרח ושופט מטעם השלטון עות'מאני.

איברהים פשה

המאה ה-19 והמאה ה-20

בשנת 1831 פלש הצבא המצרי בפיקודו של איברהים פשה, בנו של מוחמד עלי, ששלט מטעם הסולטאן במצרים, לארץ וכבש אותה. הכיבוש המצרי נמשך מ-1831 עד לראשית 1841. בתחילה ניהל איברהים פשה מדיניות מתונה כדי לרכוש את אהדת האוכלוסייה והמנהיגות המקומית. הוא ביטל את החלוקה למחוזות והשליט שלטון ריכוזי ודפוסי שלטון מודרניים. הוא השליט בארץ סדר וביטחון על ידי בלימת פשיטות הבדואים, והחזרת הביטחון לערים ולדרכים וחיסול ההתנכלויות לפלאחים. הכיבוש המצרי הביא לארץ לשינוי דמוגרפי מהותי. עשרות אלפי מצרים התיישבו בכפרים ובערים, בייחוד בשפלת החוף שהייתה למעשה ריקה. כדי לממן את פעולות השלטון הכביד איברהים פשה את עול המיסים, והם נגבו באכזריות ועוררו התנגדות. השלטון המצרי נתקל בהתנגדות לא רק בשל מדיניות המיסוי, אלא גם בשל הגיוס הכפוי לצבא, ובמאי 1834 פרץ "מרד הפלאחים", שהפך למרד כללי נגד השלטון המצרי. המרד דוכא באכזריות אבל השלטון העות'מאני לא היה מסוגל לסלק את המצרים. איברהים פשה שלט בארץ עד פברואר 1841 ורק בהתערבות המעצמות נאלץ לסגת בחזרה למצרים. בתמורה לסיוע נאלצו העות'מאנים לחתום על הסכמי קפיטולציות אשר פגעו בריבונותם ובסמכותם האימפריאלית, והיו ביטוי לחולשתה ההולכת והגוברת של האימפריה מול מעצמות אירופה.

לאחר נסיגת הצבא המצרי החל השלטון העות'מאני להתאושש בהדרגה ולהנהיג רפורמות על פי המודל האירופאי. משנות ה-70 החל השלטון העות'מאני שהתאושש להחזיר את שליטתו באזור ולרסן את הבדואים אבל לא תמיד בהצלחה. מעשי השוד והביזה שלהם נמשכו עד לסיומו של השלטון העות'מאני.

קצינים טורקיים רכובים על גמלים במצודת דוד

רק לקראת שלהי המאה ה-19 החל השלטון לפעול למען הפיתוח הכלכלי על ידי תמיכה בהשקעות. פעולות אלה הביאו לשינויים רבים בתחום ההתפתחות הכלכלית. התוצר הגולמי לנפש עלה, רמת החיים עלתה ותמותת התינוקות פחתה. כן הייתה עלייה בתוחלת החיים ובריבוי הטבעי.

מראשית המאה ה-19 ועד קץ השלטון העות'מאני בראשית המאה ה-20 גדל מספר התושבים בארץ ישראל בכ-400,000 נפש. מכ-250,00 נפש ב-1800 לכ-650,000 ב-1914. סופה של התקופה העות'מאנית בארץ ישראל מגיע בשנת  1917 עם תבוסת הטורקים במערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה וכיבוש הארץ בידי הגנרל אדמונד אלנבי וכוחות המערכה הבריטיים.

שוטרים טורקיים בכניסה ל"חאבס א-דם" שב"רבאט מנצורי", בית הכלא לרוצחים, שהיה ממוקם בצמוד לשער המג'ליס של הר הבית

מלחמת העולם הראשונה

השלטון העות'מאני הטיל על התושבים בארץ ישראל מיסים כבדים, כמו מס מלחמה, וביצע החרמות של בהמות עבודה, כלים ומזון. בעקבות ניתוק הקשר עם מדינות אחרות, נפגעו הסוחרים ונעצרה קבלת התרומות ממדינות שהיו במצב מלחמה עם האימפריה העות'מאנית. אסונות טבע, כמו ארבה (בו נלחמו ללא הצלחה רבה על ידי עשיית רעש או הכאות בשקים) הוסיפה לפגיעה ביישוב היהודי. רבים מתו ברעב, אנשי היישוב שהיו תלויים בתרומות מחוץ לארץ, במיוחד אנשי היישוב הישן רעבו ללחם וסבלו מעוני. המחסור הרב והימצאותם של חיילים רבים בארץ, היו כנראה הגורמים לתופעת זנות רחבה בעיקר בירושלים.

