ארמניה שבלב – פרק ז

פרק ז

 

ארמניה ומקומה בקווקאז

"געגועי לארץ המופלאה הזאת

שוב ושוב היא קוראת לי אליה

ונשמתי נישאת על כנפי הגעגועים

חוזרת ישר אל הבית, שם לפני האח המבוערת

משפחתי ובני ביתי כולם מחכים

כולם מייחלים לשובי"

“My longing for that wondrous land

Again and again it calls me back,

And my soul on wings outspread

Flies straight home where before the fire

In my native hearth they are all awaiting

Waiting anxiously for me."

הוֹבַנֶס טוּמַניאן (,Hovhannes Tumanyan 1923-1869)

1. ארמניה ממעוף הציפור

 

הקווקאז כולו הוא חבל ארץ הררי בדרום מערב ברית המועצות לשעבר, בין הים השחור והים האזובי במערב, לבין הים הכספי במזרח. הקווקאז כולו נחלק לשלושה חלקים: קדם קווקאז – המרגלות הצפוניים של הרכס הראשי והמישורים והגבעות שמצפונו. הקווקאז הגדול – הרכס הראשי, שהוא עמוד השדרה לחבל כולו. עֵבֵר הקווקאז – מדרום לקווקאז הגדול, כולל את הקווקאז הקטן ורמת ארמניה.

ארמניה של היום, שהיא רק חלק קטן של ארמניה הגדולה, ההיסטורית, מתחלקת ל-11 אזורים, אבל באופן גיאוגרפי ואקלימי ניתן לחלקה שלושה חלקים: הצפון, המרכז והדרום.

צפון ארמניה מאופיין בהיותו חלק מהרי הקווקאז, החלק המכונה "הקווקאז הקטן", והרים אלה מהווים מסגרת, ביחד עם הרכס הדרומי, לשקע הנמצא ביניהם, שהוא מרכז ארמניה. ההרים מגיעים לגובה של 4,000-3,000 מטרים ומדרונותיהם תלולים. בהרי המסגרת יורדים משקעים מרובים ולכן מצוי בהם יער. עונת המשקעים העיקרית היא באביב, אבל רוב השנה יורד כאן גשם. ההתיישבות ההיסטורית בצפון היתה בעיקר של שבטי ההר, שרובם ממוצא כורדי שהתאסלמו, ולכן איבה רבה בינם לבין הארמנים הנוצרים. רוב הכורדים יושבים היום בשטחי תורכיה והם גם אחראים במידה רבה לרדיפות שנרדפו הארמנים בתורכיה. האזורים המסורתיים הכלולים בצפון הם Lori ,Tavush ו-Shirak.

מרכז ארמניה הוא השקע הנמצא בין שתי שלשלאות הרים שמצפון ומדרום. מרכז היישוב והכלכלה שבארמניה היא בקעת ירוואן, שהיא חלק מבקעת אראס, הנהר המרכזי, והאגן של ימת סֶוואן, שהוא האגם היחיד בארמניה. הגידולים העיקריים הם דגנים ותירס, גפנים ועצי פרי, בעיקר תפוחים ואגוזים, טבק וכותנה. לצרכי השקאה משמשות תעלות גדולות אחדות ורשת צפופה של תעלות קטנות. הבקעה, לעומת ההרים, סובלת מחוסר במשקעים, ולכן נאלצו יושביה לחפור בה תעלות השקייה. מרכז ארמניה הוא מרכזה בכל מובן, כלכלי, חברתי, פוליטי ודתי. רוב האתרים החשובים מרוכזים בבקעת ירוואן ובאגן סוואן. האזורים המסורתיים של המרכז הם  Gegharkunik ,Kotayk ,Yerevan ,Armavir  ו-Aragatsotn.

 הדרום מאופיין, כמו הצפון, בשלשלת הרים הסוגרת על בקעת המרכז. הוא דומה מאוד לאזור הצפון, אבל מצויים בו, על יד קווי השבר של בקעת אַראס, שני הרי געש גדולים, האררט, הגבוה בהרי ארמניה (5,156 מטרים), המתנשא מדרום לנהר ולעיר הבירה ירוואן, אבל למרבה הצער נמצא בשטח תורכיה, ואַרַגאץ (Aragats) המתנשא מצפון לבירה. המשקעים מועטים מאשר בצפון. בדרום יש בקיץ חודשים שלמים ללא גשמים, ולכן האזור צחיח יותר. האזורים המסורתיים הכלולים בדרום הם Syunik ,Vayots Dzor ו-Ararat.

המטייל העושה דרכו בארמניה, טוב יעשה אם יפקוד את האתרים הבאים, שיש בהם עניין היסטורי, תרבותי וחברתי. אם תבקרו מצפון לירוואן אל תפסחו על האתרים הבאים:

