הקווקאז הקטן

הקווקאז הוא חבל הררי נרחב בין הים השחור וים אזוב במערב לים הכספי במזרח. הקווקאז נחלק לשלושה חלקים עיקריים: קדם קווקאז; הקווקאז הגדול; עבר הקווקאז או הקווקאז הקטן. הקווקאז הוא האזור המורכב בעולם מבחינת הרכבו האתני והלשוני, תוצאת המבנה הפיסי המסובך והמפוצל ובהיותו אזור מעבר לעמים רבים שהותירו בו את שרידיהם ומפלט לשבטים נרדפים מאזורים סמוכים ורחוקים. היום נכללות בקווקאז הקטן שלוש מדינות. ארמניה, גיאורגיה ואזרבייג'אן. על ארמניה קראנו כבר בכמה כתבות, וכאן נעסוק במערכת היחסים בין ארמניה לבין שכנותיה.

ארמניה ואזרבייג'אן

משקע עמוק שוכן כיום ביחסי שתי המדינות השכנות, זו מוסלמית וזו נוצרית, אך שתיהן יושבות בקווקאז בקו התפר שבין אירופה לאסיה. שורשי הסכסוך נמצאים כבר בשלב שלאחר מלחמת העולם הראשונה, בעת שארמניה ואזרבייג'אן העצמאיות לחמו זו בזו על השליטה בנגורנו קרבאך (Nagorno-Karabakh, ארצאך בארמנית – קרבאך ההררית). הלחימה הסתיימה ב1920, לאחר שאזרבייג'אן וארמניה איבדו את עצמאותן ונכללו בבריה"מ והצבא האדום אכף את מרותו על הקווקאז. ארמניה ידעה אפיזודה חולפת של עצמאות בת שנתיים, בשנים 1918-1920, לפני שנבלעה במלתעותיו של הדוב הסובייטי.
נגורנו קרבאך הוא חבל, שרוב תושביו ארמנים, שהשלטון הסובייטי הכליל בתוך תחומה של רפובליקת אזרבייג'אן, והעניק לו מעמד של חבל עצמאי. הסכסוך התעורר מחדש בשנות הגלסנוסט, כאשר עלתה הדרישה בנגורנו קרבאך להשתחרר משלטון אזרבייג'אן ולהיכלל בארמניה. בפברואר 1988 אסיפת האזרחים של נגורנו קרבאך החליטה לבקש כי החבל ייכלל בתחומה של ארמניה. אזרבייג'אן הגיבה בביטול מעמדו האוטונומי של החבל.
בתגובה החלו הפגנות ענק בירוואן, בירת ארמניה, בתמיכה באיחוד החבל עם ארמניה, וכמו כן התחוללו מעשי טבח בארמנים המתגוררים באזרבייג'אן. מצב זה הוביל להגירה מואצת של אזרים שחיו בארמניה וארמנים מאזרבייג'אן, במיוחד בפברואר 1988 ובינואר 1990. הלחימה התגברה עם התמוטטות בריה"מ. רוחות החופש שהחלו לנשב ממוסקבה איימו לפורר את ברית המועצות. זמן קצר אחר כך, ב-1991, הכריזו הארמנים על הקמת מדינה עצמאית, לראשונה אחרי יותר מ-600 שנים.
בצד שמחת העצמאות, החופש והרגש הלאומי המתעורר, נקלעו התושבים למצב קשה, שלא הכירו בעבר. לאומנות החלה לגאות גם באזרבייג'אן השכנה. אזרים ביצעו מעשי טבח בארמנים שבשטחה ובתושבי נגורנו קרבך. הארמנים הגיבו במלחמה שנמשכה כחמש שנים, עד לכיבוש החבל הזה מידי האזרים. במהלך המלחמה גורשו אזרים מנגורנו קרבאך וארמנים מאזורים סמוכים באזרבייג'אן. כולם, ללא הבדל דת ולאום, הפכו לפליטים. במלחמה שפרצה היתה ידם של הארמנים על העליונה למרות שהם התמודדו עם אזרבייג'אן, מדינה גדולה יותר בשטחה ובאוכלוסייתה (כשמונה מיליון תושבי אזרבייג'אן מול כשלושה מיליון תושבי ארמניה.) מומחים מייחסים זאת לעובדה שלארמנים היה ניסיון צבאי כתוצאה משירות בצבא האדום, בשונה מהאזרים, שמעטים מהם בחרו בעבר בקריירה צבאית).
