האימפריה העות'מאנית 4

6. ראשית המאה ה-20

בשנים הראשונות של המאה ה-20 לא התחוללו אירועים דרמטיים באימפריה העות'מאנית, והסולטאן עבדול חמיד השני הגיע לשנת השלושים לשלטונו.ב-1906 הקימו הטורקים הצעירים את "מועצת האיחוד והקידמה". המושג "טורקים צעירים" היה כינוי כללי לקבוצות פרוגרסיביות רבות שצצו בקרב סטודנטים וקציני צבא, החל מהעשור האחרון של המאה ה-19. רוב הטורקים הצעירים הצטרפו למועצת האיחוד והקידמה, אך זו לא הייתה רק מפלגתם, אלא הפכה לארגון גג של אזרחים רבים ברחבי האימפריה, בני לאומים שונים, שנפשם קצה במצב ואשר שאפו לשינוי. בשנת 1907 החליטה גם הפדרציה המהפכנית הארמנית לאחד כוחות עם מועצת האיחוד והקידמה, מתוך תקווה שכשתשיג האחרונה את השינוי המיוחל, יזכו ארמנים למדינה עצמאית. ב-3 ביולי 1908 פרץ מרד הטורקים הצעירים וזכה לתמיכה רחבה בקרב הכוחות המזוינים ובקרב האזרחים, והתפשט ברחבי המדינה. הסולטאן נאלץ להשיב את החוקה על כנה ב-ב-24 ביולי 1908 ולכנס שוב את הפרלמנט, וכך נפתחה "תקופת החוקה השנייה". הסולטאן היה לדמות ייצוגית בלבד, וכבר באותה שנה נערכו בחירות לפרלמנט. עם זאת, הסולטאן לא זנח את תוכניתו לשוב ולתפוס את רסן השלטון, וקיפאון בתפקודו של הפרלמנט הצעיר הביא לתסיסה בקרב האוכלוסייה והצבא. ביום  13 באפריל 1909 פרצה מהפכת נגד מטעמו של הסולטאן. במהלך זה תמכו זרמים שמרניים-מוסלמים אשר קראו להנהגת החוק המוסלמי במדינה, והסולטאן מצידו סיפק את הסחורה והבטיח להיענות לדרישה. ההתקוממות דוכאה בתוך ימים ספורים ולאחר שבועיים לערך הודח הסולטאן ונשלח לגלות בסלוניקי. ב-27 באפריל 1909 הומלך במקומו אחיו מהמט החמישי  "רשאד", שהיה לשליט נטול סמכויות מיומו הראשון בתפקיד.

צרותיה של האימפריה לא היו רק מבית. ב-1909 סיפחה אוסטרו-הונגריה את בוסניה והרצגובינה שבה החזיקה דה-פאקטו מאז קונגרס ברלין. חמור מכך, בחמש השנים שנותרו עד מלחמת העולם הראשונה התרגשו על האימפריה שלוש מלחמות שונות, אשר המשיכו וקרעו ממנה שטחים.

מלחמת איטליה-טורקיה ומלחמות הבלקן

ב-29 בספטמבר 1911 פלש הצבא האיטלקי למחוזות טריפוליטניה וקירנאיקה, מעוזיה האחרונים של האימפריה העות'מאנית בצפון אפריקה, ופתח במלחמת איטליה-טורקיה. האיטלקים כבשו את לוב, את רודוס ואת האיים הדודקאנסיים. הסכם שלום נחתם ב-18 באוקטובר 1912 אך הקלות בה הצליחו האיטלקים במלחמתם, עוררה את מדינות הבלקן להתקומם כנגד העות'מאנים, ובטרם הסתיימה מלחמת טורקיה-איטליה, נפתחה מלחמת הבלקן הראשונה. במלחמה זו חברו סרביה, מונטנגרו, יוון ובולגריה כנגד האימפריה העות'מאנית. ב -9 בנובמבר נכנעה סלוניקי לצבא היווני שהקדים את הצבא הבולגרי ביום אחד, ואילו אדירנה נפלה לידי הבולגרים בקרב אדריאנופול ב ב-11 במרס 1913 הסכם לונדון סיים את המלחמה ב-ב-30 במאי 1913. העות'מאנים איבדו  את צפונה ומערבה של תראקיה שעברה לשליטת בולגריה, את מקדוניה ואת צפון יוון. שבועיים לאחר מכן החלה מלחמת הבלקן השנייה  ביוזמתה של בולגריה וב-23 ביולי 1913 עזבו הבולגרים את אדירנה וזו הושבה לטורקים בלא ירייה בודדת.

