ארמניה שבלב – פרק ח ואחרון

פרק ח

ארמניה בירושלים

בשנת 451 התקיימה ועידה אֶקוּמֶנית (עולמית, של כל ראשי הכנסייה) בעיר כַלקֶדוֹן שבאסיה הקטנה, תחת שרביטו של הקיסר הביזנטי. בועידה זו קבעו שישו הוא בעל שתי ישויות, אלוהית ואנושית כאחת. המתנגדים לתפיסה זו, אלה שטענו שלישו יש רק ישות אחת (הם הנקראים מונופיסיטים – טבע אחד), הוחרמו באופן רשמי, נטשו את הקו הנורמטיבי של הכנסייה היוונית-אורתודוכסית והתאחדו בכנסיות לאומיות. החשובה שבהן היא הכנסייה הארמנית. בירושלים הם מהווים את הקהילה המונופיסיטית החשובה ביותר. הנזירים הארמנים חובשים כובעים גבוהים מחודדים. לדבריהם, מסמל הכובע את הכיפות המחודדות של הכנסיות הייחודיות של ארמניה, ואלה מסמלות את פיסגת האררט, שכזכור, ממנו התחיל הכל.

תולדות

אלפיים הארמנים החיים בירושלים גרים ברובע הארמני, חלקם הגדול בין חומות המנזר. הרובע הארמני מוקף חומה ובה שערים. בביתן השער הראשי של הרובע הארמני יושבים דרך קבע שני שומרים חמורי סבר. ביום מתנהלת תנועה ערה של יוצאים ובאים דרך השער הזה. עם ערב התנועה דלילה יותר ובשעה 22.00 ננעלים שערי הרובע – אין יוצא ואין בא, אלא במקרים יוצאי דופן. זהו ממאפייניו של רובע מגורים בבעלות מנזר, שבין כתליו שוכנת גם אוכלוסייה אזרחית. ארמנים חיו בירושלים מאז המאה הרביעית, בתקופה הביזנטית, רובם היו אנשי דת וכאלה הקשורים אליהם שהתרכזו סביב כנסיית יעקב הקדוש (סורפ האגופ, סנט ג'יימס) והמנזר הצמוד אליה. העובדה, שהארמנים ראו את עצמם כשומריה היחידים של גחלת הנצרות האמיתית גרמה לכך, שהשתדלו לקיים קהילה גדולה בירושלים. הפטריארך העומד בראשה של קהילה זו, רואה את עצמו כיורשו של יעקב אחי ישוע, שהיה הראש של קהילת הנצרנים (יהודים-נוצרים) הקדומה בירושלים, ועל שמו נקראים מנזר הפטריארך וארגון הנזירים המנהל את ענייני הפטריארכיה בירושלים. ברשימות הצליין הארמני אנסטסיוס משלהי המאה השביעית מוזכרים בירושלים שבעים מנזרים ארמניים. יש להניח שזהו מספר מוגזם. עוד נאמר שם כי כל נסיך ארמני ביקש להקים מנזר בירושלים. במאה ה-11 עזבו ארמנים רבים את ארצם בגלל פלישות התורכים הסלג'וקים והקימו את "ארמניה הקטנה" – ממלכת קיליקיה (היום בדרום מרכז תורכיה). ממלכה זו קיימה יחסים הדוקים עם ממלכת הצלבנים בירושלים, וזה כנראה הביא ליחסים טובים בין הארמנים שחיו בירושלים לבין הצלבנים. ידועים לנו לפחות שני מקרים שבהם נשאו מלכים צלבנים נשים ארמניות. במאה ה-12 ביקר בירושלים תוֹרוֹס מלך ארמניה והציע לאֶמֶלריך מלך הצלבנים לשלוח לעיר הקדושה 30 אלף לוחמים ארמנים על משפחותיהם. התכנית לא יצאה לפועל, כנראה משום שהכמורה המקומית דרשה לקבל מן העתידים לבוא מעשר. בתקופה הצלבנית גברה גם הצליינות הארמנית. הארמנים הורשו להקים אכסניית צליינים סמוך לכנסייה ולהרחיב גם את הכנסייה. זוהי התקופה שבה קיבלה כנסיית סורפ האגופ את תבניתה הנוכחית.