הניתוק מחוץ לארץ והפסקת ייבוא הסחורות הביאו למשבר פיננסי ולסגירת כל הבנקים. כדי למלא את המחסור באמצעי תשלום הנפיקו גופים שונים שטרות כסף משל עצמם. בעקבות המשבר, עלו מחירי הסחורות באופן חד, החיים הציבוריים נהרסו, ומחלות התפשטו לממדי מגפות, כמו מגפת הטיפוס שהפילה חללים רבים.

השלטונות פגעו בזכויות היהודים: נאסר עליהם לשאת נשק, נאסרה החזקת בולי הקרן הקיימת וכתיבת מכתבים ביידיש ובעברית. הונהגה חובת לימוד טורקית בבתי ספר, איסור על הנפת הדגל הציוני. הייתה דרישה מחסרי הנתינות העות'מאנית להתעת'מנות, וכפועל יוצא, גיוס לצבא הטורקי של אלה בגיל הגיוס. אלה מבין בעלי הנתינויות הזרות שסירבו להתעת'מן נדרשו לעזוב את הארץ.

חיילי הצבא העות'מאני בארץ ישראל

הטורקים גרשו את רוב האליטה היישובית מהארץ. בדצמבר 1914 התחולל גירוש יפו, בו אספו הטורקים אנשים שהסתובבו ברחובות תל אביב ויפו והעבירו אותם בכפייה בארניה למצרים. ב 1917 הטורקים ביצעו את גירוש תל אביב של יהודים תושבי תל אביב ויפו, והחלו בתוכניות לגירוש היהודים תושבי ירושלים והמושבות, בין השאר, עקב התקדמות החזית הבריטית מדרום לארץ. הטורקים חששו שהיהודים יסייעו לבריטים להשתלט על הארץ. אזרחים זרים גורשו מתחומי ארץ ישראל, רובם למצרים, חלקם לדמשק וכ-800 בעלי נתינות צרפתית, חלק גדול מהם ממוצא אלג'יראי, בהנהגת הרב טולידאנו גורשו בהתחלה לביירות ומשם לקורסיקה.

הם גם פעלו לגירוש אישים – דוד בן גוריון ויצחק בן צבי גורשו מחוץ לגבולות האימפריה למרות הצהרת הנהגת הציונות על תמיכה באימפריה. מניה וישראל שוחט, מראשי "השומר"  גורשו לפנים טורקיה. היחס של השלטונות עורר חילוקי דעות רבים בקרב הנהגת היישוב. דוד בן גוריון, מנהיג מפלגת הפועלים "פועלי ציון", אמר שאולי הגיוס יגרום לאהדה מצד הטורקים. חיילים יהודים גויסו ל"עמליות" – גדודי עבודה שבהם עסקו בעבודות שירות קשות, שהורגשו כמשפילות. בסוף המלחמה היה היישוב היהודי בשפל המדרגה. לפי האומדנים המקובלים, מספרו ירד מ-84,000 ל-56,000, והוא סבל מקשיים כלכליים ניכרים.

יהדות ארצות הברית ואף הממשל האמריקאי החלו בגיוס כסף ומזון ושליחתם באוניות לארץ ישראל. שתי בעיות עמדו בפניהם. הראשונה הייתה הצורך בהסכמת נשיא ארצות הברית לשליחת הסיוע – פעם ראשונה שממשל אמריקאי מפעיל מדיניות פרו-ציונית מחויבת. השנייה הייתה לקבל את הסכמת הטורקים שהמזון והכסף יועברו ליהודים ולא יוחרמו על ידיהם. הסכימו בסוף תמורת כ–45% מהסיוע. ארצות הברית וגרמניה (שותפתה של טורקיה במלחמה) לחצו עליה נגד גירוש היהודים. האינטרס של גרמניה הוא לשפר את תדמיתה שנפגעה בעיני העולם ויהודי ארצה.

