שודדי הקריביים

חמישה עשר איש על ארון המת
יו הו הו הו , ובקבוק מלא רום
יין ושיכר שתו שם כל העת
יו הו הו הו, ובקבוק מלא רום

שיר זה לקוח מספרו של לואיס סטיבנסון, "אי המטמון". סטיבנסון קיבל את השראתו משודדי האיים הקריביים כשכתב את הספר. כל מי שקרא ספר זה בנערותו, בוודאי זוכר היטב את שירם של השודדים השיכורים. היום, לאור ה-comeback של שודדי האיים הקריביים, החלטנו להיזכר בימים הטובים ההם.

הים הקריבי
הים הקריבי מצוי דרומית למפרץ מקסיקו בסמיכות לאוקיינוס האטלנטי. הוא תחום בידי ונצואלה, קולומביה ופנמה בדרום. קוסטה ריקה, ניקרגואה, הונדורס, גוואטמלה, בליז, וחבל יוקטן במקסיקו ממערב. מצפון על ידי קובה, האיטי והרפובליקה הדומיניקנית, ג'מייקה ופורטו ריקו. גודלו של הים הקריבי – 2.7 מיליון קילומטר רבוע. הנקודה העמוקה בו – תהום קיימן, מצויה בין קובה לג'מייקה, 7.5 ק"מ מתחת לגובה פני הים.
בשם "קריביים" נקראים הים הקריבי והאיים שבו, כגון קובה, היספיניולה (האי שמכיל את האיטי ואת הרפובליקה הדומיניקנית), פורטו ריקו, ג'מייקה, איי בהמה, טרינידד וטובגו ועוד איים קטנים רבים נוספים. איים אלו ידועים כאיי הודו המערבית או האיים הקריביים.
מקור שמו של הים הקריבי הוא באינדיאנים בני שבט הקריב, שהשתכנו בו. האירופאים שהגיעו לאזור ראו אותם כלוחמניים ואפילו כקניבליים (מילה שהוכנסה לשימוש בעקבות כינוי אחר של בני הקריב, קניבה). הים הקריבי היה ידוע לשמצה בזכות הפעילות הערה של שודדי ים במאות ה-16, ה-17 וה-18, אלה כונו שודדי הים הקריביים.

האיים הקריביים

האיים הקריביים (באנגלית: Caribbean) או איי הודו המערבית הם קבוצת איים הנמצאים או גובלים בים הקריבי. האיים ממוקמים דרומית ומזרחית למקסיקו וצפונית ומערבית לונצואלה. ישנם לפחות 7000 איים, שוניות ושרטונים באזור המקובצים ב-25 שטחים הכוללים מדינות ריבוניות, מחוזות מרוחקים של מדינות זרות, ואיים נתמכים.
איי הים הקריבי נחלקים לשלוש קבוצות עיקריות: האנטילים הקטנים, האנטילים הגדולים ואיי בהאמה. איי בהאמה הם קבוצת איים קטנים השוכנת מדרום מזרח לפלורידה. דרומית ודרומית-מזרחית להם שוכנת קבוצת האנטילים הגדולים, הכוללת ארבעה איים גדולים יחסית: קובה, היספניולה, ג'מייקה ופורטו ריקו, וכן את איי קיימן, קבוצת איים קטנים מערבית לקובה. האנטילים הקטנים הם שרשרת איים קטנים בצורת קשת, המשתרעת מפורטו ריקו ועד חופי ונצואלה. נוסף לקבוצות עיקריות אלה, ישנם בים הקריבי מספר איים קטנים נוספים, הסמוכים לחופי אמריקה המרכזית.
השם איי הודו המערבית (באנגלית: West Indies) מקורו במחשבה של כריסטופר קולומבוס שהוא הגיע לאיי הודו (באותם ימים הכינוי לכל דרום ומזרח אסיה), כאשר למעשה הוא הגיע ליבשת אמריקה, או ליתר דיוק לאיים הקריביים כפי שהם נקראים כיום.

