גיבורי מצודת יורק

יש לנו נטייה לייחס לאנגליה הרבה קידמה, ליברליות וסובלנות. יש לנו נטייה לייחס לגרמניה, למשל, או לספרד, הרבה שנאת יהודים, עלילות, פרעות וגירושים. מה מוזר, אם כן, לגלות, שאנגליה קדמה לכל ארצות אירופה האחרות בכל גילויי השנאה והגזרות נגד יהודים, שהיא היתה הראשונה בכל מעשה שכזה, בבחינת החלוץ ההולך לפני המחנה, ושהיא היתה גם זאת שהחמירה יותר מכולם בכל הקשור לנושא היהודי.

ראשית

באנגליה לא היו כלל יהודים עד המאה ה-11. בשנת 1066 פלש ויליאם הנורמני "הכובש" מצרפת לאנגליה והשתלט עליה. ויליאם דאג להביא אתו מספר יהודים בתור אלמנט כלכלי שאפשר לסמוך עליו ועל נאמנותו לשלטון. ויליאם הנורמני הגיע עם מיעוט של חיילים נורמניים ושלט על אוכלוסייה סכסונית עוינת. לכן היה זקוק לאלמנט כלכלי שיוכל לסמוך עליו. היהודים תמיד היו נאמנים לשלטון שהביא ואתם ושתמך בהם, כל זמן שהיה זקוק להם. בסוף המאה ה-12 כבר היו קהילות גדולות ברוב הערים הגדולות כגון לונדון, לינקולן, וינצ'סטר, יורק, אוכספורד, נוריץ' ובריסטול. כל זמן ששלטו המלכים הנורמנים היתה סובלנות כלפי היהודים והמלך הנרי הראשון שמת בשנת 1135 אף העניק להם כת זכויות שהיווה תקדים גם למלכים אחרים. אבל במרוצת המאה ה-12 כבר התחילו להתעורר רגשות אנטי-יהודיים, שהאחראית לקיומם היתה הכנסייה שאנגליה שראתה בעין רעה את התעשרותם של היהודים.

עלילת הדם הראשונה בהיסטוריה

עלילת הדם המתועדת הראשונה בימי הביניים התרחשה בעיר נוריץ' (Norwich) שבאנגליה בשנת 1144. בימי הפסחא באותה שנה נעלם נער נוצרי בשם ויליאם שעבד בביתם של יהודים, ובני משפחתו האשימו את היהודים ברציחתו. מאחר שהילד נעלם סמוך לחג הפסח היהודי – ולחג הפסחא הנוצרי – האשימו את היהודים ברצח הילד למטרות פולחן – שחזור כביכול של צליבת ישו. בהיעדר בסיס עובדתי לא הועמד לדין אף אחד מיהודי המקום, אך העלילה המשיכה להתקיים ואף צברה תאוצה: חמש שנים לאחר מכן, בשנת 1149, הגיע לנוריץ' נזיר בשם תומס מן העיר מונמאות', שהאמין כי הנער ויליאם הוא אכן קדוש (מרטיר) שנרצח בשל היותו נוצרי. להוכחת גרסתו כתב את הספר "חיי ויליאם", שבו תיאר בפרטי פרטים את הרצח. הכנסייה לא קיבלה את עמדתו של הנזיר ולא העניקה לויליאם מעמד של קדוש, אך הסיפור התפרסם ברחבי אנגליה. ויליאם הונצח בציורים ובסיפורים על מעשי נסים שאירעו במקום הירצחו, ונוריץ' הפכה מרכז לעלייה לרגל.
הכנסייה ראתה כי טוב, עלייה לרגל היא מקור נפלא להכנסות. גם אנשי אירופה שמעו את הסיפור, והרעיון התחיל לתפוס תאוצה. עלילת הדם הראשונה ביבשת התרחשה כבר בצרפת בעקבות העלילות באנגליה ב-1171, ושם כבר נשפך דמם של היהודים. באנגליה חמדו גם ערים אחרות את המעמד שרכשה לה העיר נוריץ' בעקבות עלילת הדם, וארבע ערים נוספות "סידרו" להן עלילות דם נגד היהודים "שלהן". מכאן ואילך עלילות הדם הם חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה היהודית והנוצרית של ימי הביניים וגם של העת החדשה.

