מלחמת סוף העולם

"… בלילה בו החל סוף העולם נאספה כל קנודוס מסביב למקדש ישו הטוב… ובעודם משמנים את הבליסטראות, מנקים את קני הרובים ומייבשים את אבק השריפה ידעו כולם כי הלילה הזה ידריך ויכוון אותם, מפיו של היועץ, האב שבשמים עצמו…"

מריו ורגס יוסה, מלחמת סוף העולם, שוקן, ירושלים ותל אביב 1987, עמ' 70-69.

כולנו שמענו על הפבלות שבריו דה ז'נרו, וכך גם בכל עיר גדולה בברזיל. כשמחפשים באינטרנט את מקור השם, מוצאים את ההסבר שמקור השם בשמו של צמח קוצני שצמח במקום שהוקמו בו מבני העוני הראשונים על ידי חיילים משוחררים. אבל כמו תמיד, האמת היא קצת יותר מסובכת ומורכבת.

היועץ

בשנות השבעים של המאה ה-19, התחיל אדם בשם אנטוניו ויסנטה מנדז מסיאל, שכונה לימים בתואר קונסליירו (היועץ), וכך גם הכירו אותו כולם, להסתובב באזוריה ההרריים של מחוז באהיה, ולהטיף לאיכרים ולעניים. עד מהרה התחילו לנהור אחריו אנשים קשי יום ומוכי גורל בדרכי נדודיו והלכו לכל אשר הלך. בשל בצורת קשה שפקדה את האזור בשנים אלה היה מספר הרעבים ללחם גדול וכפרים שלמים ננטשו. אנשים רבים עזבו את ביתם והלכו אחרי היועץ, ואפילו ראו בו גואל ומשיח. הוא נשא נבואות בעלות אופי אפוקליפטי, בישר את קץ העולם ב-1900, והטיף לחזרה בתשובה ולאהבת האל, תוך כדי מתיחת ביקורת קשה על הממסד הכנסייתי הקתולי ועל הממשל.

בשנים 1888-1889 הכריז הקיסר פדרו השני על ביטול העבדות. חמישה מיליון עבדים שחורים מצאו את עצמם פתאום חסרי עבודה ורעבים ללחם. היועץ, שתמיד דגל בביטול העבדות, קלט רבים מהם אל קהל חסידיו. בתוך הכאוס הכלכלי  והפוליטי שנוצר בעקבות ביטול העבדות הודח הקיסר בהפיכה צבאית והצבא הכריז על ברזיל כעל רפובליקה.

בתור קתולי מאמין חשב היועץ שהקיסרות מקורה בחסדי האל, ולכן התנגד לרפובליקה והורה לחסידיו שלא להכיר בה. חסידיו נגררו לעימותים עם כוחות משטרה וצבא ובעקבות אירועים אלה החליט היועץ להקים ממלכה עצמאית שלא תהיה כפופה לשלטונות.

קנודוס

היועץ וחסידיו מצאו להם מקלט בלב אזור הררי צחיח במדינת באהיה, בתוך רכס הרים שנקרא פבלה, והקימו שם את מקלטם במקום שנקרא קנודוס. היועץ הקים במקום קהילה שיתופית, שבראשה עמדה ממשלה של 12 שליחים. הם הנהיגו יישוב ללא משטרה וללא מסים, קבעו חלוקת עבודה, חלוקת התוצרת, רכוש משותף, מטבע מקומי, ואסרו על נישואים אזרחיים, שתיית אלכוהול וזנות. הקהיל חייבה פעילות דתית בכנסייה המקומית שהקימו. עבדים לשעבר, איכרים מרוששים, אינדיאנים, עניים ושאר קשי יום התחילו לנהור למקום ובשנת 1895 מנתה אוכלוסיית היישוב 30 אלף איש, שחיו חיי צמצום, אבל תוך שיתופיות והרמוניה יחסית, ללא שיעבוד. כך התנהלה הקהילה שלוש שנים כמעט ללא הפרעות. אבל תושבי הכפרים הסמוכים חששו מתושבי קנודוס, בעיקר כי רבים מהמצטרפים ליישוב היו ז'גונסוס – שכירי חרב, לוחמים לשעבר, שהורגלו בחיי אלימות ובביזת האיכרים. תקרית אלימה שפרצה בין כמה איכרים לתושבי קנודוס היתה בבחינת הטריגר שהניע את כל המהלכים הבאים.

מלחמת קנודוס

בין השנים 1897-1896 התנהלה מלחמה עקובה מדם בין צבא הרפובליקה לבין אנשי קנודוס. שלוש משלחות צבאיות נשלחו כדי לדכא את אנשי קנודוס, שהממשלה הרפובליקנית ראתה בהם איום מסוכן ביותר על הרפובליקה הצעירה, בגלל השפעתו הרבה של היועץ, שהטיף למשטר מלוכני-דתי.

המשלחת הראשונה נהדפה ונסוגה, כשהיא משאירה אחריה חללים רבים. כדי להצדיק את מפלתם ניפחו הנותרים את מספרם ואת אכזריותם של תושבי קנודוס, והללו הוכרזו במדינה בתור אויבי הרפובליקה.

משלחת שנייה, גדולה יותר ומצויידת היטב, התקדמה לעבר קנודוס, אבל הז'גונסוס של קנודוס שמו להם מארב, הפילו בהם חללים ותקפו אפילו את מחנה הצבא עצמו. המשלחת נסוגה מוכה וחבולה.

יצאה משלחת שלישית גדולה יותר, בהנהגתו של מפקד ידוע, מורירה סזר, שנחשב גיבור מלחמה, כשעיתונות ברזיל רואה בקנודוס מזימה של הכוחות המלוכנים להפלת המשטר הרפובליקני. הפעם הגיעו החיילים עד ליישוב קנודוס עצמו, אבל הלחימה בין סמטאותיו הנפתלות של היישוב הקשתה עליהם. סזר עצמו נהרג והחיילים נסוגו כשהז'גונסוס מזנבים אחריהם.