היישוב עצמו התארגן והחל לעזור לתושביו. הוועד להקלת המשבר בראשות מאיר דיזנגוף, פעל בתחום הכלכלי והיו לו נציגים בכל היישוב, המשביר, חילק מצרכים לנזקקים. שלוש אפשרויות מדיניות עמדו בפני המתיישבים:

התעת'מנות – קבלת האזרחות הטורקית על כל החובות שבכך (בעיקר גיוס ומס).

שיתוף פעולה עם הבריטים – רשמי: גגדוד נהגי הפרדות, הדגוגים העבריים, ומחתרת: ניל"י.

בריחה – בעיקר למצרים, נתיב הבריחה הקרוב ביותר, כדי שיוכלו לחזור בקלות לאחר המשבר.

עמדת ההסתדרות הציונית הייתה ברורה. הוחלט לבסוף על ניטראליות. עמדה זאת דורשת להעברת מרכז ההסתדרות מברלין, ומעשה זה יכול להיתפס בידי גרמניה כבגידה. אי לכך, המשרדים נותרו בברלין אך הוקמו משרדים גם בדנמרק הנייטרלית.

ז'בוטינסקי במדי הגדודים העבריים (רגימנט הפוסילירים המלכותי הבריטי), מתוך התצוגה במכון ז'בוטינסקי במצודת זאב, תל אביב

חיים וייצמן וזאב ז/בוטינסקי צידדו באקטיביזם פוליטי ולא בנייטראליות. הם העריכו כי האימפריה העות'מאנית מתפוררת ובריטניה תכבוש את ארץ ישראל. ולכן השקיעו את מאמציהם בניסיונות למצוא דרכים לשיתוף פעולה עמה. (כבר הרצל השיג בתכנית אלעריש מחויבות מסוימת מצד האנגלים). זאב ז'בוטינסקי הציע להקים מסגרות לחימה ליהודים במסגרת הצבא הבריטי. בתמורה הם יכירו בזכות המוסרית של היהודים לתבוע מבריטניה תביעות מדיניות. לעומתו חיים ויצמן ביקש הכרזה מדינית על זכויות היהודים בטענה כי לבריטים אינטרס אסטרטגי לסייע ליהודים – דריסת רגל באזור. הוא ניסה לעורר רגש הומני אצל האנגלים ליהודים הסובלים. ויצמן ניסה לשכנע שטוב לבריטניה לעזור ליהודים ולעומתו ז'בוטינסקי השתמש בעובדות בשטח. שיטתו של ויצמן עבדה באופן מלא במתן הצהרת בלפור ואילו של ז'בוטינסקי רק באופן חלקי בהקמת הגדודים העבריים. צרפת לעומת זאת תמכה בנוצרים בלבנון ולא ביהודים.

בניגוד לדעה הרווחת ביישוב ולהחלטת ההסתדרות הציונית לשמור על נייטראליות, השליכה רשת, שמנתה עשרות פעילים בודדים, יהבה, על ניצחון בריטי במערכה והחליט לסייע לבריטים במתן שרותי מודיעין במטרה למנף קשר מודיעיני לכדי נכס מדיני על מנת לקדם את הקמתו של בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל. הם הקימו מחתרת בשם ניל"י.

בני משפחת אהרונסון

 

ניל"י: ראשי התיבות נצח ישראל לא ישקר, (שמואל א, ט"ו, 29) היה ארגון מחתרתי שהוקם בשנת  1915 ופעל ביישוב העברי בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הארגון מנה כמה עשרות חברים פעילים באופן מלא, ורבים נוספים שפעלו באופן חלקי. הוא התמקד במתן שירותי מודיעין לחיל המשלוח המצרי, שהיה הכוח הבריטי שנלחם מול האימפריה העות'מאנית במערכה על סיני וארץ ישראל, ושאף למנף את הקשר המודיעיני לכדי נכס מדיני, על מנת לקדם את הקמתו של בית לאומי לעם  היהודי בארץ ישראל. בנוסף לפעילות הריגול, עסקו אנשי ניל"י גם בהברחת כספים מחו"ל לכלכלת היישוב.