ברשותה של האימפריה העות'מאנית ששלטה פעם ביותר ממיליון קמ"ר באירופה נותרה פיסת קרקע אירופית בגודל של כ-20,000 קמ"ר בלבד. שינוי יסודי נוסף באופיה של האימפריה נבע מכך שבלא אירופה, היו רוב נתיניה טורקים או ערבים ומכוח עובדה זו גם מוסלמים.

בהפיכה נוספת (ינואר 1913)  אסמאיל אנוור פאשא הצליח לתפוס את רסן השלטון. -1914 התקיימו בחירות לפרלמנט, אך התמודדה שם רק מועצת האיחוד והקידמה על קולות הבוחרים, והיא זכתה בכל המושבים. מאז הונהגה המדינה בידי טריומווירט של שר המלחמה איסמאיל אנוור פשה, שר הפנים מהמט טלאת פאשא ושר הימייה אחמ ג'מאל פאשא. שלושה אלה הוליכו את המדינה אל סופה לאחר מלחמת העולם הראשונה.

מלחמת העולם הראשונה

במלחמת העולם הראשונה נגררה האימפריה העות'מאנית למלחמה לצד מעצמות המרכז מבלי שהחליטה על כך מראש. לפני המלחמה היא לא הייתה חברה בברית מדינות ולא התחייבה להשתתף במלחמה. הצטרפותה למלחמה נגרמה על ידי פעולות שנעשו והחלטות שהתקבלו, לעיתים על ידי זרים, ולרוב ללא התייעצויות ודיונים מסודרים. עם זאת, הצטרפותה למלחמה השפיעה רבות על מהלכה ותוצאותיה.

חשיבותה האסטרטגית של האימפריה העות'מאנית נבעו ממיקומה הגאוגרפי שאפשר לה לחסום את מצרי הבוספורוס והדרדנלים ובכך להטיל מצור על הנמלים הרוסיים בים השחור. בנמלים אלו התנהלו אז כ-90% מסחר החוץ הרוסי. למרות זאת, בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה לא היו שתי הבריתות הגדולות של מעצמות אירופה (מעצמות המרכז ומדינות ההסכמה) מעוניינות לצרף איליהן את האימפריה העות'מאנית משום שראו בה מדינה חלשה, מפגרת ומושחתת ללא תקנה. שתיהן לא העריכו שהצטרפות האימפריה העות'מאנית למלחמה לצידן תסייע להן. הגרמנים תכננו מלחמה קצרה בה לא צפויה תועלת רבה מחסימת המֵצרים. גם הבריטים לא העריכו ביותר את יכולת הלחימה העות'מאנית. הם חששו שאם האימפריה העות'מאנית תלחם לצידם אזי יתקדמו הכוחות של מעצמות המרכז מבולגריה הסמוכה, יגיעו לאחד המֵצָרִים ויחסמו אותו. הבריטים העדיפו אימפריה עות'מאנית נייטרלית שלא תותקף על ידי מעצמות המרכז ותשמור את המֵצָרִים פתוחים לשיט.

אימוני הצבא העות'מאני לפני מלחמת העולם הראשונה נעשו בסיוע משלחת קציני צבא גרמניים. אימוני הצי לעומת זאת נעשו בסיוע משלחת קציני צי בריטיים. לכן תמך הצבא בברית עם גרמניה והצי תמך בברית עם בריטניה. האימפריה העות'מאנית רכשה מבריטניה כ-40 אוניות מלחמה. גולת הכותרת היה רכש שתי אוניות מערכה גדולות. עבור שתי אוניות אלו שילמו העות'מאנים סכום עצום בסך שבעה וחצי מיליון לירות שטרלינג שגויסו מהציבור הטורקי במגבית עממית, לאומית ודתית.

