סיפורי אבירים

 

אנגליה בימי הביניים, בעיקר בראי הבלדות על רובין הוד וספרו של וולטר סקוט "איבנהו".

תודה לדוד כפרי, תלמידי, שעל עבודתו התבססתי כשכתבתי את הדברים.

במאה ה-19 שטף גל של רומנטיקה את אירופה בכלל ואת אנגליה בפרט. הרומנטיקה הייתה תנועה אינטלקטואלית ואמנותית שהתפתחה במערב אירופה בשלהי המאה ה-18. תחת האוניברסליזם של אדם באשר הוא אדם, העלתה הרומנטיקה על נס את האינדיבידואליזם כלומר, את החד-פעמי שבאדם מסוים, המכונן לעצמו, מתוך עצמו, את האמת האישית שלו, שאינה בהכרח משותפת לאחרים. הרעיון הרומנטי היסודי הזה, משעה שהוא מוחל על אומה שלמה, מתבטא ברצון לתת ביטוי לייחודי והאותנטי כביכול שברוח האומה או העם, מבלי לתת את הדעת על ערכים שנקבעו נצחיים או אוניברסאליים על ידי מסורת כלשהי, עתיקה ככל שתהיה. הרומנטיקה היא שהולידה את הלאומיות. הפנייה ללאומיות כפועל יוצא של המהפכה הצרפתית ותוצאותיה בא לידי ביטוי גם במישור התרבותי. אין רצון לנתח דברים אלא להבין את הטבע. חיפוש ה”אני ” של הפרט נמצא היסטוריה ובשורשים. החיפוש מתבצע בצורה קולקטיבית, חיפוש שורשים משותפים.

לתנועה הרומנטית היו שני מאפיינים יסודיים:

1. חיפוש אחר שורשים תרבותיים משותפים, תרבות נבדלת וזיהוי לאומי תרבותי נבדל. על מנת למצוא את ההיסטוריה המשותפת הם חושפים את העבר, מחיים שפות ועוסקים בבלשנות, חשיפה מחודשת של סיפורים עממיים  באנגליה מנסים לחפש היסטוריה משותפת לקבוצות האתניות השונות שחיו בה, והם נסמכים על אגדות ובלדות מהמאה ה-12, למשל הבלדות והאגדות על דמות בדיונית למחצה והיסטורית למחצה שנתנו לה את השם רובין הוד,  ומחיים אותם. וגם מתפתחת תופעה של כתיבת יצירות העונות על הצרכים הלאומיים, כמו אייבנהו של וולטר סקוט.

2. שאיפה לשיבה אל הטבע הנותנת מענה מסוים לרציונליזם. בתקופה זו נוצרות יצירות המאדירות את כוח הטבע. יצירות הרואים יחידה אורגנית אחת שהאדם הוא חלק ממנה. ניסיון להתבונן פנימה.

באנגליה אחד המאפיינים הוא סיפורי אבירים. הסיפורים האלה באים לשוות לאביר, שהולדתו יותר במאה ה-15, דמות הרואית של ערכים נאצלים כגון כבוד, יושרה הגנה על החלשים, ונכונות להילחם עד המוות כדי להגן על ערכים אלה. האמת ההיסטורית שונה בהרבה מהמוצג בספרות הרומנטית.

הדמויות הנזכרות בסקירה זאת, להלן, הן לרוב דמויות מתום ספרו של וולטר סקוט, איבנהו. הספר נכתב על ידי סר וולטר סקוט,  1832- 1771, סופר ומשורר סקוטי שהרבה לכתוב על התפתחותה של בריטניה, החל ברומנים על גיבורים סקוטיים (הוא היה פטריוט סקוטי ששאף לחזק את מעמדה של סקוטלנד באימפריה הבריטית של זמנו) וכלה ברומנים היסטוריים על ימי הביניים; אייבנהו הוא ספרו המפורסם ביותר. הספר תורגם לעשרות לשונות ועובד למספר סרטי קולנוע וסדרות טלויזיה, שהמפורסם ביניהם, מ-1952, בהשתתפות ג'ורג' סנדרס, רוברט טיילור, ג'ון פונטיין ואליזבט טיילור. היום הוא מוצג בעיקר כספר לגיל הנעורים. בין השאר, מיוחסת לסקוט המצאת הרומן ההיסטורי כז'אנר ספרותי. ברבים מספריו ובאייבנהו באופן מיוחד, הוא מציג את האבירות (chivalry) כקוד-התנהגות נעלה, הראוי ביותר לגבר לשאוף אליו.