הקתדרלה של נוריץ'

עושר, סחיטה, ומעשי שטן

למרות עלילות הדם ושנאת היהודים שהכנסייה הטיפה, גדלו הקהילות היהודיות בעושר ובמספר, וכסף רב נסחט מהן על ידי הכתר, בצורת מסים או קנסות שרירותיים שהוטלו מידי פעם על קהילות מסויימות, או על כלל היהודים באנגליה. אהרן מלינקולן היה גדול עשירי אנגליה במאה ה-12, ובמותו עבר רכושו לאוצר המדינה ונפתחה מחלקה מיוחדת לניהול ענייניו ונכסיו בשם "אוצר אהרן". בימיו החלה הסתה פרועה נגד היהודים וראו בהם את ה"אנטי כריסט", את צוררי המשיח. יש כתבים מלווים באיורים שבהם מתוארים היהודים כשדים, כיצורי שטן, כמוצצי דמם של הנוצרים, הן בפועל והן בריבית העצומה שגבו מלווי הכספים מהלווים. במאמר מוסגר נאמר שלא רק יהודים הלוו ברבית, שכל המלווים גבו רבית עצומה, אבל מספר המלווים ברבית היהודים היה גדול יחסית למספרם באוכלוסיה, וממילא שנאו אותם. ראשי הכנסייה האנגלית נהגו להטיל חרם על היהודים שנטלו רבית מופרזת, או שסרבו לשלם את המעשר הכנסייתי המבוסס על קרקעות. הם דאגו לכך שהיהודים לא יוכלו לרכוש לעצמם באורח סדיר מזון ומצרכים חיוניים אחרים, עד כדי כך שהשלטונות נאלצו לצוות על הממונים המקומיים על הערים קנטרברי, אוכספורד, נוריץ' ולונדון שידאגו לכך שיסופקו מצרכים כאלה ליהודים. המטרה היתה לתקוע טריז בין היהודים לבין החברה הנצרית ולמנוע מן היהודים את ניצולם של הנוצרים. המטרה לא ממש הושגה, כי רבים מהנוצרים, בעיקר האצילים והמלוכה, נזקקו לשירותיהם של היהודים, ואפילו הכנסייה עצמה נזקקה להם מידי פעם.

מזבח זכרון לעלילת הדם של נוריץ' בקתדרלה של נוריץ'

ריצ'רד הראשון"לב הארי" ומסע הצלב השלישי

רי'צרד ירש את כס אביו ב-6 ביולי 1189. הוא הוכתר רשמית לדוכס ב-20 ביולי ולמלך, במנזר וסטמינסטר, ב-3 בספטמבר 1189. במעמד ההכתרה שלו נמנעה כניסתם של נשים ויהודים והותקפה משלחת של יהודי אנגליה שהגיעה לטקס. תקרית זו, אשר פירושים שונים הובאו לה, הביאה לגל רדיפות של יהודים ברחבי המדינה. שכונת היהודים בלונדון נהרסה ורבים נרצחו. יהודים שלא נתנו יד להמרת דתם הוכו למוות ורכושם נבזז ונשרף. המהומות פשטו לערים נוספות: בדנסטבל המירו היהודים את דתם; בלין הושמדה כל הקהילה; בסטמפורד ובנוריץ' ניצלו רק אלה שהצליחו להימלט למצודת המלך. ריצ'רד התנגד באופן אישי לרדיפות אלו והתיר למומרים לחזור לאמונתם הדתית, אם כי יש המייחסים זאת לרצונו בתמיכתם הכספית של היהודים למימון מסע הצלב שהחל בהכנתו. הרודפים הוענשו על ידו והרדיפות גונו בצו מלכותי, אך האכיפה לא נערכה בתקיפות והקהילה היהודית ספגה מכה קשה. המעשה הידוע ביותר אירע בעיר יורק.

פסלו של ריצ'רד הראשון בפתח ארמון וסטמינסטר בלונדון.