בינתיים הסתיימה המלחמה. חבל קרבאך הפך לארמני. רשמית הוא הוכרז כרפובליקה עצמאית, אך שום מדינה בעולם לא הכירה בה, מלבד ארמניה. כשנחתמה הפסקת האש בשנת 1994 נמנו כ-25,000-10,000 הרוגים. בבית הקברות הצבאי של ירוואן חקוקים תווי פניהם של הרוגי הקרבות, בצד שמותיהם, באבני המצבות השחורות, מביטים בעיניים אילמות לעבר חבריהם החיים, שמשרתים ושומרים עליו רענון ומטופח.
בשל הסכסוך, נאלצו לעזוב את בתיהם כל 185,000 האזרים שחיו בארמניה ו 47,000 האזרים שחיו בנגורנו קרבאך. מתוך כלל הפליטים בסכסוך 500,000 עברו בין אזרבייג'אן לארמניה, ו 600,000 פליטים שעברו ממקומם בתוך אזרבייג'אן. מתוך כ 345,000 ארמנים שחיו באזרבייג'אן, 280,000 חיים כעת בארמניה ובקרבאך, ו-45,000 ברוסיה (ישנה מחלוקת לגבי הנתונים, ומדובר בהערכות. בסך הכל יש כ-750,000 פליטים אזרים.
עובדה מעניינת: רבים מהפליטים האזרים חיים עדיין במחנות פליטים בתנאים קשים, וממתינים לשיבתם לבתיהם. לעומת זאת, כל הפליטים הארמנים נקלטו, בארמניה ובמקומות שונים, ואיש מהם איננו חי במחנה פליטים. הפליטים נקלטו בארמניה למרות המצוקות הקשות, שנבעו גם מרעידת האדמה שהכתה במדינה זו בשנת 1988. חילופי האוכלוסין בסכסוך זה נבעו מתוך מציאות של סכסוך בין שני עמים, שבעטיה קבוצת מיעוט של אחד מהם איננה יכולה לחיות תחת מרות האחר, סיטואציה שהייתה פיתוי למעשי טבח, כמו אלה שנערכו נגד הארמנים בסומגאיט ב- 1988 ובבאקו ב- 1990. באזרבייג'אן, אם כן – יש בעיית פליטים קשה, בעייה שארמניה השכילה להתמודד איתה. כיום אין בעיית פליטים בארמניה.
הסכסוך גרם להשלכות שליליות על שתי המדינות המעורבות: כמיליון ארמנים היגרו מארמניה בשל המצור שהוטל על מדינה זו והקריסה של כלכלתה. אוכלוסייתה של אזרבייג'אן גם היא הצטמצמה בכמיליון איש מאז 1989. בשונה ממקרים אחרים שהתרחשו בעבר, כמו מקרה חבל הסודטים במלחמת העולם השנייה, הסכסוך בנגורנו קרבאך טרם הסתיים. אולם, שני הצדדים מבינים שהחזרת כל הפליטים למקום מגוריהם המקורי לפני פרוץ העימות איננה מעשית.
מספרם הרב של ההרוגים והפליטים לא היה התוצאה ההרסנית היחידה של המלחמה הזאת. התעשייה המפותחת, שהתבססה על גז שהוזרם ממזרח, קרסה כמעט באחת עם ניתוקם של צינורות האספקה, ורוב התושבים נותרו חסרי עבודה. באחד החורפים הקרים ביותר, כשאפילו חשמל לא זרם בבתים ולא נותר גז לחימום, נשארו תושבים רבים בירוואן, הרחק משדות הקרב, במיטותיהם במשך רוב היממה, על מנת לשמור על חום גופם. בפארק המשקיף מראש גבעה אל העיר שבעמק ואל פסגת האררט המושלגת שבאופק, קרוב מאוד אך מעבר לגבול התורכי העוין, מראים לנו שורה של גדמי עצים שכרתו אז תושבים כחומר בערה לחימום הבתים ולבישול מזונם.
בינתיים הצליחה ארמניה להתאושש ולחזק את כלכלתה. הביקור בארמניה, ובעיקר בירוואן, מראה ארץ שלווה ומשגשגת, ותושביה, בעיקר בירוואן, מנופפים בכל חידושי הטכנולוגיה. ארמניה נסמכת הרבה על התפוצה הארמנית העשירה, המפצה את עצמה על געגועים למולדת בתרומות כספיות נדיבות, וגם לנו זה מזכיר משהו, עוד נקודת דמיון… אין זאת כי המראה המשגשג אינו אלא למראית עין. עוד יעברו שנים רבות בטרם תצליח ארמניה לענות על צרכיהם הבסיסיים של תושביה.

