ים המוות

… עכשיו רוצה אני לספר את הסיפורים המסופרים ברציפי באהיה. הספנים הזקנים שמטליאים מפרשים, בעלי הדוגיות, הכושים המקועקעים, היחפנים, יודעים סיפורים ופזמונות אלה. הייתי שומע אותם בלילות של ירח מלא בכיכר השוק, בירידים, בנמלים הקטנים שבמפרץ. לעם של ימאנז'ה יש רבות כל כך לספר…

זהו סיפור על חיים ואהבה עלי ים… איש היבשה אין הוא מכיר את כל סודותיו של הים. הים הוא תעלומה שרק יורדי ים זקנים ישיגוה.

ז'ורז' אמאדו, ים המוות, בתרגומו של מנשה לווין, ספרית פועלים, מרחביה 1951, הפתיחה. (יצא תרגום מחודש של הספר: תרגמה אראל לרר, זמורה ביתן, 2003)

 ימאנז'ה (Iemanjá) אלת הים והגלים

האלה המסתורית, ששערה הזהוב משתרע על הים בלילות ירח מלא, לבושה תכלת ולבן, נגלית רק לעיניהם של דייגים ויורדי ים אמיצים וצעירים. בלילות סערה היא מגיחה מן הים, בוחרת לה את יורדי הים הצעירים והאמיצים, ויורדת איתם למצולות. שם במצולות הם נחים מנוחת עולמים ביחד עם אלת הים. אנשי באהיה, ובעיקר תושבי העיר סלבדור, מעריצים את ימאנז'ה, עובדים אותה, חוגגים לה, אבל גם מפחדים ממנה. טביעת של יורדי ים נתפסת באופן אמביוולנטי גם כטרגית אבל גם כמנחמת: הם זוכים לאהבתה של ימאנז'ה.

ימאנז'ה היא חלק מפולחן הקַנדוֹמבְּלֶה (Candomble), הפולחן שהביאו איתם העבדים השחורים ממערב אפריקה, והוא חלק בלתי נפרד מדתם של תושבי סלבדור עד היום, במזיגה מרתקת בין הפולחן הקתולי לבין פולחני האלים והישויות האפריקאיות השונות. דמותה היא של אישה יפה, מלאת עוצמה ומסתורין. למאמיניה היא אלה, אם ומאהבת.

חודש פברואר, ובעיקר ה-2 בו, הוא יומה של ימאנז'ה, שבו נערכים טקסים דתיים שונים לכבוד ימאנז'ה גם בכנסית בונפים שבסלבדור וגם בכנסייה הקטנה של ימאנז'ה. מאמיניה יוצאים לבושים לבן ועטויים בסרטים בצבעי כחול ולבן אל הים במאות כלי שייט מכל הסוגים, ומשליכים מנחות אל הים. במנחות דברים סמליים המבטאים בקשות וכוללים פרחים, נרות, קמעות, מאכלים, נוצות וביצים. הגלים מסמלים את שערה של האלה ואם המתנה חוזרת על החוף זה סימן שימאנז'ה דחתה את המתנה ושעתידה להיות שנה לא טובה.

הסופר הברזילאי יליד באהיה, ז'ורז' אמאדו, היטיב לתאר את יורדי הים בסלבדור, את חייהם, את מצוקותיהם, את אמונותיהם, את אהבותיהם ואת סגידתם לימאנז'ה, בספרו הצבעוני, המרתק והמרגש, ים המוות Mar Morto)). הספר שימש השראה למשורר והזמר דוריבל קיימי, חברו של אמאדו, והוא חיבר על פי השורה המופיעה כמה פעמים בספר את שירו הנודע "מתוק למות בים" (É doce morrer no mar).

הכהנת של ימאנז'ב מחזיקה בידיה את פסל ימאנז'ה

הכהנת של ימאנז'ה מחזיקה בידיה את פסל ימאנז'ה ואת המנחה

מנחות לימאנז'ה

מנחות לימאנז'ה

העיר סלבדור – סאו סלבדור דה באהיה די טודוס אוס סנטוס (São Salvador da Bahia de Todos os Santos), 'הקדוש המושיע של המפרץ של כל הקדושים'

