מלכת שבא: היתה או לא היתה?

א וּמַלְכַּת-שְׁבָא שֹׁמַעַת אֶת-שֵׁמַע שְׁלֹמֹה לְשֵׁם יְהוָה וַתָּבֹא לְנַסֹּתוֹ בְּחִידוֹת.  ב וַתָּבֹא יְרוּשָׁלְַמָה בְּחַיִל כָּבֵד מְאֹד גְּמַלִּים נֹשְׂאִים בְּשָׂמִים וְזָהָב רַב-מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה וַתָּבֹא אֶל-שְׁלֹמֹה וַתְּדַבֵּר אֵלָיו אֵת כָּל-אֲשֶׁר הָיָה עִם-לְבָבָהּ.  ג וַיַּגֶּד-לָהּ שְׁלֹמֹה אֶת-כָּל-דְּבָרֶיהָ  לֹא-הָיָה דָּבָר נֶעְלָם מִן-הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא הִגִּיד לָהּ.  ד וַתֵּרֶא מַלְכַּת-שְׁבָא אֵת כָּל-חָכְמַת שְׁלֹמֹה וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה.  ה וּמַאֲכַל שֻׁלְחָנוֹ וּמוֹשַׁב עֲבָדָיו וּמַעֲמַד מְשָׁרְתָו וּמַלְבֻּשֵׁיהֶם וּמַשְׁקָיו וְעֹלָתוֹ אֲשֶׁר יַעֲלֶה בֵּית יְהוָה וְלֹא-הָיָה בָהּ עוֹד רוּחַ.  ו וַתֹּאמֶר אֶל-הַמֶּלֶךְ אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּאַרְצִי עַל-דְּבָרֶיךָ וְעַל-חָכְמָתֶךָ.  ז וְלֹא-הֶאֱמַנְתִּי לַדְּבָרִים עַד אֲשֶׁר-בָּאתִי וַתִּרְאֶינָה עֵינַי וְהִנֵּה לֹא-הֻגַּד-לִי הַחֵצִי  הוֹסַפְתָּ חָכְמָה וָטוֹב אֶל-הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי.  חאַשְׁרֵי אֲנָשֶׁיךָ אַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה הָעֹמְדִים לְפָנֶיךָ תָּמִיד הַשֹּׁמְעִים אֶת-חָכְמָתֶךָ.  ט יְהִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּרוּךְ אֲשֶׁר חָפֵץ בְּךָ לְתִתְּךָ עַל-כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבַת יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם וַיְשִׂימְךָ לְמֶלֶךְ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה.  י וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב וּבְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב אֲשֶׁר-נָתְנָה מַלְכַּת-שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.  יא וְגַם אֳנִי חִירָם אֲשֶׁר-נָשָׂא זָהָב מֵאוֹפִיר  הֵבִיא מֵאֹפִיר עֲצֵי אַלְמֻגִּים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה.  יב וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ אֶת-עֲצֵי הָאַלְמֻגִּים מִסְעָד לְבֵית-יְהוָה וּלְבֵית הַמֶּלֶךְ וְכִנֹּרוֹת וּנְבָלִים לַשָּׁרִים לֹא בָא-כֵן עֲצֵי אַלְמֻגִּים וְלֹא נִרְאָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה.  יגוְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה נָתַן לְמַלְכַּת-שְׁבָא אֶת-כָּל-חֶפְצָהּ אֲשֶׁר שָׁאָלָה מִלְּבַד אֲשֶׁר נָתַן-לָהּ כְּיַד הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַתֵּפֶן וַתֵּלֶךְ לְאַרְצָהּ הִיא וַעֲבָדֶיהָ.  {פ}

מלכים א, י, 13-1.

