איש הפלדה מגורי

אני ילדה קטנה
שרה ורוקדת
אני לא מכירה את סטאלין
אבל אותו אוהבת

שיר ילדים ששרו ילדי הגן בתקופתו של סטאלין.

יוסיף ויסריונוביץ' סטאלין (18 בדצמבר 1878 – 5 במרץ 1953). שליט רודני אכזר, שהשתמש באמצעים כגון חיסולי מתנגדים ("טיהורים"), כליאת מיליוני אנשים במחנות של עבודת כפייה, קולקטיביזציה, שהביאה למותם של מיליונים, ופולחן אישיות, שהגיע למדרגת עבודת אלילים. הנהגתו הנחושה בזמן מלחמת העולם השנייה תרמה לעמידתה של רוסיה בפני הפלישה הגרמנית וניצחונה של ברית המועצות במלחמה זו הפך אותה לאחת משתי המעצמות המובילות בתקופת המלחמה הקרה. סטאלין הפך את ברית המועצות, בשיטות אכזריות של קולקטיביזציה כפויה ושלטון רודני, מהמדינות המפגרות באירופה למעצמה המתחרה על השלטון העולמי.

בשנות התשעים של המאה ה-19 היה סטאלין אחד המהפכנים היותר מוצלחים באזור והצליח להימנע ממאסרים רבים, תוך כדי הטעיית המשטרה החשאית (האוכרנה). באותה תקופה נהגו המהפכנים לאמץ שמות בדויים, ויוסיף בחר בשמו של גיבור ספרו של קזבגי "רוצח אב" – "קובה". השם ליווה אותו עד שנת 1913, בה שינה את השם הגרוזיני בעל הצליל הזר לשם רוסי, "סטאלין", שפירושו "איש הפלדה".

גורי, גיאורגיה (גרוזיה)

העיר גורי ידועה בעולם בזכות סטאלין, שנולד וגדל בה בשם יוסיפ ויסריונוביץ' ג'וגשווילי. אביו ויסריון היה סנדלר כושל ממשפחה, שהייתה ידועה בשורשיה המרדניים. אמו יקטרינה (קקה) גאלדזה נולדה למעמד הצמיתים והייתה עוזרת בית בבתי אחרים. אביו היה אלכוהוליסט שנהג להכות את יוסיף ואת אמו. פעם אחת הטיח האב את בנו על הרצפה וכתוצאה מהחבלה סבל יוסיף במשך מספר ימים. מצבו של האב השיכור התחיל להידרדר ואמו של יוסיף החלה להיאבק בו, עד אשר האב נאלץ לעזוב את הבית. המוזיאון של סטאלין הוקם באתר שעליו ניצב בית הולדתו. הבית הקטן והדל שמור היטב ומוקף מבנה דמוי מקדש. ביקור בבית הוא לא רק ביקור בביתו של סטאלין. זהו בית אופייני של משפחה גרוזינית ענייה, שאין לה כמעט כל נכסים. בעיקר מיטה, שולחן, כסאות ועוד כמה חפצים דלים.
האטרקציות העיקריות בעיר קשורות בסטאלין. אנשי העיר הזאת הם אולי האחרונים בעולם המשמרים את זכרו ומעריצים אותו. גורי היא מטרה מצויינת לטיול יום מטביליסי, וראוי לעשות את הטיול הזה, ולא רק לזכר סטאלין. גורי יושבת על נקודת מפגש בין נהר המתקבארי לנהר ליאחבי (Liakhvi) הנשפך אליו, והרחוב הראשי שלה נקרא, איך לא, סטאליניס גמזירי (שדרות סטאלין). גם הכיכר הראשית של העיר נקראת על שם הרודן, סטאליניס מואדני (כיכר סטאלין). גורי היא העיר בה נמצא הפסל האחרון של סטאלין בברית המועצות לשעבר, שעדיין עומד על תילו, ברחבת העיר, מול בניין העירייה. פסל נוסף ניצב מול המוזיאון שלו.