לאחר התעמרויות בלתי פוסקות של העות'מאנים ביהודי ארץ ישראל, החליטו אהרן אהרונסון, אגרונום ומדען, יזם ואיש ציבור מזכרון יעקב, אבשלום פיינברג, עוזרו של אהורנסון בעבודתו המדעית וידיד משפחת אהרונסון, ואלכסנדר אהרונסון, אחד מאחיו של אהרן, להתחיל ולפעול באופן מעשי למען סיום השלטון הטורקי בארץ ישראל. הוחלט להקים ארגון שיספק מודיעין צבאי לבריטים, מתוך הנחה שלכך הם נזקקו. אהרנסון ידע שהבריטים לא התכוננו כלל נגד המתקפה העות'מאנית עליהם בחצי האי סיני ובתעלת סואץ, ומכאן הסיק שחסרות להם ידיעות מהימנות על הנעשה מעבר לקו החזית. הארגון מנה כמה עשרות חברים פעילים באופן מלא, ורבים נוספים שפעלו באופן חלקי. הוא התמקד במתן שירותי מודיעין לחיל המשלוח המצרי, שהיה הכוח הבריטי שנלחם מול האימפריה העות'מאנית במערכה על סיני וארץ ישראל, ושאף למנף את הקשר המודיעיני לכדי נכס מדיני, על מנת לקדם את הקמתו של בית לאומי לעם  היהודי בארץ ישראל. בנוסף לפעילות הריגול, עסקו אנשי ניל"י גם בהברחת כספים מחו"ל לכלכלת היישוב. החל מיולי 1915 נעשו ניסיונות כושלים רבים ליצור קשר עם הבריטים. לעיתים נוצר קשר שלא החזיק מעמד, ולעיתים לא התקבלו הניסיונות במאור פנים בריטי. פעם אחת אף גורשו אנשי ניל"י בבושת פנים ממצרים. באחד הניסיונות להגיע למצרים הותקפו בסיני שניים מאנשי ניל"י שהיו בדרכם למצרים על ידי בדואים. בהתקפה נהרג אבשלום פיינברג ונפצע יוסף לישנסקי. עצמותיו של פיינברג התגלו באופן אקראי רק בשנת 1967.

קברו של אבשלום פיינברג בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל. במאי 2009 ניטע במקום חוטר מהדקל שצמח מגלעין התמר שהיה בכיסו בעת שנרצח

במשך תקופה זו חזרה שרה אהרונסון, אחותו של אהרן אהרונסון, מאיסטנבול לארץ, והשתלבה בעבודת הריגול. הארגון גדל והתפתח, ונוספו לו כמה עשרות אנשים. הבולטים שבהם היו יוסף לישנסקי, בלקינד. ראשי ניל"י נעזרו גם בכמה ערבים, שעבדו בתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, שאותה הקים וניהל אהרן אהרנסון, ושמשה כבסיס לפעולות ניל"י. הקשר עם הבריטים נוצר לבסוף כאשר אהרן אהרנסון הגיע ללונדון דרך גרמניה ודנמרק. מאנגליה הפליג אהרנסון למצרים, שם פעל כיועץ למודיעין הצבאי הבריטי, ומשם החל לארגן הפלגות קבועות של אוניות לחופי הארץ.

לאחר כשנתיים של פעילות, חשפו העות'מאנים את המחתרת. בתחילת ספטמבר 1917 תפסו העות'מאנים יונת דואר שנשלחה על ידי שרה אהרנסון. ליונה הייתה מצורפת הודעה מוצפנת, שהעות'מאנים לא הצליחו לפענח. תפיסת היונה לא חשפה את הרשת, אך לאחר תפיסתה ידעו העות'מאנים בוודאות שקיימת רשת ריגול הפועלת בארץ. תפיסת שני מרגלים ערבים, שפעלו ללא קשר לניל"י, לא הניחה את דעתם. כמה ימים לאחר מכן יצא נעמן בלקינד על דעת עצמו למצרים, לפתור את תעלומת היעלמותו של אבשלום פיינברג, שדבר מותו נשמר בסוד. הוא נתפס בדרך, נחשד כמרגל, נחקר וחשף את שאר הרשת. הצבא העות'מאני כיתר את זכרון יעקב בתחילת אוקטובר 1917 ועצר רבים מאנשי הרשת. ראשי הרשת וחברים בה עונו עינויים קשים. לאחר זמן מה ביקשו העות'מאנים להעביר את המעונים לחקירה ממושכת יותר בנצרת. שרה אהרנסון חששה מהמשך החקירות והעינויים, והתאבדה ביריית אקדח בפיה. היא מתה שלושה ימים לאחר מכן. לפני הירי הספיקה לכתוב מכתב המפרט מה לעשות לאחר מותה. במהלך החקירות בנצרת נמצא ראובן שוורץ, אחד מאנשי ניל"י שנתפסו, תלוי בחדר המעצר. לא ידוע אם התאבד או מת במהלך החקירות ונתלה אחר כך. יוסף לישנסקי הספיק להימלט, ונערך אחריו מרדף. לאחר שברח במשך כ-20 ימים, נתפס ונשלח לכלא בדמשק. ב-16 בדצמבר 1917 נתלו בדמשק נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי.