מלכת שבא (המאה העשירית לפנה"ס) הוא שמה של מלכה קדומה, המופיעה בתנ"ך, בברית החדשה, בקוראן ובספרי ההיסטוריה האתיופית. היא מלכה על ממלכת שבא הקדומה, המזוהה לרוב עם ממלכת סבא ששלטה בצפון אתיופיה ובתימן.
שמה המקובל של מלכת שבא בפולקלור האתיופי הוא מקדה, אך כינוייה מתקופות שונות רבים ומגוונים. בתנ"ך היא מופיעה בפשטות כ"מלכת שבא", בכתבי יוסף בן מתתיהו היא נקראת ניקאולה, ובתרבות האסלאמית היא מכונה בילקיס.

האגדות
על פי הקברה נגסט – ספר היוחסין של קיסרי אתיופיה מהשושלת הסולומונית, מלכת שבא שמעה על שלמה המלך מסוחר ששמו טמרין, טמרין סיפר למלכה על חכמתו ועושרו של שלמה. בעקבות כך אספה מלכת שבא כלים ואוצרות רבים, ובחרה כ-6,000 ילדים וילדות בני אותו גיל, אותם הלבישה בבגדי מלכים. שלמה התבקש מאוחר יותר לזהות מי מהם ילד או ילדה, מה שהצליח לעשות בחכמתו הרבה. המלכה שלחה מכתב לשלמה וסיפרה כי מסעה לממלכתו יימשך כשלוש שנים. כאשר הגיעה לירושלים, שהה המלך בביתנו, על רצפת זכוכית. היא חשבה שהוא יושב בתוך מים. כד ל להרטיב את שמלתה, הרימה את שוליה וחשפה את רגליה, וגרמה למלך לחייך. סיפור דומה כתוב גם בקוראן.
האתוס האתיופי הקברה נגסט ממשיך ומפרט מה קרה בין שניהם: שלמה המלך הזמין את המלכה מקדה לסעודה יום לפני חזרתה לממלכתה, ודרש ממשרתיו להגיש לה אוכל מתובל, על מנת לגרום לה לצימאון. לאחר הסעודה הזמין המלך את המלכה לישון בארמונו למשך הלילה, והבטיח לא לגעת בה בתנאי שלא לא תקח דבר ממנו או מארמונו. באישון לילה התעוררה מקדה והרגישה צימאון רב בשל האוכל המתובל. היא החלה לחפש מים בארמון וכאשר מצאה קנקן מים ושתתה ממנו, זינק המלך ממארבו, הפתיע אותה, וטען שמים הם הדבר היקר ביותר ממלכתו, וכי עליה לשלם תמורתם. המלכה חייכה על התכסיס ונעתרה לשלמה. מן המפגש הזה הרתה מלכת שבא, והמלך נתן לה את טבעתו, על מנת שתתן אותה לבנם המשותף לכשיוולד, כדי ששלמה יזהה אותו בעתיד. מלכת שבא שבה עם פמלייתה לשבא, וילדה בדרך את מנליק. המפגש המיני בין שלמה המלך ומלכת שבא מגובה גם בספרות חז"ל ואצל הפרשנים. רש"י מציין כי נבוכדנצר השני, מחולל גלות בבל היה מצאצאי שלמה ומלכת שבא.