מוזיאון סטאלין בגורי

המוזיאון, שהוקם בשנת 1957, מתאים בעיקר למבוגרים שחיו בתקופתו או מעט אחריה. לצעירים ממש הביקור במוזיאון לא יעשה כלום, אלא אם כן הם מצויים היטב בהיסטוריה ובפוליטיקה של ברה"מ והעולם כולו בימי סטאלין ואחריו, כלומר המחצית הראשונה של המאה ה-20. למבוגרים חניכי השומר הצעיר שחיו את התקופה, זהו ביקור מרגש ונוסטלגי, ואילו לחניכי הימין זהו בעיקר ביקור מעורר זעם ועצבנות. המוזיאון מתעד את חייו של סטאלין מלידתו בגורי ועד מותו במוסקבה. כמובן שחייו של סטאלין הם תולדות ברית המועצות, והדברים מתועדים בעזרת צילומים, קטעי עיתונים ושאר אמצעים. הכיתובים הם רק בגיאורגית וברוסית, כך שהמבקר המערבי נזקק להדרכה, ומקבל אותה מפי דוברת רהוטה מאד, החולפת במהירות על פני האירועים השונים, ואם לא שואלים שאלות, מקבלים ממנה תמונה מאד מסויימת וחד-צדדית של סטאלין, בדיוק על פי רוח המוזיאון, ובעצם, גם אם שואלים שאלות מקבלים תשובות קצרות ומתחמקות.
החלק המעניין ביותר במוזיאון הוא מה שאין בו. המוזיאון מתעד את כל הפעילויות החיוביות של סטאלין, את היותו פעיל פוליטי, מקים איגודי פועלים ויוזם פעילות מחתרתית תחת שלטון הצאר עוד בגרוזיה, את חבירתו אל לנין ועבודתם המשותפת בכינון המהפכה, ואת גלותו בסיביר. בעיקר מודגשים חלקו במלחמת העולם השניה, שאין אפשרות לשלול אותו, וההישגים הטכנולוגיים והתרבותיים שהביא לברית המועצות, שגם אותם אין לשלול. מה שאין כלל במוזיאון זה הטרור, הרדיפות, האחריות למותם של עשרות מיליונים במחנות המאסר הידועים לשמצה, הטיהורים ההמוניים, וגם החיסולים האישיים שבמסגרתם רצח סטאלין את כל יריביו הפוליטיים. טרוצקי, יריבו הפוליטי העיקרי והמאיים הגדול על משטרו, שנרצח על ידי אנשי סטאלין במכסיקו, אינו נזכר כלל במוזיאון. חרושצ'וב, שהיה "ליצן החצר" של סטאלין, ירש אותו אחרי מותו, וגם חשף את פשעיו בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית, אינו נזכר כלל במוזיאון. להבדיל, גם בתו סווטלנה שערקה לארצות הברית, מופיעה רק בתמונה או שתיים בשנות ילדותה. יש לציין, עם זאת, שצוואת לנין, המכילה ביקורת חריפה על סטאלין, שהועלמה בשעתו ולא הובאה לידיעת הציבור, בין השאר משום שגם יריביו של סטאלין להנהגה, ובראשם קמנייב, זינובייב ולב טרוצקי זכו בה לקיתונות של ביקורת, מוצגת במוזיאון ומקבלת תשומת לב רבה ופירוט מפי המדריכה.
המדריכה נמצאת בשעת הביקור בין הפטיש והסדן. מצד אחד היא מציגה ומדקלמת טקסטים המתארים באובייקטיביות כביכול את המוצגים במוזיאון. אבל אם שואלים אותה שאלות נוקבות, ויש כאלה ששואלים, היא די מתקשה לענות. בסופו של דבר הוצאנו מפיה הודאה שהמוזיאון הוא רשמי על פי צוו ממשלת גיאורגיה ומעלים את רוב החסרונות של סטאלין ואת כל פשעיו נגד ברית המועצות והאנושות.
במוזיאון נמצאים גם חפצים אישיים של סטאלין, מתנות שקיבל משליטי מדינות אחרות, וגם מסכת המוות שלו, מוצגת בצורה מאוד דרמטית. עוד נמצא בחצר גם קרון הרכבת הפרטי שבו ערך סטאלין את מסעותיו הרבים על פני ברית המעצות. סטאלין פחד לטוס, ומעולם לא טס. הוא ביצע את כל נסיעותיו בקרון הרכבת הפרטי שלו.