בממשך שנות קיומה בירושלים צברה הקהילה הארמנית נכסים בעיקר במקומות הקדושים ובסביבתם. כך בכנסיית הקבר וכך גם בכנסיית המולד. במאה ה-18 היה מצבם של הארמנים בכי רע והיתה סכנה שרכושם יילקח מהם על ידי הנושים. הפטריארך גריגורי החליט על מעשה מקורי: סביב צווארו קבע שלשלת ונדר שלא יסיר שלשלת כבדה זו מעל צווארו עד שהקהילה תשתחרר מחובותיה. כך נדד ברחבי ארמניה ואסף כסף רב שאיפשר לקהילה הארמנית לשלם את כל חובותיה, ואף נותר כסף לשיפוץ משמעותי של כנסיית סורפ האגופ. אותו פטריארך כונה בשם "גריגורי נושא השלשלת". בתחילת המאה ה-19 ישבו בירושלים כ-3000 ארמנים. צליינים רבים עלו לרגל ונשארו לגור. אחרי מלחמת העולם הראשונה הגיעו לעיר פליטים ארמנים רבים, יש אומרים כעשרת אלפים. שרידי הרצח הנורא שביצעו בהם התורכים, ארבעת אלפים מהם נקלטו על ידי הפטריארכיה הארמנית ושוכנו בין חומות המנזר, בחדרים שיועדו לנזירים ולצליינים. תחילה סברו שמצב זה הוא ארעי, אולם השנים חלפו ונוצר מצב חדש וקבוע: קהילה אזרחית יושבת ומתגוררת במתחם המנזר. בתש"ח נמלטו כמה עשרות משפחות ארמניות שהתגוררו בשכונות בקעה וקטמון אל חיקו החם של הרובע הארמני. מעט ארמנים חיים גם ברובע הנוצרי ובכפר בית חנינא על יד ירושלים. הרובע הארמני נודע תמיד בתור הרובע הנקי והמסודר בעיר ומעניין מאוד להסתובב שם, במבוך של קמרונות, מרפסות שופעות עציצים מטופחים וחצרות פנימיות שופעות סוכות גפנים וגינות קטנות ומלבלבות. אבני המרצפות שחוקות מרוב ימים אך נקיות ומבהיקות.

הרובע הארמני

המנזר הארמני, המהווה חלק גדול מהרובע הוא הרבה יותר ממנזר. הוא מרכז רפואי, מרכז קהילתי ומשמש כאמור גם למגורים אזרחיים. בחצר המרכזית של המנזר קיים בית דפוס הפועל מהמאה ה-19, והוא כנראה בית הדפוס הראשון בירושלים.  בו מדפיסים ספרי קודש וחול בשפה הארמנית. יש ברובע מועדון לצעירים, מרכז ספורט, אולם תיאטרון ושאר שירותי תרבות, שרובם ממומנים על ידי ארמנים עשירים מן התפוצה בעולם. אחד המבנים המרכזיים הוא בית הספר הגדול, המשרת את כל ילדי האוכלוסייה הארמנית ברובע. הילדים לומדים בארמנית, אך לומדים גם שפות נוספות כגון אנגלית, ערבית ועברית. גם ארמנים בני העדה הקתולית שולחים את ילדיהם לבית ספר זה. בעבר היתה מתיחות רבה בין שתי העדות הארמניות, הארמנית והקתולית, אך היום מתיחות זאת אינה קיימת עוד. בעולם חיים כ-50 אלף ארמנים קתולים ומספר דומה של ארמנים פרוטסטנטים, שהם צאצאי פליטים מהטבח בתורכיה, שאומצו על ידי מיסיונרים פרוטסטנטים.