ממלכת סבא
ממלכת סבא מזוהה לרוב על ידי היסטוריונים כממלכת שבא. ממלכה זו התרכזה בעיקר בדרום-ערב ובשיאה שלטה על תימן, אריתריאה, צפונה של אתיופיה, צפון סומליה, ג'יבוטי, מזרחה של סודאן ומערבה של ערב הסעודית.
סבא הייתה קיימת מהמאה ה-20 לפנה"ס ועד המאה הראשונה לפנה"ס כאשר נכבשה על ידי ממלכת חמיר, מאוחר יותר זכתה שוב בעצמאותה אך נכבשה שוב על ידי חמיר במאה השלישית לספירה. בירת הממלכה הייתה העיר מריב ממזרח לצנעא של ימינו. ממלכת סבא הוקמה על ידי עמים דוברי שפות שמיות בדרום ערב שהקימו במקביל מספר ממלכות. כמו שכניה סבא הייתה ממלכה חשובה בתחום המסחר של אותה התקופה וייצאה תבלינים רבים בייחוד לבונה ומור. רוב הארכאולוגים כיום מזהים את סבא עם ממלכת שבא התנ"כית. דת הממלכה הייתה פוליתאיסטית. בין הממצאים הארכאולוגיים שהותירה אחריה סבא יש כתובות רבות בכתב דרום ערבי. בגלל שכנותה לים סוף יצאה סבא למסעות כיבוש והרחיבה את תחומי שליטה לאריתריאה וצפון אתיופיה דהיום, תושבי סבא היגרו בהמוניהם לאזור אתיופיה והשפיעו תרבותית ודמוגרפית על ממלכת ד'מאט ששכנה באזור, הגירותיהם הם כנראה הסיבה העיקרית להתמוטטות ממלכת ד'מאט במאה החמישית לפנה"ס. לאחר התמוטטות ד'אמט וירידת קרנה של סבא בעקבות לחימות בלתי פוסקות כנגד שכנותיה בתימן תושביה היגרו באופן הומני לאזור הרמה האתיופית, תושבים אלו ידועים כיום בשם חבשים אשר הקימו את ממלכת אקסום במאה הראשונה לפנה"ס. כיום ממצאים תורשתיים ראשוניים תומכים בסברה כי אוכלוסיות אנושיות נדדו על פני מצר באב אלמנדב בין חצי האי ערב לבין קרן אפריקה דבר המוכיח את ההשפעה התרבותית-דמוגרפית של סבא באזור אתיופיה דהיום.

ממלכת חמיר
אם כבר הזכרנו את ממלכת חמיר, ואנחנו עוסקים בשאלות צאצאים של המלך שלמה ומלכת שבא, רצוי לאזכר את המלך ה"יהודי" הגיבור, יוסף ד'ו נוואס.
חמיר היתה ממלכה קדומה ששכנה בתימן של היום ונוסדה בשנת 115 לפנה"ס. ממלכה זו הצליחה לכבוש את ממלכת סבא ב-25 לפנה"ס, את קתבאן ב-200 לספירה וגם את חצרמוות ב-300 לספירה. ממלכה זו שהצליחה לאחד את כל אזור תימן תחתה הייתה עסוקה בעיקר בהתמודדות מול ממלכת סבא שהתמרדה נגד כיבושה עד אשר הכיבוש הושלם ב-280 לספירה.
חמיר הייתה ממלכה דומיננטית באזורה עד שנת 525 לספירה. כלכלתה נשענה על חקלאות וייצוא של לבונה ומור, חומרים שהיו נסחרים בהמוניהם באזור מזרח אפריקה ומדינות אגן הים התיכון. חומרים אלו היו מבוקשים ביותר לצד השנהב שהגיע מאפריקה לאימפריה הרומית. ספינות היו מפליגות מחמיר על בסיס קבוע במקביל לשליטה הפוליטית על אזורים במזרח אפריקה.
בתקופה זו חמיר כבשה את סבא. המלחמות שניהלה חמיר כנגד סבא גרמה להגירות מסיביות מאזורי הלחימה לאזור אריתריאה וצפון-אתיופיה ולאחר מכן מהגרים אלו עיצבו את עצמם בתור קבוצה אחת "חבשים" והקימו את ממלכת אקסום שעתידה לשלוט באזור. בהמשך הממלכה החלה לשקוע ומסחרם הגדול שקע בגלל מספר סיבות, הראשונה הנבטים שבצפון חג'אז והשנייה העליונות הרומית במסחר הימי לאחר שכבשה את הלבנט וכן את מצרים, והשלישית מלחמת אזרחים בין השבטים השונים.