ירוואן - עיר ללא הפסקה

ירוואן – עיר ללא הפסקה

ארמניה וגיאורגיה (גרוזיה)

מעצמות גדולות ביקשו תמיד להשתלט על אזור הקווקאז בגלל חשיבותו האסטרטגית, ותכופות נמחץ האזור ביד מעצמות שנאבקו עליו. אבל תושבי האזור שמרו על זהותם ועל הרגשתם הלאומית ומרדו תכופות בכובשים. רק שתיים מהמדינות הרבות שקמו לאורך הדורות בקווקאז, ארמניה וגיאורגיה, שמרו לאורך זמן על ישותן. תולדותיהן החלו במאה ה-12 לפני הספירה ועד היום הן שומרות על זהותן הלאומית-עצמאית.
אזור הקווקאז נשאר עד היום אחד האזורים הרגישים והמסובכים של ברית המועצות לשעבר. יש בו עד היום שלושה מוקדי מתיחות קשים ומועדים להתפרצות חוזרת ונשנית: אבחזיה (Abkhazia), ודרום אוסטיה (South Ossetia) בגיאורגיה; נגורנו קרבאך (Nagorno-Karabakh) באזרבייג'אן. בשל מוקדי המתיחות האלה, המלחמות התכופות וגירושי אוכלוסייה, נוצרה בגרוזיה בעייה קשה של מיעוטים ושל פליטים שהממשל מתקשה להתמודד יאתה. ייתכן וזוהי אחת הסיבות לריבוי מעשי הפשיעה בגרוזיה.
גיאורגיה בפי העולם והיום גם באופן רשמי, גרוזיה בפי הרוסים, סקרתוולו בפי בניה – ליבו הכלכלי, החברתי והפוליטי של הקווקאז הקטן, טראנס-קווקאז, עבר הקווקאז) – האזור המשתרע בין הים הכספי לים השחור, ומהווה מעין גשר תרבותי וכלכלי בין אירופה לאסיה. על פי המסורת הגיאורגית לקחה גיאורגיה את הטוב שבשני העולמות: אסיה ואירופה. כשאלוהים חילק את העולם לכל העמים, הוא נתן לרוסים את סיביר ושלגיה, לארמנים את אבניה של ארמניה, לשחורים את אפריקה החמה, וחלקה אחת קטנה, היפה והמוצלחת ביותר, שמר אלוהים לעצמו. לאחר שנגמרה החלוקה הגיעו הגיאורגים, שכרגיל מגיעים באיחור (הם עצלנים ידועים), וראו כי לא נותרה להם חלקה. אלוהים ראה שאין ברירה, ונתן להם את החלקה ששמר לעצמו, וכך קיבלו הגיאורגים את החלק הטוב ביותר.