מבנה חשוב ומטופח הנמצא מיד על יד הכניסה השנייה לאחר הכניסה הראשית לרובע הוא המוזיאון לרצח העם הארמני. המוזיאון נמצא במבנה יפה, שבחצרו הפנימית גן עצי ופרחים מלבלבים. היופי הזה עומד בניגוד משווע למוצגים בתוך המוזיאון, המשמר את רצח העם הארמני על כל זוועותיו, בעיר בעזרת צילומים, אבל גם תיעוד וספרים. בתחום המנזר, בפינה הדרומית-מזרחית נמצאת כנסייה קטנה ועתיקה, הנקראת בפי העם "דיר אלזייתון", כלומר מנזר הזית, על שם זית עתיק וקדוש הצומח לידה. הארמנים טוענים שאל הזית הזה נקשר ישו. השם הרשמי של הכנסייה בפי הארמנים הוא "ארכיאנג'לו", והיא הכנסייה של הקהילה. שם מתקיימים טקסי חתונה והטבלה. פנים הכנסייה מרשים ביותר, לאחר שעבר כמה שנות שיפוצים. כל הפנים מעוטר באריחי קרמיקה ארמנית כחולים, ובו איקונות עתיקות רבות ונברשות מעוטרות.

כנסיית יעקב הקדוש (סוּרפּ האגוֹפּ)

הכנסייה הראשית של הארמנים ברובע היא כנסיית יעקב הקדוש (סוּרפּ האגוֹפּ). היא נחשבת לאחת הכנסיות המפוארות ביותר בירושלים, וגם בין העתיקות שבהן. היא נקראת על שם יעקב אחי ישו, שחשב לפטריארך הראשון של ירושלים. הוא הוצא להורג בפקודת הורדוס אנטיפס במאה הראשונה, אבל טוענים שרק ראשו טמון בכנסייה הזאת. שאר גופו התגלגל בדרך נס והוא טמון בכנסיית סַנטיאגוֹ דה קַמפּוֹסטֶלה (יעקב הקדוש של שדה הכוכבים) שבצפון ספרד, אתר העלייה לרגל הראשון במעלה באירופה. ראשיתה של הכנסייה בקפלה צנועה שנבנתה על קברו של יעקב הקדוש. מחוץ לכנסייה תלוי הנאקוס, שבנגינה עליו מזמן הכומר את הקהל לתפילה בין 15.30-15.00. זוהי השעה שבה נותנים למבקרים להיכנס לכנסייה ולחזות בתפילה. דרך יריעות בד עבות וצבעוניות נכנסים לכנסייה המרשימה. החלק החשוב בכנסייה הוא קפלת יעקב הקדוש, שראשו טמון כאן על פי המסורת, מתחת למזבח המרכזי. יום יעקב הקדוש נחוג ב-10 בינואר. בצורתה ובסגנונה היום הכנסייה היא צלבנית. הכותרות המעוטרות בכיפה הן צלבניות ועבודות האמנות הרבות נעשו בתקופות שונות. הכנסייה מעוטרת במאות אריחי קרמיקה שהובאו מקוֹטַהיה, מרכז הקרמיקה בתורכיה במאה ה-18. מדרום לכנסייה, מעבר לדלתות עץ כבדות, נמצאת קפלת אֶצ'מיאַדזין, הקרוייה כך על שם מרכז הכנסייה הארמנית בארמניה. זוהי למעשה חצר הכניסה המקורית של הכנסייה שנחסמה במאה ה-17. מי שלא מגיע לארמניה ובכל זאת רוצה לטעום, ולו רק ברמז, מיופיים של החצ'קרים הממלאים את ארמניה, מוזמן לחצר הכנסייה סוּרפּ האגוֹפּ. בחומות החצר משובצים חצ'קרים מקסימים שהובאו על ידי עולים לרגל מארמניה לירושלים ושובצו בקירות החצר. החצ'קרים קטנים אמנם, כי היה על נושאיהם לשאת אותם כל המרחק מארמניה, אבל הם משקפים היטב, על קצה המזלג, את היופי והאמנות הארמנית הייחודית, החצ'קרים. בין הסמלים הרבים החקוקים באבני ובקירות ירושלים, החצ'קרים הם היפים ביותר והם מסמלים את עץ החיים. נוסף על החצ'קרים הקבועים בקירות חצר כנסיית יעקב הקדוש, אפשר למצוא חצ'קרים גם ליד הזית הקדוש של כנסיית ארכיאנג'לו שברובע, בתוך הכנסייה עצמה וגם בקפלת הלנה הקדושה שבכנסיית הקבר, השייכת לארמנים. החצ'קר העתיק ביותר שנתגלה בירושלים הוא מהמאה העשירית. סמל ארמני נוסף שאפשר למצוא חקוק על קירות מבנים בירושלים ובעיקר ברובע הארמני, הוא סמלה של כנסיית סוּרפּ האגוֹפּ המורכב משילוב ראשית התיבות של שם הכנסייה באותיות הארמניות. סמל זה מהווה סימן שהמבנה שייך לכנסייה הארמנית.