סלבדור היא בירת באהיה, שהיא אחת מ-26 המדינות (אסטדוס) המרכיבות את ברזיל. העיר נמצאת בצפון מזרח ברזיל והיא העיר החמישית בגודלה בברזיל. יש בה אחוזים גבוהים מאוד של עוני, הרבה מאוד כנסיות, קתדרלות ומנזרים, היסטוריה של מלחים, ספנים ויורדי ים, היא מכונה בירת הקפוארה הברזילאית, והקרנבל שלה הוא הגדול ביותר בברזיל, גם אם לא המפורסם ביותר. סלבדור ידועה גם בהשפעה הגבוהה שהיא ספגה (יחסית לערים אחרות בסביבה) מהתרבות האפריקאית, זכר להיותה מרכז סחר העבדים של האזור כולו. ההשפעה מורגשת עד היום בתרבות הרחוב שלה, המוסיקה, בישול שמושפע מהמטבח האפריקאי, דתות ייחודיות למקום ואחוז השחורים שבה.

האגדות מספרות ששם זה הוענק למפרץ הגדול שבפתחו שוכנת העיר סלבדור על ידי הספן  האיטלקי אמֶריגוֹ וֶספוּצ'י, שהפליג לתוך המפרץ ב-1 בנובמבר 1501, "יום כל הקדושים". בעיר הזאת, הנחשבת לאחד המרכזים העניים בברזיל, חיים 2.5 מיליון תושבים, כאשר יותר מ-70% מהם שחורים. כאן ניטעו מטעי קני הסוכר הראשונים, לכאן הובאו העבדים השחורים, וכאן עוצב הפולקלור הברזילאי.

בתקופת "תור הזהב" של העיר, במשך יותר מ-200 שנה, בין המאות ה-18-16, הייתה העיר שנייה בחשיבותה באימפריה הפורטוגזית (אחרי העיר ליסבון), ועיר הבירה הראשונה בחשיבותה ובגודלה בברזיל הקולוניאלית. היא היתה מרכז כלכלי חשוב בזכות ייצוא קני סוכר, טבק, זהב ויהלומים, וייבוא עבדים שחורים. כל זאת עד שנת 1763, כאשר דעיכתה של תעשיית קני הסוכר הובילה לאבדן מקומה המוביל של סלבדור ולהכרזתה של ריו כבירה החדשה. היום היא בירת מחוז באהיה. הרוב הגדול של תושביה שחורים, צאצאי העבדים שהובאו מאפריקה, ובני תערובת עם הפורטוגזים הלבנים. כל קשת הצבעים החל משחור כהה ועד לשחור בהיר מאוד וללבן, משמשים בה בעירבוביה. זוהי גם הסיבה שבעיר אפשר למצוא את כל הפולחנים הדתיים, הקתוליים והאפריקאיים.

העבדים שהובאו מאפריקה הביאו איתם את האורישאס, פנתיאון שלם של אלים אלות ושאר ישויות. הכנסייה הקתולית הפורטוגזית גילתה גישה סובלנית, כאשר העלימה עין מהפולחנים האליליים, ובתנאי שיקבלו לבוש נוצרי-קתולי. כך נוצר סינקרטיזם מעניין, כאשר כל אל אפריקאי הפך לבן דמות לאל מקביל קתולי. אושאלה מלך האלים קיבל את דמותו של ישו, ימאנז'ה, אלה הים והגלים קיבלה את דמותה המקבילה של מריה. וכך ממשיכים תושבי באהיה עד היום בפולחן המעורב. יש בעיר כנסיות רבות אבל גם מקדשים לפולחן הקנדומבלה. הצעירים אומרים בפשטות רבה: אני בכלל לא דתי. אבל אני הולך לכנסייה וגם לקנדומבלה.

העבדים השחורים הביאו איתם גם את מסורת האכילה. כעשרים מיליון אפריקנים, רובם צעירים וצעירות, אולצו לחצות את האוקיינוס האטלנטי, כבולים בשלשלאות ובתנאים איומים. מזונם של אותם עבדים היה נזיד סמיך של שעועית שחורה ואורז – מצרכי המזון הזולים ביותר שנמצאו. לעתים הוסיפו לקערות העץ העמוקות גם מעט חתיכות שומן לא מוצלחות של בשר חזיר, שנותרו כשאריות בצלחות האדונים הלבנים. מאכל זה נודע בשם פיז'ואדה (feijao בפורטוגזית, משמעו – שעועית), שהפכה לסמל לאומי, כשהיא ממשיכה לשמר את מסורת ימי העבדות של אותם הימים, ומוגשת במסעדות בימי רביעי ושבת כמסורת לאומית.