אגם סֶוואן Sevan

אגם סֶוואן Sevan הוא האגם היחיד בארמניה. הוא שוכן במרחק של כ-100 ק"מ צפונית-מזרחית לירוואן. בדרך לאגם אפשר לראות אזור שלם הזרוע אבני אוֹבּסידיאן, אבנים שרובן שחורות, אבל יש גם בצבעי לבן-שחור וחום, כל החפץ בא ואוסף. זוהי אבן הניתנת לעיבוד, וזהו אחד מענפי האומנות הנפוצים בארמניה. בשווקי המזכרות ניתן למצוא הרבה מאוד עבודות כגון תכשיטים ותחריטים העשויים מאוֹבּסידיאן מלאכת מחשבת. כשמתקרבים לאגם הדרך נעשית יותר ויותר צחיחה, זרועה גלי אבנים. ענני שחפים צורחים ומבשרים שמתקרבים אל האגם. האגם הוא אתר נופש וקיט, אבל לא רואים שם פיתוח של ממש. רק באזורים מאד מוגבלים שלו יש כמה בתי מלון וחופים. בפינות אחרות מתקנים מאולתרים. האגם משמש גם מקור פרנסה לתושבי הכפרים הגרים לידו. פעם היו שם דגי פורל טעימים במיוחד, שנמכרו במחירים גבוהים. אחר כך הביאו מרוסיה דגי סיק, והם גדלים עכשיו באגם ומהווים מקור פרנסה לדייגים. על שפת האגם מצידו המערבי ניצבת כנסייה קטנה מן המאה העשירית. הנוף הנשקף ממנה נעים וזהו מקום יפה לנוח ולאכול בו. סביב הכנסייה הרבה עצי משאלות קשורים בכל ענפיהם, והרבה מאוד חצ'קרים עתיקים ויפים.

אַשתַראק  Ashtarak
צפונית-מערבית לירוואן שוכן מחוז ארגאצוטן (Aragatsotn). פירוש השם בארמנית: "שוכן לרגלי הר הארגאץ". העיר אַשתַראק  Ashtarak היא מרכזו של החבל, והיא אחת הערים העתיקות בעולם. שתי כנסיות בעלות עניין באשתראק הן קַרמרַאווֹר  Karmravor- הכנסייה האדומה, וטסירַנַווֹר (Tsiranavor) – הכנסייה הכתומה. הדרך מאַשתַראק נמשכת עד הכפר בּיוּרַקאן (Byurakan), שנזכר לראשונה בכתבים מן המאה העשירית והיום ידוע בזכות מצפה הכוכבים הגדול, שנבנה בו בשנת 1946. את מצפה הכוכבים האסטרופיסי, ששלוחתו נמצאת על הר ארגאץ, מתַפעלת האקדמיה הארמנית למדעים. המצפה הוקם בזכות פעילותו החשובה של האסטרונום הארמני הידוע ויקטור אַמבַּרטסוּמיאן ((Viktor Ambartsumian והפך בזכותו לאחד המרכזים האסטרונומיים החשובים של ברית המועצות. במצפה הזה התגלו מאות תגליות אסטרונומיות חשובות כגון קבוצות כוכבים שונות וגלקסיות לא ידועות. לאחר התפרקותה של ברית המעוצות נקלע המצפה לקשיים כספיים, שהוא מנסה להיחלץ מהם בעזרת פתיחת המקום לטיולים מאורגנים לתיירים, כשהוא קורא להם לבוא לבקר ולצפות ב"טלסקופ השני בגודלו באירופה" (מה שקצת מוזר, שהרי ארמניה נמצאת למעשה באסיה). הטלסקופ הראשי של מצפה ביורקאן הוא טלסקופ של 2.6 מטרים. הטלסקופ הנודע אפילו יותר של בּיוּרַקאן הוא טלסקופ שמידט, של מטר אחד, שבעזרתו נעשו רוב התגליות החשובות. גם צורתו של המבנה עצמו ייחודית ומקורית.

בכפר בּיוּרַקאן נמצא גם מעון הקיץ של הקתוליקוס גַרֶגין השני (Garegin II), שהוא הקתוליקוס הנוכחי של הכנסייה הארמנית. למעונו צמודה כנסיה. על יד הכפר מכרה טוף ענק, המהווה אחד המקורות העיקריים לחומרי הבניה שמהם בנויה כל ארמניה. בכפר הזה ניצבת אנדרטה גדולה ומרשימה לחיילים הארמנים שנהרגו במלחמת העולם השנייה במסגרת הצבא האדום. בערך 300 אלף חיילים ארמנים נלחמו במסגרת הצבא האדום, מחצית מהם נהרגו. זהו אחוז עצום בשביל העם הקטן הזה. הארמנים מספרים שסטאלין דאג תמיד להציב את החיילים הארמנים בקו הראשון של הלחימה, גם משום שהם ידועים במסירות ובאומץ ליבם, וגם כדי לחסוך בהרוגים רוסים…

מבצר אמברד (Amberd)

למרגלות הארגאץ, 55 ק"מ צפונית-מערבית לירוואן, יושב מבצר אמברד (Amberd), שבין המאות 13-10 היה חלק מאחוזתם של נסיכי פהלבוני (Pahlavouni). זוהי אחת מהטירות הפיאודליות היחידות שנשתמרו עד ימינו. המבצר יושב על צוק תלול ונישא שגובהו 2,300 מטרים, מוקף משלושת צדדיו בגיאיות ובקניונים עמוקים, למעשה הוא ניצב על מפגש שני קניונים שנחלים זורמים בהם ומיקומו מרשים מבחינת הנוף המקסים שנשקף ממנו. גם שרידי המבצר, שהיה בשעתו מרשים ביותר, עדיין מעוררים התפעלות. את המבצר התחילו לבנות במאה השביעית, אבל מי שחיזקו וביצרו היטב היה המלך בַּגרַטוּני במאה העשירית. המבצר עבר כמה גלי הרס, של התורכים הסַלג'וּקים במאה ה-11, ושל המונגולים במאה ה-13, והיום שוקדת הממשלה הארמנית לשחזרו כפי שהיה, באמצעות עבודה מאומצת של עשרות פועלים.

