גיברלטר – המושבה והמצר

מצר גיברלטר – תופעת טבע ייחודית ששבתה מאז ומתמיד את דמיונם של מספרי אגדות שחיפשו הסברים, שראו בדמיונם את הרקולס הגיבור ניצב, רגליו פשוקות, רגל אחת באירופה בחצי האי האיברי, רגל שנייה באפריקה, במגרב. בין רגליו הפשוקות נמצא השער אל האוקיינוס המפחיד והלא ידוע, גבול היכולת האנושית. לצוק הגדול הצופה על פני המצר העניקו את השם "עמודי הרקולס", ולא רבים העזו לעבור החוצה. גיברלטר הוא גם שמה של מובלעת בריטית קטנה הדחוקה בין ספרד ופורטוגל לבין הים, כשמרחוק משקיפה עליה מרוקו. המושבה מהווה חוויה תיירותית יוצאת דופן, כשהמטייל עוזב את ספרד הקתולית, לפני שהוא מגיע למרוקו המוסלמית, הוא עובר דרך מנהרת זמן קטנה בריטית בכל רמ"ח אבריה, כולל השפה, המנטאליות, הדגל וכל מה שאפשר להעלות על הדעת. חוויה מטלטלת.

המצר

מצר גיברלטר הוא מצר ים המפריד בין אירופה לאפריקה ומקשר בין האוקיינוס האטלנטי לבין הים התיכון. בצדו הצפוני (האירופי) שוכנות ספרד והמושבה הבריטית גיברלטר, ובצדו הדרומי (האפריקאי) – מרוקו והעיר סֶאוּטה (מובלעת בשליטה ספרדית בצפון מרוקו). בעת העתיקה נודעו הצוקים שבכניסה המזרחית למצר בשם עמודי הרקולס. צוק גיברלטר מרוחק מהחוף הצפון אפריקני 24 ק"מ, והוא חולש על הכניסה הצפון-מזרחית למצר גיברלטר. במצר מצויים מספר איים קטנים, כמו האי פרחיל, שהשליטה בו נמצאת במחלוקת בין ספרד ומרוקו.
כנתיב השיט היחיד המקשר בין האוקיינוס האטלנטי לים התיכון, היווה מצר גיברלטר נקודה בעלת חשיבות אסטרטגית גבוהה, ולמן התקופה הפניקית (כבר מהמאה העשירית לפנה"ס) הוכרה חשיבות השליטה במצר. רוחבו במקום הצר ביותר כ-14 ק"מ; אורכו כ-60 ק"מ ועומקו כ-350 מ' בלבד. במי המצר העליונים קיימת זרימת מים חזקה מכיוון האוקיאנוס האטלנטי, כתוצאה מהתאדות מוגברת של מי הים התיכון. ואילו במעמקים הזרימה חזקה יותר בכיוון ההפוך, עקב צפיפות גדולה יותר של מי הים התיכון.

מקור השם

מקור השם כנראה בערבית "ג'בל טארק", שפירושו: "ההר של טארק". טארק הוא המצביא המורי-מוסלמי שניצח בשנת 711, בקרב גואדאלטה Guadalete, את המלך הוויזיגותי רודריגו Rodrigo. יש הטוענים שיסוד השם גיברלטר אינו משמו של טארק אלא משיבוש השם גב'ל אטייר שפירושו הר הציפורים שחצי האי משופע בהם.
לאחר כיבוש מרוקו המשיך הצבא המוסלמי, שהעשיר את עצמו בבני השבטים הברברים שנספחו עליו לעבר חצי האי האיברי. לשם כך היה על הצבא המוסלמי לחצות את המצר, שהיוונים והרומים נהגו לכנותו "עמודי הרקולס". בשנת 711 חצה הצבא הערבי-ברברי-מורי את המצר בפיקודו של המצביא טארק אבן זיאד ונחת בטריפה המרוחקת 21 ק"מ מן הצוק החולש על המצר. הוא המשיך בראש כוח שמנה כ-7,000 לוחמים, השתלט על הצוק והעניק לו את שמו: ג'בל (הר) טארק, שלימים השתבש לגיברלטר. לפי הכרוניקאים המוסלמים היה טארק בן 16 בלבד כשכבש את ספרד. אחרי נצחונו בגיברלטר הוא שרף את הצי שהעביר את הצבא מחוף צפון אפריקה אל חצי האי האיברי ונאם בפני חייליו: "הים מאחוריכם והאויב לפניכם ולא נותרה לכם ברירה אלא להילחם".
על פי המסורת המוסלמית נכבש חצי האי האיברי בגלל מעשה אונס. המלך הויזיגותי רודריגו אנס את בת מושל סאוטה (Ceuta) שבחוף מרוקו. בנקמה על האונס שלח המפקד המוסלמי העליון על הצבא הערבי במגרב, מוסא בן נציר את טארק בן זיאד לכבוש את איבריה. יודעי דבר יכולים להצביע על מקום האונס עד היום. האונס התרחש ליד גשר סן מרטין בטולדו (קשה קצת להבין מה עשתה בתו של מושל סאוטה בטולדו, המרוחקת מהחוף מאות קילומטרים) עוברים את הגשר לרובע היהודי ושם יש מבנה קטן שנקרא בנו דה לה קווה (Bano de la Cava), שם, מספרים היודעים, התרחש האונס של פלורינדה שהביא את המוסלמים לאיבריה.

