מנאוס – יופי וכיעור

מנאוס Manaus, בירת מדינת האמזונס שהיא המדינה הגדולה בברזיל. בה נמצא חלק עצום מיערות העד הגדולים בעולם. מנאוס מונה מעל לשני מיליון תושבים ונחשבת ללב יערות הגשם הטרופיים של אגן האמזונס. העיר שוכנת על גדת נהר הנגרו, אחד מיובליו של האמזונס. בסוף המאה ה-19 העיר הפכה לענקית והתפתחה מאוד בזכות תעשיית הגומי ששגשגה באותם זמנים. עצי הקאוצ'וק שצמחו בלב היער והיוו מקור בלתי נדלה לחלב הגומי המטפטף, משכו אליהם פועלים חולבי גומי, תעשיינים, סוחרים, יצואנים ושאר טיפוסים, בהם מפוקפקים, שעשו את ההון שלהם על גב אנשי השבטים המקומיים המנוצלים.

בשנת 1876 ביקר הנרי ויקהם האנגלי באגן האמזונס והבריח אתו מאה אלף זרעים של עצי הקאוצ'וק. האנגלים הקימו מטעים גדולים באזורי שליטתם באסיה, כגון ציילון (סרי לנקה) מלאיה והודו, ומנאוס ירדה מגדולתה. היום הגומי רובו מיוצר באופן סינטטי, ואין עוד צורך במטעי הגומי הענקיים.

מנאוס הדלדלה מבחינה כלכלית ונשארו בה רק שרידי יופיה מהמאה ה-19. שרידים אלה, מפוארים ונראים שלא במקומם בלב העוני והעזובה, הם רק עדות ליופיה ולגדולתה של העיר בעבר, שהיום נראית כמו קבצנית זקנה שפעם היתה מיליונרית ועדיין מנסה לשמור על שרידי עושרה ויופיה.

שוק אחד גדול

המשוטט ברחובות מנאוס, כמוני, מתקשה להסתגל למראות, לקולות ולריחות הזורמים בשפע ובמהומה רבה ברחובות העיר. בימים הראשונים, לא הבנתי מה הולך והסתכלתי סביבי בתימהון מהול במיאוס. אבל ככל שחלפו הימים שבהם ביליתי בעיר המוזרה הזאת, כך הלכתי והתרגלתי, הלכתי ונשביתי בקסם המיוחד והייחודי לה, ולבסוף ממש התקשיתי לעזוב ולהיפרד. חיי הרחוב הם האטרקציה המסעירה ביותר בעיניי. כל רחובותיה של מנאוס הם שוק אחד גדול. כולם מוכרים וכולם קונים. לצידי המדרכות ניצבים דוכנים בצפיפות רבה, האחד נוגע בשני, ומוכרים שם כל דבר שאתם מעלים על דעתכם: בגדים, חזיות, נעליים, טלפונים ניידים, תיקים, ירקות, פירות, מזונות ומשקאות. כך כל הרחובות, אחד לאחד, אין רווח בין הדוכנים. וכולם מוכרים וכולם קונים. לעת ערב, כשבעלי הדוכנים מסיימים את מלאכת יומם, הם עוטפים את דוכנם ביריעת פלסטיק אדומה וגדולה, וקושרים סביבה חבלים. בימי ראשון כל הדוכנים עטופים ביריעות פלסטיק אדומות, אין מכירה ואין קנייה. הרחוב שקט ורק גלמי פלסטיק אדומים ניצבים בשורות שורות זה ליד זה.

