שואת הארמנים

"על האימפריה העות'מאנית לטהר את עצמה מארמנים ומלבנונים. השמדנו את הקודמים באמצעות החרב, ואת האחרים נשמיד באמצעות הרעב"

אנוור פאשה (Enver Pasha), חבר ה"איתיחאד", מצהיר ב-19 במאי 1916.

"מי, אחרי הכל, זוכר היום את רצח העם הארמני?"
אדולף היטלר, בהביאו את תכנית הפתרון הסופי בפני שותפיו, 1939.

רצח עם (genocide) הוא רצח המוני של אזרחים המשויכים לעם אחד. רצח מסוג זה עשוי להתבצע על ידי שליטיהם, ממשלותיהם הלגיטימיות, גרילה, או כובשים זרים שהשתלטו על ארצם או חלק ממנה. את המונח "ג'נוסייד" או רצח עם, לתיאור רצח עם לסוגיו, טבע בשנת 1944 רפאל למקין, יהודי פולני, כחלק ממאמציו להגדרת רצח עם כפשע בחוק הבינלאומי. הוא הגשים מטרה זו כאשר בדצמבר 1948 אישרה העצרת הכללית של האו"ם את האמנה למניעת פשע של רצח עם ולהענשת מבצעיו. אמנה זו נכנסה לתוקף בינואר 1951. היום, כשתורכיה שוב מאיימת בניתוק קשרים עם ישראל, אם זו תכיר ברצח העם הארמני, ויותר מזה, כשהיא יוצאת חוצץ נגד ארצות הברית בשאלה זו, וכל הגדולים האלה פוחדים פחד מות מהאיומים של תורכיה, הגיע הזמן אולי לעשות חשבון נפש מחודש.

ביקור ביגרן (Yegeren), יד זיכרון לרצח העם הארמני

יגרן פירושו בארמנית רצח עם. אתר ההנצחה מתנוסס על גבעה רמה בתוך פארק גדול בצידה המערבי של ירוואן. כל האתר בנוי מאבן בזלת אפורה ומוקף גן גדול וחורשת עצים נטועים. האתר הוא מכלול גדול המכיל אנדרטה שבה כעין ציפורן גדולה ומתריסה אל השמיים מתנוססת מעל מעגל של עמודים מורכני ראש וכפופים פנימה אל המרכז. על אחד הקירות במרכז כתובים כל שמות היישובים שנערך בהם הגירוש והטבח. במרכז המעגל בוערת אש תמיד. כל שנה ב-24 באפריל, היום שבו התחילו בגירוש ובטבח (ביום זה עצמו, בשנת 1915, חוסלו יותר ממאה אלף ארמנים) נערך במקום טקס זיכרון.
מתחת לאנדרטה במעבה האדמה, נמצא המוזיאון עצמו. הכניסה חרישית, יורדת אט אל מתחת לפני האדמה. באולמות מוצגים צילומים מוגדלים מאוד המנציחים את הזוועות. ציורים של ציירים ושל ילדים, תעודות שבהן מספרים ופירוט, ספרים בשפות שונות שנכתבו על הנושא. ישראלי המבקר במקום אינו יכול להישאר אדיש למראות, שהם בבחינת אספקלריה למראות הפרטיים שלו, המלווים אותו אם מזיכרונות אישיים, אם מזיכרונות של בני משפחתו, אם מביקור במוזיאון של השואה שלנו, "יד ושם".