הפטריארך הארמני

בחצר הקתדרלה הארמנית סוּרפּ האגוֹפּ נמצא גם משכנו של הפטריארך הארמני. כשהפטריאך יוצא ממשכנו לרגל עניינים רשמיים וטקסיים, הוא לובש את גלימתו הרשמית ויוצא מלווה בשני קוואסים. בתקופת השלטון העות'מאני, ובעיקר במאה ה-19, היה מעמד מיוחד לעדות הנוצריות ולנציגים הדיפלומטיים של המעצמות הזרות, בזכות הסכמים, שראשיתם במאה ה-16, הן הקפיטולציות, שהעניקו להם זכויות יתר על פני הנתינים העות'מאנים. למשל, לראשי העדה ולקונסולים היתה זכות לשפוט את נתיניהם ואלה היו חסינים בפני בית משפט תורכי. הביטוי החיצוני לזכויות אלה היו הקוואסים. קוואס בערבית פירושו קַשָּת. שלאינם מוסלמים אסור היה על פי חוק לשאת נשק. הקוואסים היו בתחילה השומרים נושאי הנשק של ראשי העדה. למעשה היו לקוואסים שלושה תפקידים: הם היו שומרי הראש; המוציאים לפועל את גזרי הדין; והם היו הולכים לפני ראש העדה, מקישים במטות הכבדים שלהם על אבני המרצפות כדי להכריז על בואו ומפנים לפניו את הדרך בסמטאות הצרות של העיר. התפקיד השלישי הוא שנותר עד היום. הקוואסים הארמנים צועדים לפני הפטריארך בארמני בצאתו לענייניו הרשמיים, לבושים במדים המפוארים שלהם, מקישים בעזרת המטות הכבדים על המרצפות, ומפנים לפניו את הדרך, עד היום הזה.

הנאקוס

השלטון העות'מאני היה מוסלמי קנאי, והחוק המוסלמי, שהיה קיים בירושלים מימי צלאח אלדין שכבש אותה מידי הצלבנים בסוף המאה ה-12, לא התיר לנוצרים להקים בעיר כנסיות חדשות ואף לא להשמיע בה צלצול פעמונים. במקום הפעמון האסור, שימש את הכנסיות והמנזרים מתקן אחר, כדי להזעיק את המאמינים לתפילה: הנאקוֹס. (שרש עברי מקביל – נקש, מלשון נקישה). זהו מין גונג כפול, עשוי מטיל מתכת ומטיל עץ התלוי על גבי שרשראות ומקישים עליו בעזרת מקיש מעץ. אדם מאומן יכול להפיק מצירוף של צליל המתכת ונקישות העץ מערכת צלילים יפה ומעניינת. הנאקוס היה מותר כי בידי העות'מאנים היתה מסורת מוסלמית קדומה שעל פיה זימן נוח לעבודה את הפועלים בזמן שבנו לו את התיבה בעזרת מיתקן כזה. נאקוס נאה במיוחד נמצא בכניסה לקתדרלת יעקב הקדוש (סוּרפּ האגוֹפּ) שברובע הארמני. כל יום בין שלוש לשלוש וחצי, נערכת בכנסייה תפילה יפה, מלווה בשירת מקהלת גברים הניצבים בשתי שורות האחת מול השנייה. זוהי השעה שבה אפשר לבקר בכנסייה. כדאי להקדים מעט ולשמוע את הנזיר מקיש על הנאקוס סידרת צלילים מיוחדת במינה, כדי לקרוא לתפילה.

