שבחי דרום קוריאה, שבחי סיאול

אגדה קוריאנית מספרת איך נוצר העם הקוריאני:

דב ונמר פנו לאל וביקשו ממנו להפוך ולהיות אנושיים. הוא הסכים למלא את מבוקשם ורק התנה איתם שני תנאים, שרק אם יקויימו – יוכלו השניים להיות אנושיים. התנאי האחד היה לא להיחשף לאור ול/שמש 300 ימים. התנאי השני היה לא לאכול בשר ולאכול רק מזון מן הצומח. השניים נכנסו למערה עמוקה ואפלה כדי לא להיחשף לשמש ולאור והתחילו לקיים גם את התנאי השני. עברו ימים, והמר לא החזיק מעמד. הוא פרש ויצא החוצה, ונשאר נמר. הדב הנחוש החזיק מעמד ובתום התקופה הפך להיות אישה יפהפייה. כשראה האל כך, שלח אליו אחד מבניו, והבן נשא אותה לאישה. הם העמידו צאצאים – וזהו העם הקוריאני.

 

צפון קוריאה נשקפת מרחוק

מלחמת קוריאה התרחשה בין השנים 1953-1950 בין שני חלקיה של קוריאה: צפון קוריאה, שנתמכה בידי סין ובמידה פחותה גם על ידי ברית המועצות, ודרום קוריאה, שנתמכה בידי האומות המאוחדות בהנהגת ארצות הברית.

היה זה העימות המזויין הראשון בין המעצמות במסגרת המלחמה הקרה. המלחמה גבתה את חייהם של 2.500.000 בני אדם בקירוב, מרביתם אזרחים. הפסקת האש בתום המלחמה הותירה את חצי האי הקוריאני מחולק בין שתי מדינות, שהגבול ביניהן הוא קו הרוחב 38. עד היום אין שלום בין שתי המדינות, צפון קוריאה ודרום קוריאה, והן מתנהלות ביניהן על פי הסכם הפסקת אש.

מזה כששים שנה מתנהלות שתי המדינות בשתי דרכים שונות לחלוטין. במהלך ששים שנה הגיעה דרום קוריאה להישגים מפליגים. התייר המערבי אינו יכול שלא להתרשם מהרמה הטכנולוגית, הכלכלית הפוליטית והחברתי שהגיעה אליה דרום קוריאה בתפסה את מקומה במשפחת מדינות המערב.

סיאול היא עיר מרשימה ביותר מכל בחינה. אינני מכירה הרבה ערים מערביות גדולות היכולות להתחרות איתה. למשל: סיאול מחוברת לנמל התעופה אינצ'ון, שדורג בתור נמל התעופה הטוב בעולם במשך שבע שנים ברציפות (2005-2012). למשל: הרכבת התחתית של סיאול היא רשת הרכבת התחתית הגדולה בעולם לפי אורך, ובעלת הקו המעגלי הגדול בעולם, נחשבת לרכבת התחתית הטובה בעולם, והיא הרכבת היחידה בעולם עם דלתות אוטומטיות בלבד. כשנכנסים לעולם שמתחת לאדמה בסיאול אי אפשר שלא להשתומם למראה היעילות, המרחב, הניקיון, הסדר והעיקר: הרציפים המוגנים בעזרת דלתות זכוכית הנפתחות אך ורק כשהרכבת מגיעה לתחנה ועומדת מול הנוסעים. בסיאול נמצא חברות הייטק, אלקטרוניקה ורכב מהגדולות בעולם. כל חברה מתנאה בגורד שחקים משלה.  ליד כל גורד שחקים כזה מציבה החברה פסל המייצג אותה. מודרני לחלוטין.

משוטטות ברחובות הרושם הוא עצום. הרחובות רחבים, מרווחים, נקיים, מצוחצחים, מבריקים, וזאת למרות שקשה למצוא פח אשפה לרפואה. רוב העיר בנוייה גורדי שחקים, וכך למעשה גם ערים אחרות בדרום קוריאה. עם זאת, הקוריאנים מיטיבים לשמר את מסורותיהם. רוב הקוריאנים הם חסרי דת, יש בקוריאה מיעוט בודהיסטי, מיעוט נוצרי לפלגים שונים, מיעוט שמאני, אבל הרוב פשוט חסרי דת. אפשר למצוא בעיר מקדשים וכנסיות, אבל יחסית לערים אחרות מתרבויות אחרות במזרח הרחוק – מעט מאוד. לעומת זאת הם משמרים בהערצה את ארמונות שושלת ג'וסאון, ובעיקר את ארמונותיו של המלך הנערץ עליהם סג'ונג. יש חמישה ארמונות כאלה בסיאול, והקוריאנים מרבים לפקוד אותם ולסייר בהם. לתורת קונפוציוס השפעה היסטורית רחבה על הלכי הרוח ודרכי החשיבה של הקוריאנים. עיקרי התורה הם כיבוד זכר האבות, הבעת כבוד לקשישים ולמורים, הבנה למצבו הרגשי של הזולת והימנעות מעימותים.