רקע היסטורי
ספרד שלטה באזור הקריבי בתקופה זו, וזאת מתוקף הצו האפיפיורי של אלכסנדר השישי וברית טורדסיאס. חלקים נרחבים מצפון אמריקה ודרומה היו שייכים גם הם לספרד, ושליטה זו הקנתה לה עושר אדיר בזהב, כסף וסחורות אחרות, שנשדדו ברובן מהאינדיאנים המקומיים. המסע מאמריקה לספרד ארך בין שישה לשמונה שבועות, ועצירה באיים הקריביים הייתה הכרחית לשם התארגנות, הצטיידות, ו/או אחסון סחורות בערי אוצר עד להמשך שינוען. ביבשה, שחררו אנשי השיירות בקר וצאן, על מנת להקל את המשך מסעם, ואלו שגשגו והתרבו באיים. עד מהרה הפכו האיים למוקד משיכה להרפתקנים קשוחים מאנגליה, צרפת והולנד, חלקם משולי החברה ובהם גם אסירים לשעבר. אלו התרכזו בעיקר באי היספניולה, עליו שוכנת הרפובליקה הדומיניקנית כיום. עיסוקם היה חיתוך הבשר, ביתורו לרצועות, וייבושו בטכניקה אינדיאנית. את הרצועות המעושנות מכרו לשיירות המצטיידות לקראת מסען, לכן זכו לשם "בוקנירים", כלומר מייבשי בשר. מילה זו משמשת היום בשפות אירופאיות אחדות כשמם של שודדי ים. לעתים, השתלטו על ספינות ושדדו את תכולתן. הספרדים, שהוטרדו מריבוי האנגלים והצרפתים בשטחי שליטתם החלו לחסל את הבקר והצאן, אך, באופן אירוני, יצרו בכך בעיית תעסוקה לבוקנירים, אשר נדחקו כתוצאה מכך לעיסוק בשוד ימי.
האנגלים נהנו מהאפשרות להטריד את הספרדים מבלי להיחשב אחראים. עם הזמן, החלו גם הם להתעניין באזור הקריבי, ובשנת 1654 נערך צי גדול של 18 ספינות קרב, 20 תובלתיות ו-3,000 חיילים בנמל פורטסמות לקראת יציאה להתקפה על האי היספניולה.
בין היוצאים לקרב היה הנרי מורגן, לימים אחד מגדולי שודדי הים, שזכה לכינוי "חרבה של אנגליה". מורגן היה מקורב מאוד לחצר המלוכה ואחיין הגנרל תומאס מורגן והאדמירל המלכותי אדוארד מורגן. הכוח הגיע לקריבים, אך בשל סערה נאלץ לנחות בסנטו דומינגו, 40 קילומטר מהיספניולה, שם נחשף והוכה על ידי הספרדים שציפו לבואו. אנשי הכוח לא רצו לחזור בבושת פנים לאנגליה, ועל כן כבשו את ג'מייקה חסרת הערך עבור הספרדים.

תקופתו של הנרי מורגן
הבירה, פורט רויאל (טרטוגה), הפכה למרכז "הספנים הפרטיים", (כינוי שודדי הים שנוצר כדי לתת להם לגיטימציה). ב- 1662 קיבל הנרי מורגן פיקוד על אנייתו, וכן רישיון מאת מושל ג'מייקה מודיפורד לתקוף אוניות ספרדיות, כולל אזרחיות, בתוקף מצב המלחמה בין המדינות. עד מהרה נפרץ לחלוטין הפיקוח על השודדים מה שהוביל אפילו לתקיפה של אוניות צרפתיות והולנדיות.
בינואר 1668 מינה מודיפורד את מורגן לאדמירל שודדי הים, מפקדו של כוח של בן 15 ספינות ו- 500 איש. ההשתתפות בכל פשיטה הייתה התנדבותית, ומשתתפיה חלקו באוצרות. מורגן החליט לתקוף את פורטבלו, עיר האוצר השלישית בגודלה בקריבים. העיר הייתה מבוצרת מאוד ונחשבה לבלתי ניתנת לכיבוש. אנשיו הגיעו מהיבשה לאחר צעדה בת שלושה ימים, שחטו את מגני העיר המופתעים וכבשו את שלושת מבצריה בזה אחר זה. כתמורה לאי-שרפת העיר קיבלו 100,000 פיסות כסף.
ב-1670 תקף צי שודדים של 36 אוניות ו-2,000 אנשי צוות את העיר פנמה, השנייה בגודלה בקריבים. גם זאת לאחר צעדה רגלית של 9 ימים. מרבית אוצר העיר סולק מבעוד מועד על ידי המגינים הספרדים על האנייה גליאון לה סנטיסמה טרנידד.
ב-1672 זומן הנרי מורגן אל המלך שמאס במעשים השודדים הברבריים שהמיטו קלון על אנגליה. בשיחתם, שכנע מורגן את המלך בחשיבות פעולותיו לאנגליה. הוא זכה לתואר אבירות, ונתמנה לסגן מושל ג'מייקה. מורגן מת בגיל 53 ב-1688.