המושג "אבירות" טעון הסבר לקורא המודרני; לא מדובר רק במעמד החברתי השליט או במעמד הצבאי, מדובר בצורת חשיבה שלמה, שונה מאוד מהליברליזם ההומני המודרני. מדובר באנשים שמילדותם אומנו להילחם, לא ידעו שום צורת חיים אחרת ולא יכלו להתפרנס בצורה אחרת. מטרת הלחימה עבורם היתה השתלטות על מקורות הכנסה (אדמה, בעיקר), ביזה ותפיסת שבויים תמורת כופר; מלחמה היתה עסק כלכלי שמטרתו צבירת עושר והשתלטות על אמצעים להשגתו, לא ענין של אידיאולוגיה, לאומיות או דת. מעמד לוחם מצריך משמעת, אחרת עלולה להיווצר אנרכיה; קוד האבירות, שדרש מהאביר לא רק להיות נאמן לפטרונו ולהילחם למענו אלא גם להתנהג באצילות, להגן על החלשים, לדבר תמיד אמת ועוד, בא לענות על הצורך הזה. מכל האבירים בספר, רק שנים – אייבנהו וריצ'ארד – באמת מקיימים את הקוד; כל האחרים מנצלים את כוחם לפגוע בחלשים, מי יותר ומי פחות. סקוט מביא כאן ביקורת על אי-יישום קוד האבירות על ידי רוב האבירים בספר, בו-בזמן שהוא מהלל את מידותיהם הטובות של אייבנהו וריצ'ארד. סקוט מציג את האבירים כששים אלי קרב ושם בפי גיבורו הראשי שיר-הלל למלחמה בכלל ולאבירות כנבחנת בלחימה, בפרט.

סער נודל (המכונה broadaxe), אוצר נשק היסטורי, יו"ר עמותת א.נ.ק.ה. (אספני נשק קר היסטורי ואתני בישראל) ועובד במוזיאוני חיפה, ענה לשאלות בפורום אמנויות לחימה קלאסיות בתפוז, שתאורי הציוד והששון-אלי-קרב בספר כנראה מדויקים למדי מבחינה היסטורית; נודל מפנה אל טאלהופר, מדריך לחימה מהמאה ה-15, בציינו סיבות חוקיות (בתקופתו) לדו-קרב , המראה – למרות שהוא מקדים לדבריו את הטענה שדו-קרב הוא הפקרות וחוסר אחריות – שהצורך של מעמד האבירים לשמור על כבודו אכן הביא אותם לדו-קרבות לחיים ולמוות, ושההזמנות לדו-קרבות המתוארות ב"אייבנהו" אכן מעוגנות במציאות התקופה. אמנם טאלהופר חי וכתב בסוף ימי הביניים בעוד שהספר מדבר על אמצע התקופה, אבל הוא נחשב למקור ראשוני אמין ביותר על לוחמי ימי הביניים, ציודם, שיטותיהם, אורח חייהם ודרך מחשבתם. ספרי הדרכה פרי עטו, על לחימה בכלי נשק שונים, רגלית ומעל גב סוס וגם בידים ריקות השתמרו ונלמדים על ידי חובבי אמנויות לחימה אירופאיות; חלקם מציגים טכניקות המוכרות לכל מי שעוסק באמנויות לחימה מן המזרח הרחוק, הנפוצות יותר בימינו.