דיין אפשר לראות בשרידיו את הבניה המדויקת באבני בזלת עצומות. לרגלי המצוק יש בית מרחץ קטן ומשוחזר מאותה תקופה וגם אשפר לראות שרידים של מתקני העברת המים. נשמרו גם שרידי מעבר סודי מהמבצר אל הקניון, מעבר שאיפשר הימלטות בשעת סכנה. קרוב למבצר עומדת כנסיה השייכת למכלול המבצר, שנשתמרה בשלמותה. את הכנסייה בנה שר הצבא של המלך, בַהרַם פַּהלַבוּניVahram) Pahlavouni) במאה ה-13. הכנסייה בעלת מבנה ארמני טיפוסי, בנויה מאבן בזלת, מעוטרת בפנים ומבחוץ, וסביבה הרבה חצ'קרים יפים. את הכנסייה הזאת פוקדים מבקרים רבים, עדות לכך ניתן למצוא בריבוי של עצי משאלות סביבה. אלו הם הרבה עצים שעל ענפיהם קשורים חתיכות בד, חתיכות נייר ופלסטיק, ממחטות, כל דבר שאפשר לקשור איתו. כל קשר כזה מייצג משאלה של אחד המבקרים.

אחת החוויות המרתקות ביותר בצפון היא הנסיעה לעיר הצפונית דיליז'אן (Dilijan).

העיקר בעיר הזאת היא הדרך אליה, 110 ק"מ צפונית-מזרחית לירוואן. הדרך הררית וירוקה, ובסתיו משתלטים עליה צבעי האדום-צהוב-כתום של הסתיו הזהוב. בדרך עוברים על פני כפרים של מַלַקֶנים. המלקנים הם רוסים שגורשו על ידי יקטרינה השניה במאה ה-17, בעוון פעילות פוליטית, לארץ הגזירה ארמניה, והקימו להם כפרים משלהם. היום רוב הגרים בכפרים הם ארמנים, והמַלַקֶנים רובם עברו לירוואן. בדרך עוברים מנהרה של שלושה ק"מ, ואחריה הנופים הם מרהיבים. הכביש מתפתל בסרפנטינה בין ההרים, לפעמים נכנסים לתוך ענן, ונוסעים שעה ארוכה מבלי לראות דבר. ביערות שבהרים יש בעלי חיים לרוב כגון דובים, זאבים, נמיות, חזירי בר, ארנבות. את כל בעלי החיים לבד מדובים מותר לצוד בהתאם לרשיון ציד חוקי. היערות הם של עצי מחט, בעיקר אשוחים. דיליז'אן נמצאת במחוז טאווּש Tavush, ומכונה בפי המקומיים "שוויצריה הקטנה של ארמניה". העיר, השוכנת בתוך היערות משמרת דוגמאות מרהיבות של הארכיטקטורה האופיינית לאזור. רחוב שַרַמבֶּיאן (Sharambeyan), שלידו נמצאת התחנה המרכזית, נשמר בתור המייצג את העיר העתיקה, ובו חנויות של אומנים ובעלי מלאכה, גלריה ומוזיאון. שני המנזרים המרתקים הַגַרטסין Haghartsin  וגוֹשאוַואנק Goshavank, נמצאים לא רחוק מהעיר והם יעד מועדף לטיולים קצרים מן העיר.

כפר דסֶח (Dsegh)

כפר דסֶח (Dsegh) שבאזור לוֹרי (Lori), נמצא בצפון ארמניה, כ-70 ק"מ מגבול גיאורגיה בגובה של 1200 מטרים. הכפר היפה יושב על נחל דֶבֶּט (Debet). מעליו נשקף הר ששמו ארה (Ara), על שמו של אחד המלכים מן האפוס הארמני, אָרָה יֶרֶציק, כלומר אָרָה היפה. ההר נראה כמו איש השוכב על צידו וישן, עם פרופיל פנים ברור, והוא תמיד מכוסה בעננים כמו בשמיכה. הדרך אל הכפר יפה ומוקפת הרים, יערות, מצוקים קניונים תלולים ונחלים. הצייר הארמני המפורסם מרטירוס סריאן (Martiros Saryan) הגיע פעם אל הכפר כדי לצייר את נופיו. זקני הכפר אוהבים לספר שהצייר ניצב משתאה מול הקניון ואמר: "איזה קניון מופלא. מה רבים הדברים בעולם שאנשים עוד לא ראו". כך עמד וצפה בקניון ימים אחדים, ולא הצליח להתחיל לצייר. מרוב אכזבה התבטא בחריפות ואמר: "אין פה דבר הראוי להתבוננות של ממש". אחד מהכפריים ענה לו: "אולי המראות והצבעים הם כל כך מופלאים, עד שאינך יכול לחלוק עמם את יופיים". למחרת העלה סַריאן את הנוף על הבד, והוא נחשב לאחד הציורים היפים שלו.