הפיראטים
שורשי המילה פיראט נעוצים בשפה האנגלית הסמי סכסונית של המאה ה-13 ופירושה סוג של ספינה.(piraat). יותר מאוחר, בסביבות המאה ה-17, המילה פיראט קיבלה את משמעותה המוכרת – שודד ים. אנשים אלו, שבזזו ספינות אחרות או פשטו על חופים, חיו בסביבה קשוחה, מסוכנת, ובתקופות ובמקומות מסויימים מאורגנת. הבוקנירים של ההיספניולה (איי הים הקריבי בעיקר דומיניק והאיטי) יצרו קהילות על טהרת הפיראטיות וציים יכלו להתמודד אפילו מול הארמדות החזקות של מדינות אירופה. בשלב מסויים, נחשבו פיראטים כחלק מהצי של מדינה שכן המדינות השכילו לנצל את הכח הימי הזה לטובתן.
מהמאה ה-16 ועד המאה ה-18 לערך הופיעו הקורסרים. אלו היו ימאים, ששדדו רק ספינות סוחר השייכות למדינות אויב. ימאים אלה זכו לגיבוי מצד בתי המלוכה של ארצם והייתה להם ביד תעודה, המסמיכה אותם לעסוק בשוד ימי. שודדי ים אלו נקראו בוקנירים (מהמילה הקאריבית "בוקאן" שמשמעותה אסכלה לייבוש בשר). הם היו בני לאומים שונים שהתאגדו לשם שוד הספינות הספרדיות, שהעבירו את העושר שנגזל בדרום ומרכז אמריקה לספרד. האיטלקים קראו לבוקנירים בשם קורסארים. אחד הבסיסים הנודעים של שודדי הים הקריבים היה באי התוכים, מקום ששימש כדגם עבור הספר אי המטמון.
אין ספק כי תקופת הפריחה של תופעת הפיראטיות נמצאת אין שם בין סוף המאה ה- 17 לתחילת-אמצע המאה ה 18 והיא תוצאה של התחרות בין מדינות אירופה על משאבי העולם החדש (אמריקה) והספינות הגדולות שהיו יכולות לשוטט במים עמוקים.

גילוי העולם החדש ותופעת הפריווטיר (privateer)
גילוי אמריקה על ידי קולומבוס וההתעוררות של האימפריה הספרדית מילאו את נתיבי הסחר האטלנטי בספינות שעשו דרכן בין נמלי אמריקה ואירופה. אותן ספינות נשענו על זרם הגולף המעגלי (דרומי יותר לשטים מערבה וצפוני יותר לשטים מזרחה) שמילא את מפרשי ספינות עץ ברוח, קיצר את זמן המסע ויצר נתיבים ברורים וצרים יחסית דרכן עברו הספינות. כשראו מדינות אירופה שכוחה של ספרד עולה תודות לכמויות הזהב ושאר חמרי הגלם שנשאו ה- galleons, וקופת האוצר שלה תופחת, החלה תחרות על השליטה בימים עד כדי מצב שמדינות מסויימות עודדו שודדי ים "לעבוד" אצלן. שודדי ים כאלו, שפעלו מטעם מדינה מסויימת, נקראו פריווטירים והם נשאו מסמך מסויים letter of marque , שהגן עליהן מהצי של אותה מדינה(לרוב אנגליה). תופעת הפריווטירים שגשגה בעיקר מטעם אנגליה נגד ספרד ודוגמא לפריוואטיר מפורסם הוא "הפיראט הג'נטלמן", סיר פרנסיס דרייק שבשנת 1572 צוייד ב-2 ספינות ו 73 מלחים וקיבל מהמלכה אליזבת' את האישור לעסוק בפריווטיריות. דרייק פשט על שיירות ספרדיות שנעו באוקינוס האטלנטי והביא כסף רב למלכה ובשנת 1577 הוא מונה על ידה לעמוד בראש משלחת להקפת העולם.

