מבט אוהב על ארמניה

ארמניה פירושה אררט. למרות שההר עצמו אינו נמצא בגבולה, נשמתו שורה על כל ארמניה כולה ועל כל ארמני וארמני. להר האררט יש נוכחות מסיבית בחיי היום-יום של הארמנים כולם, ובעיקר של אלה היושבים בירוואן ורואים את ההר משגיח עליהם בימים של ראות טובה. אבל מי שרוצה לראות את אררט והשפעותיו מקרבת יתר, יקום וילך אצל המקומות השוכנים למרגלותיו.

אנו עולים אל האררט

אנו שמים פעמינו למחוז אררט. הדרך עוברת ומתפתלת בנחת בין כמה ערים והרבה כפרים. הנוף שטוח בגובה 800 מטרים, והשטחים רובם חקלאיים. איכרים פזורים פה ושם על פני השדות, כפופים הם אוספים את תפוחי האדמה בידיהם. אוטרי מסביר: "בסובייט" הכניסו לארמניה מיכון, קומביינים ומכונות שונות אחרות, וזה היה כדאי לשטחי הקולחוז הגדולים שהנהיגה ברית המועצות. היום, "אחרי הסובייט" עם עצמאות וריבונות, כל איכר מעבד את שטחו הקטן, וכך נעזבו הקומביינים והאיכרים חזרו לעבודת הכפיים. אצל אוטרי ההיסטוריה של ארמניה מתחלקת לשלושה חלקים: "לפני הסובייט", "בסובייט", "אחרי הסובייט". (חשובה ההדגשה. אוטרי מדגיש את ההברה הראשונה – סוב). באחת הערים בדרך, דוין Dvin)), יש תעשיית מלט שמעכירה את פני השמים. אוטרי אומר: "בלגאן".
האזור של חור ויראפ היה לפנים, במאה השנייה לפני הספירה, מרכזה של ממלכה ארמנית גדולה, אראכסס, שמלכה היה ארתשס (Artashes) הראשון, מייסדה של שושלת על שמו. על פי המסורת נמלט לכאן חניבעל, המצביא הקרתגני, מפני רדיפות הרומאים, ונתן לארמנים השראה לבנות את העיר. במקום מתקיימות חפירות ארכיאולוגיות ונמצאו במקום מבנים מלבני בוץ, מטבעות וקרמיקה. המקום נהרס על ידי המלך הפרסי שבור השני והמרכז עבר לעיר דוין.