בכפר דסֶח נמצא ביתו של הסופר הארמני הוֹבַנֶס טוּמַניאן (,Hovhannes Tumanyan 1923-1869), שהיום משמש בתור מוזיאון לזכרו. במרכז הכפר ניצב פסלו של טוּמַניאן. ביתו של טוּמַניאן מוקף גינה גדולה ומטופחת שבמרכזה ניצב פסל נוסף שלו. ליד הפסל מבנה זיכרון מעוצב, ועל ידו כנסיה קטנה ועתיקה מן המאות 5 – 7, שרק שרידיה נותרו, אבל שיפצו אותה בשנת 1900. טוּמַניאן נולד בשנת 1869 בבית כפרי קטן בכפר לאביו, כומר כפרי. היום הבית הקטן הוא חלק מן המוזיאון. במטבח רצפת אבן, כלי מטבח מעץ, תנור לאפיית לחם. על ידו חדר שינה, מיטות, נול שאמו טוותה בעזרתו, תמונה של סבא החייל. החדרים האחרים במוזיאון נבנו בתור המוזיאון עצמו ובהם תמונות, תיעוד, איורים לספריו הרבים של טוּמַניאן והספרים עצמם. טוּמַניאן כתב ספרים רבים, מהם אגדות רבות לילדים, שעד היום קוראים אותם ומדקלמים אותם. כל יצירתו טבועה בחותם כפרו ומקומו. הנוף, הנחל וההרים שימשו רקע תמידי בספריו של טוּמַניאן. ספריו תורגמו לשפות רבות, והוא היה מאוד מקובל בארצות רבות. הוא מת במוסקבה בשנת 1923, ונקבר בטביליסי שבגיאורגיה, שבה בילה את מרבית חייו הבוגרים. הסופר לא הרבה לצאת למסעות. למעשה, אחד המסעות הבודדים שעשה היה במרכבת סוהר, שבה נלקח לפטרבורג ולמוסקבה כדי להישפט על פעילות אנטי-צארית בשנת 1908. טומניאן היה עד ראייה למאורעות גדולים שזעזעו את ארצו ואת אזורו, ביניהם היה עד למהפכת אוקטובר שבה תלה תקוות גדולות לשיפור מצבה של ארמניה. ליצירותיו של טומניאן יש אופי מקומי ואוניברסאלי כאחד, והן מדברות אל לבם של גדולים ושל קטנים. כל ארמני פוגש לראשונה את סיפוריו של טומניאן בהיותו עדיין על ברכי אמו, וברגע שהוא לומד לקרוא, קורא בעצמו את אגדותיו. ככל שהוא גדל הוא מתוודע לסיפוריו ולשיריו הרבים. ספריו העשירו אותו והוא היה בעל רכוש רב, אבל תמיד עזר לאנשים רבים ועשה זאת בענווה ובצנעה. מספרים שהוא אמר על עצמו: "מה כבר עשיתי? כתבתי כמה סיפורים…".

…………………………..

שעות פתיחה של המוזיאון: 10:00 – 17:00. בתשלום.

………………………………

מקדש גרני Garni

בביקורכם ממערב לירוואן, אל תפסחו על מקדש גרני Garni. גרני היא כפר גדול ומשגשג, הנמצא במרחק שלושים ק"מ ממערב לירוואן במחוז קוֹטאיק ((Kotayk. הדרך לגרני זרועה כפרים, מטעי אגוזים ותפוחים ודוכנים רבים לצד הכביש. אנשי הכפרים כובשים ירקות ופירות, רוקחים ריבות בצנצנות גדולות, ומוכרים אותם בצד הדרך. בכל הכפרים בארמניה, הבתים בנויים מאבן טוף והגגות מפח. הכפר עצמו שופע סוכות גפנים ועצי פרי. הדרך מובילה לעבר אתרי העתיקות המפורסמים של גרני. בגרני נמצאים כמה אתרים מיוחדים במינם אשר אין כמוהם בכל ארמניה. שרידי שוק מן השנה השנייה לספירה נמצאים ליד האתר המרכזי, שהוא המקדש היווני בגרני. המלך הארמני הפגאני טירידאטס (Tiridates ,Terdat) שמלך בסוף המאה הראשונה לספירה, נכנע להפצרותיה של בתו ובנה לה מקדש בסגנון יווני, ולידו בית מרחץ. את הכסף קיבל מהקיסר הרומי נירון, לאחר שביקר אצלו ברומא. המבנה הוקדש למיטרה, אל השמש והחום. לימים קיבל המלך את הנצרות והרס את כל המקדשים, והשאיר רק את המקדש של בתו, מעתה שימש המקדש בתור ארמון הקיץ של המלכים כרוניקה ארמנית עתיקה מתארת את המקום בתור "ארמון הקרירות". המקדש נהרס ברעידת אדמה בשנת 1679, אבל שופץ כחדש בזמן השלטון הסובייטי. השיפוץ נעשה מתוך הוקרה למבנה הקדום, ולכן את כל מה שחידשו בנו מאבן חלקה, להבדיל מהאבן המקורית העשוייה פיתוחים. המקדש עומד על תילו עד היום, מקדש יווני אופייני, המזכיר את הפרתנון באתונה, עם חזית של עמודים דוריים. זהו המקדש הפגאני היחיד שנשאר בארמניה, כולו בנוי מאבני בזלת, סוף המאה הראשונה במיטבה. על יד המקדש שרידים קדומים של תרבות אוּרַרטוּ שקדמה לארמנים, כתוֹבות בכתב יתדות. מבית המרחץ נשארו כמה חלקים, ביניהם שרידי רצפת פסיפס יפה וכתובת ביוונית: "עבדנו ולא שילמו לנו", כתבו הפועלים הממורמרים שבנו את בית המרחץ. במאה הרביעית בנו כאן גם כנסיה שנשארו ממנה רק שרידים. כל המכלול המרתק הזה בנוי על מצוק המתנשא מעל קניון מדהים שנחל זורם בו וסביבו מצוקים מחורצים.