נעמן בלקינד (מימין, גבו למצלמה) ויוסף לישנסקי תלויים בדמשק

אהרן אהרנסון, ששהה במשך כל אותו זמן בחו"ל, המשיך בפעילות דיפלומטית מול הבריטים במטרה להשיג הישגים מדיניים. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוא הצטרף לחיים וייצמן  ולחברי המשלחת הציונית לשיחות השלום בפריז.  ב-1919 התרסק המטוס שבו טס מצרפת לבריטניה בתעל למאנש והוא נהרג. לאחר התאונה נפוצו שמועות כאילו מדובר בפעולת חיסול בריטית מכוונת, אך דבר זה אינו סביר: בהתרסקות נהרג גם טייס בריטי; כמו כן, תאונות במטוסים מסוג זה היו נפוצות. לאחר חשיפת הארגון הענישו העות'מאנים וכלאו גם אנשים רבים מהיישוב שכלל לא היו קשורים לפעילותו.

חייהם של אלפי אנשים ניצלו בעקבות המודיעין שסיפקה ניל"י. על פי הערכה בריטית לאחר המלחמה, נחסכו חייהם של כשלושים אלף חיילים בריטיים. פעולותיו של אהרן אהרנסון בקרב הקצונה והדיפלומטיה הבריטית (אשר חלק מאנשיהן הפכו מאוחר יותר לבעלי עמדות רבות השפעה) גרמו, ללא ספק, לשיפור היחס כלפי היהודים בתחילתו של המנדט הבריטי.

תועלת מהותית נוספת הייתה הצלת רבים מאנשי היישוב ממוות ברעב, זאת על ידי הברחת כסף רב לארץ על סיפון אונייה. קשה לומר במדויק כמה אנשים ניצלו כך, אך אפשר לאמוד שמדובר במאות או אלפים (באותה תקופה מתו אלפים רבים מהיישוב ברעב; על פי הערכות קיצוניות כ-25,000 איש).בספר רשמי של המודיעין הבריטי שפורסם בתחילת המאה ה-21, נכתב שאילולא המודיעין שניתן על ידי קבוצת ניל"י, ספק אם גנרל אלנבי היה מצליח לגרש את העות'מאנים מארץ ישראל. הערכה זו נתונה במחלוקת בקרב היסטוריונים בריטיים ויש המתייחסים אליה כמופרזת. יתר על כן, ניל"י עוררה את דעת הקהל בעולם החופשי לנעשה בארץ ובעיקרלגירוש תל אביב ובכך ייתכן מאוד שמנעה גירושים נוספים (ואפשר שאף טבח מאורגן דוגמת רצח העם הארמני. ממסמכי המודיעין הבריטי שנחשפו לאחרונה, עולה כי לאהרן אהרנסון כמנהיג ניל"י היה חלק בהצהרת בלפור ב-1917, שהעניקה ליהודים בית לאומי בארץ ישראל; עוד מסתבר כי הוא ואחיו שמואל אהרנסון קיבלו לעיונם את טיוטת נוסח ההצהרה. יש הרואים בניל"י ניסיון להקמת גוף פוליטי שיאגד את אנשי העלייה הראשונה אל מול אנשי העלייה השנייה. הניסיון נכשל כשנתפסו ונהרגו רוב אנשיו, ואבד כליל עם מותו של אהרן אהרנסון בהתרסקות מטוסו.