את המשלחת הרביעית התקשתה ממשלת ברזיל לארגן וגיוס החיילים נמשך כמה חודשים. בינתיים תקפו הז'גונסוס של קנודוס יישובים ושיירות אספקה ברחבי האזור כדי להצטייד במזון מחד, וכדי לגרום למחסור לצבא מאידך. כשכבר התחילו טורי חיילים לנוע, נקטו נגדם הז'גונסוס בטקטיקות של לוחמת גרילה ותקפו אותם בכל פינה אפשרית על ידי מארבים בהרים.

הצבא הצליח להגיע בכל זאת עד לקירבת קנודוס והחל להפגיז אותה בעזרת תותחים כבדים. הז'גונסוס ושאר תושבי קנודוס הפגינו עמידה איתנה למרות ההפגזה, וגם הצליחו לחבל בכמה תותחים. קנודוס איבדה אלפי אנשים, אבל גם הצבא איבד כמה אלפים. הגנרל אוסקר שעמד בראש הצבא ביקש תגבורת והטיל מצור על קנודוס. עם התגבורות הרעננות שקיבל הצליח הצבא גם לכבוש חלקים מהיישוב, ובעזרת התותחים הפילו את צריחי הכנסייה, דבר שגרם לדמורליזציה בקרב המגינים.

סופה של קנודוס

מותו של היועץ מדיזנטריה הכריע את המערכה. הוא מת ב-22 בספטמבר בגיל 67. המגינים המשיכו להילחם, אבל התחילו להיווצר סדקים באיתנות ובנאמנות שלהם. אדם אחד יצא עם דגל לבן וביקש להיכנע ולאפשר לתושבי קנודוס לעזוב את המקום. הגנרל סירב והציע לכולם להיכנע ללא תנאי. זקנים, נשים וילדים יצאו ונכנעו, אבל הרוב המשיכו להילחם. כל הז'גונסוס שנכנעו הוצאו להורג. הצבא נכנס לקנודוס. כל התושבים שנכנעו – טופלו על ידי הצבא: את הז'גונסוס טבחו וזרקו את גוויותיהם בדרכים, את הנשים ובעיקר את הילדים הובילו לסלבדור ולדרום ברזיל ומכרו לעבדים. את היישוב מחקו והרסו עד היסוד, על גופות המתים שנשארו בו. את גופתו של היועץ הוציאו מקברו, כרתו את ראשה, ושלחו את הראש לבדיקה בפקולטה לרפואה בסלבדור, שם הציגו אותו לראווה, ושם נותר עד 1905, כשהמקום עלה באש בשריפה.

הידיעות על מפלת קנודוס התקבלו בשמחה רבה בכל ברזיל. הכנסייה שראתה ביועץ ובקנודוס איום ממשי, ותמכה לאורך כל הדרך בצבא, חגגה בטקסים רבים. עם זאת, נשמעו גם קולות אחרים. החיילים שהתחילו לחזור משדה הקרב סיפרו סיפורי זוועה. מספר הנופלים מקרב החיילים בסך הכל מוערך ב-5000 איש ועוד אלפי פצועים. אלה שחזרו היו שבורים ושפופים. הם אמנם התקבלו בערים שלהם בתור גיבורים לאומיים, ערכו לכבודם מסיבות קבלת פנים והבטיחו להם לבנות להם בתי מגורים ולהעניק להם מדליות. שתי ההבטחות לא קוימו. החיילים נאלצו לבנות לעצמם שכונות מגורים, וכך קמה שכונת עוני ראשונה על גבעה בריו. לשכונה קראו החיילים בשם פבלה, על שם רכס ההרים שקנודוס שכנה בו.

כך צמחה הפבלה הראשונה, יד ושם למלחמת קנודוס. בעקבותיה צמחו עוד ועוד שכונות עוני רבות, בעיקר בריו אבל גם בכל עיר גדולה אחרת בברזיל. על תרבות הפבלות אפשר וצריך לכתוב, וגם נכתב רבות, אבל זהו סיפור לרשימה אחרת.

השפעות תרבותיות

הסופר הפרואני מריו ורגס יוסה, שזכה בפרס נובל על מכלול יצירתו הענפה בשנת 2010, הנציח את מלחמת קנודוס בספר מרתק ונוגע ללב, שנקרא "מלחמת סוף העולם". צמוד לשמות האמיתיים ולעובדות ההיסטוריות, השכיל יוסה להחיות את גיבורי הדרמה ולרתק את קוראיו העוקבים אחרי עלילותיהם בנשימה עצורה.

בדברים שכתב יוסה לעיתון אלפאיס עם היוודע לו דבר זכייתו בנובל אמר בין היתר:

חשבתי על הפרדוקס הגלום בעובדה שאני מקבל הכרה כה גדולה על הקדשת חיי לעיסוק המסב לי אושר אינסופי, שבו כל ספר הוא הרפתקה שצופנת בחובה הפתעות, גילויים, ריגושים והתרגשות, שתמיד מפצים על הקשיים, על כאבי הראש, על הדיכאונות ועל החסימות. וחשבתי לעצמי, אילו חיים מופלאים המצאנו לנו, הנשים והגברים, עוד מהתקופה שבה כיסינו רק את אזור החלציים ואכלנו זה את זה, במטרה לחצות את הגבולות המצרים את חיינו במציאות, ולדלג אל חיים אחרים, עשירים יותר, עוצמתיים יותר וחופשיים יותר, באמצעות הבדיון.

(תרגמה לעברית: שירה חפר)