תיאורי הציוד שהאבירים נשאו מדויקים, אבל אולי כדאי להתעכב רגע על דבר שסקוט דוקא לא נגע בו (כמעט), והוא מחיר העיסוק הזה והציוד הכרוך בו. לא מדובר רק על חרב, שגם היא ודאי לא הייתה זולה; מדובר על ציוד הכולל חרב, שריון (בתקופה המדוברת נשאו לוחמים שריון-שרשרת (chain-mail), מגן, רומח (lance) ללחימה מעל סוס – ואלה רק הציוד הבסיסי; מתחת לשריון היו לובשים בגדי בד להגן מחיכוך, חום וקור, על הידיים לבשו כסיות (gauntlet) ועל הראש קסדה מעוגלת. את כל זה מישהו היה צריך לשאת במשך היום – ומדובר על משקל כבד. האביר היה צריך להחזיק עוזר, SQUIRE, המתורגם לפעמים כ"נושא כלים" אבל למעשה היה אביר-שוליה, אריסטוקרט בעצמו שהיה "לומד את המלאכה" בעבודתו. האביר, מצידו, היה צריך לשלם מכיסו לא רק את קניית הנשק והטיפול בו, אלא גם את שכרו של העוזר – ועדין לא דיברנו על הסוס סוסי מלחמה מאולפים היו יקרים מאוד לקניה ויקרים לא פחות להחזקה; בספר מתואר איך אבירים חסים על סוסי המלחמה שלהם בעיתות שלום ורוכבים על סוס אחר כדי שסוס המלחמה לא יתעייף.

כל זה מצטבר להוצאה כספית ניכרת, יומיומית, המחייבת את האביר למצוא מקור הכנסה. בעלי אדמות הטילו מסים על האיכרים הצמיתים שלהם, אבל חסרי אדמה (כמו אייבנהו, המנושל) היו חייבים למצוא פטרון, או למכור את שרותיהם כשכירי חרב, כמו דה-בראסי בספר,או לפנות לשוד. וכדי להחזיק נשק, שריון, סוס ומשרת, היה על אביר חסר פטרון לשדוד הרבה. בכך הפכו אבירים חסרי פטרון לגורם מערער-יציבות באירופה ובאנגליה. סקוט אמנם לא עוסק בנושא ישירות ב"אייבנהו", אבל האח טאק נראה כמי שהיה פעם אביר לפני שהפך לכומר. אין ספק שסקוט הכיר את בעיות השיטה הפיאודלית שמנעה מאבירים לעסוק לפרנסתם במשלח-יד כלשהו, לבד מלחימה.

לא רק אבירים היו עלולים למצוא את עצמם נאלצים לשדוד כדי לקיים את עצמם, גם צמיתים שלא עמדו במס שהוטל עליהם היו עלולים להיות מנושלים מאדמתם ואז, חסרי פרנסה, היו נאלצים לנדוד כדי לחפש אדון פיאודלי אחר – או לפנות לשוד. כאלה בספר הם אנשיו של לוקסלי, הוא רובין הוד. סקוט אמנם לא עסק בביקורת חברתית – רחוק מכך – אבל בתארו את חבורת השודדים של לוקסלי הוא ממחיש את הנזק שגרמו המסים הכבדים שהטיל המלך ג'ון על הברונים שלו, שמצידם הטילו מסים נוספים שרוששו את העם.