מזה כמה שנים פועלת בארמניה קבוצה קטנה ושולית, אבל היא מונה בין אנשיה גם לפחות חבר פרלמנט אחד, הטוענים שאינם נוצרים אלא אנשי כת האש. הם רוצים לחזור לאמונות הפגאניות שהיו נחלתם של הארמנים לפני הנצרות. מקדש גרני הוא המרכז הטבעי שלהם, ובו הם מקיימים את הטקסים שלהם. בזמן הטקס הם לובשים גלימות תכולות שסמל הזמן הנצחי מצויר עליהן. הטקס כולל קריאת טקסטים קדומים בקול לפני הקהל הנאסף, הדלקת אש בחצובה לפני המזבח, וזבח כבש. החברים מסתדרים בשתי שורות, מניפים חרבות ונשבעים לאש. הם מצדיעים במועל יד וקוראים "חייך!" (Hayk), שפירושו חיים. כך קראו הארמנים הקדומים לעצמם, ולארצם קראו חייאסטן. על יד הכניסה למקדש ניצבים דוכנים המוכרים בעיקר מחרוזות של פירות מיובשים, מחרוזות של סוּז'וּח (אגוזים טבולים במיץ ענבים מעורב בדבש ובקמח) ולֶדֶר (יריעה הנראית כמו עור ועשויה משמש או ענבים מיובשים), אבל מוכרים בהם גם לַבַש (Lavash), מעין פיתה גדולה, דקה מאוד ומיובשת. מכל מקום, ולאן שלא תיסעו, בארמניה רעבים לא תישארו.

2. ארמניה ושכנותיה

ארמניה ואַזֶרבַּייג'אן

משקע עמוק שוכן כיום ביחסי שתי המדינות השכנות, זו מוסלמית וזו נוצרית, אך שתיהן יושבות בקווקאז בקו התפר שבין אירופה לאסיה. שורשי הסכסוך נמצאים כבר בשלב שלאחר מלחמת העולם הראשונה, בעת שארמניה ואזרבייג'אן העצמאיות לחמו זו בזו על השליטה בנַגוֹרנוֹ קַרַבּאך (Nagorno-Karabakh, ארצאך בארמנית – קרבאך ההררית). הלחימה הסתיימה ב1920, לאחר שאזרבייג'אן וארמניה איבדו את עצמאותן ונכללו בבריה"מ והצבא האדום אכף את מרותו על הקווקאז. ארמניה ידעה אפיזודה חולפת של עצמאות בת שנתיים, בשנים 1918-1920, לפני שנבלעה במלתעותיו של הדוב הסובייטי.
נַגוֹרנוֹ קַרַבּאך הוא חבל, שרוב תושביו ארמנים, שהשלטון הסובייטי הכליל בתוך תחומה של רפובליקת אזרבייג'אן, והעניק לו מעמד של חבל עצמאי. הסכסוך התעורר מחדש בשנות הגלסנוסט, כאשר עלתה הדרישה בנגורנו קרבאך להשתחרר משלטון אזרבייג'אן ולהיכלל בארמניה. בפברואר 1988 אסיפת האזרחים של נגורנו קרבאך החליטה לבקש כי החבל ייכלל בתחומה של ארמניה. אזרבייג'אן הגיבה בביטול מעמדו האוטונומי של החבל.
בתגובה החלו הפגנות ענק בירוואן, בירת ארמניה, בתמיכה באיחוד החבל עם ארמניה, וכמו כן התחוללו מעשי טבח בארמנים המתגוררים באזרבייג'אן. מצב זה הוביל להגירה מואצת של אַזֶרים שחיו בארמניה וארמנים מאזרבייג'אן, במיוחד בפברואר 1988 ובינואר 1990.
הלחימה התגברה עם התמוטטות בריה"מ. רוחות החופש שהחלו לנשב ממוסקבה איימו לפורר את ברית המועצות. זמן קצר אחר כך, ב-1991, הכריזו הארמנים על הקמת מדינה עצמאית, לראשונה אחרי יותר מ-600 שנים.

בצד שמחת העצמאות, החופש והרגש הלאומי המתעורר, נקלעו התושבים למצב קשה, שלא הכירו בעבר. לאומנות החלה לגאות גם באזרבייג'אן השכנה. אזרים ביצעו מעשי טבח בארמנים שבשטחה ובתושבי נגורנו קרבך. הארמנים הגיבו במלחמה שנמשכה כחמש שנים, עד לכיבוש החבל הזה מידי האזרים. במהלך המלחמה גורשו אזרים מנגורנו קרבאך וארמנים מאזורים סמוכים באזרבייג'אן. כולם, ללא הבדל דת ולאום, הפכו לפליטים. במלחמה שפרצה היתה ידם של הארמנים על העליונה למרות שהם התמודדו עם אזרבייג'אן, מדינה גדולה יותר בשטחה ובאוכלוסייתה (כשמונה מיליון תושבי אזרבייג'אן מול כשלושה מיליון תושבי ארמניה.) מומחים מייחסים זאת לעובדה שלארמנים היה ניסיון צבאי כתוצאה משירות בצבא האדום, בשונה מהאזרים, שמעטים מהם בחרו בעבר בקריירה צבאית).
בינתיים הסתיימה המלחמה. חבל קרבאך הפך לארמני. רשמית הוא הוכרז כרפובליקה עצמאית, אך שום מדינה בעולם לא הכירה בה, מלבד ארמניה. כשנחתמה הפסקת האש בשנת 1994 נמנו כ-25,000-10,000 הרוגים. בבית הקברות הצבאי של ירוואן חקוקים תווי פניהם של הרוגי הקרבות, בצד שמותיהם, באבני המצבות השחורות, מביטים בעיניים אילמות לעבר חבריהם החיים, שמשרתים ושומרים עליו רענון ומטופח.

