לייפציג – עיר הירידים

בתהליך שהתחולל בין המאה ה-10 למאה ה-14 הפך המסחר לגורם מרכזי בהרגלי הצריכה היום-יומיים של תושבי אירופה. בתחילת ימי הביניים השתדלו של אחוזה ואדם ליצור לעצמם את רוב צורכיהם והמסחר היה מועט ודל. הסוחרים הביאו מוצרי מותרות לביתם של בעשירים, ולביתם של האיכרים רק מוצרים בסיסיים כמו מלח.

כאשר התחדש המסחר, חזרו הערים באירופה להתפתח ולצמוח. ערים חדשות התפתחו מערים רומיות עתיקות. ערים אחרות התפתחו סמוך לדרכים ראשיות, ונעשו כעבור זמן למרכזי מסחר ומלאכה. ערים נוספות התפתחו בקרבת מבצרים.

בקהילות הכפריות שצמחו סביב המנזרים עסקו התושבים גם במסחר וחקלאות, ועם הזמן גדלו הקהילות הכפריות ואף הפכו לערים.

בלב העיר, סמוך לכנסייה, הייתה כיכר השוק. בימי חג התכנסו בה סוחרי ובעלי מלאכה שמכרו חפצי קודש ונוי. פעם בשבוע התקיים יום שוק. איכרים הגיעו מן הכפרים למכור את עודפי היבול שלהם. בחלק מהשווקים הסתובבו פקידים שגבו מכס מעסקאות, ופקחים שפיקחו על הסחורה.

עם התפתחות המסחר החלו להתקיים ירידים בערים מרכזיות, ששכנו בקרבת דרכים ראשיות. לירידים הגיעו סוחרים ממקומות מרוחקים (ובהם גם סוחרים יהודים). היריד נמשך כ-6 שבועות ובמהלכו חתמו על הסכמים לקנייה ומכירה. ימי היריד היו כימי חג לתושבי הערים והכפיר הסמוכים לעיר שהיריד נערך בה. הם יכלו להשתעשע ולהתבדר בעזרת להטוטנים וליצנים.

פריחת המסחר התבטאה בפתיחת ערוצי מסחר שחצו את אירופה לאורכה ולרוחבה וכך קשרו בין חלקיה השונים, משק הכספים התפתח והערים שגשגו. תפקיד חשוב בהתפתחות המסחר של ימי הביניים הייתי התפתחות של ירידים אזוריים, שהחשובים בניהם נערכו באזור המפגש שבין הסחר הים תיכוני לסחר הצפוני, ומיקומם היה בפלנדריה (בלגיה של ימינו) ובשמפניה (אזור צרפת של ימינו). הירידים של שמפניה החלו למלא תפקיד בינלאומי בסוף המאה ה-12 וכדי להגן על הסוחרים קבעו השליטים זכויות מיוחדות על הסחורות ועל העסקאות. הירידים התקיימו פעם עד פעמיים בשנה ושימשו במה גם לסחר בקנה מידה גדול במוצרים וחומרי גלם וגם לפעולות הקשורות באשראי ובהחלפת מטבעות.

עם התפתחותו של המסחר הבינלאומי, הגיעו לאירופה סחורות מהמזרח. הסוחרים ארגנו ירידים ליד הערים והיו שיירות שעברו מעיר לעיר. הירידים התקיימו פעם או פעמיים בשנה ותרמו רבות לשימוש בכסף ולהתפתחות הבנקאות.

לייפציג Leipzig

היא העיר הגדולה ביותר במדינת סקסוניה שבמזרח גרמניה והעיר ה-13 בגודלה בגרמניה.

העיר החלה את דרכה כהתיישבות סלאבית במאה ה-12 והתפתחה במהירות למרכז סחר בזכות היותה ממוקמת בין נתיבי מסחר ראשיים. לייפציג צמחה מהר, והייתה לאחד ממרכזי הסחר הידועים בעולם. היריד המסחרי של העיר נחשב לוותיק ביותר בעולם. הקיסר מכסימיליאן ה-1 העניק ב-1497 לעיר מעמד של עיר הירידים הקיסרית. היא הפכה לעיר המסחר הגרמנית הגדולה ביותר בסביבות שנת 1700.