ב-1 באוגוסט 1914 הכריזה גרמניה מלחמה על רוסיה, והגישה לצרפת אולטימטום  לפני שתכריז עליה מלחמה. ב-2 באוגוסט, בעת ששתי האניות עמדו להימסר לצוותים טורקיים שכבר שהו בבריטניה, הודיע שר הימייה הבריטי צ'רצ'יל על הפקעת האניות, משום סכנת המלחמה וצורך לאומי בריטי. הפיצוי שהובטח לטורקיה היה קטן, ורק בתנאי שתשמור על נייטרליות במלחמה. הפקעת האניות עוררה זעם רב בציבור, בצי ובממשל הטורקי, והחלישה את התנגדות הצי הטורקי לברית עם גרמניה.

ביולי 1914, כמה שבועות לפני פרוץ המלחמה והפקעת האניות אך אחרי רצח פרנץ פרדיננד בסרייבו, הציע שר המלחמה העות'מאני הפרו גרמני, אנוור פאשא לגרמניה, לכרות ברית סודית לסיוע הדדי בלתי מותנה בעת מלחמה. גרמניה לא מיהרה להשיב בחיוב, ורק ב-1 באוגוסט, אחרי שהכריזה מלחמה על רוסיה והגישה אולטימטום לצרפת, חתמה גרמניה והחזירה את חוזה הברית לאִשרור טורקי. החוזה נחתם על ידי ממשלת טורקיה ב-2 באוגוסט,  אך הממשלה העות'מאנית לא קיימה את מחויבותה לפי החוזה והעדיפה להישאר נייטרלית, בטענה נכונה שהחוזה לא אושר סופית בהיעדר חתימת הסוּלטן מהמט החמישי. כתוצאה מכך, לא הכריזה האימפריה העות'מאנית מלחמה על רוסיה ולא חסמה את מצרי הבוספורוס והדרדנלים לשיט רוסי. תוך יומיים הוכרזו מצבי מלחמה גם בין גרמניה לצרפת ובריטניה, אך האימפריה העות'מאנית לא הצטרפה למלחמה.

אחרי כישלון  תוכנית שליפן (תוכנית האסטרטגיה של המטה הכללי הגרמני לניצחון מהיר בחזית המערבית נגד צרפת וכך להימנע ממלחמה בשתי חזיתות נגד צרפת ונגד רוסיה בחזית המזרחית, התוכנית קרויה על שם הוגה ומתכננה -אלפרד פון שליפן) ואחרי מפלת הגרמנים בקרב על המַארן בצרפת, נכזבה תקוותם של הגרמנים לניצחון מהיר והם הגבירו את לחצם על ממשלת טורקיה כדי שתצטרף למלחמה לצידם. מבחינת האימפריה העות'מאנית החלה מלחמת העולם הראשונה ב-29 באוקטובר 1914, כאשר ספינות עות'מאניות הפגיזו את אודסה ומספר ערים נוספות לחופי הים השחור. יומיים אחר כך הכריזה רוסיה מלחמה על טורקיה ושלושה ימים מאוחר יותר הצטרפו אליה גם צרפת ובריטניה. הפגזת הנמלים הרוסיים בים השחור, שגררה סופית את טורקיה למלחמה, נעשתה ללא אישור וללא ידיעה מראש של ממשלת טורקיה, ונראה שרק לשר המלחמה אֶנוור פחה הודיעו מראש על הפלגת הצי אל הים השחור.

המלחמה התנהלה במספר זירות: זירת מסופוטמיה, זירת הקווקז ופרס, זירת הלבנט והמרד הערבי וזירת הדרדנלים. בתחילה האירה ההצלחה פנים לצבא העות'מאני – פלישת כוחות מדינות ההסכמה לגליפולי נהדפה לחלוטין בתחילת ינואר 1916. שלושה חודשים לאחר מכן הסתיים המצור על כות במסופוטמיה בתבוסה מבישה לצבא הבריטי והחזית בחצי האי סיני הייתה סטטית; אך לאחר מכן התהפכו היוצרות, והעות'מאנים נחלו מפלות בכל החזיתות, למעט בחזית הקווקז. המלחמה הסתיימה באופן רשמי עם חתימת הפסקת האש של מודרוס ביום 30 באוקטובר 1918 בנמל מודרוס שבאי למנוס ביוון.