פולחן האישיות

בימי סטאלין הגיע פולחן האישיות לממדים עצומים, חסרי תקדים בהיסטוריה האנושית. היחס כלפי סטאלין, או ליתר דיוק, היחס שיצר סטאלין בכפייה, היה הערצה שאין כדוגמתה. סופרים ומשוררים, אנשי קולנוע ואמנים, כולם עסקו ביצירות שפיארו את דמותו והעלוה לדרגת אלוהות כמעט. העיתונות פירסמה רק דברי תעמולה המשבחים אותו, ודיוקנו ניבט מכל פינה. אנחנו פה בארץ, ילדי "השומר הצעיר", הערצנו את סטאלין וסגדנו לדמותו. קצת קשה להודות בכך היום, אבל תמונה של סטאלין היתה תלוייה מעל למיטתי, כאילו היה לפחות ליאנרדו די-קפריו…
סטאלין לא הסתפק בכך, ודרש שליטה של ממש בכל תחומי החיים. ידוע יחסו המיוחד, למשל, לסופר מיכאיל בולגאקוב יוצר יצירת המופת "האמן ומרגריטה". סטאלין, שאהב אותו בשל יצירתו, המחזה "ימי הטורבינים" (המבוסס על ספרו "הגווארדיה הלבנה"), שיחק בו משחק של חתול ועכבר, כאשר נתן לו משרה שהבטיחה את קיומו מחד, ושמר עליו בימי הטיהורים, ומאידך מנע ממנו את היציאה לחו"ל בה חפץ על מנת ליצור באופן חופשי. שיחת טלפון אישית מסטאלין לבולגאקוב שינתה את חיי בולגאקוב, שממובטל הפך למנהל האמנותי של אחד מתיאטראות מוסקבה. מבחינתו של סטאלין הייתה השיחה מעשה פוליטי מחושב, על מנת להפיץ את הסיפור על סטאלין רחב הלב שהציל את בולגאקוב, ובדרך זו למצוא חן בעיני האינטליגנציה. בשביל בולגאקוב היתה זו הצלת חיים. זה לא מנע מבולגאקוב לכתוב את ספרו הסטירי הנועז "האמן ומרגריטה".
בתחום המדע חילק סטלין את המדע למדע "בורגני" או "דקדנטי" ולמדע "סוציאליסטי" או "מתקדם". לחלוקה זו לא היה בסיס מדעי של ממש, ולא הייתה שונה בהרבה מהחלוקה שנהגה בגרמניה באותה תקופה בין מדע "ארי" ומדע "יהודי". צריך להודות באמת המרה: שלטון קומוניסטי ושלטון פשיסטי אינם אלא שני צדדים של אותה מטבע, שאפשר לקרוא לה בשם "דיקטטורה". גישה זו השפיעה לרעה על ההתקדמות המדעית ברוסיה. דוגמה טובה לכך היא התעקשותו של סטאלין על תורתו של מדען בשם מיצ'ורין, שיושמה על ידי פעיל מפלגה בשם ליסנקו, לפיה הגורם להתפתחות המינים אינו התורשה כי אם הסביבה. התעקשות זו השאירה את מדעי הביולוגיה בברית המועצות הרחק מאחור למשך שנים. לא היה זה ויכוח תאורטי בלבד. כל מי שהתנגד לליסנקו ולשליטתו במדע הביולוגיה, או שחקר את התפתחות המינים דרך התורשה, הסתכן במעצר, בהגליה או בהוצאה להורג.
לסטאלין היו שלושה צאצאים. בנו הבכור, יעקב, היה קצין ארטילריה שנפל בשבי הגרמני 1941, במהלך הקרבות המרים נגד הגרמנים. נאמן לעצמו ולגישתו סירב סטלין להצעות לשחררו עבור שבויים גרמנים בכירים, עד שיעקב נרצח על ידי הגרמנים במהלך נסיון בריחה מהשבי. בתו סווטלאנה ערקה למערב בשנת 1966, מעשה שעורר סנסציה בשעתו. בנו הצעיר, וסילי, נעצר אחרי מות אביו, הוגלה לקזאן ושם נפטר ב-1962.