העיר הגיעה לגדולתה בזכות היותה מרכז מסחרי, ובזכות יכולתה לעודד את הירידים, שהיו חלק חשוב ביותר של כלכת אירופה בימי הביניים המאוחרים ובראשית העת החדשה.

לייפציג הייתה לאחד ממרכזי הכלכלה של מזרח גרמניה הקומוניסטית. בזכות היריד המסחרי השנתי שהתקיים בה, שימשה העיר נקודת מגע עיקרית בין הגוש הכלכלי של מזרח אירופה, קומקון (הקומקון הוא גוף שנוצר בתקופת המלחמה הקרה כתגובה לתכנית מרשל, וכלל את כל מדינות מזרח אירופה בגוש המזרחי, מלבד יוגוסלביה. הקומקון נוצר כדי לפתח את כלכלת מדינות הקומוניזם. אולם הוא לא היה מסוגל לעזור כלכלית למדינות מזרח אירופה ולכן דאג לשמור בעיקר על האינטרסים הכלכליים של ברית המועצות) לבין משקי המערב.

לייפציג של היום השכילה לשמר את תרבות הירידים והפכה את המקומות שהיו מרכזים מסחריים שוקקים לאתרי תיירות מרתקים.

אפשר לטייל במסלול המוביל במבנה יריד אחד לשני ולראות איך התפתחו הירידים למרכזים מתויירים.

* חצר הירידים (Messehof) המשתרעת מדרום לשוק המאכלים. אפשר למצוא בה פסאז'ים ובתי ירידים, שהקנו ללייפציג את המוניטין המסחריים שלה.

ב-1895 הונהגו בלייפציג ירידים, שהתקיימו פעמיים בשנה, באביב ובסתיו. חצרות המסחר המסורתיות שפעלו עד אז לא הספיקו למטרה זו, ובמקומן הוקמו בתי ירידים מדגמיים. למוסדות אלה הגיעו לקוחות מרחבי העולם והגישו את הזמנותיהם לאחר שסקרו את דוגמאות של סחורות. בבתי הירידים נבנו פסאז'ים – מעברים שיש בהם חנויות רבות. הריכוז הגדול והיפה ביותר של בתי ירידים ופסאז'ים כאלה נמצא בחצר הירידים. היפה ביותר הוא פסאז' מדלר.

*פסאז' מֶדְלֶר (Maedlerpassage) – זהו הפסאז' המפואר ביותר בעיר הירידים. פרסומו הרב ביותר בא לו ממרתף אוארבך Auerbachs Keller)). פסאז' מֶדְלֶר מחובר לשני פסאז'ים אחרים: פסאז' בית המלך  Königshauspassage) ) ופסאז' חצר הירידיםMessehofpassage) ).
את הרעיון של הקמת הפסאז' הגה אנטון מדלר. היזם תכנן פסאז' עוד ב-1895 לפי המודל של הגלריה ויטוריו עמנואלה במילאנו. פסאז' זה היה אמור לקום במקום אחר בלייפציג, אך פרנסי העיר סירבו לאשר זאת. למעשה, במרתף של הפסאז' היה אמור לפעול ראינוע, אך בקשת הרישיון נדחתה. הרוטונדה של הפסאז' הייתה אמורה להיות הרבה יותר מפוארת, אבל בסופו של דבר נבנתה רוטונדה צנועה – לא מחמת מחסור בכסף אלא בגלל שינוי בטעמו של הציבור. בעת השלמת הבנייה בפברואר 1913 חגגה העיר כולה. אבל בטקס פתיחת הפסאז' באוגוסט 1914 כמעט לא נכח איש, שכן פרצה אז מלחמת העולם ה-1.