זירת הלבנט והמרד הערבי

הקרבות בזירת הלבנט נפתחו 2 בפברואר 1915, כאשר הטורקים, בעידודם של הגרמנים, תקפו את הכוחות הבריטים סמוך לעיר סואץ במטרה להביא לחסימתה של תעלת סואץ – "עורק החיים של האימפריה הבריטית". ג'מל פאשה, שר הימייה העות'מאני, ניהל את הקרב ממקום מושבו בדמשק, אך ההתקפה שנמשכה יומיים נכשלה, והקרבות בזירה זו פסקו משך למעלה משנה. רק באוגוסט 1916 חידשו העות'מאנים את הלחימה בסיני, ושוב ניגפו לאחר יומיים של לחימה בקרב רומני. הפעם החליטו הבריטים לזנוח את טקטיקת ההגנה על התעלה, ולצאת בהתקפה לרוחבו של סיני. ב-8 בינואר 1917 התקיפו הבריטים את רפיח וכבשו אותה. הצבא הבריטי ניצב בשעריה של ארץ ישראל וממשלתו של לויד ג'ור'ג' הורתה על המשך ההתקפה לכיוון עזה. שתי התקפות על עזה, הידועות כקרב עזה הראשון ב-26 במרס 1917 וכקרב עזה השני ב- 17 באפריל 1917, הסתיימו בכישלון, והעות'מאנים שהיו פרוסים לאורך קו הגנה מעזה עד באר שבע הדפו את הצבא הבריטי. בתגובה הוחלפו מפקדי הכוח הבריטי ואדמונד אלנבי מונה למפקד המערכה. לאחר ארבעה חודשים שבמהלכם הטעו הבריטים את העות'מאנים לסבור כי הם מתכוונים להתקיף את עזה שוב, הטיל אלנבי 88,000 חיילים למערכה וכבש את באר שבע במהלך קרב באר שבע ב-31 באוקטובר 1917. מיד לאחר מכן פתח אלנבי במערכה שלישית לכיבוש עזה, ולאחר שהעות'מאנים נסוגו, כבש אותה במהלך קרב עזה השלישי ב -7 בנובמבר 1917 ההגנה העות'מאנית התפוררה וב-9 בדצמבר 1917נכנס אלנבי לירושלים.

במקביל לאירועים אלה, ב-1916, פרץ המרד הערבי בחצי האי ערב. נוצר קשר בין הבריטים, אויביהם של הטורקים, ובין השריף חוסיין בן עלי, בן המשפחה ההאשמית, שהיה שליט מחוז חג'אז ושומר המקומות הקדושים במכה ובמדינה. הכוחות המורדים פעלו בראשות שני בניו של חוסיין בן עלי, עבדאללה ופייסל. קצין הקישור בין המורדים לבין הבריטים היה לורנס איש ערב, ולזכותו נזקפו ריתוק הכוחות העות'מאנים לעיר מדינה ולמסילת הברזל החג'אזית. ב -6 ביולי 1917 הוביל לורנס את הערבים לכיבוש עקבה, ולאחר מכן אף סייע במספר הזדמנויות לאלנבי בארץ ישראל, עבר הירדן וסוריה בעיקר בדרך של התקפות פגע וברח.

קולונל תומאס אדוארד לורנס  1888 – 1935), הידוע גם בכינוי לורנס איש ערב, היה ארכאולוג, דיפלומט, סופר ואיש צבא בריטי, אשר קנה את עיקר תהילתו בעקבות התפקידים אותם מילא במסגרת המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה וובמרד הערבי. פועלו במלחמה, יכולתו להיטמע בחברה הערבית על אף היותו בריטי וכן כישרונו להעלות את חוויותיו על הכתב הקנו לו את התואר "לורנס איש ערב".