המושבה

גיברלטר היא טריטוריה של הממלכה המאוחדת, הנמצאת בדרום מערב אירופה והגובלת בחוף הים של ספרד. זהו מקום אסטרטגי במיצר גיברלטר המקשר את צפון האוקיינוס האטלנטי עם הים התיכון.
בריטניה השתלטה על גיברלטר בשנת 1704, אולם באופן רשמי נמסרה המושבה לידיה בשנת 1713 בעקבות הסכם אוטרכט (הולנד) והיא הוכרזה כחלק מהכתר הבריטי בשנת 1830. חשיבותו של המצר מבחינה אסטרטגית ומסחרית התעצמה מאז פתיחת תעלת סואץ (1869). במושבה גיברלטר ממשל עצמי בכל התחומים למעט הגנה וביטחון, ואולם בריטניה מספקת למושבה סיוע גם בפיתוח הכלכלי של המקום. בשל שטחה הקטן אין במושבה חקלאות והמשק המקומי מתבסס רובו ככולו על ענפי שירותים, תיירות, בנקאות, ספנות ומסחר.
עד היום קיים ויכוח בין ספרד לבריטניה אודות השליטה בגיברלטר ותושבי המושבה נדרשו מספר פעמים להכריע במשאלי עם בנושא זה. תושבי המושבה בחרו בשני משאלי עם בהמשך ההשתייכות לכתר הבריטי. המשאל הראשון נערך ב-1967 והשני ב-2004 (המשאל ב-2004 היה משאל פנימי ביוזמת ממשלת גיברלטר ונערך בניגוד לרצונה של ממשלת בריטניה).
ספרד מעלה טענה נוספת, כי בריטניה ויתרה למעשה על ריבונותה בגיברלטר, ונתנה עצמאות לתושביו תוך שהיא מסתפקת בקיום בסיס הצי שלה. לפי חוזה אוטרכט, אין בריטניה רשאית להעביר את גיברלטר לאחרים, ובכל מקרה בו היא תוותר על הריבונות, תחזור הריבונות לספרד. הספרדים טוענים, שתנאי זה התקיים. הבריטים משיבים, שמדובר באוטונומיה בלבד, וכי הצי והצבא הבריטי יגנו על גיברלטר.
אם תשאלו את תושבי גיברלטר, או את התיירים המבקרים בה – כולם מעדיפים שיישמר המצב הקיים ושגיברלטר תמשיך להיות שמורה בריטית מרעננת, בריטית אולי אפילו יותר מאנגליה של היום.