גיאורגיה היא פאזל המורכב ממספר ממלכות קטנות שבהן קבוצות אתניות שונות: קולכיס (הארץ האגדית של גיזת הזהב) – היא קיליקיה אשר לחוף הים השחור, וכמוה גם אצ'ריה, אבחאזיה ודרום אוסטיה בצפון, ואיבריה במזרח. כל מחוז טוען לאוטונומיה, ועל רקע זה כבר היו כמה סכסוכים ומלחמות עקובות מדם. הגיאורגים המירו את דתם לנצרות במאה הרביעית, בהשפעת הטפותיה של נינו הקדושה, ובעקבות ארמניה שכנתה, שעשתה זאת כשלושים שנה קודם לכן. הנצרות הגיאורגית היא זרם מזרחי עצמאי, שיש לו גם פטריארך משלו המכונה קתוליקוסי. הגיאורגים שומרים מאוד על דתם, מצמיחים כנסיות על כל גבעה רמה, ומקפידים להצטלב שלוש פעמים בכל פעם שהם רואים כנסיה. בגיאורגיה נופים מגוונים, החל מהאזור ההררי והגבוה בצפון, עבוד דרך האזור הממוזג והימי שלחוף הים השחור, וכלה באזור היין הפורה והמשגשג בדרום מזרח. כל אזור מציע נופים אחרים, מראות שונים, טעמים מגוונים וריחות מקומיים. הגיאורגים חמי מזג ומסבירי פנים, מארחים למופת, אוהבים לשתות, לשיר ולרקוד.
גיאורגיה היא המדינה המרכזית של הקווקאז אם כי גם הענייה באוצרות טבע ועם ההיסטוריה הפחות עתיקה מבין השלוש שמרכיבות אותו (ארמניה ואזרבייג'אן בנוסף לה) וחלק מנתיבי דרך המשי עברו בתחומה לאורך 2000 השנים האחרונות. תרגום שמה הוא ארץ הגיאורגים- מה שהיה אצל היוונים הקדומים ארץ עובדי האדמה (גיאו – אדמה). הקבוצות האתניות המרכיבות את המדינה הן : גיאורגים (כ- 85%) ארמנים (10%) רוסים (10%) כורדים, אזרים ויהודים מהווים את האחוזים הנותרים. בין השנים 1922 ועד 1991 הייתה גיאורגיה חלק מברית המועצות ומאז 1991 הפכה לרפובליקה עצמאית שבירתה טביליסי. גיאורגיה גובלת במזרח באזרבייג'אן, בדרום בארמניה ובאזרבייג'אן, במערב בתורכיה ובצפון ברוסיה. אבחזיה, שהיתה חלק מגרוזיה, התנתקה ממנה בעקבות מלחמת אזרחים אכזרית ב-1993. בחלק המרכזי צפוני שלה נמצאת אוסטיה הדרומית – המצאה של סטאלין ובריה שהעבירו לשם אוסטים מהצד הצפוני של הקווקאז ואלו הביאו להתנתקות למעשה מגיאורגיה בראשית שנות התשעים של המאה ה-20.