הבוקנירים, תושבי הקריביים
עם החלשות האימפריה הספרדית, ניצול המושבות, ועליית כוחן של צרפת, הולנד ובעיקר אנגליה, הפכו נתיבי השייט לעמוסים ביותר בספינות סוחר שנעו בין העולם החדש והישן ובבטנן סחורות מכל סוג- זהב, תבלינים,פנינים,עבדים וכו'. עם הזמן החלו להיווצר בים הקריבי ובמפרץ מקסיקו קהילות של יורדי ים מחוספסים שהיו מורכבות בעיקר מעבדים, מורדים והרפתקנים רודפי בצע וכן פריווטירים. הים הקריבי הפך לכור היתוך של פורעי חוק אלו. אלפי עבדים ממטעי הסוכר בקריבים, מגורשים איריים, פושעים סקוטים, לצד נדכאים אחרים יצרו את מושבות הפיראטים שהילכו אימים על אניות הסוחר האירופאיות. ב 1655 ברבדוס תוארה כ "ערימת זבל אליה שפכה אנגליה את כל הפסולת". אנשים אלו, שפעלו מההיספניולה, נקראו בוקנירים. כאשר כוחה של אנגליה עלה, ואחיזתה בצפון אמריקה התחזקה, הפיכת נתיבי השייט לבטוחים הייתה משימה ראשונה במעלה עבורה. כעת היא לא יכלה עוד לתמוך בפריוואטירים חופשיים שנעו בים הפתוח והיוו מטרד לאניות הסוחר וכך החלה התנופה האנגלית למיגור השוד הימי והפריוואטיריות. חוקים נגד הפיראטיות חוקקו בלונדון ואנגליה דרשה מרבים מהם, שפעלו מטעמה, להפסיק את פעילותם.

תור הזהב של הפיראטים 1650 – 1725
לאור האתגר שהציבה אנגליה היו מי שהפסיקו את פעילותם אולם רבים "הרימו את הדגל האדום"(ג'ולי רוג'ר) והפכו לפיראטים- פריווטירים עצמאיים שראו גם באניות מדינתן קרבן לשוד. קהילות הבוקאנירים היו כר פורה לצמיחת תופעת השוד הימי ואיים רבים העמידו נמלי יציאה ופריקה של אניות פיראטים. רבות מהפשיטות הסתיימו בפורט רויאל שבג'מייקה(טורטוגה), שם בזבזו הפיראטים את השלל על נשים, שתייה והימורים. עיר זאת הפכה ל boom town שכן היא הציעה לאנשים הנכונים את הדברים הנכונים בזמן הנכון. בשנת 1655 כבשה אנגליה את טורטוגה מהספרדים , שינתה את שמה לג'מייקה, ואכלסה את האי בפושעים מסוכנים. מקהילה זו נוצרו בוקנירים מהסוג הגרוע ביותר שיש ומשם פעל הפיראט המפורסם ביותר שיצא לקהילת הבוקנירים – הנרי מורגן (קפטן מורגן, "נסיך הפיראטים", "מלך כל הפיראטים") אשר עמד בראש צי פיראטים של 1500 איש כאשר כבש את פנמה. בתקופה זו הפיראטים לא חיו בלבד על השוד הימי ויצאו לפשיטות יבשתיות עד כדי מאות קילומטרים מהחוף הם שלטו על מכרות ועל ערים שלמות ולימים מורגן עצמו הפך למלך הבלתי מוכתר של ג'מייקה וכל הפיראטים. רצוי לציין שמורגן עצמו היה זה שסיים את תור הזהב של הפיראטים בקריבים כאשר ביצע את פקודות המלך צ'ארלס השני (חיסול הפיראטיות) ביעילות וכאשר מת מורגן, ב-1688, כמעט ולא נשארו בוקאנירים באזור.