לטייל בגיברלטר

מומלץ לנסוע לרגלי הצוק עד הנקודה הדרומית ביותר, זו שהאנגלים כינו בשם נקודת אירופה (Europa Point). כאן, במקום שהבריטים סברו שהוא הדרומי ביותר באירופה, הם הקימו בשנת 1838 מגדלור שסימן לספינות השטות בים את דרכן והזהירן מפני התקרבות יתר לצוק. גם היום פועל המגדלור, ששופץ במהלך השנים פעמים אחדות. הנקודה הדרומית ביותר בספרד ובחצי האי האיברי בכלל נמצאת מדרום-מערב לגיברלטר. שם שוכנת העיר הספרדית טריפה (Trifa) הקרובה ביותר לחוף האפריקני, ומומלץ לבקר בה. מהמגדלור רואים את העיר אלחסירס שממערב למפרץ (גם בה כדאי לבקר), ומצפון מתנשא הצוק בכל הודו. לרגלי הצוק מסגד מרשים שהמינרט (צריח) שלו מיתמר לכיוון הצוק. המסגד נבנה בכספי תרומה של פאהד אלסעוד, מלך ערב הסעודית. חמישה מיליוני לירות סטרלינג הושקעו בבניית המסגד שנמשכה שנתיים והסתיימה בשנת 1997. גם כאן הביקור מומלץ. אפשר להמשיך ולבקר בכנסיית גבירתנו מאירופה (Nuestra Senora de Europa) הנמצאת לא רחוק מהמגדלור. בעבר, בעת הכיבוש הערבי, היה כאן מסגד, אך בשנת 1462 אחרי הכיבוש הספרדי, נבנתה על חורבותיו כנסייה קתולית בשם זה. יש בגיברלטר עוד אתרים אחדים שיש בהם עניין לתייר, וביניהם הגן הבוטני אלמדה (Almeda), התותח שמשקלו 100 טונות, המוזאון ומנהרות המצור ממלחמת העולם השנייה. אולם, אין ספק שהחלק המעניין בגיברלטר הוא שמורת הטבע של הצוק, שניתן להגיע אליה ברכב פרטי או ברכבל העולה לצוק מן העיר. בכניסה לשמורה נבנו שתי אנדרטות המייצגות את העולם העתיק ואת העולם החדש. בשתיהן נראית מפת העולם כשגיברלטר במרכזה, והיא נתמכת על ידי שני עמודי הרקולס. משער הכניסה לשמורה מובילה דרך מתפתלת למערת הנטיפים סנט מייקל (St. Michaels Cave). במערה בורות ונקיקים שלא נחקרו וכן נטיפים וזקיפים מרשימים. במערה נמצאו שרידים של האדם הקדמון ואף מוצגת כאן גולגולת של אדם פרהיסטורי. בקיץ מתקיימים קונצרטים באחד החדרים הפנימיים של המערה, והאקוסטיקה המרשימה הופכת האזנה לקונצרט כזה לחוויה מרגשת.

בראש הצוק נמצאת המערכת המרשימה של מנהרות המצור שנחצבו בסלע הגיר שממנו בנוי הצוק. הבריטים החלו בחציבת המנהרות בעקבות התקרבות הכוחות הספרדים לצוק, בזמן המצור הגדול של הספרדים והצרפתים בשנת 1782. יותר מ100- מטרים של מנהרות נחצבו ובתוכן הוצבו ארבעה תותחים. בשנת 1783 כבר השתרעו המנהרות לאורך 200 מטרים ונחצבו בהן גלריות למגורים, למחסנים, לבתי מלאכה, לנשק ולסוללות תותחים. חציבת המנהרות נמשכה באזורים נמוכים יותר והתגברה במהלך מלחמת העולם השנייה. היום חצובה בבטן הצוק מערכת מסועפת של מנהרות שאורכה הכולל כ50- קמ. חלק גדול מהן שימש כעיר תת-קרקעית במהלך המלחמה. מנהרות המצור העליונות נמצאות בשמורת הצוק, והביקור בהן מרשים ומרענן בימי הקיץ החמים בשל הרוח הקרירה הנושבת בהן. בגלריות השונות הוצבו דמויות המייצגות את הפעילות שהייתה בהן במצור הגדול שבסוף המאה ה18- וגם במלחמת העולם השנייה. הדמויות אמנם קיטשיות למדיי, אך באמצעותן ניתן לקבל מושג כלשהו על אודות הלבוש, המזון ואורח החיים של הנצורים. מחוץ למנהרות מוצבים כמה תותחים גדולים הפונים צפונה, כלפי ספרד, ומערבה כלפי העיר והנמל. בעבר הייתה להם חשיבות אסטרטגית רבה, אך כיום הם משמשים אתרי צילום לתיירים ואתרי תצפית למקוקי גיברלטר, שהם הגיבורים האמיתיים של הצוק.