מאבקים בכנסיית הקבר

לבישוף הארמני בירושלים יש שלושה כובעים שונים: הוא המנהל את בית הספר הארמני ברובע הארמני, ובתפקידו זה לובש גלימה אפורה; הוא המנהל את הטקס בכנסיית אַרכיאַנגֶ'לוֹס שבחצר המנזר הארמני, על רקע של מוסיקה כנסייתית ארמנית יפה, מלווה בריח קטורת עז. בתפקידו זה הוא לובש גלימה סגולה מפוארת, רקומה במשי לבן; הוא גם האחראי מטעם הכנסייה הארמנית על החלק שלה בכנסיית הקבר. בתפקיד הזה הוא עוטה גלימת נזיר שחורה וחבוש בכובע המחודד של הנזירים הארמנים. הוא מפקח על השיפוצים והחפירות הארכיאולוגיות הנעשים בחלקה של הכנסייה הארמנית בכנסיית הקבר. בכנסיית הקבר יש קפלה מתחת לפני האדמה, המוקדשת להלני המלכה, אמו של הקיסר הביזנטי קונסטנטין, שאימץ את הנצרות במאה הרביעית. בקפלה הזאת יש קריפטה, מערה, שבה על פי המסורת גילתה הלני את שרידי הצלב שעליו היה צלוב ישו. לאורך הירידה אל מתחת לפני האדמה, אל הקפלה ואל הקריפטה, על כל הקירות, חרוטים אלפי צלבים קטנים ומעוצבים. עולי הרגל הארמנים נהגו בעבר לחרוט את הצלבים האלה, צלב עבור כל אחד מבני משפחתם. באַמבּוּלַטוֹריוּם, שהוא המסדרון הסובב את האולם המרכזי של הכנסייה, יש שלוש קפלות קטנות. האחת מהן שייכת לארמנים, והם הקדישו אותה לזכר רצח העם הארמני.

בכנסיית הקבר, שהוא האתר הקדוש ביותר לנוצרים בעולם כולו, היו מאז ומתמיד מאבקים בין פלגי הכנסייה השונים. כל פלג טען לבעלות על הכנסייה, וכל פלג החזיק בקצה של הכנסייה ומשך לכיוון שלו, וכך "נקרעה" הכנסייה במאבקי דמים קשים בין הפלגים השונים. בשנת 1808, למשל, פרצה במקום שריפה שכילתה חלק גדול מהכנסייה. מאבק גדול פרץ אז בין היוונים, הקתולים והארמנים על הזכות לשפץ  אותה. למעשה הכנסייה נמצאת כל הזמן בשיפוצים, כשכל פלג מחדש, משפץ ומקשט את חלקו. בשנת 1878, בועידת ברלין, נקבע סטאטוס קוו שנאכף על ידי השלטון העות'מאני, או ליתר דיוק, על ידי מעצמות המערב שכפו אותו באלצם את השלטון העות'מאני להפעילו. בימי המנדט הבריטי נחתמו הסכמי הסטטוס קוו סיפית ונחתמו בספר. כל עדה שומרת בקנאות על זכותה על כל מרצפת בכנסיית הקבר שהוגדר בסטטוס קוו כשייך לה. מפתחות הכנסייה מוחזקים מאז שלטון צלאח אלדין במאה ה-12 בידי משפחת נוּסייבּה המוסלמית. במאה ה-19 היה מר נוסייבה פותח את שערי הכנסייה רק כשהתחשק לו, כלומר, רק אם שילמו לו סכום הגון. במשך ימים רבים נשארה הכנסייה נעולה. והנזירים המשמשים בקודש היו נשארים כלואים בתוכה. את האספקה לנזירים הארמנים הנעולים היו מעלים בעזרת סל קשור לחבל, שאות הם משכו מהמרפסת שמעל לשער הכניסה לכנסייה, זוהי המרפסת הנמצאת בחזקתם. כדי להגיע למרפסת זו הציבו שם סולם עץ רעוע. הסולם ניצב שם עד היום מאז סוף המאה ה-18. איש אינו מעז לגעת בו או לסלקו משם, שהרי תהיה זו הפרה בוטה של הסכם הסטטוס קוו.