בעל התלתלים (הנקודה היהודית)
המלך האחרון של חמיר היה יוסף ד'ו נוואס (בעל התלתלים). על פי עדויות כתובות וארכיאולוגיות הושפע מלך זה מכהנים יהודים מן העיר טבריה ומסוחרים יהודים שהסתובבו באזור, קיבל על עצמו את הדת היהודית והתגייר. יש בנו הרצון לראות את כל ממלכת חמיר בתור ממלכה יהודית, אבל דברים אלה יש בהם מן ההגזמה. המלך שנטה ליהדות החל בלחימה כנגד הנוצרים בממלכתו. הנוצרים היו אתיופים. הפרסים פרשו חסותם על חמיר בשעה שביזנטיון פרשה חסותה על אתיופיה הנוצרית. יש כאן למעשה ביטוי למאבק עולמי בין שתי אימפריות, פרס וביזנטיון, על השליטה על דרכי המסחר החשובות שבדרום חצי האי ערב. שני קרבות ידועים נגד נוצרים התרחשו בעיר נג'רן ובטקפר, בירת חמיר בשנת 523 לערך. הנוצרים מתארים את הקרבות במלים קשות כגון טבח. "טבח" כזה מתואר גם בקוראן, מאה שנים מאוחר יותר. בעקבות הלחימה נגד הנוצרים פנה הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון למלך אקסום – כלב ועודד אותו לצאת לפעולה משותפת כנגד חמיר. הצי הביזנטי נשלח לעבר ים סוף בנוסף לחיילים חבשים מממלכת אקסום, הפלישה המשותפת הזו של אקסום וביזנטיון הצליחה וכוחות אלו הביסו והרגו את מלך חמיר יוסף ד'ו נוואס.
האגדה מספרת שהקרב התרחש על חוף הים. יוסף נלחם עד אחרון חייליו. כשנותר לבדו, רכוב על סוסו הלבן, מוקף באויביו הנוצרים, פנה יוסף בעל התלתלים לאחור, אל הים, והדהיר את סוסו אל לב ים, וכך מצא את מותו.

איור מהמאה החמישית לספירה

מנליק הראשון
על פי המסורת האתיופית היה מנליק הראשון בנם של המלך שלמה ומלכת שבא והראשון בשושלת הקיסרים, 225 במספר, מזרע דוד ושלמה ששלטו באתיופיה עד נפילתו של הקיסר היילה סלאסי בשנת 1974 ושבירת השושלת.
על פי המסורת האתיופית חזרה מלכת שבא יחד עם פמלייתה לאתיופיה, ובדרך חזרה ילדה את בנה משלמה המלך, מנליק. ייתכן כי מלכת שבא הייתה שליטת ממלכת ד'מאט שקדמה לממלכת אקסום ושהתקיימה בזמנו של שלמה המלך. מלכי ד'אמט השתמשו בתואר "מלכי ד'אמט וסבא משבט האגזי". המחקר הארכאולוגי הנמצא כיום בחיתוליו מאשר שבחריטות בצפון אתיופיה בעיירה יחא מוזכרת מלכה שהייתה שווה מבחינה שלטונית לשלטון הגברים, בנוסף על פי מספר מסורות אתיופיות מלכת שבא אכן הייתה משבט האגזי. .?על פי המסורת הייתה בנו של המלך ארגבו (נקרא גם ארגבוס) שהיה מלכם ה-28 של בני שבט האגזי שהקים ממלכה משני צידי מיצר באב אלמנדב.
כאשר מנליק גדל הוא נעשה סקרן יותר ויותר לגבי אביו ובגיל 22 יחד עם חבורה גדולה, שכללה את הסוחר אשר סיפר למלכת שבא על שלמה טמרין, שנשאה איתה היו אוצרות רבים, החל את מסעו אל עבר ארץ ישראל. הכברה נגסט מתאר את מנליק כדומה מאוד לאביו, ובהגיעו לארץ ישראל טעו אנשים לזהותו כמלך שלמה בעצמו. מנליק פגש את שלמה המלך. שלמה ניסה לשכנע את מנליק להישאר ולהיות יורשו. הוא נתן לו זהב, תכשיטים וכסף רב, מנליק לא השתכנע ולכן שלמה המליך אותו לקיסר הראשון של אתיופיה ושם הכתרתו היה דוד כשם סבו.על פי מחקרים היתה המלכתו בשנת 986 לפנה"ס. לאחר שהומלך ארגן שלמה המלך פמליה מבני ישראל שישובו איתו לממלכתו. הפמליה כללה גברים שהיו חלק ממשפחות האצולה שבירושלים, בין היתר גם כהנים ולווים. המסורת החבשית מספרת ששלמה שלח מכל שבט אלף איש. במילים אחרות הפמליה כללה כמעט כ-20,000 איש. האנשים אשר הלכו עם מנליק היו בעיקר רופאים, שופטים ואנשי דת. מי שרוצה יכול להאמין כי צאצאי אנשים אלו הם אבותיהם של יהודי אתיופיה.