אדווארד טיץ' – שחור הזקן

אין ספק כי טיץ' הוא הדוגמא לכל מה שאנחנו חושבים על הפיראטים לצד לונג ג'ון סילבר או קפטן הוק. כמותם, גם הוא היה ידוע לשמצה וטיפח תדמית של רוצח חסר רחמים. אך בניגוד אליהם, הוא היה אמיתי . טיץ' נחשב לאחד הפיראטים הכי מסוכנים ונבזיים שאי פעם ידע הים. מקום ושנת הולדתו של טיץ' לוטים בערפל ויש להניח כי התגורר באנגליה לפני שפנה לים. כינויו, "שחור הזקן", ניתן לו בזכות זקן העבות השחור שכיסה כמעט את כל פניו, וכדי להפחיד את אויביו הוא היה דוחף בתוכו עלי קנביס ואבק שריפה ומדליק אותם במהלך קרב – דבר שהיה משווה לו מראה של שד. טיץ', שהיה גדל גוף, נהג להסתובב כאשר לחגורתו 2 חרבות, צרור סכינים ו 2 אקדחים. הוא הטיל מורא אפילו על אנשיו אשר היו בטוחים לעיתים כי הוא השטן בהתגלמותו. שמו של טיץ' היה מכניע ספינות ללא קרב, ולרוב, הוא היה בוזז רק רכוש, נשק ורום. אם היו כאלה שהתנגדו לו, הוא היה הורג את כולם או נוטש אותם במקום מבודד לגווע במוות איטי.
שחור הזקן החל את הקריירה אי שם בשנת 1713 על ספינה ג'מייקנית תחת חסותו של בנג'מין הורניגולד. לאחר 3 שנים סיפק לו הורניגולד צוות קטן וספינה ולאחר שנה הם שייטו תחת ברית משותפת, זורעים אימה בים. ב-1717 תפסו השניים אנייה צרפתית בעלת 26 תותחים, הקונקורד. הורניגולד ניצל את החנינה הכללית שהעניק הכתר האנגלי זה מכבר ופרש. טיץ' קיבל את הספינה והפכה לספינת הדגל שלו, העמיס עליה 40 תותחים ושינה את שמה ל"נקמתה של המלכה אן". עד ל-1718 היו לטיץ' 4 ספינות ו-300 פיראטים תחתיו. שחור הזקן נחשב לאחד הפיראטים המוצלחים (אם ניתן לומר זאת כך) שהיו, ובעת מותו בנובמבר 1718, לאחר קריירה קצרה יחסית, הוא הספיק להכניע למעלה מ-40 ספינות והרג כמה מאות אנשים. הקרב האחרון בחייו היה קשה, ובעת מותו היו לטיץ' חמישה פצעי אקדח ומעל ל-20 חתכי חרב. לאחר מותו, ראשו נתלה על תורן ספינת המשמר שלכדה אותו למען יראו ויראו. למרות שהוא פעל במשך שנים מעטות, שמו הדהד עוד הרבה לאחר לכתו.

הפיראטים נרדפים
בשבעה בספטמבר 1701 פרצה "מלחמת המלכה אן" בין צרפת וספרד מזה, לאנגליה והולנד מזה. בעקבות מלחמה קשה זו, נחתם באחד עשר באפריל 1713 "הסכם אוטרכט". במסגרתו הותר לכל מדינה לסחור בקריביים. הספנות פרחה, והפיראטיות נאסרה והוקעה. יחד עם זאת איבדו 40,000 חיילים, בהם גם ספנים פרטיים, את תעסוקתם ומשכורתם. רבים מהם התיישבו בג'מייקה והפכו במהרה לפיראטים.
ב-24 ביולי 1715 יצא צי של 11 ספינות אוצר ספרדיות מהוואנה שבקובה לעבר ספרד ונקלע לסערה. הצי התרסק על חופי פלורידה ואוצרו שקע בחלקו בים וחלקו על החוף. הספרדים הצליחו לאסוף ולשלות את מרבית האוצר, וחלקו אוחסן בבקתה על החוף ונשמר בידי 60 חיילים. השמועה הגיעה לפורט רויאל, וכוח של 300 שודדי ים בראשות הנרי ג'נינגס פשט על החוף, הניס את השומרים וזכה בשלל עצום. כששבו לג'מייקה נאסרה עליהם הכניסה, על אף שניסו לשחד את המושל כבעבר. לפיכך הפליגו וקבעו את מושבם באיים ניו פרובידנס ונסאו מקבוצת איי הבהאמה. אלו הפכו למושבות פיראטים, שחיו חיי תענוגות ועושר. מושבות הפירטים משכו אליהן מתיישבים חדשים, ביניהם גם שודד הים הנודע שחור הזקן.