אל המוזיאון מובילה שדרת עצים, חורשה קטנה, שבה נטעו עצים כל גדולי העולם ומנהיגיו שביקרו במוזיאון. ליד כל עץ כתוב שם הנוטע. נשיאי מדינות, ראשי ממשלות, שרים חשובים, אישי רוח. כמובן, אין עץ המייצג את ישראל הרשמית, אלא רק שני עצים שנטעו מבקרים ישראליים בתפקידים בכירים, אבל בביקור פרטי. עצוב.
יש ארמנים רבים הרואים את ישראל ואת הישראלים בצורה שונה מאשר רואה אותם מנהל אתר הזיכרון, ד"ר לוורנט פרסריאן, הכועס על ההתבטאויות האחרונות של שגריר ישראל בגיאורגיה כלפי רצח העם בארמניה. עיניהם של ארמנים צעירים רבים נוצצות בהתלהבות כשהם מדברים על לאומיות מתעוררת, שירות בצבא ותרומה למולדת. שמעתי צעיר אחד שנשאל כיצד הוא רואה את ארמניה בעוד עשר שנים, עונה: "אני חושב וגם מקווה שנהיה ישראל של הקווקז". הוא, כמו ארמנים נוספים, רואה בישראל דוגמה ומופת לעמו העתיק, הקטן ומוקף האויבים. הארמנים והיהודים, מזכירים לנו כאן ללא הרף, עברו התנסויות קשות של גלות, של השמדה המונית ושל תחייה לאומית עם עצמאות מתחדשת, נגד כל הסיכויים כמעט.
להבדיל מהגרמנים, שהשמיעו דברי חרטה ושילמו פיצוי כספי לניצולים יהודים, מתכחשים התורכים גם היום לכך שחיסלו בשיטתיות כמיליון וחצי ארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה, אומר ד"ר לוורנט פרסריאן, מנהל המוזיאון ואתר ההנצחה לזכר הנספים. אולי בשל כך נותר הפצע הארמני פתוח, מדמם וחסר נחמה, אומרים אחרים.
המוזיאון עצמו, עם הצילומים המזעזעים שבו, ואתר ההנצחה, הכולל קיר ארוך עם שמות הקהילות הארמניות שהיו בתורכיה ואינן עוד, מזכירים מאוד את "יד ושם". רק הצלבים המוצבים במקום מעידים כי איננו נמצאים בירושלים. כמו ב"יד ושם", גם כאן הוקם מוסד מחקר המרכז עדויות כתובות ומוקלטות לאירועי האימים של 1915. פרסריאן מספר שלקראת הקמתו של המוזיאון, לפני כשלוש שנים, הוא נשלח לסייר ב"יד ושם" ובמוזיאונים להנצחת השואה בארצות הברית ובקנדה, והושפע ממה שראה בהם.