שמש העמים

ביום 5 במרץ 1953 מת סטלין משבץ. מותו גרם לזעזוע רב בעולם הקומוניסטי. בישראל התפרסמה בעיתון "על המשמר" מודעת אבל נרגשת על מותו של סטאלין, "שמש העמים" (כפי שכונה על ידי חסידיו בעולם, וגם כאן, בארצנו הקטנה). אני הייתי ילדה בת 14, וכששמעתי על מותו של האיש שהערצתי הערצה עיוורת וילדותית, פרצתי בבכי מר. פולחן האישיות של סטאלין הסתיים רק שנים אחדות לאחר מותו, בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית, שבה הוקעו פשעיו בידי ניקיטה חרושצ'וב. חרושצ'וב היה מעין "ליצן החצר" אצל סטאלין, וסטאלין הרבה לשים אותו ללעג ולבוז לו, בראותו בו איכר גס הליכות ובור. חרושצ'וב נשא בוועידה ה-20 "נאום סודי" שחולל שבר וזעזוע בקרב הקומוניסטים בעולם.
לאחר מותו זכה סטאלין להלוויה ממלכתית מפוארת. בשנים הראשונות שלאחר מותו הייתה גופתו החנוטה של סטאלין מוצבת לצד גופתו של לנין במאוזוליאום של לנין במוסקבה. אולם בצעד סמלי לאחר שניקיטה חרושצ'וב צבר מספיק כוח וכחלק מקמפיין הדה-סטאליניזציה שלו הוצאה גופתו של סטאלין ב-31 באוקטובר 1961 בלילה ונקברה בקבר רגיל בבית הקברות של חומת הקרמלין, מאחורי המאוזוליאום, כשמעליו הונחה מצבה עם פסל בדמות פרצופו. במהלך המבצע הקיפו אנשי משטרה את הכיכר האדומה כדי למנוע זעקה ציבורית. יושב ראש הקג"ב באותה עת, אלכסנדר שלפין שעמד בראש המבצע, אמר בראיון כי הוא ממש פחד שסטאלין יתעורר ויצעק "מה אתם עושים לי ארורים שכמותכם!". חרושצ'וב היה חייב לעשות זאת על מנת לבסס את שלטונו שכן מיליונים עדיין העריצו את הרודן המנוח.

שמש בוגדנית

היום נטוש ויכוח בין החוקרים, או מעין "תחרות" בין שלושת ה"גדולים": היטלר, סטאלין ומאו. מי זכאי לתואר הכבוד "המפלצת של המאה ה-20" או לחלופין "רוצח המיליונים הגדול ביותר בהיסטוריה". כל חוקר מושך לצד שלו. אנחנו היהודים אולי היינו רוצים להכתיר דווקא את הרוצח "שלנו" היטלר, אבל אין ספק שהשניים האחרים מהווים לו אתגר רציני. לאחר שהבמאי והשחקן הרוסי הנודע ניקיטה מיכלקוב הוציא את סרטו "שמש בוגדנית", כמובן במשחק מלים עם "שמש העמים", הפכו סטאלין ושני מרעיו לאופנה של ממש: סרטים, ספרים, מחקרים חדשים לבקרים, וכל יוצר מנסה להגדיל מהאחר בתיאור הזוועות והנוראות שביצעו השלושה. לקרוא וליהנות.

קרדיט: ערכים וצילומים מויקיפדיה