שודדות ים בקריביים
אן בוני הייתה בת עשירים, בתו של בעל מטעים מצ'ארלסטאון, דרום קרולינה. אישה נשואה שחיפשה הרפתקאות ומצאה אותן בניו-פרובידנס, מושבת השודדים. ב- 1718 הגיעה לשם והכירה את השודד הידוע ג'והן רקהאם, שנודע בכינוי ג'והן "הבד" רקהאם, על שום בגדיו הצבעוניים והמבריקים וגנדרנותו הרבה. היא התאהבה בו. מושל ג'מייקה הבריטי איים לעצור אותה ולהלקותה אם לא תחזור לבעלה, וכדי להימנע מכך הצטרפה לרקהאם כשודדת ים. ב- 1719 פשטו רקהאם ובוני על ספינה הולנדית, אנשיה נכנעו, וכנהוג, הוצע להם להצטרף לצוות אוניית השודדים. בין היתר הצטרף לצוות מרק ריד, שהצטיין כלוחם נועז וימאי מעולה. עד מהרה נרקמו יחסי קרבה בינו לבין אן בוני, מה שעורר את חמתו של ג'והן רקהאם. בעימות שפרץ ביניהם התגלתה אמת מדהימה: מרק ריד הוא בעצם אישה, מרי ריד! מאז ילדותה הייתה לבושה כבן, שירתה על ספינות מלחים כנער שרת, ומאוחר יותר כמלח. ב-22 באוקטובר 1722 עגנה ספינת הנשים של אן בוני ומרי ריד בנמל "דריי הרבור" בג'מייקה. הגברים השתכרו לחלוטין ורק הנשים נשארו פיכחות. ספינת שיטור בריטית בפיקוד קפטן ברנט גילתה אותם, ומשסירבו להיכנע, ירתה עליהם ופגעה במוט המפרש המרכזי. צוות השודדים של הספינה המושבתת נעצר והובא למשפט בספאניש טאון, ג'מייקה. הגברים נידונו לתליה, אך הנשים טענו שהן בהיריון ואין להעניש את עובריהן. הטענה התקבלה והן הועברו לתא כלא עד שיילדו. מרי ריד מתה בשעת הלידה, בעוד אן בוני נעלמה לחלוטין מהרישומים, ואינה מופיעה עוד בשום מסמך רשמי. מעריכים כי אביה העשיר ובעל ההשפעה חילץ אותה ודאג למחוק את עברה המפוקפק.

סוף עידן שודדי הקריביים
במקביל לאן בוני פעל בקריביים שודד הים ברתולומיאו רוברטס, הוא רוברטס השחור, מגדולי שודדי הים בקאריביים, ששדד בימי חייו כ- 400 ספינות. רוברטס נהרג מפגיעת פגז ב-1722. מותו סימל את תחילת סוף עידן שודדי הים, לפחות בקריביים. מתום חתימת הסכם אוטרכט ב-1713, שסימן את סוף עידן הלגיטימיות של שודדי הים, החל מצוד אחריהם על ידי ציי צרפת, אנגליה, ספרד והולנד. מעצמות הים למדו להלחם ביעילות בשודדים, והכחידו אותם. מדי שנה הובאו לדין וניתלו מאות שודדי ים, עד שתוך כמה עשרות שנים נעלמה התופעה כליל. כיום קיימת בעיית שוד ים רק במקומות נידחים אליהם מתקשות רשויות החוק להגיע. בעיית שודדי הים בימים עברו דמתה לבעיית הטרור של ימינו, ונוהגים להזכיר אותה בנשימה אחת עם המלחמה בטרור כאות לכך שניתן להשיג הצלחה בינלאומית נגד בעיה עולמית.

הרעים מציתים את הדמיון
שודדי הים הקריביים הם שודדי ים שפעלו במאה ה-17 ובמאה ה-18 בים הקריבי, במרכז אמריקה, בקרבת איי הבהאמה והאיטי. שודדים אלו נודעו באכזריותם הרבה, שנבעה לעתים מהצורך לפרוק עול ומרצון לנקום בחברה, כמו גם מרדיפת בצע שאינה יודעת שובע. הפיראטים שדדו אלפי ספינות, פשטו על עשרות ערים וקיפחו חיי רבבות.
עלילות שודדי ים אלו הציתו את דמיונם של סופרים ותסריטאים. עשרות סרטים נעשו בהוליווד לכל תקופותיה, החל מתקופת הסרט האילם, על עלילותיהם של שודדי הים. אולפני וולט דיסני הפיקו שלושה סרטים בסדרת שודדי הקאריביים, ובפארקי השעשועים של החברה יש מתקן שעשועים המבוסס על עלילותיהם.