יגרן - יד ושם לשואת הארמנים

יגרן – יד ושם לשואת הארמנים

אז מה היה שם בדיוק?

במשך מאות שנים חי מיעוט ארמני גדול בתחומי האימפריה העות'מאנית חיים שלווים למדי, אם כי בתור מיעוט תמיד סבלו מהשפלות וריבוי מסים. בתחילת המאה ה-19 חל שינוי ביחס הסובלני של התורכים למיעוטים הנוצריים. הסיבות לכך היו הצלחת התנועה הלאומית ביוון שהביאה לעצמאותה ב-1832 והאיום הרוסי על הגבול הצפוני של האימפריה. הארמנים מצידם תלו ברוסיה את התקוות לגאולת מולדתם הכבושה. במהלך מלחמת רוסיה-פרס (1828-1826) צורף חלק קטן מארמניה ההיסטורית לרוסיה. שטח זה עתיד להפוך עם הזמן לרפובליקה הארמנית בבריה"מ ולארמניה של היום. במאה ה-19 התעוררו תנועות לאומיות נוספות באירופה, ובד בבד חלה ירידה בכוחה של האימפריה העות'מאנית. שני הצדדים: המיעוט הארמני, שראה את שאר המיעוטים באירופה מתחילים לדרוש וגם להשיג זכויות מצד אחד, והשלטונות של האימפריה העות'מאנית, שרצו אימפריה הומוגנית פן-תורכית מן הצד האחר, החלו ללכת לכיוונים מנוגדים והקונפליקט קרם עור וגידים. בשעה שמדינות אירופה התחילו להיות מודעות לבעיות הארמנים בתורכיה, הלך היחס אל הארמנים בתורכיה ונעשה יותר ויותר גרוע. ב-1890 חיו כ-2.5 מיליון ארמנים באימפריה העות'מאנית. מרבית הארמנים היו נוצרים ובכך שונים מהרוב המוסלמי. רוסיה עודדה את הארמנים לשאוף לאוטונומיה, כדי להחליש את האימפריה העות'מאנית. כל הדברים האלה הגבירו את תקוות הארמנים לעצמאות. רבים מהם התנדבו לצבא הרוסי והגיעו לדרגות גבוהות. רוב מפקדי הצבא הרוסי במלחמות קווקז היו ארמנים. ב-1878 כאשר פרצה מלחמה נוספת בין רוסיה לתורכיה הארמנים שבצד השני של הגבול סייעו להתקדמות הצבא הרוסי בחבל קארס וארזורום באנטוליה התורכית. בתקשורת התורכית של שנות ה-80 של המאה ה-19 גברה מאד ההתרסה נגד הארמנים. הארמנים הואשמו לא רק בסיוע לאויבי הקיסרות, אלא גם בפגיעה מכוונת בכלכלת האימפריה וקשירת קשר במטרה להפיל את השולטאן מכיסאו.
כדי לא לאבד את שליטתו החליט השולטאן עבדול חמיד השני להסית את הכורדים נגד הארמנים. התנכלות הכורדים ונטל המסים הגבוה, הובילו להתקוממות ארמנית. בתגובה הצבא העות'מאני וכנופיות כורדיות הרגו בין 100,000 ל-200,000 ארמנים והרסו מאות כפרים, כנסיות ומנזרים בין השנים 1894-1896. ב-1896 השתלטה קבוצה של מורדים ארמנים על מבנה בנק "עות'מאן" באיסטנבול, במאמץ לקבל הכרה בינלאומית. בתגובה הרג ההמון 50,000 ארמנים בעיר ועוד כ-200,000 נטבחו ברחבי הקיסרות. לא ברור מה הייתה מידת מעורבות השלטונות והשולטאן עבדול-חמיד השני, אולם לא ניתן לשלול פרובוקציה מכוונת.
בשנת 1908 התרחשה בתורכיה מהפכת "התורכים הצעירים". מפלגת ה"תורכים הצעירים" הליבראלית עלתה לשלטון והשולטאן הפך לדמות סמלית והודח סופית ב-1909. ארמנים רבים תמכו תחילה ב"תורכים הצעירים" שדיברו על מדינה חילונית ושוויון זכויות מלא לכל המיעוטים. מלחמות הבלקן הראשונה והשנייה (1913-1912) שמו קץ לתקוות הארמנים נוכח הלאומנות הקיצונית ואידיאולוגיית הפן-תורכיזם שהונהגה על ידי הממשלה החדשה. ב-1913 השלטון כולו התרכז בידי ועד ה"איחוד והקידום" ה"איתיחאד וטראקי" (Ittihad ve Terakki) שבראשו עמדו טלעת (Talat) פחה, איסמעאיל אנוור (Enver), וג'מאל (Jemal) פחה, שנחשבים גם נושאי האחריות העיקריים לג'נוסייד של הארמנים. לא ברור אם הייתה תוכנית לטבוח בארמנים עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אולם ללא ספק נעשו הכנות מסוימות לפחות מספר חודשים מראש. מיד לאחר פרוץ המלחמה החל האידיאולוג הראשי של הלאומנים התורכיים, ד"ר מחמד נזים בנסיעותיו ברחבי המדינה בהן קרא לחרם על עסקי הארמנים.