ארון הברית

על פי הקברה נגסט שלמה המלך נתן למנליק גם העתק של ארון הברית אך לא ידע שבנו של צדוק הכהן החליף בין הארון האמיתי להעתק. באמצע החזרה לממלכתו גילה מנליק שהארון הברית הוא הארון האמיתי ובינתיים גילה זאת גם שלמה, אך לא יכל לעשות דבר. מנליק הגיע לאתיופיה עם הפמליה הגדולה שאיתה ארון הברית. לאחר שראה מה הארון מסוגל לעשות מנליק החליט שהוא מסוכן מדי ולכן הפקיד אותו בידי קבוצת אנשים באי באגם טאנה. המסורת האתיופית מספרת שיהודי ביתא ישראל החזיקו בארון הברית עד לעלייתו של המלך האקסומי אזנה ולאחר שזה התנצר יזם מספר מערכות צבאיות נגד היהודים. על פי המסורת האתיופית המלך האקסומי אזנה ניצח את היהודים, לקח מהם את הארון ושיכן אותו בעיר בירתו אקסום, בכנסיית "גבירתנו מרים מציון". עד לימינו טוענים הנוצרים האתיופים בלהט כי ארון הברית המקורי עודנו קיים ושוכן בתחומי אתיופיה. בכל אחת מהכנסיות האורתודוקסיות באתיופיה קיים כיום העתק של ארון הברית (נקרא "טאבוט") הנשמר ב"קודש הקודשים" של הכנסייה ואינו פתוח לציבור, בכנסיית "גבירתנו מרים מציון" ישנו רק אדם אחד בכל דור שלו הרשות לחזות בארון הברית.

מסורת וזכרון
האתיופים מייחדים מקום חשוב באתוס הלאומי והדתי שלהם לקשרם ההיסטורי לשלמה ובני ישראל וכך הפך מוטיב האריה, סמל שבט יהודה, למרכיב חשוב בתרבות האתיופית ובעיקר בהקשר של שליטיה. קיסרי אתיופיה היו מכונים גם בשם התואר "האריה הכובש של שבט יהודה". האריה היה במשך שנים רבות סמלה של האימפריה האתיופית. סמל נוסף שאומץ בנצרות האתיופית הוא המגן דוד שרווח, לרוב בשילוב עם צלב ולעתים אף סהר מוסלמי, בכנסיות, מנזרים ובאומנות אתיופית.
מלכת שבא, שהיא על פי המסורת האתיופית, אמו של מלכם הראשון, משחקת תפקיד חשוב ביותר באתוס הלאומי של אתיופיה עד היום. יש להניח שהיתה מלכה, שהיתה ממלכה. כל היתר איונ אלא אגדות. אבל כדיוע, לאגדות ולמיתוס כוח חזק יותר ממאות מחקרים היסטוריים.

קרדיט: ערכים וצילומים מויקיפדיה