יורק

יורק (York) היא עיר עתיקה בצפון-מזרח אנגליה, שהפרידה בין האנגלים לסקוטים במשך דורות. מאז הרומים, שעשו את יורק לבירת אנגליה הצפונית ואף הכתירו בה את קונסטנטינוס הגדול (מאה 4), הייתה יורק עיר מבצר גם לדנים, לוויקינגים ואחר כך – לנורמנים. התואר "הדוכס מיורק" הוא אחד החשובים באצולה הבריטית, וחשיבותה הדתית של העיר נופלת רק מזו של קנטרברי (Canterbury). תולדותיה של יורק נפגשות עם ההיסטוריה היהודית בשתי נקודות זמן מרכזיות: הלגיון הרומי של יורק היה זה שבנה את החומה ויצא אחר כך לדכא את המרד ביהודה; בימי מסעי הצלב נטבחו כל יהודי יורק, והיישוב היהודי חודש בה רק אחרי גירוש ספרד. העיר העתיקה של יורק משמרת באופן מושלם את התבנית הימי-ביניימית של העיר האנגלית הקלאסית – בתי עץ תלת-קומתיים, שקומותיהם התחתונות בנויות על עמודים, היוצרים כך מעברים מקורים רצופים לאורך הרחובות. חומותיה העתיקות של יורק ניצבות על יסודות הביצור הרומי, והן השלמות ביותר בבריטניה. הקתדרלה של יורק נבנתה במאות 15-12, והיא אחת הדוגמאות המפוארות לסגנון הבנייה הגותי באירופה.

גיבורי מצודת יורק

בעיר יורק היתה קהילה יהודית גדולה וישבו בה כמה מהעשירים ביותר שבין היהודים. בשנת 1889 החליט המלך ריצ'רד הראשון להצטרף למסע צלב. המניע העיקרי למסע הצלב השלישי הייתה התבוסה הקשה שספגו הצלבנים בקרב קרני חיטין מידי צלאח אלדין ב-4 ביולי 1187. בינואר 1188 נפגשו בצרפת פיליפ השני, מלך צרפת והנרי השני, מלך אנגליה, בכוונה לתכנן מסע צלב אשר יחלץ את ירושלים מידי צלאח אלדין. אחרי מותו של הנרי השני, הצטרף במקומו בנו (שירש אותו) – ריצ'רד הראשון. בין פיליפ השני לריצ'רד הראשון נתגלעו מחלוקות אסטרטגיות ואידאולוגיות, דומות לאלו אשר נתגלעו בינו לבין הנרי השני. קיסר גרמניה, פרידריך ברברוסה, אשר הצטרף גם הוא למאמץ המלחמתי ב- 1189, לא הצליח להשקיט את חילוקי הדעות. בשל מחלוקות אלו, יצאו הכוחות בנפרד למסע הצלב השלישי, כאשר הם נדברים להפגש במצור על עכו. כמו במסעות צלב אחרים, גם במסע צלב זה היוו היהודים המקומיים קורבן לכוחות הצלבנים החולפים בדרך ובמהלך פברואר ומרץ 1189 נטבחו יהודים באנגליה על ידי כוחותיו של ריצ'רד הראשון ("גזרות תקנ"א"). האצילים שיצאו למסע הצלב לא אהבו את הרעיון שהם יוצאים במסע למען האל, ובה בשעה יושבים יהודים באנגליה ומחזיקים בשטרי חוב שלהם. הפורענות העיקרית התרחשה ביורק. האבירים יצאו במרדף אחר שטרי החוב השמורים בבתי היהודים העשירים, כדי להשמידם. כל יהודי העיר נמלטו למצודת יורק העומדת בראש גבעה במרכז העיר. לאחר שהאבירים בזזו את בתי היהודים והציאו את כל שטרי החוב, הם הקיפו את המצודה. כל ההמון מכל הכפרים מסביב נספח אליהם. ההמון קרא ליהודים להסגיר את עצמם ולהתנצר. רוב היהודים העדיפו להשאר במצודה, ולאחר כמה ימי התגוננות העלו אותה על עצמם באש. מעט היהודים שיצאו והסגירו את עצמם נטבחו. וכך, בשנת 1190, נטבחו יהודי יורק במצודת העיר, לאחר שהתבצרו בה במשך מספר ימים, בניסיון להגן על עצמם. לאחר הטבח חשו האצילים עם שטרי החוב אל הקתדרלה המקומית, ושם מול המזבח, העלו באש את שטרי החוב, בחללם על ידי כך גם את המזבח עצמו. משם יצאו ישירות למסע הצלב השלישי.