לאחר מכן נאסף חלק גדול מהנשק בכפרים ארמניים "לטובת הצבא הלוחם", כאשר למעשה חלקו חולק בכפרים התורכיים והכורדיים הסמוכים. בשלב הבא ארמנים שגויסו לצבא פורקו מנשקם והועברו ליחידות עבודה ובינוי. חייבים להכיר בעובדה שהשלטון התורכי חשש מכך שהארמנים יהוו גיס חמישי לטובת הרוסים. ב-1914 הועבר חוק המחייב כל גבר עד גיל 45 להתגייס לצבא התורכי או לשלם כופר. חלק מהארמנים שערקו מהצבא התורכי הצטרפו לצבא הרוסי. בראשית 1915 החלו יחידות ארמניות של הצבא הרוסי בגיוס ארמנים בשטח התורכי. בתגובה, רצחו התורכים הצעירים שלוש מאות מנהיגים ארמנים באיסטנבול באספה אליה הם זומנו על ידיהם בתואנות שוא ב-24 באפריל 1915 (תאריך שהוכרז לימים בתור יום הזיכרון הבינלאומי לרצח העם הארמני). באותו זמן החלו הפשיטות על כפרים ארמניים בפרובינציות המזרחיות. בנובמבר 1915 רוסיה הכריזה מלחמה על תורכיה וזו מצידה הכריזה על ג'יהאד. באותו זמן בוצע רצח המוני של החיילים הארמנים בצבא התורכי שפורקו מנשקם עוד בתחילת המלחמה. במרץ יצאה הפקודה "לבצע טרנספר של אלמנטים עוינים מגבולות האימפריה לפנים הארץ". על הפקודה חתומים כל חברי האיתיחאד.
באותו זמן נאם אנוור פחה מול שגרירי מדינות המערב באיסטנבול והזכיר בנאומו את ה"חיילים הארמניים האמיצים שנלחמים למען ארצנו". ההודעה לארמנים היתה שהוחלט לפנותם באופן זמני לטובתם מאזורים מסוכנים בגלל קרבתם לרוסיה. שיירות של מאות אלפי המגורשים יצאו מאנטוליה. אלפים נרצחו מדי יום בידי יחידות הצבא המלוות וכנופיות חמושות, בעיקר של כורדים, שתקפו את השיירות בסיוע הצבא. השיירות האלה הובלו לעבר המדבר הסורי, כשבדרך ידעו חרפת רעב, התעללויות, המתות. גם הניצולים ששרדו את הדרך והגיעו למדבר הסורי, הומתו שם, או הושארו למות בחוסר תנאים. המעטים ששרדו נעזרו במה שכונה מאוחר יותר "תורכים טובים", וכן במיסיונרים נוצריים שהגיעו לעזרתם וגם בערבים מקומיים. הטבח נמשך באינטנסיביות עד סתיו 1916. באוקטובר אותה שנה דיווח השגריר הגרמני בתורכיה ווילהלם ראדוביץ שמתוך כ- 2.5 מיליון ארמנים נותרו בתורכיה רק 300 אלף כאשר כל שטח ארמניה ההיסטורית באנטוליה התרוקן לחלוטין.
חלק מהארמנים הספיק להתארגן ולהתנגד לגירוש. בעיר ואן התבצרו כ-55 אלף ארמנים במשך 36 ימים ונלחמו בצבא הסדיר. כמעט כולם נהרגו. במהלך המצור הרגו התורכים גם את תושבי כל הכפרים הארמניים הסמוכים. בטרבזון שלחוף הים השחור כ-20 אלף ארמנים הוטבעו בים. מוקד התנגדות נוסף היה מוסא דאג שבקיליקיה. חמישה חודשים לאחר שפקודת ההגליה ניתנה, התקבצו מרבית הארמנים במוסא דאג (הר משה). רגלי ההר נטועות בתוך הים התיכון, והארמנים קיוו להיחלץ דרך הים. הם התארגנו להגנה עצמית ולעמידה תחת מצור. עובדה זו מעידה כבדרך אגב על כך שפקודת ההגליה לא נאכפה בו זמנית בכל האזורים. הכוח הצבאי התורכי באזור לא הספיק להתגבר על ?5,000 הארמנים שנאספו על ההר. הדעות חלוקות בשאלה האם הייתה התנגשות צבאית באזור. הארמנים טוענים כי התחוללו קרבות חריפים בעוד שהתורכים טוענים כי לא הייתה לחימה כלל. לאחר ארבעים ימים בהרים פונו הארמנים, 4200 גברים, נשים וטף, בשתי ספינות צרפתיות, שהוזעקו אל המקום על ידי הארמנים, לפורט סעיד שבמצרים.