מתקפת ארבה על רחובות 1915

הרעב בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה היה תופעה מיוחדת במינה בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל. בתקופת המלחמה 1918-1914 התרחש בארץ צרוף מקרים מיוחד. מלחמת עולם, בה היו מעורבות אומות המקיפות חצי מהעולם, התנהלה באירופה. היישוב היהודי בארץ היה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, שהייתה אחד הצדדים במלחמה, ונותק מהמדינות שנלחמו נגדה, מהן הוא קיבל את הכסף הדרוש לקיומו, הן בצורת החלוקה והן בצורת תמיכה משפחתית. כל זאת בשעה שמצבו הכלכלי של היישוב היהודי לא היה מבוסס. רק הקשר עם ארצות האימפריה הגרמנית ווהקיסרות האוסטרו-הונגרית שנלחמו לצידה של האימפריה העות'מאנית לא נותק. הייצוא המועט, בעיקר של תפוזי Jaffa לארצות חוץ פסק. צבא האימפריה העות'מאנית, ששהה על אדמת ארץ ישראל בדרכו למערכה על תעלת סואץ, נזקק לאספקה והחרים בכפרי הארץ את מלאי המזון הדרוש לקיומו. בנוסף לכל פקדו את הארץ מכות טבע: בצורת ונחילי ארבה פשטו על השדות. מהדיווחים מאותם הימים עולה כי היו מאות חללי רעב. לפי ההערכה, במלחמת העולם הראשונה, נספו כשליש מיהודי ירושלים מרעב ומגיפות. כ-15,000 חללים. בני היישוב היהודי בארץ בכלל והיישוב המכוּנה היישוב הישן בארבע ערי הקודש: ירושלים, חברון, טבריה וצפת התאושש מאירועי המלחמה רק שנים אחדות לאחר סיומה.

תהלוכת החזרת ספרי התורה הגולים חזרה לתל אביב וליפו

גירוש תל אביב באביב 1917 הוציאו השלטונות העות'מאנים צו גירוש כולל לתושבי העיר יפו והשכונה תך אביב, אולם למעשה הוא נאכף בעיקר כלפי יהודים. העות'מאנים הסבירו את דרישתם לפינוי התושבים, כדי להגן עליהם מפני פגיעת האויב בדרך הים, ובעקיפין טענו כי התושבים היהודים עלולים לבגוד ולסייע לחדירת האויב. הצו לגירוש תל אביב הובא לפני פרנסי השכונה בערב פסח תרע"ז, 6 באפריל 1917. חתם עליו המושל הצבאי של ארץ ישראל  בימי מלחמת העולם הראשונה.

תושבי תל אביב ויפו היהודים ארגנו את "ועד ההגירה" בראשותם של מאיר דיזנגוף  ומנחם יצחק קליונר והם דאגו לבואם של תושבי מושבות הגליל וצפון הארץ, אשר הגיעו לתל אביב עם עגלותיהם והובילו את המגורשים למקומות יישוב חדשים. כ-10,000 גולים (לפי אומדנים אחרים עד 5,000) יצאו מתל אביב אל רחבי הארץ, והעיר התרוקנה מתושביה, מלבד כמנין שומרים מבני השכונה שנקראו הקבוצה היפואית. הגולים נדדו לירושלים, למושבות במרכז הארץ, פתח תקווה חכפר סבא ובצפונה, שם התפזרו בין מושבות הגליל התחתון, בזכרון יעקב, בטבריה ובצפת. בתי היהודים ורכושם בעיר הנטושה נשמרו ברשות השלטונות על ידי קומץ שומרים יהודים. כמו כן שיחרר המושל הצבאי שני רופאים יהודים שהצטרפו לשניים הקיימים על מנת לטפל בגולים. למרות זאת סבלו המגורשים מרעה וממחלות וחלקם מתו בעת גלותם. רק לאחר כיבוש חלקה הצפוני של הארץ בידי הבריטים בסוף שנת 1918 ניתן לגולים לשוב לבתיהם.

בשנת 1917, עם כיבוש הארץ בידי הגנרל הבריטי אסמונד אלנבי, תמה תקופה השלטון העות'מאני.

כניסת הגנרל אלנבי לירושלים ב-11 בדצמבר 1917

סוף

נעזרתי בויקיפדיה ובאתרים מהאינטרט

 

השאר תגובה