סקוט מתאר בפרוטרוט לבוש, ארכיטקטורה, שפת-דיבור (ש"נאלץ לתרגם”), שהרי האנגלית לא היתה קיימת בתקופה בה מתרחש הספר), מראה והתנהגות, כדי להבדיל בין הנורמנים לסקסונים וכן בין מעמדות גבוהים לנמוכים, בין יהודים לנוצרים, בין מסדרים בכנסיה ובין כנסיה לאצולה ולפשוטי-העם. תאוריו יכולים להיחשב טרחניים, אבל גם יוצרים תחושת ריאליזם; שירים וסיפורים שהוא נותן בפי גיבוריו מוסיפים לתחושה זו.למרות הריאליזם, יש מקומות שסקוט טועה. כך למשל, במקומות רבים סקוט שם בפיו של יצחק היהודי את הכינוי "ישמעאלים" כשהכוונה לנוצרים, בעוד שבין יהודים הכינוי מתייחס תמיד לערבים ((כך לדברי הרב דר. יצחק ליפשיץ,  עמית מחקר במכון שלם ומורה לאייקידו, בפורום אמנויות לחימה קלאסיות תפוז) או כשהוא מתאר איך יצחק היהודי, המתארח אצל סדריק, אוכל טלה (שספק רב אם נשחט בשחיטה כשרה) לתיאבון; סקוט, כנראה, ידע יותר על תפקיד היהודים בהיסטוריה של אנגליה, משידע על יהודים. גם חפזונו של ריצ'ארד לסייע לרבקה במשפט-קרב, אותו ריצ'ארד שהכתרתו למלכות עמדה בסימן טבח ביהודי לונדון ושכוחותיו רצחו יהודים בדרכם למסע הצלב, אינו מסתדר עם ההיסטוריה או ההיגיון.

למתבונן מהעולם המודרני, שבו מלחמה היא אסון שיש להימנע ממנו והמוגבל על ידי אמנות בינלאומיות וועדות חקירה, לוחמי ימי הביניים נראים כשכירי-חרב צמאי דם שכל עניינם להילחם, להרוג, לקחת בשבי, לבוז בז ולדרוש כופר. לא רק פרון דה-בף (Front-de-Boeuf) לוקח שבויים תמורת כופר, אלא גם לוקסלי הסקסוני לא מהסס לדרוש כופר תמורת שחרור הכומר והיהודי; אנשיו יוצאים לכבוש את טירת טורקלסטון, לא רק בשביל לשחרר את סדריק וחבורתו אלא גם – אולי בעיקר – כדי לבוז בז; לחימה בשבילם אינה כורח אלא פשוט מקור פרנסה. לא רק שהאבירים לא טורחים לתרץ, אלא טוענים בשבח הכבוד שמביאה הלחימה.

אנגליה של התקופה מצטיירת בספר בעיקר כמקום מסוכן, נטול חוק וסדר וכל זכר ממה שאצלנו היו מכנים "זכויות אדם בסיסיות". שודדים מסתובבים בכל מקום, מנהיגים נחטפים למטרות כופר, נשים נחטפות לכופר, חתונה ואונס; סדריק הסכסוני מתלונן על עריצותם של הנורמנים ובעצמו מחזיק צמיתים; גורלם של מי שאין להם מגן, נחרץ – והדוגמא הטובה ביותר לכך היא דמותה הטראגית של אולריקה, הסקסונית שנלקחה בשבי לשפחה, נדונה לאונס ולבוז על-ידי הנורמנים ולהתנכרות מצד בני עמה הסקסונים. אם קשה היה להיות יהודי באנגליה של ימי הביניים, הרי שקשה עוד יותר היה להיות יהודיה – אבל נראה שקשה לא פחות, היה להיות אשה נוצריה ללא מגן. אפילו רוונה, מנצר המלוכה הסקסונית, נחטפת כדי לאלצה להתחתן; דה-בראסי ובואה גילבר לא מהססים להאשים את קרבנותיהם בחטיפתן, כשם שסדריק טוען נגד אולריקה על שנשארה בחיים בעוד משפחתה נרצחה.

קוד האבירות, כך נראה, היה מין הסוואה אלגנטית למה שהיום היינו מכנים מאצ'ואיזם – התרברבות על יסוד הוכחת ה"גבריות" בלחימה מצד אחד, ושאפתנות שהדרך להגשימה היא מלחמה, השתלטות על נחלות, כופר וביזה, מצד שני.

עריסתו של אביר שזה עתה נולד (מוזיאון בעיר קיימברידג')