בשל הסכסוך, נאלצו לעזוב את בתיהם כל 185,000 האַזֶרים שחיו בארמניה ו 47,000 האַזֶרים שחיו בנגורנו קרבאך. מתוך כלל הפליטים בסכסוך 500,000 עברו בין אזרבייג'אן לארמניה, ו 600,000 פליטים שעברו ממקומם בתוך אזרבייג'אן. מתוך כ 345,000 ארמנים שחיו באזרבייג'אן, 280,000 חיים כעת בארמניה ובקרבאך, ו-45,000 ברוסיה (ישנה מחלוקת לגבי הנתונים, ומדובר בהערכות. בסך הכל יש כ-750,000 פליטים אַזֶרים.
עובדה מעניינת: רבים מהפליטים האַזֶרים חיים עדיין במחנות פליטים בתנאים קשים, וממתינים לשיבתם לבתיהם. לעומת זאת, כל הפליטים הארמנים נקלטו, בארמניה ובמקומות שונים, ואיש מהם איננו חי במחנה פליטים. הפליטים נקלטו בארמניה למרות המצוקות הקשות, שנבעו גם מרעידת האדמה שהכתה במדינה זו בשנת 1988. חילופי האוכלוסין בסכסוך זה נבעו מתוך מציאות של סכסוך בין שני עמים, שבעטיה קבוצת מיעוט של אחד מהם איננה יכולה לחיות תחת מרות האחר, סיטואציה שהייתה פיתוי למעשי טבח, כמו אלה שנערכו נגד הארמנים בסומגאיט ב- 1988  ובבַּקוּ ב- 1990. באזרבייג'אן, אם כן – יש בעיית פליטים קשה, בעייה שארמניה השכילה להתמודד איתה. כיום אין בעיית פליטים בארמניה.
הסכסוך גרם להשלכות שליליות על שתי המדינות המעורבות: כמיליון ארמנים היגרו מארמניה בשל המצור שהוטל על מדינה זו והקריסה של כלכלתה. אוכלוסייתה של אזרבייג'אן גם היא הצטמצמה בכמיליון איש מאז 1989. בשונה ממקרים אחרים שהתרחשו בעבר, כמו מקרה חבל הסוּדֶטים במלחמת העולם השנייה, הסכסוך בנגורנו קרבאך טרם הסתיים. אולם, שני הצדדים מבינים שהחזרת כל הפליטים למקום מגוריהם המקורי לפני פרוץ העימות איננה מעשית.

מספרם הרב של ההרוגים והפליטים לא היה התוצאה ההרסנית היחידה של המלחמה הזאת. התעשייה המפותחת, שהתבססה על גז שהוזרם ממזרח, קרסה כמעט באחת עם ניתוקם של צינורות האספקה, ורוב התושבים נותרו חסרי עבודה. באחד החורפים הקרים ביותר, כשאפילו חשמל לא זרם בבתים ולא נותר גז לחימום, נשארו תושבים רבים בירוואן, הרחק משדות הקרב, במיטותיהם במשך רוב היממה, על מנת לשמור על חום גופם. בפארק המשקיף מראש גבעה אל העיר שבעמק ואל פסגת האררט המושלגת שבאופק, קרוב מאוד אך מעבר לגבול התורכי העוין, מראים לנו שורה של גדמי עצים שכרתו אז תושבים כחומר בערה לחימום הבתים ולבישול מזונם.

בינתיים הצליחה ארמניה להתאושש ולחזק את כלכלתה. הביקור בארמניה, ובעיקר בירוואן, מראה ארץ שלווה ומשגשגת, ותושביה, בעיקר בירוואן, מנופפים בכל חידושי הטכנולוגיה. ארמניה נסמכת הרבה על התפוצה הארמנית העשירה, המפצה את עצמה על געגועים למולדת בתרומות כספיות נדיבות, וגם לנו זה מזכיר משהו, עוד נקודת דמיון… אין זאת כי המראה המשגשג אינו אלא למראית עין. עוד יעברו שנים רבות בטרם תצליח ארמניה לענות על צרכיהם הבסיסיים של תושביה.

ארמניה וגיאורגיה (גרוזיה)

מעצמות גדולות ביקשו תמיד להשתלט על אזור הקווקאז בגלל חשיבותו האסטרטגית, ותכופות נמחץ האזור ביד מעצמות שנאבקו עליו. אבל תושבי האזור שמרו על זהותם ועל הרגשתם הלאומית ומרדו תכופות בכובשים. רק שתיים מהמדינות הרבות שקמו לאורך הדורות בקווקאז, ארמניה וגיאורגיה, שמרו לאורך זמן על ישותן. תולדותיהן החלו במאה ה-12 לפני הספירה ועד היום הן שומרות על זהותן הלאומית-עצמאית.