כדאי לצפות בסרט : לורנס איש ערב

כדא לקרוא את הספר: שבעת עמודי החכמה שכתב לורנס

חשיבותו של המרד הערבי בהנהגתו של השריף חוסיין שנויה במחלוקת. המרד לא סחף את ההמון הערבי אלא רק את בני השבטים הבדואים של חג'אז שהיו נאמנים לשריף. בני השבטים האלה עסקו בעיקר בלוחמה זעירה ותקיפת שיירות, דבר שחייב את ממלכה העות'מאנית לרתק כוחות גדולים סביב חצי אי ערב. אף על-פי שכוחות ערבים בהנהגתו של השריף חוסיין השתתפו במספר קרבות גדולים נגד הטורקים, בכללם הקרב על עקבה, תרומתם למאמץ המלחמתי בזירה המזרח תיכונית הייתה זניחה ביחס למאמץ הבריטי. אל כוחותיו של פייסל צורפו גם יחידות בריטיות וביניהן היו אפילו 37 יהודים מבגדד שבמהלך המלחמה ביקשו לעבור לגדודים העבריים אך סורבו.

עם תום מלחמת העולם הראשונה וכינון שלטון המנדט הבריטי על עיראק וארץ ישראל והצרפתי על סוריה ולבנון, גאתה תחושת המרירות בקרב העמים הערביים. בני חוסיין בן עלי מונו למלכי הממלכה הערבית של סוריה, עבר הירדן ועיראק כגמול על עזרתו לבריטים במלחמה. על הממלכה הערבית של סוריה השתלטה במהרה צרפת והמלך הממונה, וכפיצוי מינו הבריטים את פייסל בן חוסיין למלך עיראק. ב-1921 הוציאה בריטניה, שקיבלה מנדט על שני עברי הירדן, את רובו הגדול של עבר הירדן המזרחי מתחום ארץ-ישראל (פלשתינה) במסגרת הספר הלבן הראשון, וייסדה בו את אמירות עבר הירדן בראשות עבדאללה הראשון ותחת שלטון בריטי, שהפכה מאוחר יותר לממלכת ירדן.

גבולותיה של המדינה החדשה, עיראק, שורטטו בווועידת פריז בשנת 1919. שותפה מרכזית למהלך זה הייתה גרטרוד בל, ששכנעה את וינסטון צ'קצ'יל למנות את פייסל הראשון מלך סוריה המודח, ללמלך הראשון של עיראק. על אף שעיראק זכתה לעצמאות מהממלכה המאוחדת, עד ל-1932 הבריטים שמרו על זכותם להעביר כוחות צבאיים דרך עיראק.

גרטרוד בל ‏1926-1868 ארכאולוגית בריטית שהיה לה חלק מרכזי ביצירת מדינת עיראק. במהלך חייה היא הייתה בין המובילים של המרד הערבי במלחמת העולם הראשונה לצד לורנס איש ערב. בסיום המלחמה שרטטה בל את גבולות המדט הבירטי על מסופוטמיה כדי שיכללו את שלוש ה"וולאיות" שהפכו להיות עיראק.  עד מותה בשנת 1926 היא הייתה האישה החשובה ביותר בשירות הציבורי באימפריה הבריטית.

כדאי לצפות בסרט מלכת המדבר המתאר את חייה של גרטרוד בל.

לאחר כיבוש ירושלים התייצבה החזית לאורך קו שתי העוג'ות, קו הדמיוני הנמתח בין העוג'א המזרחית (ואדי עוג'א מצפון ליריחו) לבין העוג'א המערבית (נחך הירקון). רק ב-19 בספטמבר 1918 נפרץ הקו ובחסות תרגיל הטעייה התקדמו כוחותיו של אלנבי צפונה דרך מגידו לעמק יזרעאל, עפולה ובית שאן. בתוך כמה ימי לחימה בקרב שנודע לימים כקרב מגידו, הבקיעו הבריטים את דרכם דרך קווי ההגנה של הצבא העות'מאני בסיוע חיל האוויר הבריטי ששיתק את קווי התקשורת והפציץ שיירות טורקיות נסוגות. הצבא העות'מאני חדל לתפקד ככוח צבאי לוחם והתפזר לכל עבר. כוחות אוסטרלים נכנסו לדמשק  ללא התנגדות ב- 30 בספטמבר 1918 ולמחרת נכנע הצבא הטורקי באופן רשמי. בכך באו אל סופן 400 שנות שלטון עות'מאני בלבנט.