רחובות סלבדור

העיר סלבדור צבעונית מאוד, מוזיקלית מאוד, אבל גם ידועה באלימות רבה. סכנה לטייל לבד בסימטאות הצדדיות, שם הסיכוי לשוד אלים הוא גדול מאוד. לטייל ברחובות הראשיים זהו תענוג לכל החושים. ברחובות אפשר לראות הרבה דוכני מזון. מזון הרחוב המקובל ביותר הוא אקרז'ה (acaraje), שהוא ה"פלאפל" המקומי. זוהי קציצה העשוייה מעיסת שעועית לבנה. בכל פינת רחוב ניצב דוכן של אקרז'ה. את האקרז'ה בדוכנים מוכרות הבאיאנות – Baianas. הן לבושות שמלה צבעונית תפוחה שמתחתיה תחתוניות רבות. על ראשן הן חובשות טורבן צבעוני. הן מטגנות את הקציצות בשמן דקלים (דנדה – dende) שנותן את הצבע האדמדם לקציצות. הבאיאנה מורחות על הקציצה כפית ואטאפה ((vatapa, שהיא מחית העשויה מתערובת של לחם יבש, בוטנים, שרימפס, עגבניות ובצל, המטוגנים בחלב קוקוס ובשמן דנדה (המעניק למאכל את צבעו הצהוב האופייני). הקארורו הוא סוג של מחית (בצבע ירוק עמוק), המבוססת על ה-quiabo – ירק שדומה לבמיה, אותו טוחנים ומבשלים (ומוסיפים לו חלק ממרכיבי הואטאפה). אחרי שמטגנים את האקרז'ה, בוצעים אותו במרכזו ומוסיפים לתוכו את הואטאפה או הקארורו (או את שניהם), על פי טעמו של הקונה, ומעל הכל הבאיאנה מפזרת שרימפס מיובשים. את כל החבילה היא עוטפת בנייר ומגישה. ריח הטיגון ושמן הדקלים ממלא את כל העיר.

בכיכרות ובפינות הרחוב אפשר לראות קבוצות נערים מבצעים תרגילי קפוארה לרוב, לקול צלילי הברינבאו, כלי נגינה בעל מיתר אחד. הם מופיעים ומקבצים את תרומות הצופים. סלבדור היא בירת הקפוארה, אמנות הלחימה של העבדים השחורים. כשהאדונים הלבנים לא הרשו לעבדים להילחם ביניהם, הם פיתחו את הלחימה לסוג של ריקוד, אמנות לחימה סמויה.

דוכן האקרז'ה של מארי

דוכן האקרז'ה של מארי

באיאנה בכיכר פלוריניו

באיאנה בכיכר פלוריניו

 אתרים בסלבדור

רובע פלוריניו וכיכר פלוריניו (PELOURINHO)

 לבה של העיר הוא הרובע העתיק הקסום פלוריניו (Pelourinho), הידוע בעיקר בשל "עמדת ההצלפות" הנמצאת בשוק המקומי. מקום זה ששימש בעבר כמקום מסחר לעבדים ובו היה נהוג להכות עבדים. הרובע העתיק הוא אזור מדהים, עשיר בבניינים מרהיבים בסגנון קולוניאלי ובתים הצבועים בצבעי פסטל. תענוג לטייל בין סמטאותיו הצרות ומבני האבן השזורים ביניהן, וכן בשלל החנויות, המסעדות ובתי הקפה הפזורים באזור. הכיכר שהיא מרכזו של הרובע, הוא זירת לקבוצות קפוארה ולבאיאנות המוכרות אקרז'ה. החנויות מושכות את העין בשלל צבעים: ציורים, בדים צבעוניים, חנויות מוסיקה וחיי לילה תוססים בבארים הרבים המוכרים את הקשאסה – המשקה המקומי המנציח את מטעי קני הסוכר שהיו בעבר מקור הכלכלה העיקרי של סלבדור.

כיכר פלוריניו

כיכר פלוריניו

ברובע נמצאים כמה מהאתרים החשובים של סלבדור כגון:

ביתו של הסופר ז'ורז' אמאדו: בית גדול והדור, צבוע כולו בתכלת, משקיף על הרובע. הבית היום הוא מוזיאון ואפשר לראות בו את חדרי מגוריו, את ספריו המתורגמים להרבה שפות (כולל עברית) וגם את תרומתה של אשתו ליצירתו.