חיים ברחוב

למסתכל שטחי כמוני, תייר שבא לרגע, נראה שאנשי מנאוס אינם אוכלים ארוחות בבתיהם, אלא רק ברחוב. כל בוקר, החל מהשעה שש בערך, יוצאים לרחוב בעלי דוכני ארוחות הבוקר. מציבים שולחן, כיריים, כסאות, סירים ומחבתות, קמח וביצים, שמן ושאר תבלינים ומתחילים להכין ארוחות בוקר של ביצים מטוגנות, מאפים מתובלים בביצים, ועוד וריאציות בסגנון. עוברי אורח, אולי בדרכם לעבודה (מי יודע?) עוצרים, מזמינים מנה, יושבים על כסא, אוכלים והולכים. כך נמשך הריטואל המוזר הזה עד השעה שמונה-תשע בערך. אז מקפלים בעלי הדוכנים האלה את מרכולתם וחוזרים לביתם, רק כדי לחזור (האם אלה אותם האנשים?) בערב, כדי להכין לעוברים ושבים את ארוחת הבשר (בדרך כלל שיפודי עוף) היומית שלהם. וכך יום יום. הרחובות מלאים מהם, ותמיד יושבים שם אנשים וסועדים את לבם, בוקר וערב. חוץ מכל אלה יש גם דוכנים העומדים עם שני סירים, תמיד שני סירים, שבכל אחד מהם מתבשלת דייסה ממין אחר, (תמיד אותם שני מינים), והעוברים ושבים מקבלים מנת דייסה בכוס חד פעמית. כל הצמא מוזמן לרוות את צמאונו בדוכני המיצים. מיני מיצים מכל מיני פירות טרופיים שאת שמעם לא שמעתי ואת טעמם לא טעמתי. מוכרי השלגונים מסתובבים ומוכרים לכם שלגונים של אננס ושל גויאבות ושל גווארנה (Guaraná המשקה הלאומי הברזילאי) ושל עוד פירות טרופיים זרים ומוזרים.

שוק מרקדו מוניציפל (Mercado Municipal) אדולפו ליסבון

מהרחוב הולכים ישר לשוק, שהוא המשכו הישיר והטבעי של הרחוב. השוק העירוני המרכזי נבנה בסוף המאה ה-19, בתקופת השגשוג והיומרות של העיר. השוק באופן טבעי שוכן ממש ליד נמל הדייג המספק סחורה טרייה של דגים היישר מריו נגרו.

זהו מבנה ברזל ענק שהוקם ב-1882, עוצב על פי שיא האופנה הפריזאית,על פי המתכונת של השוק הפריזאי לה אל (Les Halles שיסודובסוף המאה ה-12 על ידי המלך פיליפ אוגוסט השני. בסוף המאה ה – 19 סגרו את השוק וקירו אותו במבני זכוכית וברזל). שלד המתכת שלו יובא מפורטוגל .השוק במנאוס נקרא על שם השוק בפורטוגל אדולפו ליסבון (Adolfo Lisboa) שתכנן ובנה האדריכל הנודע גוסטב אייפל בסגנון ארט נובו. כיום, שום דבר במבנה או בתוכו לא מזכיר את אירופה ויש לו אופי אמזוני לחלוטין. מאות דוכנים מסודרים בטורים צפופים מציעים כל מה שניתן להעלות על הדעת. ציוד למסעות ביערות הגשם, שקי אורז ושעועית, קמח מנדיוקה (שורש של שיח שמגורד ומיובש בתנור. מזון אינדיאני בסיסי), חכות, מנורות נפט, חבלים, פירות אקזוטיים ומוזרים, ירקות ישנים, דגי אמזונס ממינים שונים למאכל,  בשר, כלי דת האומבנדה (דת אפרו-ברזילאית), קטורת וכל מה שאפשר להעלות על הדעת.

השוק כולל גם מבנה המוקדש לאמנות ואומנות, ובו מוכרים כלים אינדיאניים מעץ, מחרס, מזרעים של פירות שונים, תכשיטים, בגדים מצויירים, כלי נגינה ושאר מזכרות. שוטטות בשוק, אפילו ללא קניות, היא תמיד תענוג, אבל מהשוק הזה קשה לצאת בלי כמה שקיות ביד.

 נמל הדייג והנמל הצף

איך שיוצאים מהשוק נמל הדייג נגלה לפניכם. זהו נמל המשמש לדייג ולסחורות המובאות לשוק. כל מה שצריך לעשות זה להישען על החומה שמשקיפה אל הרציפים ולהתבונן. רוב האנשים מסביב הם בעלי חזות אינדיאנית, שיער שחור, עיניים מלוכסנות קמעה ועור חום-צהוב. אנשים רזים אלו סוחבים ארגזים וחביות בין המשאיות לסירות הממתינות. אשכולות בננה עפים באוויר בין סירות קאנו קטנות לזוגות ידיים ממתינות על הרציף. בנוסף לכל ההמולה הטבעית מסביב, מוזיקה מחרישת אזנים בוקעת מרמקולים שמידי פעם מכריזים על שעת יציאת סירה זו או אחרת. דוכנים מציעים סיורים תיירותיים על נהר הנגרו ונהר האמזונס.