העולם שותק

האדם שהביא יותר מכל האחרים את נושא רצח העם הארמני, כעשר שנים לאחר סיומו, לידיעת העולם כולו, היה הסופר, המשורר והמחזאי היהודי-אוסטרי פרנץ ורפל. את ספרו על המרד הארמני בראש ההר מוסא דאג, "ארבעים הימים של מוסא דאג" כתב בשנת 1933, ואולי כבר חזה את העתיד לקרות ליהודים מידי הנאצים. אף על פי שרבים רואים ספר זה כספר עובדתי הרי שלמעשה מדובר בפרוזה המבוססת על עובדות. ספר זה מהווה חלק חשוב במאבקם של הארמנים לפרסום רצח העם שלהם. הספר מרתק ומרגש והוא ספר קריאה חובה לכל אדם, לכל ארמני, לכל יהודי, לכל ישראלי, ובעיקר לאלה שרוצים לבקר בארמניה ולהבין את העצבות העמוקה החבויה בעיניו הכהות של כל ארמני בעולם.
הארמנים דואגים להנציח גם את המרד על מוסא דאג, שנחשב בעיניהם לרגע ההרואי הגדול של העם הארמני. חברי האיתיחאד התפטרו ב-1918 עוד לפני כניעתה של תורכיה ועזבו את הארץ. הממשלה הזמנית שהוקמה על ידי מעצמות המערב הקימה בית דין שדן בפשעי המלחמה בשנים 1915 – 1918. שלושת מנהיגי ה"תורכים הצעירים" נשפטו בהיעדרם ונידונו למוות. כמאל ביי, האחראי לרציחות ביוזגד נתלה, וראשיד ביי, מושל דיירבאקיר התאבד.
אולם רצח העם הארמני לא הוכר ועם עליית מוסטפה כמאל (הוא "אתא תורכ" – אבי תורכיה) לשלטון הופסקה גם רדיפת "התורכים הצעירים". אנוור פחה נהרג בקרב עם הצבא האדום בטג'יקיסטן ב-1922. ג'מאל זוהה ונרצח בידי ארמני ברחוב בטביליסי שבגרוזיה באותה שנה. טלעת פחה, שנמלט לברלין וחי שם תחת שם בדוי נורה למוות בידי הארמני סוגומון טהריליאן ב-1921. משפטו של טהריליאן חשף לראשונה לציבור הרחב באירופה את ממדי הטבח בארמנים, וממנו הושפע מאוחר יותר גם הרשל גרינשפאן, שהתנקש ב-1938 במזכיר השגרירות הגרמנית בפריז כאות מחאה על ההתנהלות הגרמנית כלפי היהודים.
בתיווכה של ארה"ב שורטטו גבולות חדשים לארמנים, והם נדחקו מכל האזורים שבהם חיו לפיסת מדינה קטנה בקווקאז. גם הוחלט שלעולם לא יוכלו לחזור לתורכיה ולא יקבלו כל פיצויים. השפעת הג'נוסייד על העם הארמני הייתה הרסנית לא פחות מהשואה שלנו. למעלה ממיליון ארמנים נהרגו. 80% משטח ארמניה ההיסטורית התרוקן מארמנים. בעקבות הג'נוסייד קמו קהילות ארמניות גדולות במערב אירופה (כ-400 אלף בצרפת) ובארה"ב (כ-1 מיליון). חלום הארמנים להשבת מולדתם הקדומה נמוג לעולם.
יש חילוקי דעות לגבי מספר הקורבנות. הארמנים מעריכים את מספרם בין מיליון וחצי ל- 2.5 מיליון איש, בעוד שהתורכים מעריכים אותם בכ-100 אלף. מספר הארמנים בתורכיה באותה עת מוערך כבין מיליון ל-3.5 מיליון.

שואה או רצח עם?

