ארמניה שבלב – פרק ד

פרק ד

ההתנצרות והנצרות

" אשרי עניי רוח כי להם מלכות השמים… אשרי הענוים כי המה יירשו הארץ… אשרי ברי לבב כי המה יחזו את האלהים.."

מדברי ישוע בדרשה על ההר, מתי ה 9-3.

 

הכנסייה הארמנית נוסדה במאות השנייה והשלישית על ידי מפיצי הנצרות שבאו מארמניה ממקומות שונים כגון סוריה, אסיה הקטנה, ירושלים, והביאו לשם מסורות שונות של טקסים ואירגון. ההתנצרות ההמונית בארמניה, שהושלמה בתחילת המאה הרביעית, גיבשה את הכנסייה הלאומית, הגאה על כך שעמה הוא הראשון שהתנצר כולו.

אנחנו נזכרים במסורת העתיקה:

במאה הרביעית אסר המלך טרדת השלישי את הפצת הנצרות. גריגורי המאיר (לוּסווֹריץ') היה אחד מאנשי המלך וכתב בשבילו, עד שנתפס לנצרות והתחיל להטיף, ועבר בזאת על איסורו של המלך. המלך גזר להורידו לחור. מדהים שהמילה חור בעברית היא אותה מילה בארמנית. בחור ויראפ, על המצוק, היה מעין בית אסורים, שבו חור עמוק שאפשר לרדת אליו רק בעזרת חבל (היום סולם ברזל צמוד לקיר). גריגורי הושלך לחור הזה, החור נסתם ולא ניתנו לו מזון ומשקה, בתקווה שימות במהרה. אבל אישה אחת מחסידותיו גילתה חור צר אחר שהגיע עד לגריגורי, וכל לילה היתה באה ומורידה לו בעזרת חבל לחם ומים. כל זה נמשך 14 שנים עד שהמלך חלה. אז חלם המלך חלום, שרק גריגורי יכול לרפא אותו. המלך היה משוכנע שגריגורי כבר מת. פתחו את החור והנה הפתעה: גריגורי חי וכשיר. גריגורי ריפא את המלך, המלך קיבל את הנצרות, ואישר אותה באופן רשמי. עד אז כבר היו הרבה נוצרים בסתר, עכשיו כולם יכלו לצאת מהארון. ארמניה היתה המדינה הראשונה בעולם שקיבלה באופן רשמי את הנצרות בשנת 301.

הקרקע לקבלת הנצרות על ידי הארמנים הוכשרה כבר במאה הראשונה לפני הספירה. המלך טיגראן הגדול כבש שטחים רבים מאוד והגיע גם עד לארץ ישראל. המסורת מספרת שהיהודים בארץ ישראל קיבלו את פניו בלחם ומלח. המלך בחר אומנים ובעלי מלאכה יהודים והציע להם לבוא איתו לארמניה. הם קיבלו את ההצעה והוא הושיב אותם באֶצ'מיאַדזין. כשגריגורי "המאיר" הגיע במאה הרביעית כבר היתה הקרקע בשלה לקבלת המונותיאזים על ידי הפגאנים, שכבר הכירו את היהדות.

רוב כוהניה הראשונים של הכנסייה הארמנית שימשו בתפקידי כהונה דומים קודם ההתנצרות, ומסורת פולחנם הקדומה השפיעה על סדריה של הכנסייה החדשה ובין היתר על תאריכי החגים. בשנת 451 קיבלה הכנסייה הארמנית את העיקרון המוֹנוֹפיסיטי (מוֹנוֹ – אחד, פיסיס- טבע; על פי עיקרון זה היה ישוע בעל  "טבע אחד" בלבד: היסוד האנושי שבו נתמזג כליל עם היסוד האלוהי. זאת לעומת התפיסה האורתודוכסית הקובעת כי ישוע היה בעל שני טבעים, אלוהי ואנושי), זאת בלי להזדהות עם הניסוחים וההנמקות של שאר הכנסיות המוֹנוֹפיסיטיות כגון הקוֹפּטית, האתיופית והסורית, ובלי לקיים קשרים ארגוניים עמן. לעומת זאת קיימה הכנסייה הארמנית קשרים עם הכנסייה הגיאורגית השכנה, אך זו האחרונה חזרה אחר כך לנצרות האורתודוכסית. ניסיונות דומים של שיבה אל הנצרות האורתודוכסית שנעשו בתחומי הכנסייה הארמנית במאות התשיעית וה-12, נכשלו.