אם ממשיכים לאורך החוף והרציפים מגיעים לנמל המסחרי המסודר, שבו ניצב בניין המכס ובניין ה"גוארדאמוריה", משמר הנמל, שרידי המאה ה-19. הנמל הוא נמל מים עמוקים, הודות לעומק של ריו נגרו והאניות יכולות להגיע עד לרציפים.

המעניין מכל הוא הנמל הצף של מנאוס. הנמל הותאם לשיטפונות, לגאות והשפל של הריו נגרו, ונבנה במאה ה-19 כדי לשרת את תעשיית הגומי המשגשגת ולהבטיח שיוכל לפעול בכל תנאי, גם בתנאי שטפון וגם בתנאי שפל. הרציפים הצפים עולים ויורדים בהתאם לתנועת המים. ההפרש בין הגאות והשפל מגיע עד 14 מטרים. על קיר הרציף יש מד גובה המראה להיכן מגיע גובה המים. רואים על פי צבעים שונים של הקיר שהמים הגיעו למפלס הרבה יותר גבוה משהם היום.

היום כשתעשיית הגומי גוועה ומתה, משמש הנמל לצרכים מסחריים רגילים והותאם לזמנים מודרניים.

 בית האופרה – תיאטרון האמזונס  Teatro Amazonas

השריד החשוב ביותר לתקופת הזוהר של העיר והעדות המרשימה ביותר לתקופה זו הוא בית האופרה, תיאטרו אמזונס. נבנה כדי להדגיש את הפן האירופי של העיר, ולהראות שאינה נופלת מאחיותיה באירופה. את המבנה היומרני, שאינו נראה שייך לא למקום ולא לזמן, בנו בשנת 1896, בסגנון ניאו קלאסי, והעטירו עליו כל פאר שאפשר להעלות על הדעת. המבנה עבר שיפוצים רבים במשך השנים והוא עדיין מתנוסס במלוא תפארתו, בתור נקודת מוקד מרכזית בעיר. הבניין מרשים ביותר, גם בחיצוניותו, בעמודים הפסלים והכיפה המעוטרת, וגם בפנימיותו המרשימה.

בית האופרה הוא מוסד פעיל ומתקיימים בו מופעים רבים, החל מקונצרטים קלאסיים, אופרות, יצירות בלט, וכלה במקהלות ובמופעים מגוונים אחרים.

אפשר ורצוי לערוך סיור מודרך בתוך האופרה בעזרת מדריך דובר אנגלית טובה המוביל את המבקרים בכל נבכי בית האופרה ופורש לפניהם את ההיסטוריה שלו.

כשערכתי בו סיור נערכה באולם חזרה גנרלית של התזמורת הפילהרמונית של מנאוס. ישבתי באולם הריק ונהניתי מכל רגע.

מפגש הנהרות

זוהי האטרקציה התיירותית מספר אחד במנאוס. שטים בסירה על פני ריו נגרו ובמרחק ק"מ ספורים מהעיר מתחברים שני יובליו הגדולים של האמזונס – Rio Negro-היובל הצפוני ו Rio Solimões– – היובל הדרומי. איחודם יוצר את הנהר הגדול, נהר האמזונס . במפגש הנהרות, נחזה בתופעת טבע ייחודית – מימיו הכהים מאד, כמעט שחורים של הריו נגרו (הנהר השחור, ומכאן שמו) אינם מתערבבים לאורך כשישה ק"מ במימיו החומים הבהירים של נהר הסולימואס וזורמים כנהר בעל שני צבעים, עם קו מפריד ברור. גם טמפרטורות המים אינן שוות, ויש הפרש של כשתי מעלות בין שני הנהרות. במגע יד מרגישים את ההפרש בין טמפרטורת המים בשני הנהרות שזורמים זה לצד זה ואינם מתערבבים. קשה להאמין עד שרואים.