התרחשות רצח העם הארמני תורמת לדיון בשאלה האם שואת היהודים הייתה אירוע היסטורי ייחודי או מקרה קיצוני של רצח עם. מספר הקורבנות ברצח העם הארמני היה נמוך יותר מזה שבשואה היהודית. רמת הארגון והיעילות הגרמנית היו גבוהות לאין ערוך מאלו של התורכים. חלק ניכר משתי השואות התחוללו במהלך מלחמת עולם. שואת הארמנים הייתה רצח עם שביצעה מדינה בנתיניה, דבר אותו יש הרואים, מבחינת יחסים בינלאומיים, כעניין פנימי. שני הלאומים אף זכו למולדת בחסות מעצמות זרות בעקבות שואתם. הכורדים לעומתם, שלא עברו שואה והחלו במאבקם לעצמאות במקביל לארמנים, טרם זכו למדינה. שתי השואות מוכחשות וישנם חילוקי דעות לגבי פרטים רבים (ובראשם מספר הנספים).
עניין מחודש בג'נוסייד החל בשנת 1965 עם ציון 50 שנה לטבח. בשנה זו נפתח בירוואן בארמניה הסובייטית מוזיאון ואנדרטה מרשימה לזכר הנרצחים. ואז החלה גם התביעה הארמנית להכרה פומבית ברצח העם; גולים ארמנים הפיצו את הדרישה במהירות, והפרלמנטים של כמה מדינות הכירו רשמית בעמדתם. גם מדינות שלא הצטרפו להכרה מקיימות עצרות ממלכתיות לזכר הנטבחים. החל מאותו זמן גם גברו הלחצים על תורכיה להכיר ברצח העם. ומי מתעקש שלא להכיר ברצח העם הארמני כעובדה היסטורית? ארצות הברית וישראל, ולא במקרה.
הנושא של רצח העם הארמני עולה מדי פעם לכותרות, כשעוד מדינה מודיעה על תמיכתה בארמנים והכרתה ברצח העם שנעשה על ידי התורכים. הנושא טעון ביותר משום שהמניעים של המדינות הם פוליטיים ומשתנים לפי הצרכים המשתנים. היום מדינות רבות באירופה, המבקשות לדחות את הצטרפותה של תורכיה לגוש האירופי, מעלות על נס את טבח העם הארמני ומכירות בו. לאחרונה עשתה זאת צרפת. הויכוח מתעורר בכל פעם מחדש, ומדינת ישראל מוסיפה לשתוק.
אין להתפלא שישראל ככלל אינה מרבה להתייחס לג'נוסייד של עמים אחרים. אף נקבע על ידי היסטוריונים יהודים שאמנם היו בהיסטוריה מקרים בהם נטבחו עמים או שבטים שלמים, אבל טבח מיליוני היהודים על ידי הנאצים ושותפיהם הוא מקרה יחיד במינו ולכן הוא מכונה "שואה". כלומר – לגויים יכול להיות ג'נוסייד, אבל שואה יש רק לנו. כי הרי אנחנו צריכים להיות תמיד יחידי סגולה, העם הנבחר, יקיריו של בורא העולמים. מעניין שגם הארמני עצמם עושים את ההבחנה הזאת. בשיטוטי באתרים שהוקמו ע"י ארמנים תמיד מוזכרת השואה היהודית, מן הסתם. אך מה שמפתיע זה שלמרות הרצון של הארמנים להביא את העבר שלהם לתודעה העולמית, הם נמנעים משימוש במושגים מקבילים ובדרך כלל מבדילים בין השואה Jewish Holocaust לבין רצח העם הארמני Armenian Genocide.

קשת זכרון לשואה הארמנית

קשת זכרון לשואה הארמנית

אחרית דבר

קרוב ליד הזיכרון לרצח העם הארמני מתנשא מבנה מגלומני אשר כמוהו יכולים לבנות רק הסובייטים: היכל ענק המיועד למופעי ספורט ותרבות. יש בו שני אולמות ענק אשר בעת הצורך יכולים להתחבר לאולם אחד. הרושם מרחוק הוא אדיר. כשמתקרבים רואים את ההזנחה רבת השנים. הרבה יותר מרשים מהמונומנט הזה הוא פסל קטן הניצב מאחוריו: אישה יחפה ששמלתה ושערה מתבדרים ברוח, רצה נמלטת אחוזת אימה, ובידיה היא נושאת את בנה הפעוט, שגם על פניו ארשת פחד. זוהי מתנת הקהילה הארמנית בפלורידה, לעם היושב בארמניה, יד ושם לזכר רצח העם הארמני.

השאר תגובה