אם אנחנו כבר בפזסאז' מדלור אסור לנו לפסוח על

*מרתף אַוּאֶרְבַּך (Auerbachs Keller)

מרתף היין נזכר לראשונה במסמך משנת 1438. הבעלים היה יועץ העיר לייפציג, רופא ורקטור של אוניברסיטת לייפציג, ד"ר היינריך סטרומר Heinrich Stromer, שנהגו לכנות אותו ד"א אוארבך, כי נולד בעיר אוארבך. הוא היה רופאו הפרטי של הנסיך הבוחר של סקסוניה, והאחרון נתנן לו את הרשיון להקים מרתף יין לאות הכרת תודה על שירותיו המעולים.

מרתף היין הזה זכר לפרסום עולמי בעיקר הודות לגתה. גתה נולד בפרנקפורט ומת בווַיימַר, אך בשנים 1765 עד 1768 למד גתה משפטים בלייפציג אשר בסקסוניה. לימודים אלה עמדו בסתירה גמורה להכשרתו וחינוכו עד אז ועוררו בו דחייה וסלידה. לימים תיאר את התיעוב שחש כלפי שינון ספרי חוקים ואת חיבתו לשיעורי השירה.

גתה הצעיר, בן אצולה הולל, נהג לזלול ולסבוא במסעדה זו בעת שלמד באוניברסיטת לייפציג. בימי שהותו בלייפציג עדיין סיפרו את האגדה על ד"ר יוהן גיאורג פאוסט, הקוסם, האלכימאי והאסטרולוג מתקופת הרנסנס משנת 1525, שיצא ממסעדת מרתף אוארבך רכוב על חבית. מרתף אוארבך בעיר והמעשייה המקומית על רכיבתו של פאוסט על חבית בירה הותירו עליו רושם חזק. כאשר כתב לימים את חלקו הראשון של מחזהו פאוסט, אימץ את מרתף אוארבך כמקום המציאותי היחידי במחזה, והעניק למסעדה פרסום עולמי. עד היום עומדות בכניסה למרתף שתי קבוצות של פסלים המתארים את הסצינה מתוך פאוסט.

המסעדה ההיסטורית מגישה תפריט סקסוני ויינות מהמרתף העתיק שלה. בבר "מפיסטו", הפועל מעל למסעדה שבמרתף אוארבך, נמכרה בתחילת שנות ה-80 ה"גרילטה" הראשונה של לייפציג. ה"גרילטה" הייתה לחמניה מחוממת שהכילה סטייק צלוי בקטשופ, ונועדה לשמש ה"תשובה" המזרח גרמנית להמבורגר של המערב.

*בית הכל בו העירוני (Staedtisches Kaufhaus) הוקם ב-1901 על המגרש שבו עמד בשנים 1894-1477  בית הטקסטיל (גוואנדהאוס) הראשון של לייפציג. בית הכל בו העירוני הוא מבנה הירידים הראשון בעולם. האתר נבנה בשיטת "המעגל הכפוי", דהיינו מתכונת המבטיחה שמי שנכנס לבניין יצטרך לעבור ליד כל מה שמוצג בו קודם שייצא ממנו, והוא שימש זרז רב עוצמה להצלחת הירידים של לייפציג. בית הכלבו העירוני נחרב במלחמת העולם ה-2. אחרי המלחמה, שיקם משטר הקומוניסטי את הבניין חלקית בלבד. רק לאחר האיחוד של גרמניה מחדש  שוקם בית הכלבו העירוני מחדש, תוך שימור צורתו החיצונית. לאחר הקמת מתחם הירידים החדש של לייפציג, הפך בית הכלבו העירוני לבניין משרדים על שטח של 13,000 מ"ר ועוד 7,000 מ"ר חנויות ומסעדות.