בחג הפסחא, מידי שנה, מתקיים בכנסיית הקבר טקס האש הקדושה. הפטריארך היווני נכנס למבנה הקבר ובידו אבוקה כבויה. לאחר תפילה מתאימה יורדת אש מן השמיים ומדליקה את האבוקה. זהו נס החוזר על עצמו מידי שנה, מאז שהחלו לקיים את הטקס הזה החל במאה החמישית. כשהערבים כבשו את ירושלים במאה השביעית, הם אסרו לקיים את הטקס משום שטענו שזוהי אחיזת עיניים ושראשי העדה הנוצרית מרמים את אלפי מאמיניהם. אבל האיסור הזה נמוג לאיטו והטקס מתקיים עד היום. רוב החוזים בטקס מאמינים בנס, ויש הטוענים שאין כאן אלא מערכת מתוחכמת של מעין אומגה נסתרת מן העין. כך או כך, אלפי עולים לרגל באים מרחבי העולם להשתתף בטקס החשוב הזה. כל צליין מחזיק בידו צרור של 33 נרות, אחד לכל אחת משנותיו של ישו. עד מלחמת העולם הראשונה היו באים אלפי עולים לרגל מרוסיה, איכרים עניים, שהיו מביאים אתם אקווריום זכוכית מיוחד, שבעזרתו היו נושאים את האש הקדושה בחזרה לכפריהם. היהודים שחיו במאה שערים למדו מהם את ה"פטנט" והם משתמשים בו עד היום כדי להדליק נרות חנוכה בחוץ. בית הזכוכית שומר על הנרות שלא יכבו, ולזה קוראים "חנוכייה ירושלמית". יש תיאורים רבים של הטקס, החל מימי הביניים הקדומים ועד למאה ה-19 והלאה. בתיאורים מרבים לציין את הדוחק, הצפיפות, הפראות, האלימות. בכל שנה היו הרוגים ופצועים רבים כתוצאה מהדוחק. ההשתתפות בטקס כרוכה בשעות עמידה והצטופפות בדוחק בלתי אפשרי. המאמינים הנלהבים מוכנים לשאת את הסבל הזה באורך רוח. 24 שעות לפני הטקס חותמים את דלת מבנה הקבר בחותמת שעווה צהובה ענקית, שממנה נמשכים שני סרטי משי לבנים, האחד בידי נזיר יווני והשני בידי נזיר ארמני. בשעה 10 בערך מתחיל הטקס. קוואסים מפנים דרך בתוך הקהל הצפוף לראשי העדות. ראשונים צועדים הסורים, אחריהם צועדים הארמנים. בראשם הקוואסים במדים מפוארים ואחריהם הפטריארך הארמני והכמרים שלו בבגדים צבעוניים. הם מסובבים בתהלוכה מכובדת את הקבר ונעלמים בקפלה שלהם. ב-12.30 מתחילה התהלוכה העיקרית, של היוונים-אורתודוכסים. בראש צועדים הקוואסים, ואחריהם הפטריארך היווני החובש על ראשו את ה"מיטרה", כתר זהב ואבנים טובות. אחריו כל הכמרים והנזירים בבגדיהם השחורים, שיערם הארוך אסוף מאחור, ולהם זקנים פרועים וכובע דמוי ארובה. התהלוכה מקיפה את מבנה הקבר שלוש פעמים, ואז מתייצב הפטריארך לפני הכניסה לקבר. מסירים לפטריארך את הכתר. הוא מסיר את גלימתו המפוארת ולובש גלימה שפוטה. הוא נכנס למבנה הקבר ואז מכבים את האורות בכנסייה. משני צידי מבנה הקבר יש חורים עגולים. ליד אחד החורים ניצב הנציג הארמני וליד השני הנציג היווני, בידי כל אחד מהם לפיד כבוי. הזכות להיות הראשון שמקבל את אש הקודש עולה בכסף רב. הפטריארך עומד לבדו בתוך מבנה הקבר דקות ארוכות והמתח בקהל הולך וגואה. פתאום נדלקת להבה קטנה בחור אחד ומיד גם בחור השני. שאגה אדירה פורצת מפי הקהל, פעמוני הכנסייה מצלצלים. כולם נדחקים אל האוחזים באש כדי להדליק מהם את צרורות הנרות אשר בידיהם. המהומה עצומה, הדוחק נורא, הרעש איום. בינתיים יוצא הפטריארך היווני ממבנה הקבר ומניף בניצחון את האבוקה הדולקת שבידו, שוב עלה הנס יפה. אלוהים שבשמיים אינו מאכזב.

