אתיופיה: עבר, הווה, עתיד

"ג'יג'יגה בנוייה על מישור שטוח לחלוטין, רחב מאוד, ללא כל צמחייה מסביב, חוץ מאיזה קקטוס מזדמן המשמש מקלט לצבוע הנודד, ומהעץ הקדוש המתחייב בכל שכונה. העיר מוקפת בהרים סלעיים מכל צדדיה, חוץ מן הצד הצפוני, הפתוח עד קצה טווח הראייה. את האופק הצפוני חוסמים רק תעתועי השמש ומשבי האבק האינסופיים של עונת היובש. ג'יג'יגה נמצאת באזור צחיח של אתיופיה, מדבר יבש וחסר חול, שאפילו הרוח הקלה ביותר יוצרת בו שלדים, מערבולות אבק שמתרוממות אל השמיים ואפשר לראותן ממרחק קילומטרים. ביום היינו אנחנו, הילדים, רודפים אחר שדי האבק ומחוררים את בטנם בסכינים. בלילה היינו מצטנפים במיטה.. היינו שומעים את יללותיהם הפראיות של הצבועים בהרים השוממים, וידענו שכל פרה או חמור שנשארו מחוץ לשערי המכלאות יבלו את לילם בבטנו של הצבוע".
מתוך "רשימות מבטן הצבוע" מאת נגה מזלקיה, הוצאת כנרת 2004.

אתיופיה, רשמית הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של אתיופיה, היא מדינה בקרן אפריקה ללא מוצא אל הים מאז עצמאות שכנתה הצפונית אריתריאה בשנת 1993. המדינה גובלת באריתריאה בצפונה, במערב עם סודאן, בדרום עם קניה, במזרחה עם סומליה, ובצפון מזרחה עם ג'יבוטי.

עבר מפואר

אתיופיה היא אחת מהאומות הקדומות ביותר והמדינה השנייה המאוכלסת ביותר באפריקה אחרי ניגריה. יש בה ראיות להתיישבות אנושית עתיקה ולהתפתחות האנושות. ד'מאט הייתה ממלכה באזור אריתריאה וצפון אתיופיה והייתה קיימת בין המאות השמינית והשביעית לפני הספירה. לא ידוע אם ד'מאט הייתה קיימת כציוויליזציה לפני אקסום או שהתפתחה לממלכת אקסום. יש רואים את ד'מאט כתערובת של תרבות נעלה של ממלכת שבא והילידים. יש סימוכין די ברורים לקיומה של ממלכת שבא באתיופיה ובתימן, למרות שהסיפורים על מלכת שבא נשמעים אגדתיים משהו. אחרי נפילת ד'מאט במאה ה-5 לפנה"ס האזור נשלט על ידי ממלכות קטנות. עד עליית אחת ממלכות אלו, ממלכת אקסום במהלך המאה הראשונה לספירה. ממלכת אקסום שלטה על האזור של הרמה האתיופית ומשם התפשטה דרומה ונחשבה כאחת מארבעה המעצמות יחד עם רומא, פרס וסין. אתיופיה היא המדינה השניה אשר קיבלה את הנצרות כדת המדינה אחרי ארמניה במאה הרביעית לספירה.
במהלך המאה ה-6, בתקופתו של המלך כלב, שלטה ממלכת אקסום (אתיופיה) על רוב תימן המודרנית וחלקים מחוף הים האדום בערב הסעודית של היום לתקופה של כחמשים שנה, כמו כן שלטה על חלקים מדרום מצרים צפון סודאן, אריתריאה ,ג'יבוטי וצפון סומליה. שרשרת השלטון של המלכים האקסומים נשברה מספר פעמים: הפעם הראשונה על פי המסורת הייתה על ידי היהודיה (או פגאנית) יהודית המלכה בסביבות שנת 950 (או 850 על ידי היסטוריונים אתיופים) אשר הרסה כנסיות רבות בכל רחבי הממלכה. בפעם השנייה הייתה זו שושלת זגווה אשר במהלך תקופת שלטונם נבנו הכנסיות החצובות בסלע הנקראות לליבלה שנכרו על ידי המלך לליבלה ונקראו על שמו. אחרי תקופת שלטון יציב ושגשוג בסביבות שנת 1270 עלתה לשלטון השושלת הסולומונית שטענה שמוצאה במלכי אקסום. לפי המסורת קיבלו את השלטון בהסכמה בתיווכו של מייסד מנזר דברה ליבנוס שקיבל בתמורה שליש מאדמות אתיופיה. שושלת הזגווה קיבלה את השלטון על ווג וסביבותיה בתואר ווג שום (שליט ווג). הם קראו לעצמם "נגוס נגסת" (מלך המלכים, או קיסר אתיופיה), כשהם טוענים למוצא ישיר משלמה המלך ומלכת שבא.

