קוריאה: הצפון נגד הדרום

 

 

קוֹרֵיאָה שוכנת בחצי אי בעל אותו השם בצפון מזרח אסיה ומחולקת מאז מלחמת העולם השנייה לשתי ישויות מדיניות נפרדות: צפונית ודרומית. עד שנת 1910 הייתה כולה מדינה אחת בעלת היסטוריה ותרבות עתיקת יומין, שגבלה בסין בצפון-מערב וברוסיה בצפון.

ב-1910 נכבשה קוריאה על ידי יפן וסופחה אליה. רק ב-1945, כשיפן נכנעה בסוף מלחמת העולם השנייה, השתחררה קוריאה מעול היפנים. הכיבוש של היפנים מוגדר על ידי היסטוריונים רבים בתור תקופה של הפרות בוטות וברוטליות של זכויות אדם בקוריאה. עד היום נושא זה עדיין פתוח ונידון בין ממשלות יפן וקוריאה. הרגש האנטי-יפני עדיין חזק בקוריאה, ובאסיה בכלל, כתוצאה מהכיבוש ומהאכזריות של היפנים.

קוריאה נחלקה לשני אזורי כיבוש ב-1945, בסוף מלחמת העולם השניה, כשהמפריד בין שני אזורי הכיבוש הוא קו הרוחב 38. חלוקה זו הייתה אמורה להיות זמנית, כאשר המטרה הייתה לאחד מחדש את קוריאה ולהשיבה לשלטון עצמי. אולם התקוות לקוריאה עצמאית ומאוחדת התפוגגו במהרה כשב-1948 קמו שתי ממשלות נפרדות בצפון ובדרום, עם מערכות פוליטיות, כלכליות וחברתיות נפרדות ומנוגדות זו לזו.

ביוני 1950 פרצה בין שתי הקוריאות מלחמה, המכונה מלחמת קוריאה. היא נמשכה שלוש שנים והסתיימה בהפקת אש ללא הכרעה, מצב הקיים עד היום: הרפובליקה של קוריאה (קוריאה הדרומית) והרפובליקה העממית הדמוקרטית של קוריאה )קוריאה הצפונית). בין שתי המדינות מפריד אזור מפורז.

קוריאה הדרומית קמה על השטח שנכבש ב-1945 על ידי כוחות ארצות הברית והפכה ב-1948 למדינה עצמאית שנטתה לכיוון העולם המערבי והמשטר בה, בהתחלה אוטוריטרי, התפתח עם השנים לדמוקרטיה ליברלית ואילו קוריאה הצפונית, קמה על השטח שנכבש ב-1945 על ידי ברית המועצות והפכה למדינה בעלת משטר קומוניסטי. למרות שמה הרשמי המלא, קוריאה הצפונית איננה דמוקרטית כדמוקרטיה ייצוגית אלא במשמעות המרקסיסטית-לניניסטית של המילה, שפירושה דמוקרטיה פופוליסטית חד-מפלגתית או "דמוקרטיה עממית", שם סגי נהור למשטר דיקטטורי שנקרא בעבר "דיקטטורה של הפרולטריון".

אוכלוסיית חצי האי הומוגנית מבחינה אתנית, ומורכבת מהעם הקוריאני.

 

געגועים וחששות

מלחמת קוריאה והחלוקה לשתי מדינות נפרדות, חלוקה מלאכותית לאורך קו הרוחב 38, גרמה לפירוד בין משפחות, לפירוד בתוך אוכלוסייה הומוגנית של אנשים אחים. התחושה היא תחושה עצומה של געגועים. אנשים שלא ראו כ-60 שנה את בני משפחותיהם שנותרו מן העבר השני של הגבול, עדיין מרגישים תחושה חזקה מאוד של החמצה וגעגועים. כשמדברים עם אנשים מדרום קוריאה (עם אנשים מצפון קוריאה אי אפשר לדבר), שומעים כיסופים עזים לאיחוד שתי המדינות לקוריאה אחת כפי שהיה בעבר.