כי נרחוק תראה את אררט ואליו לא תגיע

כי נרחוק תראה את אררט ואליו לא תגיע

חור ויראפ

אחת הכנסיות החשובות ביותר בארמניה הוא כנסיית חור ויראפ (Khor Virap) הנמצאת במחוז אררט, על הגבול עם תורכיה. מירוואן לגבול המרחק הוא של 20 ק"מ, כל כך קרוב, עד כדי לגעת. ככל שמתקרבים אל חור ויראפ הולך אררט וגדל, הולך ומתבהר, והוא חולש על כל האזור, כשפסגתו הגבוהה (מסיס) מכוסה שלג עולמים. אי אפשר להתעלם מנוכחותו המדהימה והמכניעה. הכפר חור ויראפ הוא כפר גדול ומשגשג היושב ממש על הגבול. אזור קטן מדרום לחור ויראפ שייך לאזרבייג'אן. בתקופה הסובייטית ישבו האזרים על יד הגבול, וכל הזמן חדרו פנימה לתוך ארמניה והרחיבו את שטחיהם החקלאיים, והסובייטים העלימו עין. היום מחזירים להם הארמנים באותה מטבע ומעבדים אדמות גם מעבר לגבול, עד נהר אראקס (Arax).
הכנסייה המפורסמת של חור ויראפ יושבת על מצוק הצופה אל הגבול. הר אררט ממש נישא מעליה. אפשר להשקיף ממנה ולראות את הנעשה מעבר לגבול. אפשר לראות בצורה ברורה את הרצועה הירוקה סביב נהר האראקס, שהארמנים מעבדים אותה. רואים היטב את עמדות הצבא התורכי. בלילה אפשר לראות אורות על הר האררט. אלה הן עמדות תורכיות ונקודות האזנה השייכות לצבא ארה"ב. למרגלותיו של אררט מזהים הארמנים עד היום את המקום שבו החל תהליך ההתנצרות של עמם, דבר אשר גיבש יותר מכל את זהותו הייחודית, הנשמרת כ-1700 שנה. במאה הרביעית אסר המלך טרדת השלישי את הפצת הנצרות. גריגורי "המאיר" (לוסווריץ') היה אחד מאנשי המלך וכתב בשבילו, עד שנתפס לנצרות והתחיל להטיף, ועבר בזאת על איסורו של המלך. המלך גזר להורידו לחור. כאן, במנזר חור ויראפ (המשמעות: בור עמוק) נכלא, על פי המסורת, גריגורי "המאיר", עוזרו של המלך טרדת, משום שסירב לדרישת המלך הזורואסטרי לוותר על דתו הנוצרית. מדהים שהמילה חור בעברית היא אותה מילה בארמנית. בחור ויראפ, על המצוק, היה מעין בית אסורים, שבו חור עמוק שאפשר לרדת אליו רק בעזרת חבל (היום סולם ברזל צמוד לקיר). גריגורי הושלך לחור הזה, בתוך בור עמוק מלא מים בקרקעיתו. החור נסתם ולא ניתנו לו מזון ומשקה, בתקווה שימות במהרה. אבל אישה אחת מחסידותיו גילתה חור צר אחר שהגיע עד לגריגורי, וכל לילה היתה באה ומורידה לו בעזרת חבל לחם ומים. כל זה נמשך 14 שנים עד שברבות הימים השתגע המלך טרדת, איבד את יכולתו לדבר והחל להתנהג כחזיר וללחך עשב. רק לאחר שאחותו של המלך חלמה שלוש פעמים שגריגורי הוא היחיד שיוכל לרפא את אחיה ממחלתו, חולץ האסיר מכלאו החשוך והלח. המלך היה משוכנע שגריגורי כבר מת. פתחו את החור והנה הפתעה: גריגורי חי וכשיר. גריגורי ריפא את המלך, ושכנע אותו להתנצר ולהפוך את הנצרות לדת הרשמית בממלכה. המלך קיבל את הנצרות, ואישר אותה באופן רשמי. עד אז כבר היו הרבה נוצרים בסתר, עכשיו כולם יכלו לצאת מהארון.
ארמניה היתה המדינה הראשונה בעולם שקיבלה באופן רשמי את הנצרות בשנת 301. הנצרות התפשטה והחלו לבנות כנסיות. כמובן שבנו כנסיות גם סביב החור המפורסם. כנסיית חור ויראפ היא אחד האתרים המקודשים ביותר לארמנים, ומרבים לעלות אליה לרגל. מאז ועד היום נבנו באתר כמה כנסיות. החדשה ביותר, על שם הקדוש Astvatsatsin נבנתה במאה ה-17, ונהרסה פעמיים ברעידות אדמה. זוהי כנסיה פעילה. באים אליה עולים לרגל, שוחטים כבש לזבח, ומורחים צלב על מצחם מדם הקרבן. רבים באים למקום כדי לערוך טקסי חתונה ומופעים שונים. בהזדמנויות כאלה מתמלא המקום המון רב ויש בו דוכני מזון ודוכנים לממכר יונים במטרה לשלח אותן לחופשי ולשאת תפילה. בקיץ חם מאוד במקום ונהוג להשכים ולבוא. השערים נסגרים בשעה 17.30. המכלול גדול ומעניין. ברחבה הגדולה מונחים הרבה חצ'קרים יפים. האתגר הוא לרדת לחור, לא דבר קל כל כך.