אנז"ק 

ANZAC – Australian and New Zealand Army Corps  בראשי תיבות, היה כוח צבאי של חיילים אוסטרלים וניו זילנדיים שלחמו שלחמו במלחמת העולם הראשונה לצד מדינות ההסכמה נגד מעצמות המרכז בגליפולי, במזרח התיכון ובחזית המערבית. הם השתתפו בכיבוש ארץ ישראל מידי האימפריה העות'מאנית. האוגדה לחמה במצרים, בסיני ובארץ ישראל.

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, נחתם בשנת 1920הסכם סייקס-פיקו  במסגרתו הוקמה מדינת לבנון הגדולה בשליטה ישירה של צרפת.

הסכם סַייקְס–פּיקוֹ – הסכם מדיני סודי שנחתם ב ב-16 במאי 1916 בשיאה של מלחמת העולם הראשונה  בין צרפת לממלכה המאוחדת בהסכמתה של האימפריה הרוסית, שהייתה הצלע השלישית להסכמה המשולשת.. ההסכם נערך על ידי נציגי שתי הממשלות: מארק סייקס, נציג משרד החוץ הבריטי, ושארל פרנסואה זורז' פיקו, נציג משרד החוץ הצרפתי. מטרתו הייתה לקבוע את אזורי השליטה של שתי המעצמות בשטחי נאימפריה העות'מאנית לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה. ההסכם אושר והורחב בוועידת סן רמו ב-1920, בה חולקה האימפריה העות'מאנית לשעבר בין המעצמות האירופאיות שניצחו במלחמת העולם הראשונה, אך כלל שינויים ובהם, בלחץ בריטניה, אישור הצהרת בלפור. בסופו של דבר, ההסכם מעולם לא יצא אל הפועל. בריטניה לא כיבדה את ההסכם ובפועל החלוקה נקבעה על ידי חבר הלאומים בשיטת המנדטים, שהעניקה לשתי המעצמות שליטה בפועל, אם כי לא באופן רשמי, כפיקדון לכאורה שהופקד בידיהן.

התבוסה של מעצמות המרכז הביאה להתפרקות האימפריה העות'מאנית, לביטול הסולטנות והחליפות העות'מאניים ולהקמת הרפובליקה הטורקית. קשה לקבוע מהו המועד המדויק בו חדלה האימפריה העות'מאנית להתקיים, במהלך השנים 1920–1922, כיוון שמקובל שמלחמת העצמאות של טורקיה החלה במאי 1919. במקביל לכיבוש בירתה וחלוקת כל שטחה של האימפריה, החל תהליך מקביל של התעוררות לאומית במרכז אסיה הקטנה, ובד בבד עם פיזור הפרלמנט העות'מאני האחרון, נוסדה, בהנהגתו של מוסטפא כאמל אתאתורכ, האספה הלאומית הגדולה של טורקיה ב-23 באפריל 1920. האספה הפכה אחר כך לפרלמנט של טורקיה. בתוך שלוש שנים הדפו הטורקים את הכוחות הזרים מאסיה הקטנה ומתראקיה ומוסד הסולטנות בוטל ב-1 בנובמבר 1922. הסולטאן האחרון, מהמט השישי, יצא לגלות ב- 17 בנובמבר 1922. וזמן קצר לאחר מכן בוטל גם מוסד הח'ליפות. למעלה מ-600 שנות עצמאות עות'מאנית שהחלה בשנת  1299 באו לסיומן בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

היהודים באימפריה העות'מאנית

במקומות שאותם כבשה האימפריה העות'מאנית (כגון קונסטנטינופול), היו קהילות יהודים רבות, שנקראו בפי העות'מאנים רומניוטים (האימפריה הביזנטית נקראה בפיהם רום, ולכן היהודים נקראו בפיהם רומניוטים). לאחר כיבושה של קונסטנטינופול, החליט הסולטאן דאז ליישב אותה מחדש, והוא העביר לשם אלפי יהודים (בעיקר ממרכז יוון ומקדוניה.