הקופים

אי אפשר לסיים בלי להקדיש מילה לקופי גיברלטר המפורסמים. המפגש הבלתי אמצעי הזה עם קופים החיים בטבע הוא כל כך מהנה, שבסופו של דבר, למרות המיקום האסטרטגי וההיסטוריה המיוחדת, המקוקים גונבים את ההצגה. רובה של גיברלטר, מדינת הכתר הבריטית החולשת על המצר המחבר את הים התיכון בצדו המערבי לאוקיינוס האטלנטי, הוא צוק סלע שמתחתיו מערכת מערות תת-קרקעיות, חלקן טבעיות וחלקן מעשה ידי אדם. אגדה מקומית מספרת שהמערות עוברות מתחת לים ומגיעות עד ליבשת אפריקה וכך, על פי האגדה, הגיעו קופי המקוק לגיברלטר. האנגלים, שכבשו את המקום מידי הספרדים במאה ה-18, האמינו שכל עוד יחיו קופים בגיברלטר תתקיים האימפריה הבריטית ותמשיך למשול במקום, ולכן, כשבין הנפגעים הרבים בימי מלחמת העולם השנייה היו גם הקופים, הורה ראש ממשלת בריטניה דאז, ווינסטון צ"רציל, להביא מקוקים מהרי האטלס לגיברלטר. כיום יש כ-300 קופי מקוק בגיברלטר וחוויית המפגש הבלתי אמצעי אתם היא סיבה טובה להגיע לשם. קופים אלה, המצטיינים באינטליגנציה גבוהה, הסתגלו לחיים בקרבת האדם, והמבקרים מתרשמים מביטחונם העצמי המתפרש לעתים כחוצפה ואף כתוקפנות. במהלך השנים למדו המקוקים שקרוביהם ההולכים על שתיים או הנוסעים במכוניות מעוניינים במגע עמם, ואכן, רוב המבקרים בשמורה אינם חוששים מהמקוקים ומציעים להם בוטנים, בננות, לחם ושאר מעדנים. הקופים מתקרבים, לוקחים את המזון המוצע להם ולעתים אף מטפסים על קרוביהם הידידותיים. קופי גיברלטר מעדיפים לחטוף מיד התיירים אשכול בננות שלם או שקית של לחם פרוס, דבר העלול להתפרש כחוצפה, אך בעצם זו עדות לתבונתם ולכושר ההסתגלות שלהם לסביבה האנושית המתגמלת אותם בנדיבות. מסתבר שכושר הלמידה של הקופים מפותח ביותר. היום הם ממעטים לחפש בעצמם מזון בטבע ומעדיפים להמתין לתיירים. הם מכירים את הנקודות האסטרטגיות שבהן עוצרים כלי הרכב וממתינים לכיבוד. אם זה אינו מופיע במהרה מטפסים הקופים על המכוניות ומנסים לחדור לתוכן דרך החלונות. אז הם חוטפים שקיות עם מזון, כיכרות לחם או פירות ומתיישבים לאכול בנחת. הם מתיישבים בתנוחות מפתות על התותחים וליד שלטים, כמו מזמינים את התיירים לצלמם. ואכן, מעטים עומדים בפיתוי והמצלמות מתקתקות כאן ללא הרף. אנשים מאכילים את הקופים, רוצים ללטפם ולהצטלם עמם, והמקוקים משתפים פעולה ואינם פוגעים במיטיביהם.
התנהגותם של הקופים כה מרתקת עד שלא הצלחתי להתנתק מהם וביליתי בחברתם שעות ארוכות. הצלחתי לראות אימהות המיניקות את גוריהן, קופים בוגרים המסרקים זה את זה ומנקים האחד את פרוותו של האחר, זכרים בוגרים היושבים בפישוק ומבליטים את זכרותם ואת הסטטוס החברתי הגבוה שלהם, והתנהגויות רבות נוספות שבמקומות אחרים יש צורך בתצפיות של ימים אחדים כדי לראותן.