זוהי מדינה דתית מאוד – נוצרית גיאורגית אורתודוכסית, שבה הפרדה של דת ממדינה. אלא שהנצרות ששימשה מאז ומעולם ככלי לאחד בין חלקיה של המדינה ההררית המופרדת לעמקים הרריים, מתונה אנושית וחמה. רוב הכנסיות, (המאפיין המרכזי של גיאורגיה) הן מקום שנעים לבקר בו ויש בו הרבה יותר רגש אנושי של חום מדת קרה מנוכרת או מאיימת כפי שהיא יכולה להיות מוכרת מכנסיות ומסגדים בדתות אחרות.

ירוואן - עיר ללא הפסקה

ירוואן – עיר ללא הפסקה

במאות ה-13-12 מלכו כמה מלכים גיאורגים חשובים: דוויד הבונה (1089-1125) בנו גיורגי ובעיקר נכדתו המלכה תמרה (1184-1213). הם הבינו כי על מנת לשלוט בארץ יש לשוות לה זהות דתית אחידה והקימו עשרות כנסיות ומנזרים ברחבי הארץ שמשווים לה את צביונה עד היום. שכן גיאורגיה מאז היא בעצם ארץ שאין לה שום זהות אחרת חוץ מגאווה אבירית וזהות דתית ייחודית. לתקופת הבנייה הגדולה תרמו גם הפליטים הארמנים הרבים שמצאו מחסה בממלכה הנוצרית היחידה ששרדה במרחב והביאו איתם את עיקרי הבנייה ותכנון הכנסיות (שיש להן דמיון גדול למסורת הארמנית). עד היום מתגאים הארמנים בכך שאת כל הבנייה הגדולה בגיאורגיה, ביצעו למעשה הארמנים.
בין הגיאורגים לבין הארמנים יש מארג מסובך ורגיש ביותר של יחסים. לכאורה, והדעת נותנת, ששתי מדינות נוצריות, שיש ביניהן כל כך הרבה מן המשותף, ואין טעם להיכנס לויכוח מי נתן את הטון ומי קדם למי, ויכוח תמידי בין הגיאורגים לבין הארמנים בנוגע לעברם הרחוק, ושנמצאות בשכנות טורדנית ביותר למדינות מוסלמיות, שבעברם הרחוק והקרוב מאגר של מעשי איבה נגד הנוצרים, הדעת נותנת ששתי מדינות אלה ישתפו פעולה ביניהן כדי לשמור על האינטרסים המשותפים שלהם באזור. במציאות הדברים רחוקים מאוד מההיגיון המתבקש. בין הארמנים לבין הגרוזינים משקעים, ויכוחים ורגשי עליונות ונחיתות לחלופין, האחת כלפי השנייה. שתי המדינות מתגאות בעבר מפואר וב"ארמניה הגדולה" ו"גיאורגיה הגדולה". גיאורגיה מכירה בעובדה שארמניה הקדימה אותה בתהליך ההתנצרות, אך טוענת לעליונות בתפיסה הדתית והפולחנית שלה. גיאורגיה מכירה בעובדה שהא"ב הארמני קדם לזה של הגיאורגים, אך טוענת לעליונות תרבותית בהווה. הארמנים מצידם, טוענים שכל הבנייה והארכיטקטורה בגיאורגיה הם מעשי ידי ארמנים. טוענים לעליונות מוסרית נוכחית על רקע העובדה שגיאורגיה מתקשה להתמודד עם בעיות פליטים ופשיעה, בשעה שארמניה אינה מכירה היום בעיות כאלה. אך עדיין גיאורגיה נחשבת למרכז הקווקאז הקטן. טביליסי עדיין נחשבת למרכז התרבותי, המנהלי, הרוחני והחברתי של הקווקאז, למרות שאם בוחנים היטב היום את המצב, ירוואן במצב של שיפור ועלייה מתמדת, בעוד שטביליסי דורכת במקום ואפילו בתהליך של נסיגה. הארמנים אינם יכולים להכחיש את העובדה שארמנים רבים עדיין מעדיפים לחיות בגיאורגיה, בעיקר בטביליסי. בעידן הסובייטי רוב אנשי הרוח, הסופרים, האמנים והיוצרים הארמנים חיו ויצרו בטביליסי וברוסיה. התמונה הזאת אמנם בתהליך של השתנות, אבל קשה להשתחרר מתפיסות מובנות. גם מבחינת ההתנהלות של מדיניות החוץ והקשרים עם העולם הולכות שתי המדינות בכיוונים מנוגדים. ארמניה מעדיפה להישאר דבוקה לאמא רוסיה, בשעה שגיאורגיה, ובעיקר הנשיא הנוכחי שלה, סקאשווילי, פוזל אל המערב ומתעמת בגלוי עם רוסיה.
שיחה עם ארמנים על גיאורגיה, או לחלופין שיחה עם גרוזינים על ארמניה, אף פעם לא עוברת בשקט ובשלווה. שני הצדדים מכפישים האחד את השני, מדגישים את עליונותם ההיסטורית, המסורתית והמוסרית, ומפחיתים ככל האפשר את חשיבותו של הצד השני.
הקווקאז היה ונשאר אזור טעון: גבול בין אסיה לבין אירופה, מדרך רגל אינסופי למעצמות המעוניינות להשתלט על האזור האסטרטגי והרגיש הזה, האוצר בתוכו גם אוצרות טבע למכביר, אוסף של קבוצות אתניות, השונות אלה מאלה בתרבותם, בשפתם, במנטליות שלהם, בדתם – מתכון בטוח לקונפליקטים אינסופיים, עד שניתן לכנותו בשם "סיר הלחץ של הקווקאז".

ירוואן - עיר ללא הפסקה

ירוואן – עיר ללא הפסקה

השאר תגובה