חור ויראפ כשמרחוק נשקף האררט

חור ויראפ כשמרחוק נשקף האררט

יורדים לחור
נכנסים לאולם הכניסה של הכנסייה על שם גריגורי הקדוש, העומדת בצד המרוחק של המכלול כולו. באולם האפלולי מתגלים שני פתחים: האחד מוביל חדר קטן שבו מדרגות, ואחריהן לאחר עיקוף קטן נגלה סולם המוביל לחדר קטן, שהיה כנראה גם הוא תא אסירים. יש פתח נוסף לימין המזבח שהוא מעין פיר ארוך שאל קירו מחובר סולם ברזל זקוף. הסולם יורד אנכית ללא כל תמיכה והיורד בו צריך להחזיק עצמו בכוח זרועותיו לאורך זמן, עד אשר נוגעות רגליו בקרקע החור האפל והטחוב. החדר גדול, אבל האוויר בו קשה לנשימה, למרות שיש אליו עוד פתחים זעירים, שמבעד לאחד מהם בוודאי הורידה אותה צדקת מזון לפטרונה. המחשבה שאדם ישב במקום 14 שנים קשה, למרות שאפשר תמיד להתנחם בידיעה שאולי אין זו אלא מעשייה. דבר אחד וודאי, החור הזה שימש בתור מקום מאסר למתנגדים למלכות, ובכל מקרה מתו בו בוודאי לא מעט אנשים.
מאז ימיו של גריגורי, בראשית המאה הרביעית לספירה, נעשתה הנצרות לגורם המכריע ביותר בזהותם של הארמנים, ששמרו על דתם בקנאות, גם תחת כיבוש מוסלמי ממושך. במנזר חור ויראפ, שממנו נשקפות פסגותיו המושלגות של הר אררט, מראים עד היום למבקרים את הבור העמוק, שקשה להניח כי מישהו שאינו נהנה מהשגחת האל יכול לשרוד בתוכו לאורך זמן.

ארמניה, אררט ותורכיה

הארמנים צופים כיום בהר כפול הפסגות ואינם יכולים להגיע אליו. האררט כל כך קרוב, אך הוא מעבר לגבול, והדרך אליו חסומה. עבור הארמנים בארמניה ובגלות פסגותיו של ההר מסמלות את מה שהיה ערש מולדתם, ארצם שידעה עליות ומורדות, שנים של שלטון עצמי מפואר והרבה יותר מכך – שנים של כיבוש ושלטון זר. בימי מלחמת העולם הראשונה נרצחו כמיליון וחצי ארמנים בידי התורכים. כמה סמלית עבורם העובדה שההר המרשים, סמלם ההיסטורי ולב לבה של המולדת הארמנית, מצוי כמטחווי קשת, מעבר לגבול התורכי, ואליו לא יוכלו לגשת.