המוזיאון של ז'ורז' אמאדו

המוזיאון של ז'ורז' אמאדו

כנסיית סאו-פרנסיסקו (São Francisco): כנסייה מיוחדת במינה, מצופה כולה בזהב, הכניסה בתשלום, אבל שווה מאוד. כשנכנסים ממש מסתנוורים מהזהב הנוצץ המכסה כל טפח בכנסייה הזאת. במחשבה היסטורית יש כאן אירוניה. פרנציסקוס הקדוש איש אסיזי שבאיטליה, בן המאה ה-12, דגל בחיי עוני ופשטות ומסר את כל רכושו לעניים. הוא התהלך לבוש בשק ורגליו יחפות וייסד את מסדר האביונים של נזירים המתקיימים מנדבות וגם שלל צבירת רכוש. מה הוא היה חושב על כנסייה כזאת הקרוייה על שמו? גדר הכנסייה מכוסה כולה בסרטים צבעוניים המביעים בקשות ומשאלות של מאמינים.

הכל זהב

הכל זהב

 מעלית לָסֵרְדָה (Elevador Lacerda)

מחברת בין שני חלקי העיר – העיר העילית (החלק ההררי של העיר) ועיר התחתית (החלק הנמוך והעתיק של העיר, הקרוב יותר לים). המעלית הענקית משרתת כ-50,000 איש בקירוב מדי יום העושים את דרכם מן החלק העתיק לחלק המסחרי יותר של העיר, ומסוגלת לעלות כ-85 מטרים בפחות מ-15 שניות. המעלית היא ציון הנוף הבולט ביותר של סלבדור.

הלסרדב - בולטת בנוף העיר

הלסרדב – בולטת בנוף העיר

 כנסיית בונפים (Igreja do Nosso Senhor do Bonfim)

כולם קוראים לה פשוט כנסיית בונפים, והיא נמצאת בפרברים המערביים של סלבדור. הכנסייה המרתקת בעיר, משום שהיא מהווה שילוב תפיסתי מושלם בין פאגניות אפריקאית, נצרות מערבית וסממנים המוכרים לנו מהכותל המערבי. אין עוד מקום שבו ניתן לקלוט את הפרשנות הברזילאית, ובמיוחד הבאיינית, לנצרות, יותר מאשר במקום הזה. לכאן באים אלה שרק אתמול היו בטקס הקנדומבלה והגישו מנחות לאלים האפריקניים, ועכשיו הם באים לעשות בדיוק את אותם הפולחנים גם בכנסייה של ישו ומריה. המון מגוון ביותר, החל מאנשי צבא לבושי מדים, נשים קשות יום מהפבלות, כפריים מעומק עומק היבשת, מאזור הסרטאו – כולם באים להשיח את מצוקותיהם בעזרת סרטים צבעוניים שהם תולים בכל מקום אפשרי ובפתקים הכוללים בקשות ישירות מישו או מאושאלה – האל הראשי של הקנדומבלה. ליתר בטחון הם מצרפים גם צילומים לפתקי הבקשה, המעטרים כל פינה פנוייה בכנסייה.

החדר המרתק והחשוב ביותר הוא חדר הנסים. זהו חדר שהוא תחליף לקופת חולים. כל אדם הסובל מאיזה שהוא מיחוש בגופו קונה בחנויות הסמוכות את האיבר הכואב מפלסטיק (2 ריש ללבלב, 4 ללב, 11.5 לגוף שלם של ילד קטן, כפול למבוגר).  את האיברים בליווי הבקשה תולים מתקרת החדר ומקירותיו.  מהתקרה משתלשלים איברים איברים רגליים, ידיים, לבבות, לבלבים, כבדים, ריאות ואפילו פאלוס. לעתים כל הגוף כואב – ואז תולים בובה שלמה המייצגת את הסובל. יש להניח שמידי זמן מורידים השמשים את האיברים ומחזירים אותם לחניות הסמוכות, למכירה מחדש.

בכל מקום אפשרי ולא אפשרי תלויים הסרטים הצבעוניים שעליהם מודפסים מילות בקשה ותחינה. הכמויות הן אסטרונומיות ולעתים קרובות רואים אנשים מחפשים איזה שהוא טפח פנוי כדי לתלות עליו את הסרט שלהם.

כנסיית בונפים

כנסיית בונפים

אין סוף לסרטים ולבקשות

אין סוף לסרטים ולבקשות

 

השאר תגובה