אזור הקווקאז נשאר עד היום אחד האזורים הרגישים והמסובכים של ברית המועצות לשעבר. יש בו עד היום שלושה מוקדי מתיחות קשים ומועדים להתפרצות חוזרת ונשנית: אַבּחַזיה, ודרום אוֹסֶטיה – בגיאורגיה; נַגוֹרנוֹ קַרַבּאך – באַזֶרבַּייג'אן. בשל מוקדי המתיחות האלה, המלחמות התכופות וגירושי אוכלוסייה, נוצרה בגרוזיה בעייה קשה של מיעוטים ושל פליטים שהממשל מתקשה להתמודד איתה. ייתכן וזוהי אחת הסיבות לריבוי מעשי הפשיעה בגרוזיה.

גיאורגיה בפי העולם והיום גם באופן רשמי, גרוזיה בפי הרוסים, סקַרתַוֶולוֹ בפי בניה – ליבו הכלכלי, החברתי והפוליטי של הקווקאז הקטן, טראנס-קווקאז, עבר הקווקאז) – האזור המשתרע בין הים הכספי לים השחור, ומהווה מעין גשר תרבותי וכלכלי בין אירופה לאסיה. על פי המסורת הגיאורגית לקחה גיאורגיה את הטוב שבשני העולמות: אסיה ואירופה. כשאלוהים חילק את העולם לכל העמים, הוא נתן לרוסים את סיביר ושלגיה, לארמנים את אבניה של ארמניה, לשחורים את אפריקה החמה, וחלקה אחת קטנה, היפה והמוצלחת ביותר, שמר אלוהים לעצמו. לאחר שנגמרה החלוקה הגיעו הגיאורגים, שכרגיל מגיעים באיחור (הם עצלנים ידועים), וראו כי לא נותרה להם חלקה. אלוהים ראה שאין ברירה, ונתן להם את החלקה ששמר לעצמו, וכך קיבלו הגיאורגים את החלק הטוב ביותר.
גיאורגיה היא פאזל המורכב ממספר ממלכות קטנות שבהן קבוצות אתניות שונות: קולכיס (הארץ האגדית של גיזת הזהב) – היא קיליקיה אשר לחוף הים השחור, וכמוה גם אצ'ריה, אבחאזיה ודרום אוסטיה בצפון, ואיבריה במזרח. כל מחוז טוען לאוטונומיה, ועל רקע זה כבר היו כמה סכסוכים ומלחמות עקובות מדם. הגיאורגים המירו את דתם לנצרות במאה הרביעית, בהשפעת הטפותיה של נינו הקדושה, ובעקבות ארמניה שכנתה, שעשתה זאת כשלושים שנה קודם לכן. הנצרות הגיאורגית היא זרם מזרחי עצמאי, שיש לו גם פטריארך משלו המכונה קתוליקוסי. הגיאורגים שומרים מאוד על דתם, מצמיחים כנסיות על כל גבעה רמה, ומקפידים להצטלב שלוש פעמים בכל פעם שהם רואים כנסיה. בגיאורגיה נופים מגוונים, החל מהאזור ההררי והגבוה בצפון, עבוד דרך האזור הממוזג והימי שלחוף הים השחור, וכלה באזור היין הפורה והמשגשג בדרום מזרח. כל אזור מציע נופים אחרים, מראות שונים, טעמים מגוונים וריחות מקומיים. הגיאורגים חמי מזג ומסבירי פנים, מארחים למופת, אוהבים לשתות, לשיר ולרקוד.

גיאורגיה היא המדינה המרכזית של הקווקאז אם כי גם הענייה באוצרות טבע ועם ההיסטוריה הפחות עתיקה מבין השלוש שמרכיבות אותו (ארמניה ואזרבייג'אן בנוסף לה) וחלק מנתיבי דרך המשי עברו בתחומה לאורך 2000 השנים האחרונות. תרגום שמה הוא ארץ הגיאורגים- מה שהיה אצל היוונים הקדומים ארץ עובדי האדמה (גיאו – אדמה). הקבוצות האתניות המרכיבות את המדינה הן : גיאורגים (כ- 85%) ארמנים (10%) רוסים (10%) כורדים, אַזֶרים ויהודים מהווים את האחוזים הנותרים. בין השנים 1922 ועד 1991 הייתה גיאורגיה חלק מברית המועצות ומאז 1991 הפכה לרפובליקה עצמאית שבירתה טביליסי.
גיאורגיה גובלת במזרח באזרבייג'אן, בדרום בארמניה ובאזרבייג'אן, במערב בתורכיה ובצפון ברוסיה. אַבּחַזיה, שהיתה חלק מגרוזיה, התנתקה ממנה בעקבות מלחמת אזרחים אכזרית ב-1993.
בחלק המרכזי צפוני שלה נמצאת אוֹסֶטיה הדרומית – המצאה של סטאלין ובריה שהעבירו לשם אוֹסֶטים מהצד הצפוני של הקווקאז ואלו הביאו להתנתקות למעשה מגיאורגיה בראשית שנות התשעים של המאה ה-20.