מצודת קליפורד בה התבצרו היהודים

התדרדרות, השפלה ועוני

קהילות היהודים לא התאוששו מהמכה שהונחתה עליהם בימי ריצ'רד הראשון. המלך ג'ון אישר בתחילת מלכותו (1201) את זכויות היהודים, אולם עד מהרה החל סוחט מהם כספים, עד שב-1210 העמידם על סף חורבן כלכלי. ב-1217 הונהג אות הקלון, הסימון המיוחד על בגדיהם של היהודים. גם בזה הקדימה אנגליה את כל שאר ארצות אירופה. גם פרצה סדרה חדשה של עלילות דם שהגיעה לשיאה בפרשת הוגו מלינקולן (1255), פרשה שהשאיר אחריה טביעת אצבע חזקה בשירה ובתרבות האנגלית ועד היום שרים ומספרים את סיפורו של הילד האומלל הוגו שנרצח על ידי היהודים. המצב החמיר עם נטילת השלטון על ידי הנרי השלישי. מסים מיוחדים הוטלו בתדירות כה גבוהה, עד כי בעלות המלך אדוארד הראשון למלוכה (1272) כבר בטלה כליל חשיבותם הכספית של היהודים, ובנקאים נוצרים תפסו את מקומם. היהודים הדרדרו אז לעוני מחפיר ובעקבות כך לפשיעה. הפשע העיקרי שהואשמו בו היה זיוף מטבעות וקיצוצם, עד כדי פגיעה בערך המטכע האנגלי. יהודים רבים הואשמו, נאסרו וגם הוצאו להורג.

הגירוש

בשנת 1290 הוציא המלך אדוארד הראשון צו גירוש כללי על יהודי אנגליה, הגירוש הכללי הגדול הראשון בימי הביניים. גם בנושא זה היתה אנגליה חלוצה והקדימה את כל מדינות אירופה האחרות. הסיבות לגירוש לא ברורות דיין. בדרך כלל מצביעים ההיסטוריונים על גורמים כלכליים: התרוששות היהודים והחלפתם בחיי המסחר על ידי בנקאים איטלקים, כלומר, סחטו את היהודים עד הסוף ואז סילקו אותם, אך אין ספק שגם שנאת ישראל מילאה כאן תפקיד מכריע. יהודי אנגליה, שמספרם לא עלה על 4000 נפש לערך עברו לפלנדריה, לצרפת ולגרמניה.
אחד הסיפורים הטרגיים הכרוכים בגירוש הוא סיפורה של אחת האניות שהובילה יהודים מגורשים לצרפת. האניה יצאה מן הנמל באנגליה שבעת השפל ונתקעה על שרטון. רב החובל הציע ליהודים כולם לרדת אל השרטון ול"מתוח שם רגלים" עד שהגאות תגיע. כשהגיעה הגאות והמים התחילו לעלות, ביקשו היהודים לעלות מיד על האניה, אך רב החובל השאיר אותם על השרטון והפליג לדרכו בקוראו אליהם בלעג: "קראו עכשיו למשה שלכם, שיקרע לפניכם את הים ויובילכם ביבשה" וכך השאיר את כל היהודים על השרטון בהניחו להם לטבוע במים העולים.

אדוארד הראשון

ספרות

בימי נערותי קראתי את הספר שהשאיר עלי רושם עז, "גיבורי מצודת יורק". זהו ספרו של הסופר והמחנך היהודי-גרמני אויגן ריספט, "היהודים ומסעי הצלב באנגליה תחת ריכרד לב ארי" (1861, שתורגם כמה פעמים לעברית, בין השאר תחת השם "גיבורי מצודת יורק"). הוא דוגמה להצגת הצלבנים כצוררי יהודים ותו לא. ספר זה תיאר את עמידת הגבורה של יהודי יורק שבאנגליה, שהתבצרו במצודת העיר יורק בשנת 1190, לפני מסע הצלב השלישי, והדפו את התקפותיהם של צלבנים ופורעים נוצריים עד שנפלו על קידוש השם. ספר זה, שהיה פופולארי מאד בעברית בתרגומיו השונים, חזר על הניגוד המוחלט בין הצלבנים, שהוצגו כחיות אדם, לבין היהודים מקדשי השם.

סוף דבר

במשך 300 שנים, מאז הגירוש, לא נמצאו יהודים באנגליה. רק בימיו של קרומוול, עם המהפכה הפוריטנית, נוצרה אווירה נוחה יותר כלפי היהודים. ב-1856 ניתן היתר רשמי ליהודים לחזור ולהתיישב באנגליה. היהודים הראשונים שהגיעו היו אנוסים מפורטוגל ששבו לדתם והתישבו בלונדון. עד היום אפשר לבקר בבית הכנסת הפורטוגלי בלונדון ולהתרשם מאווירתו המיוחדת. מאז ועד היום חלה הטבה הדרגתית במצבם של היהודים באנגליה.

שער בית הכנסת הפורטוגלי בלונדון

קרדיט: ערכים וצילומים מויקיפדיה