אתרים ארמניים בירושלים

בירושלים שרידים ארמניים מעניינים ביותר, ביניהם קבר החייל האלמוני. קבר החייל האלמוני – רעיון יפה. איש לא יודע מי קבור בו וכל אם שכולה, שמקום קבורת בנה לא נודע, יכולה להתייחד מעליו עם זכר בנה. קבר החייל האלמוני הידוע בתור העתיק ביותר בעולם נמצא בירושלים. מעליו רצפת פסיפס עתיקה, מהיפות ביותר שנתגלו בארץ. זהו קבר החייל האלמוני הארמני, בן יותר מ-1400 שנה. הולכים ברחוב הנביאים, בחלקו המוביל צפונה משער שכם. לפני הבית האחרון שלפני הצומת, מימין, ישנה כניסה לחצר. שם, בתוך חדר נעול ושמור, נמצאת הרצפה. היום, בגלל שינויים מפליגים בכל הכבישים ובצומת אין אפשרות להיכנס לראות את הרצפה. יש לקוות שהמצב ישתנה. רצפת הפסיפס מרהיבת עין. ענפי גפן מסוגננים היוצאים מתוך אַמפוֹרה (כד בעל בסיס צר) ויוצרים 43 מדליונים שבהם כל מיני בעלי כנף בצורות מגוונות ובצבעים נהדרים. לכן מכנים את הרצפה "רצפת הצפרים". בראש הרצפה כתובת בארמנית האומרת: "לזיכרון ולישועה של נשמות כל הארמנים ששמם ידוע לאל בלבד.".מתחת לרצפה מצוי קבר ובו טמונות עצמותיהם של חיילים ארמנים אלמונים. הפסיפס הזה היה חלק מקפלת קבורה ארמנית מהמאה החמישית או השישית לספירה. זו היתה התקופה שבירושלים שלטו הביזנטים, והיו בה כמה כנסיות ארמניות. הקפלה היתה מוקדשת לפּוֹליאַקטֶס הקדוש, קצין בצבא הרומי, שהומת בגלל היותו נוצרי בשנת 260 לספירה. רצפת הפסיפס התגלתה במקרה בשנת 1894, בעת חפירת יסודות לבניין. פסיפס ארמני יפה נוסף שנמצא בסביבה הועבר על ידי התורכים למוזיאון שבאיסטנבול. גם בתחומה של כנסיית העלייה הרוסית בהר הזיתים נתגלו רצפות פסיפס ארמניות.

קרמיקה ארמנית

הקרמיקה הארמנית היא אחד מהמאפיינים של ירושלים. שלטי הרחוב בעיר העתיקה עשויים קרמיקה ארמנית מעוטרת.בבתים רבים תמצאו עיטורי קרמיקה וחזיתות בתים רבים מקושטים בה.חנויות השוק עמוסות בה לעייפה בקרמיקה ארמנית או בחיקויים שלה. מי היה מעלה על דעתו שהקרמיקה הארמנית אינה ארמנית כלל. בארמניה אין מכירים את הקרמיקה הזאת ואין מייצרים אותה. במקורה היא קרמיקה תורכית והיא מיוצרת רק בירושלים. גם בירושלים היא חדשה יחסית, וראשיתה במאה ה-19 בלבד. המושל הבריטי הראשון של ירושלים, לאחר כיבושה בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה, היה רונלד סטוֹרס. בין יתר פעולותיו בעיר רצה לשפץ את מבנה כיפת הסלע. אריחי הקרמיקה התורכית שעיטרו אותו מבחוץ הלכו והתפוררו. לשם כך הזמין אמני קרמיקה ארמנים שמקורם היה בעיר קוֹטַהיה שבתורכיה. העיר הזאת היתה מרכז הקרמיקה באימפריה העות'מאנית במשך מאות שנים.