האוכלוסייה של קוריאה היא אחת האוכלוסיות היותר הומוגניות בעולם כולו מבחינת המגוון האתני ומבחינת השפה המדוברת. מרבית האוכלוסייה במדינה הם קוריאנים. המיעוט האתני המשמעותי שקיים במדינה הוא המיעוט הסיני. לאורך ההיסטוריה הקוריאנית הושפעו הקוריאנים הן מהתרבות הסינית והן מהתרבות היפנית, אך יצרו תרבות ייחודית משלהם המתאפיינת במאכלים משלהם, צורת כתב מיוחדת ומאפיינים נוספים.

מדהים לראות עד כמה חסרה סיאול את השווקים האופיניים למדינות אסייתיות אחרות. מעצם היותה עיר מודרנית מערבית באופיה התכנוני והאדריכלי, אין בה כמעט שווקים צפופים, ריחניים, צבעוניים ועסיסיים. כולה קניונים מודרניים, ממונעים, ממוחשבים, ממוזגים, ורוב המוצרים הנמכרים בה הם מותגים בינלאומיים. הקוריאנים מכורים ל"שופינג", לאביזרים ולטכנולוגיה. יש רק מדרחוב אחד בסיאול שאפשר לראות בו מזכרות ודוכנים מקומיים, והוא אינסדונג. (Insa Dong: דונג – שוק בקוריאנית). זהו  רובע עתיק של העיר סיאול, ששימש את בית המלוכה עוד משלהי המאה ה-14. כיום מדובר באיזור מקסים, רחובות מרוצפי אבן, גלריות, בוטיקים, בתי קפה וחנויות ענתיקות, וגם בו הצבעוניות והאותנטיות מעוצבים למשעי.

אבל  יש חיי לילה תוססים בסיאול, רחובות הומי אדם ודוכנים של אוכל רחוב.

אם פעם חשבתי שישראל היא מעצמת הייטק ומעצמת טלפונים ניידים חכמים, אני חוזרת בי – הקוריאנים עולים עלינו פי כמה וכמה. ברכבת התחתית אפשר לראות שורות שלמות של יושבי ספסלים, כל אחד סמרטפונו בידו, וכולם מחוברים באוזניות לאיזה שהוא עולם וירטואלי. אין עיניים מתבוננות בזולת, אין שיג ושיח, כל אחד סגור בסמרטפונו. לא רק היושבים, גם העומדים כולם, גם בשעות השיא והלחץ ברכבת התחתית, אין פוצה פה ומצפצף – כולם שקועים כל אחד בעולמו. אולי זאת הסיבה שבגללה נתקלתי בתופעה חריגה: אין קמים לזקנים. בעצם, אין כמעט זקנים. אני אישה מבוגרת מאוד בעלת שער שיבה בוהק למרחוק. בכל מקום בעולם שטיילתי בו, והייתי בהרבה מקומות, תמיד קמו לי מיד ופינו לי מקום ישיבה. לא כך בסיאול למרות תורת קונפוציוס. הסמרטפונים חזקים מקונפוציוס. הם פשוט לא רואים אותי. הם שקועים כל אחד בעולמו ולא מרימים עיניים.

אבל, אם מצליחים לפנות למישהו ברחוב, למרות היות כולם מחוברים לסמרטפון ולאוזניות ושקועים בהם, ומבקשים את עזרתו, בעיקר באיתור מקומות או כיוונים, מקבלים את כל העזרה שבעולם מעל ומעבר, עד כדי ליווי ותחושת אחריות של נותן העזרה כלפי מבקשה. הצרה היא כמובן, שרוב הקוריאנים אינם דוברי אנגלית והתקשורת השפתית איתם קשה. אבל גם אם הם לא מבינים מה אתה רוצה, הם ישתדלו מאוד לעזור לך. "איך מגיעים מכאן לארמון המלך?" אתה שואל. המעשה הראשון שעושה כל קוריאני מצוי ברחוב הוא להתייעץ בסמרטפון שלו. אם הוא לא מצליח למצוא שם את המידע הדרוש, הוא עוצר קוריאני אחר, שמתייעץ גם הוא בסמרטפון שלו…

בואו נדבר על אוכל. איזה אוכל? לדידי אי אפשר לאכול בקוריאה. המסעדות רבות, וכל אחת מציגה צילומים של המאכלים המצויים אצלה. אבל מה? הם אינם אכילים מבחינת חריפות. כשביקשתי "לא חריף" נעניתי בשמחה "לא חריף" – מבטיחים, והגישו לי מרקים ותבשילים שהלגימה הראשונה מהם הבעירה בפי אש גיהינום.