אנו עולים לארגץ

ראינו את אררט והתפעמנו מהודו ומיופיו, אבל מיד נזכרנו בתאומו, הקטן ממנו, המחכה לנו מצפון לירוואן. בארמנית המילה הקדומה אר (Ara) כנראה היתה כינוי לבורא העולם. משום כך שמות מקומות רבים בארמניה מתחילים בתיבה אר. שני הרים עוטרים את ירוואן הבירה המלכה, כמו כתר, כמו נזר של סלעים ושלג , אררט מדרום וארגץ מצפון. גובהו של ארגאץ הוא 4,090 מטרים. בדרך המובילה אל הפסגה, בגובה של 1,600 מטרים, הקימו חבורת ארמנים אמריקנים אתר מיוחד במינו: אתר הא"ב הארמני. הא"ב הארמני זוכה להרבה כבוד ותשומת לב בקרב הארמנים המעריצים אותו ואת ממציאו. באתר, הנמצא בשטח פתוח על יד הכביש, הקימו את 39 אותיות הא"ב הארמני, כולן עשויות מטוף בצבעי אדמה שונים. הן ניצבות בקבוצות של אות אחת, שתי אותיות, שלוש אותיות, מפוזרות על פני השטח. מעליהן משקיף פסלו של מסרופ משטוץ, ממציא הא"ב בן המאה הרביעית. למעשה הוא אסף אותיות עתיקות, ערך והוסיף. ב-28 במאי 2005 חנכו את האתר הזה בצורה מיוחדת במינה: 200 אלף אנשים הגיעו למקום, הקיפו אותו במעגל ענק, וכך חנכו את האתר בתאריך שבו הוקמה הרפובליקה הראשונה של ארמניה לפני השלטון הסובייטי (עכשיו זוהי הרפובליקה השניה).
הדרך אל פסגת ארגץ מתפתלת בין כפרים של יזידי. זהו מיעוט של כ-30 אלף פגאנים עובדי שמש, החיים בארמניה ומשמרים את אורח חייהם העתיק. יש להם ליזידי שפה משלהם ואורחות חיים משלהם. הם רועים את הצאן והבקר שלהם על הר ארגץ. בקיץ יושבים על ההר עם בקרם ובחורף, בסוף ספטמבר, יורדים למטה, לעיר אפראן
(Aparan) ולכפרים שסביבה. זוהי הסיבה שבסוף ספטמבר וראשית אוקטובר, הכבישים באזור חסומים תדיר על ידי עדרי צאן ובקר היורדים מן ההרים. ככל שעולים גבוה יותר מתמעטים העצים, ובמקומם מכוסה האזור כולו בסלעים געשיים אפורים, שעליהם צומח טחב ירוק-צהוב, המשווה לכל האזור חזות דמיונית משהו. על פסגת הארגץ יש אגם טבעי קטן. על ידו הוקמה תחנה למחקר אסטרונומי. מעל האגם בית קברות עתיק שכולו חצ'קרים. מעליו מתנוסס צלב גדול.

על פיסגת הארגץ

על פיסגת הארגץ

סיפור אישי

פניו של אוטרי נעגמות והוא מראה לנו את פיסגת הארגץ ביד רועדת: "שם נהרגה מריה, בת אחותה של ארוס אשתי". מריה היתה אזרחית ישראלית לכל דבר. אמה, אנה, נישאה לישראלי וקיבלה אזרחות. מריה למדה בבית ספר ישראלי, שירתה בצבא, והיה לה חבר ישראלי, אייל. מריה באה לפני שנתיים לבקר את ארמניה האהובה ואת דודתה האהובה ארוס. ארוס אמרה לאנה בטלפון: אל תדאגי, אני אשמור עליה מכל משמר. מריה יצאה עם חברתה לטיול רגלי על פיסגת הארגץ. כן, כזאת היתה מריה. היא מעדה, נפלה והתרסקה אל התהום. חברתה הלכה ארבע שעות, המומה ותועת דרך, מחפשת עזרה. כשחילצו את מריה משם כבר לא נשאר מה לעשות. אוטרי וארוס נאלצו להחזיר את גופת האחיינית האהובה והצעירה אל אמה בישראל. "זה היה נורא", אומר אוטרי בפנים אפורות. ארוס לא התאוששה מהמכה עד היום. היא חושבת על מריה בכל רגע משעות היום, והדמעות עולות בעיניה מיד.