אחד מהאמנים האלה, בן למשפחת בַּליאן, הקים את בית היוצר הארמני הראשון בירושלים. המפעל הזה עומד על מכונו עד היום, קרוב לשער שכם, והוא מנוהל בידי צאצאים למשפחת בַּליאן, שהתמחו בקרמיקה העות'מאנית, שלימים קיבלה אופי מקומי ירושלמי. היום יש בירושלים ארבעה מפעלים או יותר, אך הוותיק והראשון הוא מפעלה של משפחת בַּליאן. הקרמיקה הארמנית-ירושלמית נושאת מוטיבים עיטוריים רבים, שמקורם באמנות בת מאות שנים, אך בירושלים נוספו לה גם מוטיבים מקומיים, יהודיים וישראליים.  ובכן, התייר הישראלי, החושב לתומו שימצא בארמניה קרמיקה ארמיית יפה וזולה, טעות בידו. בארמניה לא יודעים כלל על קיומה של "קרמיקה ארמנית" ולשווא תחפשוה בשווקים וברחובות. זוהי המצאה מקומית, ירושלמית, והיא אופיינית רק לירושלים.

אנחנו והם

אם חשקה נפשכם במאכל שונה לכו לרובע הארמני. לפני המנזר הארמני נכנסים ברחוב סנט ג'ימס, המסתיים ברחוב אררט. שם פונים שמאלה ומוצאים את מאפיית הלחמא ג'וּן (בערבית: בשר בבצק). פיתות בצק דקות שעליהן שכבת בשר קצוץ ומתובל, מעין פיצה ארמנית, הנהוגה ואהובה גם בתורכיה.

פעם היו המטיילים הישראלים מתקבלים בסבר פנים יפות בביקוריהם ברובע הארמני ומורשים להיכנס לכל מקום ולבקר ברובע. היום, מזה כמה שנים, מחמיצים השוערים את פניהם מול המבקרים הישראלים ולא מאפשרים להם לבקר ברובע, מתירים להם להיכנס רק אל הכנסייה בשעת התפילה, ודרך השער השני, הקטן,  לבקר במוזיאון הארמני, אך אוסרים עליהם להסתובב ברחבי הרובע. לשינוי היחס הזה יש כנראה כמה סיבות. הארמנים חיו בקרב האוכלוסייה הערבית מאות שנים, והם מזדהים אתם יותר מאשר עם הישראלים "התוקפנים". אם נוסיף לכך את סירובה המתמשך של ממשלת ישראל להכיר ברצח העם הארמני, נבין את פשר יחסם.

 

קרדיט: ערכים וצילומים מהאינטרנט

 

 

פרולוג

 

תם ולא נשלם סיפורה של ארמניה שבלב. לא עברו אלא חודשים אחדים מאז שחזרתי משם, וכבר הלב צובט בגעגועים אל ארוס ואוטרי, אל שיחות הלילה שלנו, אל הטיולים הממושכים, אל האוכל הנפלא, אל הארוחות המשותפות, המלוות בצחוק ושיחות אין קץ. אני שואלת את עצמי: מה הטעם להתאהב, להיקשר אל מקום, אל אנשים, שאת יודעת היטב שיותר לא תראי לעולם, לא תפגשי יותר. כל מה שנשאר אלה זיכרונות נפלאים, ושיחות טלפון מפעם לפעם. הרגש אומר: אז קומי וסעי לבקר מידי פעם, והשכל הישר אומר: אין את יכולה להרשות לעצמך לקפוץ כל פעם לארמניה. ומה עם שאר מקומות שגם הם מושכים את הלב לבקר בהם ולחוות אותם.

הספר הזה בא למלא את החלל הריק שבלבי, ואת החלל הריק שבספרות הכתובה עברית על ארמניה. אולי  יידבקו גם אחרים באהבה הזאת וייסעו לטייל בארץ הנפלאה הזאת, וילמדו להכיר את העם התאום שלנו – הארמנים.