רגשות לחוד ושכל ישר לחוד. ברור שהאיחוד כרגע הוא בלתי אפשרי, ואולי לא יהיה יותר אפשרי לעולם. שתי המדינות הלכו לכיוונים מנוגדים מידי. ואם מישהו ישקול בעתיד אפשרות של איחוד, ברור שהכלכלה הדרום קוריאנית המשגשגת, אחת הכלכלות המפותחות בעולם, לא תוכל לשאת על כתפיה את המצוקות הכלכליות של צפון קוריאה. שליטיה של צפון קוריאה העדיפו לחמש את מדינתם ולהעניק לה יכולת גרעינית, על פני רווחת תושביה. הדור הצעיר בדרום קוריאה אינו מעוניין באיחוד שתי הקוריאות, מכיוון שמדינתם היא מדינה מפותחת ומשגשגת כלכלית ואילו קוריאה הצפונית ענייה ונחשלת ולמרות שיש משפחות רבות שפוצלו בזמן המלחמה, הצעירים של היום מעדיפים להמשיך לחיות במדינה מצליחה ומתקדמת ולא לדאוג ולסבסד את השכנים העניים מצפון במידה ויהיה שלום ויפתחו הגבולות.

בין שתי הקוריאות מפריד אזור מפורז רוחבו 4 ק"מ ואורכו 248 ק"מ והוא נמצא במרחק של פחות משעת נסיעה צפונית לסיאול (רק 52 ק"מ). האזור מוקף בגדרות חשמליות, טנקים, המוני חיילים דרום קוריאנים (מהצד הדרומי) וחיילים צפון קוריאנים מצפון. משני צדי הגבול נמצאים גם כ- 37 אלף חיילים אמריקאים וקבוצה מכובדת של משקיפי או"ם.

יש מקום אחד בקוריאה, שבו המתגעגעים והנכספים יכולים לפרוק את משא געגועיהם. נקודת גבול זו, הנמצאת על גבול השטח המפורז הצר יחסית, בין שתי הקוריאות, נקראת DMZ, כלומר Demilitarized Zone – האזור הצבאי. במשך ששים שנה הפך המקום לנקודת עלייה לרגל של המשפחות המתגעגעות, אבל גם לאטרקציה תיירותית מפותחת היטב. זהו שטח נרחב הכולל בתוכו מספר נקודות עניין, בתוך אזור שהוא יפה וירוק לגדותיו של נהר אימג'ין.

אל נקודה מסויימת, הצופה על קוריאה הצפונית באו במשך עשרות שנים פליטים מצפון קוריאה ומשפחות קרועות, להתפלל, להתאבל ולקוות לאיחוד. את געגועיהם הנציחו בעזרת אנדרטה ומזבח תפילה, הקרוי Mangbaedan. סביב סביב, ובכל נקודה אפשרית, תלויים סרטים צבעוניים שעליהם רשומות תפילות לאיחוד ולשלום.

 

כאן צמח והתפתח פארק, הנקרא על שם הנהר – אימג'ינגאק, Imjingak. הפארק כולל פסלים ומונומנטים רבים הקשורים למלחמת קוריאה, מגדל תצפית, מסעדות, דוכנים ואפילו פארק שעשועים קטן.  הפארק הוקם במקור על מנת לשמש כמקלט למיליוני הפליטים שנותרו חסרי בית לאחר המלחמה. מהפארק צופים בגשר החירות Freedom Bridge המחבר למעשה את שתי הקוריאות ועליו אמורה היתה לנסוע הרכבת בין שתי המדינות.

הצצה לצפון קוריאה

לאורך כל הנסיעה אל נקודת הגבול אפשר לראות את סימוני הגבול, את האזור המפורז וביום בהיר אפשר לראות קצת את החיים של אנשי הגבול מהצד השני. אחד המקומות המושכים אליהם את תשומת לבם של המבקרים הוא מצפה דורה Dora-Observatory, הנמצא בדיוק בקו הרוחב 38. זו הנקודה הקרובה ביותר בטיול לקוריאה הצפונית. תוך כדי צפייה בשכנה מצפון תלמדו עוד מידע על מערכת היחסים המורכבת בין שתי הקוריאות ותלמדו שסמוך לגבול, בשטח צפון קוריאה, נבנה ע"י דרום קוריאה אזור תעשייה המעסיק עובדים מהצפון, להם משלמים כ- 100 דולר לחודש (כאשר בדרום מרוויחים 2000 בממוצע) וכך קונים מהם בזול את הסחורה שהם מייצרים.