מלבדם, גם מגורשים יהודים רבים (בעיקר מצרפת, פורטוגל וספרד) התיישבו באימפריה העות'מאנית במאות  ה- 15-14.  לאחר גירוש צרפת (הגירוש בשנת 1394 היה הגירוש השישי במספר של יהודים בצרפת החל מהמאה ה-12. הצו לא נאכף מיידית. ניתנה ליהודים שהות למכור את נכסיהם ולפרוע את חובותיהם. כמו כן אלו הנוצרים שלוו מאת היהודים, חויבו לפרוע את חובותיהם. במשך החורף של 1395 יצאו היהודים מגבול צרפת, כשהם מלווים בדרכם על ידי שומרים עד הגבול, לאחר גירוש ספרד (1492) וגירוש פורטוגל  (1496), נודע לסולטאן באיזיט השני על גירושם של יהודים אלו, והוא רצה לשכן אותם בממלכתו. המגורשים התיישבו כמעט בכל ערי האימפריה העות'מאנית, ובייחוד התפרסמו קהילות היהודים של הערים איסטנבול, סלוניקי, אדריאנופול (אדירנה), סופיה ואיזמיר.

באימפריה העות'מאנית היו גם קהילות של יהודים שאינם ממוצא ספרדי, כלומר אינם מצאצאי היהודים שישבו בספרד. היהודים מצפון אפריקה כונו היהודים המוגרבים או היהודים המערביים (מגרב פירושו מערב, וזהו הכינוי בערבית לצפון אפריקה להבדיל מארצות המזרח). קהילה של יהודים ממוצא צפון אפריקאי הייתה קיימת גם בארץ ישראל, והייתה נפרדת מהקהילה הספרדית. לעומת היהודים המוגרבים, היהודים במצרים, בסוריה ובארץ ישראל כונו מוסתערבים, וזאת משום שדמו באורחות חייהם לשכניהם הערבים. יהודים אלו לא היו מצאצאי מגורשי ספרד אלא ישבו תמיד בארצות המזרח.

פרנסותיהם של היהודים באימפריה העות'מאנית היו מגוונות מאוד. היו יהודים רבים שעבדו באספקת מזון ונשק, ואף סיפקו דברים אלו לצבא העות'מאני. אחרים עבדו בתעשיית העורות והבגדים. כאמור, המגורשים הביאו איתם פיתוחים חדשים לאימפריה העות'מאנית. יהודים רבים עסקו במלאכות הקשורות בים, כגון פועלי נמל וסבלים. קהילת סלוניקי התפרסמה יותר מכל שאר הקהילות בפעילותה הימית. משום שהיו אלה יהודים ששלטו בעיקר בנמלים, הנמלים היו סגורים בשבת, חג ומועד. הסולטאן עודד את היהודים גם לעסוק במסחר, וזאת משום שרצה לפגוע בעליונות הכלכלית של מדינות אירופה. היהודים הורשו לנוע באופן חופשי, להתיישב בכל מקום באימפריה ולרכוש נדל"ן. מלבד זאת, היהודים הוכרו גם כעדה דתית (אם כי לא הורשו בדרך כלל להבליט את דתם ברבים), ונהנו מאוטונומיה בתחומי הדת, המשפט והחברה. היו יהודים רבים שהגיעו לעמדות מפתח באימפריה העות'מאנית, כגון רבי יוסף המון ובנו רבי משה המון, שניהם היו רופאי החצר של הסולטאנים שבתקופתם. גם דון יוסף נשיא, חתנה של דונה גרציה, הגיע למעלת דוכס ואף לשלטון בכמה איים בים האגאי.