מלכת שבא

מלכת שבא

שרידי העבר: אקסום
אקסום היא ממלכת שבא הקדומה, שהפכה מעיר קטנה במחוז טיגרה לעיר הבירה של ממלכה גדולה החל מהמאה ה-2 לפני הספירה. ממלכה זו היתה קשורה בממלכות דרום חצי האי ערב, ממנה צמח הסיפור של מלכת שבא והבן שנולד לה משלמה המלך, מנליק (בן מלך) הראשון, שלו מייחסים את הקמת ממלכת אקסום. זוהי העיר הקדושה ביותר באתיופיה. בה התפתחה גם לשון הגעז, הלשון האתיופית הקדומה. במאה החמישית הגיעו נזירים נוצרים מהפלג המונופיסיטי-מזרחי והביאו להתנצרות הממלכה ובאקסום הוכרזה הנצרות בתור הדת הלאומית. במאה הששית מלך באקסום המלך כלב, שהשאיר אחריו שרידי ארמון ומכלול קבורה. במאה השמינית ירדה אקסום מגדולתה.
אקסום מכונה גם ירושלים השחורה. כל הוויתה הנוכחית בנוייה סביב המסורת שהקים אותה מנליק הראשון, בן מלכת שבא והמלך שלמה. המסורת מספרת שהמלך שלמה הפקיד בידיו של מנליק את ארון הקודש למשמרת, והוא מצוי עד היום בכנסיית מרי ציון שבאקסום. הקשרים עם היהדות והמסורת היהודית בולטים מאוד באקסום במנהגי תפילה, בסמלי מגן הדוד הפזורים בכל מקום, בציורים של גור אריה יהודה, ובשם ירושלים החוזר ונשנה.
תושבי אקסום טיגרים, ושפתם טיגרית. הנשים מתהדרות בתסרוקת הטיגרית המיוחדת. על העיר שורה הדרת קודש מיוחדת. בימי ראשון ובחגים מתעטפים כל התושבים, גברים ונשים בנוטלות הלבנות שלהם, מחזיקים בידם שמשייה נגד השמש הקופחת ונוהרים לכנסיות. העיר בולטת גם בתעשיית הסלים הקלועים הצבעוניים במיוחד, וגם בשלווה רבה השורה על המקום. תושבי המקום נינוחים ונעימים יותר מבכל מקום אחר באתיופיה.
רצוי לטייל במקום בלווית מדריך מקומי הדובר אנגלית.
מי שרוצה לחסוך זמן יכול לטוס לאקסום. מי שרוצה גם לראות את הארץ ואת נופה המדהים, יסע ברכב בדרך לא דרך ויאכל הרבה אבק – אבל זה שווה.

אקסום - מקדש ארון הברית

אקסום – מקדש ארון הברית

שרידי העבר: לליבלה
לליבלה, אחד המקומות היפים והמיוחדים באתיופיה. מעין "פטרה" באתיופיה – עיר חצובה בסלע ההר. באתר 11 כנסיות החצובות בסלע האדום, כשרק גגותיהם נראים מעל האדמה. העיר נקראת גם ירושלים החדשה, והיא נבנתה במאה ה-12 על ידי המלך לליבלה. בעבר נקראה העיר בשם רוהא (Roha) והיתה בירת שושלת סגווה, אשר שלטה באתיופיה במשך מאתיים שנים. יש אומרים שמלכיה במוצאם היו יהודים. השושלת כללה שבעה מלכים, שהחזק ביותר בהם היה המלך לליבלה, והחזיקה מעמד עד שנת 1150.
העיר של היום אינה אלא עיירה קטנה שכל כולה חיה מאתר הכנסיות המרהיב ומהתיירים שמגיעים אליו. המחירים בלליבלה הם היקרים ביותר באתיופיה וניתן לומר שעל פי קנה המידה המקומי הם ממש מופקעים, כשמחיר הכניסה לאתר הוא 100 ביר, בשעה שלכל אתר אחר באתיופיה המחיר מגיע עד 20 ביר.
אפשר לנסוע ללליבלה אבל עדיף לטוס. מחיר הטיסה 76 דולר, וזה עדיף על מסע ארוך ומייגע בדרכי עפר מאובקות. בלליבלה הרבה בתי מלון, אבל בעונה רצוי להזמין מקום מראש, זהו אתר עמוס מאוד.
אין כמעט טעם לרדת לאתר ללא מדריך מקומי. ההתמצאות בו לבד היא בלתי אפשרית. לסיור מלא בכל הכנסיות שמותר להיכנס אליהן צריך לקחת בחשבון שלוש שעות לפחות.