במבנה גדול, המעוטר בהצהרות הקוראות לאיחוד ולפיוס, יש בקומות העליונות, בנקודות תצפית, טלסקופים המאפשרים לראות את הגבול, את גדרות התיל, את דגל הענק של צפון קוריאה המתנוסס מצידו האחד של הגבול ואת הדגל הדרום קוריאני הקטן יותר מהצד השני. אפשר לראות חיילים צפון קוריאנים, את בתי היישוב הסמוך לגבול, ואפילו את האנשים העובדים שם בשדות.

עין חדה, הנעזרת בדברי המדריכים (וצריך תמיד לזכור שהם דרומיים, ויש צורך לקחת את דבריהם בערבון מוגבל), יכולה לראות כמה הבדלים בולטים בין שתי המדינות, הבדלים הבאים לידי ביטוי באזור הגבול. האזור הדרומי מיער וירוק. האזור הצפוני חשוף. מדריכי הדרום טוענים שהצפוניים כרתו את היערות והשתמשו בעצים שלבם, אך לא דאגו לייעור מחדש. אפשר לראות אנשים עובדים בשדות האורז בצד הצפוני. מדריכי הדרום מספרים לנו שכל העבודה בשדות האורז בדרום היא ממוכנת. עיבוד השטחים, השתילה והקציר, הכל נעשה בצורה ממוכנת ואין יותר עבודת פרך בשדות. בצפון, לעומת זאת, ממשיכים בשיטות הקדומות ואין שכלולי מיכון. השלטונות מעדיפים להשקיה את היכולות הטכניות המפותחות בהתחמשות ולא ברווחת האזרחים.

תחנת רכבת רדומה

תחנת הרכבת דורסן Dorasan station היא תחנה חדישה ומצוחצחת, עם כל הציוד והאבזור, אשר עומדת שוממה וריקה ומחכה לימי שלום בין קוריאה הדרומית לצפונית. זו התחנה הצפונית ביותר בקוריאה הדרומית. קו הרכבת המתוכנן הוא לקוריאה הצפונית ומשם דרך סיביר ורוסיה לכל רחבי אירופה. התחנה נבנתה לאחר שבשנת 2000 ביקר הנשיא הקודם של קוריאה הדרומית Kim Dae-jung בקוריאה הצפונית וסיכם עם נשיאה דאז של קוריאה הצפונית Kim Jung-il על חידוש קו הרכבת Gyeongui Line שיחבר בין המדינות. הבנייה הסתיימה בפברואר 2002 ובנוכחות הנשיא האמריקאי בוש נערך טקס חגיגי לציון הרגע והנשיאים חתמו על חידוש קו הרכבת בין המדינות. רכבות מסע התחילו לנסוע בשנת 2007 אך בדצמבר 2008 החליטה ממשלת צפון קוריאה לסגור לחלוטין את מעבר הגבול עקב מתיחויות וסכסוכים עם ממשלת דרום קוריאה. מאז עומדת התחנה החדשה שופעת חזון השלום שוממה ורק תיירים מגיעים לראותה ולהתרשם מהמבנה המפואר וההשקעה. במקום משמרים את האשלייה: אפשר לקנות כרטיסים לרכבת, ולהיכנס לרציפים שאליהם אין אפשרות להיכנס ללא כרטיסים. צוות עובדים גדול משגיח על המקום והוא מצוחצח ומבריק כמו כל דבר בדרום קוריאה. אפילו השירותים כאן נראים ומפיקים ריח ניחוח כמו ארמון המלוכה. במקום יש דוכן המחתים למבקרים גלויות עם החותמת של הרכבת.

המנהרה השלישית

בשנות ה–50 של המאה הקודמת בנו חיילי קוריאה הצפונית מערכת של מנהרות ארוכות לאורך הגבול עם קוריאה הדרומית, שדרכן תיכננו לשלוח חטיבות שלמות לפלישה קרקעית. מאז שנות ה–70 גילו הדרום־קוריאנים כמה מנהרות התקפיות, שהיו מצוידות להפליא: מחוזקות בבטון, עם אספקת חשמל ותאורה, חללי שינה ומחסני נשק. הן נחצבו בגרניט ונצבעו בשחור כדי לשוות להן מראה של מכרות פחם למקרה שיתגלו.