וארוחה חמה

ליד האגם מסעדה מיוחדת המגישה לאורחיה הקפואים מרק חש (רגל פרה) חם עם לבאש (פיתה דקה יבשה). אנחנו הולכים לאכול חש עם לבאש. אין כמאכל הזה לחמם את הקפואים הסובלים מהצינה המנשבת בארגץ גם בקיץ.
חש זהו מרק ארמני הנהוג גם בגיאורגיה (שם קוראים לו חשי). לוקחים רגל של פרה (אפשר גם קיבה של פרה), שמים במים, מבשלים כעשר שעות, בדרך כלל כל הלילה, והמרק מוכן בבוקר. זהו מרק שאוכלים רק בחורף ורק בבוקר, כי הארמנים טוענים שהוא כבד מידי לאכילה בערב ובקיץ. ההגשה: רצוי להניח על כלי חימום מלא פחמים לוחשות קערה גדולה מלאה במרק חש, כשהרגל שוחה בפנים. על יד הכלי הזה מניחים קערה קטנה יותר, כלי קטן עם שום כתוש, מלח וסלסלה מלאה בלבאש. (לבאש הן פיתות גדולות ודקות, שמייבשים אותן ומשתמשים בהן בתור ליווי לכל מיני מאכלים, בעיקר נוזליים, בגיאורגיה קוראים לזה לבאשי והפיתות שם יותר עבות ועסיסיות). יוצקים מעט מהמרק לקערה הקטנה, בוזקים הרבה שום ומלח לפי הטעם, בוצעים את הלבאש היבש לפיסות ומכניסים למרק. ועכשיו בתיאבון. הארמנים האותנטיים אוכלים את המרק הזה ביד, תופסים ביד פיסת לבאש רווי במרק וזורקים אל הפה, נוגסים ברגל פרה מפעם לפעם ונהנים מהחיים. לבריאות.
אוטרי מזמין לנו מנה של חש עם לבאש. אני מחליטה לנסות. ישבנו באוהל מיוחד. היינו המבקרים היחידים. נערה הגישה לנו סלסילה עם לבאש, ועד מהרה הוגש גם החש, בתוך קערה מכוסה היטב, על גבי מיתקן חימום רוחש גחלים. אוטרי יוצק לי מרק לקערית הקטנה ובוזק על המרק שום ביד רחבה. הסתכלתי על אוטרי וחיקיתי את מעשיו. אוטרי קורע נתח הגון מהלבאש, מקפל אותו, טובל במרק ואוכל בתיאבון. מפעם לפעם הוא נוגס מרגל הפרה וממצמץ בשפתיו. אני מחקה אותו אבל אינני ממצמצת בשפתי, כנראה אסתפק בפעם האחת בחיי שבה אוכל חש עם לבאש.

הארמני המצוי

הטיפוס הארמני אופייני מאוד: כהי שיער, שחומי עור, עיניים כהות ועצובות (אם כי יש גם ארמנים רבים בעלי עיניים בהירות, ירוקות או כחולות). גבות עבותות, אצל הגברים לעתים מחוברות, ועיקר העיקרים, האף. כשארמני יוצא מהמכונית, קודם כל יוצא האף. בדיחה ארמנית מספרת על בהלה בחוף הרחצה, "כריש! כריש!", אבל הרוחות נרגעו עד מהרה, זה היה רק ארמני ששחה שחיית גב… עם ואולי למרות כל הנתונים האלה, רוב הנשים הארמניות יפות. אין זה יופי בלונדי או מתקתק כדוגמת היופי הסלאבי, זהו יופי עם נוכחות… של האף. אולי אפשר להשוות אותו ליופי הישראלי-יהודי. יש הרבה נקודות דמיון בן שני העמים, הארמני והיהודי, ודומה כאילו יש שותפות גורל ביניהם, אף על פי שמדינת ישראל, מטעמים פוליטיים מוצדקים אולי, נוטה להתעלם משותפות הגורל הזאת. ארמניה נשארה קשורה בטבורה לאמא רוסיה. הנטייה הפוליטית של הממשל הארמני היא פרו-רוסית, השפה השנייה (ואולי אפילו הראשונה) המדוברת בפי הארמנים היא רוסית, וגם השילוט ברחובות הוא בארמנית וברוסית. ירוואן מלאה בפסלים, רובם מהתקופה הסובייטית, ולכן הסגנון הבולט הוא הסגנון הבומבסטי-בולשביקי.

יוסי בכינור, פייסי בתוף, משה בחצוצרה...

יוסי בכינור, פייסי בתוף, משה בחצוצרה…

השאר תגובה