מאכל בסיסי בקוריאה שבלעדיו חייהם אינם חיים הוא הקימצ'י. הקימצ'י הוא מאכל מירקות כבושים ומותססים בתיבולים שונים. המתכון הזה שימש לשימור הערך התזונתי של ירקות בזמן החורף הקשה של קוריאה. בעונה, היו מכינים את הקימצ'י וסוגרים אותו בכדי חומר, שאותם היו טומנים באדמה. הקור היה משמר את הירקות הכבושים.  לרוב משתמשים בכרוב עם ירקות שונים ודגים מומלחים. עורכים את המרכיבים האלה בצורת שכבות, קושרים הכל לצרורות קטנים, שאותם מכניסים לכד עם מי מלח. אחרי כמה ימים הירקות כבושים – כמו כרוב חמוץ, בדיוק באותו אופן. מכניסים לשימור באדמה, ונותנים לעניין הזה להבשיל לאיטו בקור המקפיא. הקוריאנים המודרניים, וכל בית מכין לעצמו, קונים מקרר מיוחד להכנת קימצ'י. שומר נפשו ירחק מאכילת קימצ'י, למרות שלדברי הקוריאנים זה בריא מאוד. נחמד לדעת שכשעומדים להצטלם, במקום שאצלנו אומרים "צ'יז" כדי לחייך למצלמה – אצלם אומרים "קימצ'י".

אין ארוחה קוריאנית ללא אורז. האורז הקוריאני הוא דביק וקל לעיצוב, ומכינים ממנו מאכלים ושנים ורבים נוסף להיותו תוספת מקובלת לכל ארוחה. כל חלקת אדמה פנוייה, אם ליד העיר, אם בשולי העיר ובוודאי לצידי הדרכים – נזרעת אורז.

אם הזכרנו בריאות – אצל הקוריאנים כל ירק הוא בריא לאיבר מסויים בגוף. הם מספרים לנו על ירק מסויים או אפילו על מאכל שמכינים מירק או מדגים ומיד מוסיפים, "זה מאוד בריא לטחול", "זה מאוד בריא לכבד", ו"זה בריא לפוריות האישה" (או הגבר)… ואכן, אם להאמין לנושא הבריאות הזה – לא פגשתי קוריאנים שמנים. הם כולם רזים, לרוב נמוכים ונראה שהם באמת בריאים. ולא פלא – סוכר לא בא אל פיהם. בכל שוטטותי לא מצאתי כמעט דברי מתיקה, שלא לדבר על שוקולד שהוא בבחינת כמעט ולא ייראה. במסעדות לעולם לא יציעו לך קינוח. אין בנמצא סוכר על השולחנות לשותי התה או הקפה (כמו שאין בנמצא מזלגות אלא רק קיסמי אכילה). לנו המערביים, הצורכים כמויות אימתניות של סוכר ומתיקה, זוהי תופעה שקשה לחיות איתה אבל אולי כדאי ללמוד ממנה.

בריאים ורזים – אמרנו. עכשיו בואו נדבר על יופי. הנשים הקוריאניות יפות ועדינות. בשנים האחרונות התחיל להתפשט מנהג אופנתי בקרב הצעירים: הם לובשים את הבגדים הקוריאניים המסורתיים, ה"הנבוק". תלבושת זו משמשת את הקוריאנים לטקסים, לימי חג ולעיתים ניתן לראות אנשים הלבושים בבגדים אלה גם בסופי השבוע. כשמטיילים במדרחובים הצבעוניים אפשר יותר ויותר לראות שתי בנות לבושות בחצאית המסורתית ועליה חולצה קצרה מתרחבת הולכות בצוותא, או זוג צעיר לבוש בבגדים מסורתיים – מחזה משובב עין. הילדים הקוריאניים מקסימים, חמודים להפליא, ופשוט מתחשק לאמץ אחד כזה, מנהג די נפוץ אצל ידוענים מערביים חשוכי ילדים.

תענוג לטייל בדרום קוריאה. מומלץ לכל מי שרוצה להכיר תרבות, שעד כמה שהיא מערבית היום, היא בכל זאת שונה וייחודית. טועים אלה שמדברים על האסייתיים בנשימה אחת. הקוריאנים מאוד ייחודיים במנהגיהם, בשפתם, בהתנהגותם ובצורתם – הם לא סינים, הם לא יפנים, הם קוריאניים, ומאוד גאים בכך. ויש להם על מה.

 

קרדיטים:

צילומים – סיגל כהן ברקת

ערכים בויקיפדיה