זוהי מדינה דתית מאוד – נוצרית גיאורגית אורתודוכסית, שבה הפרדה של דת ממדינה. אלא שהנצרות ששימשה מאז ומעולם ככלי לאחד בין חלקיה של המדינה ההררית המופרדת לעמקים הרריים, מתונה אנושית וחמה. רוב הכנסיות, (המאפיין המרכזי של גיאורגיה) הן מקום שנעים לבקר בו ויש בו הרבה יותר רגש אנושי של חום מדת קרה מנוכרת או מאיימת כפי שהיא יכולה להיות מוכרת מכנסיות ומסגדים בדתות אחרות.
במאות ה-13-12 מלכו כמה מלכים גיאורגים חשובים: דוויד הבונה (1089-1125) בנו גיורגי ובעיקר  נכדתו המלכה תמרה (1184-1213). הם הבינו כי על מנת לשלוט בארץ יש לשוות לה זהות דתית אחידה והקימו עשרות כנסיות ומנזרים ברחבי הארץ שמשווים לה את צביונה עד היום. שכן גיאורגיה מאז היא בעצם ארץ שאין לה שום זהות אחרת חוץ מגאווה אבירית וזהות דתית ייחודית. לתקופת הבנייה הגדולה תרמו גם הפליטים הארמנים הרבים שמצאו מחסה בממלכה הנוצרית היחידה ששרדה במרחב והביאו איתם את עיקרי הבנייה ותכנון הכנסיות (שיש להן דמיון גדול למסורת הארמנית). עד היום מתגאים הארמנים בכך שאת כל הבנייה הגדולה בגיאורגיה, ביצעו למעשה הארמנים.

בין הגיאורגים לבין הארמנים יש מארג מסובך ורגיש ביותר של יחסים. לכאורה, והדעת נותנת, ששתי מדינות נוצריות, שיש ביניהן כל כך הרבה מן המשותף, ואין טעם להיכנס לויכוח מי נתן את הטון ומי קדם למי, ויכוח תמידי בין הגיאורגים לבין הארמנים בנוגע לעברם הרחוק, ושנמצאות בשכנות טורדנית ביותר למדינות מוסלמיות, שבעברם הרחוק והקרוב מאגר של מעשי איבה נגד הנוצרים, הדעת נותנת ששתי מדינות אלה ישתפו פעולה ביניהן כדי לשמור על האינטרסים המשותפים שלהם באזור. במציאות הדברים רחוקים מאוד מההיגיון המתבקש. בין הארמנים לבין הגרוזינים משקעים, ויכוחים ורגשי עליונות ונחיתות לחלופין, האחת כלפי השנייה. שתי המדינות מתגאות בעבר מפואר וב"ארמניה הגדולה" ו"גיאורגיה הגדולה". גיאורגיה מכירה בעובדה שארמניה הקדימה אותה בתהליך ההתנצרות, אך טוענת לעליונות בתפיסה הדתית והפולחנית שלה. גיאורגיה מכירה בעובדה שהא"ב הארמני קדם לזה של הגיאורגים, אך טוענת לעליונות תרבותית בהווה. הארמנים מצידם, טוענים שכל הבנייה והארכיטקטורה בגיאורגיה הם מעשי ידי ארמנים. טוענים לעליונות מוסרית נוכחית על רקע העובדה שגיאורגיה מתקשה להתמודד עם בעיות פליטים ופשיעה, בשעה שארמניה אינה מכירה היום בעיות כאלה. אך עדיין גיאורגיה נחשבת למרכז הקווקאז הקטן. טביליסי עדיין נחשבת למרכז התרבותי, המנהלי, הרוחני והחברתי של הקווקאז, למרות שאם בוחנים היטב היום את המצב, ירוואן במצב של שיפור ועלייה מתמדת, בעוד שטביליסי דורכת במקום ואפילו בתהליך של נסיגה. הארמנים אינם יכולים להכחיש את העובדה שארמנים רבים עדיין מעדיפים לחיות בגיאורגיה, בעיקר בטביליסי. בעידן הסובייטי רוב אנשי הרוח, הסופרים, האמנים והיוצרים הארמנים חיו ויצרו בטביליסי וברוסיה. התמונה הזאת אמנם בתהליך של השתנות, אבל קשה להשתחרר מתפיסות מוּבְנות. גם מבחינת ההתנהלות של מדיניות החוץ והקשרים עם העולם הולכות שתי המדינות בכיוונים מנוגדים. ארמניה מעדיפה להישאר דבוקה לאמא רוסיה, בשעה שגיאורגיה, ובעיקר הנשיא הנוכחי שלה, סקאשווילי, פוזל אל המערב ומתעמת בגלוי עם רוסיה.

שיחה עם ארמנים על גיאורגיה, או לחלופין שיחה עם גרוזינים על ארמניה, אף פעם לא עוברת בשקט ובשלווה. שני הצדדים מכפישים האחד את השני, מדגישים את עליונותם ההיסטורית, המסורתית והמוסרית, ומפחיתים ככל האפשר את חשיבותו של הצד השני.

הקווקאז היה ונשאר אזור טעון: גבול בין אסיה לבין אירופה, מדרך רגל אינסופי למעצמות המעוניינות להשתלט על האזור האסטרטגי והרגיש הזה, האוצר בתוכו גם אוצרות טבע למכביר, אוסף של קבוצות אתניות, השונות אלה מאלה בתרבותם, בשפתם, במנטליות שלהם, בדתם – מתכון בטוח לקונפליקטים אינסופיים, עד שניתן לכנותו בשם "סיר הלחץ של הקווקאז".

 

קרדיט: ערכים מהאינטרנט