אף שמנהרות חדשות לא התגלו בגבול שבין שתי הקוריאות מאז 1990, מנהרות הפלישה הצפון־קוריאניות נהפכו לפולקלור בקוריאה הדרומית ולתחביב של מאות חובבים המקדישים חלק ניכר מזמנם לחיפוש אחר מנהרות נוספות. גם צבא קוריאה הדרומית וגם צבא ארה״ב הביעו בשנים האחרונות חששות שקוריאה הצפונית חפרה אלפי מנהרות תת־קרקעיות נוספות. (באפריל 2013 טען שליט קוריאה הצפונית, קים ג׳ונג און, כי הוא יכול לשלוח 30 אלף חיילים לשכונה מדרום דרך מנהרות תקיפה שחפר לאורך הגבול, אך עד כה לא נמצאו מנהרות כאלה).

בשנת 74 התגלתה מנהרה באורך של 1000 מטרים ובעומק של עד 45 מטרים מתחת לפני הקרקע דרכה ניתן היה להעביר גדוד בתוך שעה. בשנת 1978 התגלתה מנהרה שדרכה כבר ניתן היה להעביר אלפי חיילים בתוך שעה. מנהרה חצובה בסלע בעומק של עד 73 מטרים. בשנת 1990 התגלתה מנהרה בעומק של עד 145 מטרים באורך של 1052 מטרים שדרכה ניתן להעביר כוחות מסיביים ביותר של אלפי חיילים בתוך שעה. מנהרות אלה נכרו לצורך הפתעה אסטרטגית – החדרת פתע מהירה של אלפי לוחמים אל תוך דרום קוריאה לצורך השתלטות על מטרות אזרחיות וצבאיות..
את המנהרות, לפחות אחת מהן, המנהרה השלישית The 3rd Infiltration Tunnel, הפכו לאטרקציה תיירותית.

המנהרה השלישית התגלתה באוקטובר 1978- גובהה 1.95 מטרים, רוחבה 2.1 מטרים ואורכה 1,635 מטרים. מנהרה זו הפכה לאתר תיירות פופולארי ביותר. סביבה נבנה מרכז מבקרים עם מוזיאון לתולדות מלחמת קוריאה והאזור המפורז הכולל גם סרט, דגם וכמובן גם חנות. האטרקציה העיקרית היא הליכה רגלית בקבוצה בתוך קטע מהמנהרה במעבה האדמה מצויידים בקסדות. זו הליכה לא קלה כי הדרך היא משופעת ברובה, חשוכה ויש ללכת כפופים רוב הזמן, אך זו חווייה עוצמתית שמומלץ לא להחמיץ. אבל בתור שכלול נוסף הקימו הדרומיים מסילת רכבת, ואין צורך יותר לצעוד לאורך כל המנהרה, פשוט נוסעים ברכבת. זה עוזר כמובן להתפתחות התיירות. הנסיעה אורכה והמנהרה נראית אינסופית. בנקודה מסוימת עוצרים ומשם ממשכים ללכת ברגל את הקטע האחרון. המנהרה מרשימה ביותר, וכשחושבים על המאמץ העצום שהושקע בה וביתר המנהרות שהתגלו, ובאלה שעדיין לא התגלו, אי אפשר שלא להרהר הרהורים נוגים על כוונות שלטון החמאס ברצועת עזה כלפי ישראל, על המאמץ וההשקעה שלהם במנהרות ועל הכוונה האסטרטגית העומדת מאחורי חפירת המנהרות. אפשר גם להרהר, בבחינת חזון אחרית הימים, בעתיד הרחוק, שבו נהפוך את המנהרות הללו לאתר תיירותי.

קרדיטים:

צילומים: סיגל כהן ברקת

ערכים בויקיפדיה

אילן תלמוד (באמצעות יפתח מעוז) facebook.com/…eftah/posts/702622966441727