בימיו של הסולטאן מהמט השני, היה לבוש היהודים – כובע אדום, מעיל עליון מכותנה, ונעליים שחורות. לאחר מכן, בתקופתו של הסולטאן מורט השלישי נאסר על היהודים ללבוש בגדי משי, לנשים נאסר לענוד תכשיטים יקרים, ולגברים נאסר ללכת עם כובעים "מטופשים". הגזירות הללו חלו על כל היהודים באימפריה העות'מאנית, מלבד יהודי הפרנקוס (יהודים אירופאים מאיטליה ומדינות נוספות במערב אירופה) שהם נתינים יהודים המקורבים למלכות. הסולטאן מורט הרביעי החמיר עם היהודים יותר מכל שאר הסולטאנים שהיו באימפריה העות'מאנית. מצב זה של היהודים, הביא להגירה משמעותית למחוזות הספר של האימפריה, לערים בפנים המדינה ואל מחוץ גבולות האימפריה. דלדול הקהילות נמשיך במאה ה-18 וגם בתחילת המאה ה-19. עלילות, מיסים ומעשי שוד היו מנת חלקם היומי של היהודים באימפריה העות'מאנית באותו הזמן.

מהעשור הרביעי של המאה ה-19, חלו שינויים משמעותיים מאוד בחייהם ובמעמדם הפוליטי של היהודים. היהודים ביקשו מינוי אחד שיהיה שווה במעמדו לפטריארכים היווני והארמני, והזוכה במינוי זה, שאושר על ידי הסולטאן מהמוט השני בשנת  1836הוא רבי אברהם הלוי שנתמנה לחכם באשי. הוא היה אחראי לגביית מס הגולגולת, וגם על הענשת יהודים. החכם באשי היה התואר שניתן לרב הראשי של קהילה יהודית ברחבי האימפריה העות'מאנית. ה"חכם באשי" של קושטא (איסטנבול) הוכר בצו מלכותי כרב הראשי של כלל היהודים באימפריה העות'מאנית. הוא נחשב למייצג היהודים בפני השלטון ובאמצעותו העביר השלטון את דרישותיו לכל הקהילות היהודיות ברחבי האימפריה.

במחצית השנייה של המאה ה-19 פרצו כ-40 עלילות דם ברחבי האימפריה העות'מאנית. בתחילת המאה ה-19 היו קהילות נוצריות גדולות מאד במזרח התיכון, והן היו המקור להאשמות ברצח פולחני שהפכו תכופות יותר במחצית הראשונה של המאה. היהודים הואשמו ברצח לצורך קיום פולחן דם עתיק בחלב ב-1810, בבירות ב-1824, באנטיוכיה ב-1826, בחמה ב-1829, בטריפולי ב-1834 ובירושלים ב-1838. באף אחד מהמקרים הללו לא הרשיעו השלטונות העות'מאנים את הנאשמים. עלילת הדם בדמשק הייתה עלילת דם  שהתחוללה בדמשק בשנת 1840 וחוללה זעזוע גדול בקרב יהדות העולם. בעקבות היעלמותם של נזיר נוצרי ומשרתו המוסלמי הואשמו דמויות מפתח בקהילה היהודית בדמשק בחטיפתם וברציחתם לצורך שימוש בדמם לאפיית מצות. בחקירה אכזרית שנוהלה על ידי מושל סוריה ולובתה על ידי הקונסול הצרפתי מצאו את מותם מספר חשודים. העלילה הופסקה הודות להתערבותם של אישי ציבור יהודיים ומדינאים מן המערב. השלטונות הטורקיים הגנו על היהודים, בעיקר משום התערבותו של משה מונטיפיורי.

סר משה חיים מונטיפיורי (1784איטליה – 1885 אנגליה), היה נדבן  ושתדלן יהודי מאנגליה, שהקדיש את חייו לסיוע ליהודים בארצות שונות. ידוע גם בתואר "השר משה מונטיפיורי. שר במשמעותו העברית המקורית – כתואר כבוד לאיש ציבור נכבד ורם מעלה, וכן כתרגום תץןאר האצולה שהוענק לו על ידי המלכה ויקטוריה בשנת 1846.

בסוף המאה ה-19 נטשה רוב האוכלוסייה היהודית שבאימפריה העות'מאנית את קהילותיה היהודיות, ונשאר מספר מצומצם של יהודים, בעיקר בערי המסחר הגדולות. סבורים שבימיה האחרונים של האימפריה היו בה 375,000 יהודים (כולל בשטחי ארץ ישראל).

 

המשך יבוא

 

נעזרתי בויקיפדיה ובאתרים מהאינטרנט