בשעת טקס בכנסייה בלליבלה

בשעת טקס בכנסייה בלליבלה

כנסיית גיואורגיוס בלליבלה

כנסיית גיואורגיוס בלליבלה

הווה קודר

ב-1930 הוכתר היילה סלאסי לקיסר אתיופיה. שלטונו של היילה סלאסי שובש בעקבות המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה ב 1936, האיטלקים החלו את הפלישה ב 2 באוקטובר אותה שנה וכבשו את עיר הבירה אדיס אבבה ב 5 במאי והשתלטו סופית על אתיופיה ב 9 במאי. הקיסר האתיופי ברח לגלות לירושלים, שם השאיר את משפחתו והמשיך לאנגליה. בעצרת חבר הלאומים הוא הכריז שמי שוותר על לאיטליה סופו שיפגעו גם בעצמאות שלו. הוא דרש מחבר הלאומים לחייב את איטליה לסגת מאתיופיה. חמש שנים מאוחר יותר איטליה הובסה על ידי כוחות בריטים ואתיופים וב 5 במאי 1941 היילה סלאסי נכנס לאדיס אבבה והוכתר מחדש. בריטניה הכירה בריבונות אתיופיה המלאה ושתי המדינות חתמו על ההסכם האנגלו-אתיופי בדצמבר 1944. במהלך העשורים הבאים, הקיסר היילה סלאסי המשיך את המודרניזציה של מדינתו. הוקמה אוניברסיטת אדיס אבבה שנוסדה ב 1950. הוחלט על חוקה חדשה בשנת 1955. החוקה החדשה הרחיבה את סמכויות הפרלמנט ובפועל הרחיבה את סמכויותיו של הקיסר. עם שיפור היחסים הדיפלומטיים עם ארצות הברית, הקיסר שיפר גם את יחסי אתיופיה עם מדינות אפריקניות אחרות והקים את הארגון לאחדות אפריקה ב 1963. בשנות ה 70 המוקדמות של המאה ה-20, למרות מאמציו של היילה סלאסי, גילו המתקדם של הקיסר היווה בעיה לעתיד המדינה, אתיופים רבים דאגו שמותו קרוב והאם יורשו בתפקיד יוכל להמשיך את המודרניזציה שבה החל. אחרי תקופה של מתיחות ואי שקט שהחלו בפברואר 1974, הודח הקיסר. ב 12 בספטמבר 1974 מועצה של חיילים הידועה בשם "דרג" (קהילה) תפסה את שלטון הקיסר בממשל סוציליסטי וצבאי. הדרג מנה 59 חברים מהממשל הקודם שכלל שני ראשי ממשלה לשעבר, יועצי המלך, שופטים, שרים וגנרלים. הקיסר היילה סלאסי מת ב 22 באוגוסט 1975. סגן אלוף מנגיסטו היילה מריאם קיבל כח כראש המדינה וכראש הדרג הביא לכך שעשרות אלפים שנחשדו בהתנגדות למשטר נהרגו. הממשל המארכסיסטי החדש החל ברפורמות סוציאליסטיות כולל הלאמה של כל רכוש המדינה והכנסייה. שלטונו של מנגיסטו היה בסימן של טוטליטריזם וחימוש המדינה בתמיכת כלכלית של ברית המועצות וברית וורשה, ועזרה מקובה. בדצמבר 1976 המשלחת האתיופית במוסקבה חתמה על הסכם צבאי עם ברית המועצות. באפריל אותה השנה אתיופיה השעתה את הסכמיה הצבאיים עם ארצות הברית וגירשה את המשלחת הצבאית האמריקאית מהמדינה.
התמוטטות המשטר הייתה מהירה בעקבות בצורת ורעב חמור אשר השפיע על כ 8 מיליון אזרחים כאשר יותר ממיליון מתים, וכן גם על התקוממויות, בייחוד בצפון .בשנת 1989 החזית העממית לשחרור התמזגה יחד עם ארגונים אחרים שקמו על בסיס אתני ונוצרה החזית המהפכנית העממית האתיופית. במאי 1991 כוחות ארגון העל נכנסו לאדיס אבבה. מנגיסטו נמלט מהמדינה ומצא מקלט בזימבבואה שם הוא מתגורר עד היום. עשרות ומאות של אנשים נהרגו תחת הטרור האדום, בשנת 2006 אחרי משפט ארוך מנגיסטו נמצא אשם ברצח עם. אתיופיה היא עדיין אחת מהמדינות העניות ביותר באפריקה. אתיופים רבים נסמכים על סיוע במזון מחוץ לארץ. מאז 1991, אתיופיה ייסדה קשרים חמים עם ארצות הברית ועם מערב אירופה, וקיבלה מהם ומהבנק העולמי סיוע רב. ב-2004, הממשלה החלה בהעברתם של יותר מ-2 מליון אנשים מהרמות היבשות במזרח, כשהיא טוענת כי העברה זו תביא לפחות מחסור במזון.