*בית הטקסטיל הראשון  (גֶווָאנְדְהָאוּס, Gewandhaus; תרגום מילולי: בית המלבושים), היה מבנה בעל שני אגפים שאחד מהם גבל בסמטת הטקסטיל, והאחר ברחוב האוניברסיטה. בית הטקסטיל תפקד כבית הגילדה של סוחרי הטקסטיל, ומכאן שמו. אך בו בזמן פעלה בקומת הקרקע של האגף שעמד ברחוב האוניברסיטה -הנשקייה העירונית. ב-1711 נפתחה הספרייה העירונית של לייפציג בקומות שמעל לנשקייה. 50 שנה לאחר מכן, הועברה הספרייה לאגף שבסמטת הטקסטיל. השטח שהתפנה הוסב, ביוזמת מועצת העירייה, לאולם הקונצרטים הראשון של לייפציג.

*פסאז' חצר שְפֶּק (Specks Hof Passage) זוהי דוגמה מובהקת לבתי הירידים והמסחר של לייפציג מראשית המאה ה-20. המעברים המפוארים בחצר שְפֶּק (שְפֶּקְס-הוֹף) אומרים הכל. חצר שפק היא פסאז' החנויות הוותיק ביותר של לייפציג מאז 1430 עמד במקום זה בניין גדול, ששימש בית מגורים, מבשלת בירה ומרתף יינות. ב-1815 רכש את המגרש הסוחר מקסימיליאן שפק משטרנבורג. עד 1908 נקרא הבניין שברחוב רייך 6  Reichstrasse))  על שמו: חצר שפק, ושימש לעסקים. ב-1908 מכרה המשפחה את המבנה לסוחר פאול שמוצלר ולאדריכל אמיל פרץ הנזל.

*המאזניים הישנים (Alte Waage) את מבנה המאזניים (אַלְטֶה וָאגֶה) הקים ב-1555, בקצה הצפוני של השוק, ראש העירייה דאז, האדריכל הִייֶרוֹנִימוּס לוֹטֶר, שנה קודם שבנה את בית העירייה הישן. המבנה שימש לשקילת סחורות שהחליפו ידיים בירידים, ולתמחורן, וכן לבדיקת המאזניים שהביאו עימם הסוחרים. בקומת הקרקע של המבנה פעלה לשכת המאזניים. במרתף שכן מאגר היינות של העירייה, ובקומה הראשונה דלפק היינות של ראשי העיר.

*חצר בַּרְתֶל (Barthelshof) – בפינה הצפון מזרחית של השוק, במקום שבו מתפצל רחוב היין (Hainstrasse) שוכן אחד מבתי הירידים הוותיקים של לייפציג. המקום קרוי חצר ברתל (בַּרְתֶלְסְהוֹף), והוא דוגמה טיפוסית למה שמכונה בלייפציג "חצר מעבר" (Durchhof). למעברים אלה נכנסו הכרכרות מהצד האחד, פרקו או העמיסו סחורות או נוסעים, ויצאו מהצד השני. חצר ברתל הוקמה ב-1523 בתור תחנת סחר של משפחת אילי ההון הגרמניים וֶלְזֶר (Welser). ב-1750 לערך שופצה על פי הזמנת הסוחר י. ג. בַּרְתֶל (Barthel), ומכאן שמה.

*מתחם הירידים החדש (Neues Messegelaende) – הרחק ממרכז העיר שוכן מתחם הירידים החדש של לייפציג, וצריך להגיע אליו בתחבורה ציבורית, או ברכב.

בשנת 1997 ציינה לייפציג את יום השנה ה-500 להחלטת הקיסר לתת לה זיכיון של עיר ירידים. בימי המלחמה הקרה, כאשר הייתה לייפציג בתחום מזרח גרמניה, הפכה העיר הנובר לבירת הירידים של מערב גרמניה. מאז האיחוד מחדש, לייפציג עושה מאמצים להחזיר עטרה ליושנה. במיוחד זוכים בה להצלחה יריד המכוניות Auto Mobil International, יריד המשחקים Games Convention, ויריד הספרים Leipziger Buchmesse.

 

קרדיטים:

ויקיפדיה

האתר לטייל בברלין ובגרמניה