King Fasilides' Castle המאה ה-16

King Fasilides' Castle
המאה ה-16

סיפורי יום יום של ההווה הקודר
בהאר דאר. הגענו בערב. כל בתי המלון היו מלאים. כשמדברים על בתי מלון תשכחו מדרוג של כוכבים או משהו. אחרי חיפושים מייגעים מצאנו איזה שהוא מלון שהיה לו חדר בשבילנו. בחדר היו שתי מיטות "סוכנות" וסיר לילה. החדר היה בקומה השנייה. בקומה הראשונה היו שירותים שלא היו אלא מקלחת ועל ידה חור "בול פגיעה". אבל במקלחת לא היו מים. הלכנו מרחק של קילומטר ברחוב הראשי של העיר שהיה דרך עפר. בדרך רצו אחרינו ילדים וביקשו כל מיני בקשות. למה הלכנו? כדי להתקלח במקלחת של מלון אחר שהיתה מחוץ למלון ובה רק מים קרים. זה היה לילה בלתי נשכח.
פארק סמיאן. עצרנו בדרך ליד אחד הכפרים הקטנים לקנות כבש. רצינו לעשות "על האש". בעוד כמה מחברינו למסע (שהיו אתיופים) מנהלים משא ומתן עם בעל הכבשים, נקבצו ובאו אל הרכב שלנו קבוצ גדולה של ילדים ונשים מהכפר, שאינו אלא קבוצת בקתות בוץ עם גגות פח. הם עמדו ולטשו אלינו עיניים. רוח חזקה מאוד נשבה. כל הנקבצים היו יחפים ולבושים בלויי סחבות. ראיתי את הידיים של הילדים הרכים, בני שלוש וארבע. ידיים רזות, גרומות, כשל זקנים, והעור בלוי ומקומט. חשבתי על ידיים של ילדים בגילם בישראל, רכות, שמנמנות, מתוקות. זה היה קשה למראה.

article_title_68939[1]
אי שם בדרך. נתקענו עם הרכב שלנו באמצע הדרך. לא כביש. אין כבישים, יש דרכי עפר מעלות אבק. עבר רכב חולף והסכים לקחת אותנו לכפר הסמוך. שם ישבנו וחיכינו לתיקון התקלה. ישבנו במסעדה. מסעדה זה חדר קטן עם שולחן וכמה כסאות. הגישו לנו אינג'רה. בינתיים התקהל קהל רב סביבנו. כולם רצו לראות, בעיקר ילדים. כשעמדנו על יד הרכב הצטופפו סביבנו, נגעו בנו, צחקו בקול, משכו בבגדינו. רציתי לנוח. בעל המסעדה אמר שיש לו חדרים לשינה. נכנסתי לחדר קטן בביקתת בוץ שהיתה בו מיטה ותו לא. שכבתי על המיטה. היה שם צוהר קטן, ראיתי כל הזמן עיניים נעוצות בי. העיניים התחלפו מידי כמה דקות. כולם רצו לראות.
שוק בגונדאר. חיפשנו תבלין מסויים. השוק אינו אלא שקים מונחים על האדמה. על כל שק פורס כל מוכר את מרכולתו. עברנו בין השקים. עד מהרה נקבץ סביבנו קהל רב. כל אחד משך אותנו לכיוון אחר. כולם רצו לעזור לנו. כולם צחקו בקול סביבנו. על השקים מונחים ירקות צמוקים וגרומים, ושאר מיני מרכולת עלובה. זה השוק ואלה החיים. נשים הולכות כפופות כשעל גבן ערימה עצומה של עצים להסקה או משהו דומה. בכפרים גרים בבקתות בוץ מכוסות בגגות פח. בערים יש קצת בניינים, רק במרכז. עולם עלוב ועני.

שוק בלליבלה צילום - אסף דקל

שוק בלליבלה
צילום – אסף דקל

עתיד לא ידוע
"התפוצצות האוכלוסין באתיופיה היא עניין שנדרשים אליו לעתים רחוקות בלבד. ב-1969, כשהייתי פעוט, מנתה אוכלוסיית המדינה 20 מיליון תושבים. כשהבצורת של 1972 כילת כל חלקה טובה, כבר הכפילה האוכלוסייה את עצמה. בשנת 1996 מנתה אוכלוסיית אתיופיה 58 מיליון איש. על פי האומות המאוחדות, אם תימשך המגמה הזאת, בשנת 2050 תהיה אתיופיה המדינה התשיעית המאוכלסת בעולם, ואוכלוסייתה תכלול יותר מ-200 מיליון איש. ככל הנאה, תעשיית ייצור המזון לא סביר שתוכל לעמוד בקצב גידול אוכלוסייה שכזה."
מתוך "רשימות מבטן הצבוע" מאת נגה מזלקיה, הוצאת כנרת 2004.

השאר תגובה