ראשה של הכנסייה הארמנית העולמית הוא הפטריארך הכולל, הקַתוֹליקוֹס, היושב באֶצ'מיאַדזין (Echmiadzin): מקום ההתגלות (זהו פירושו של שם המקום) של ישוע לגרגורי "המאיר", מפיץ הנצרות בארמניה, שעל שמו נקראת הכנסייה הארמנית גם "גרגוריאנית". הקַתוֹליקוֹס סמך גם את הפטריארכים של הכנסייה הארמנית בירושלים, באיסטנבול ובקיליקיה. לאחר שהועבר חבל קיליקיה לידיה של תורכיה ב-1920, נתרוקן החבל מארמנים, וכך גם באיסטנבול. הפטריארך של קיליקיה מתגורר באַנטַליאס שבקרבת ביירות ומפקח על הארמנים שבלבנון ובסוריה, שבעבר נכללו בשיפוטו של הפטריארך שבירושלים, והיום מנותקים ממנו.

אֶצ'מיאַדזין Echmiadzin

אֶצ'מיאַדזין Echmiadzin היא מרכז הנצרות בארמניה, משהו דומה לקריית הוותיקן ברומא. זהו מקום מושבו של הפטריארך הארמני, הוא הקתוֹליקוֹס, ומרכז כנסיות גדול וחשוב. ראשיתו של המקום נעוצה בגריגורי לוּסַווֹריץ' (Grigor Lusavorich), "המאיר", שהביא את הנצרות לארמניה במאה הרביעית. על פי המסורת חלם גריגורי שישוע יורד אליו לאֶצ'מיאַדזין ואומר לו: "פה תקים את כנסייתי". בעיר אצ'מיאדזין יש הרבה כנסיות, אבל שלוש מהן חשובות במיוחד, והחשובה ביותר היא כנסיית אצ'מיאדזין. זוהי הכנסייה הראשית בעיר שבה מנהל הקתוליקוס את הטקסים העיקריים, והיא גם נחשבת לכנסיה הראשונה בארמניה. הכנסייה הזאת ידעה הרבה תהפוכות של חורבן ושיפוץ במהלך השנים.

המעניין ביותר הוא לבקר בכנסיה ביום ראשון, ורצוי להתאים את ביקורכם ליום הזה. המוני מתפללים, מהם הרבה ארמנים החיים בארצות אחרות, ובאים לביקור בבית. המיסה של יום ראשון מתנהלת באווירה חגיגית במיוחד, המוני אנשים בכנסיה, מדליקים נרות ומצטלבים הרבה. מקהלת גברים הלבושים בגלימות כחולות ועומדים בשתי שורות האחת מול השנייה, מפליאה לשיר מזמורים כנסייתיים. הקתוליקוס דורש בפני הקהל הנפעם. הכנסיה ענקית, מעוטרת להפליא בעיטורים גיאומטריים צבעוניים, הרבה כסף וזהב. נברשות קריסטל ענקיות, תמונות של קדושים ושל הקתוליקוסים הקודמים. התקרה מעוטרת בציורים של ראשי מלאכים, "שש כנפיים לאחד". המזבח נמצא במרכז הכנסייה וכולם עומדים סביבו. בכנסייה הארמנית, כמו בכל הכנסיות המזרחיות, אין ספסלים. המתפללים עומדים לאורך כל התפילה, והיא ארוכה. בצד יש אורגן שעליו מנגנת אישה, ולידו גם מקהלת נשים קטנה, לבושות שמלות כחולות ועוטות מטפחות תחרה לבנות. ריח קטורת חריף נישא באוויר. שתי המקהלות שרות, לעתים האחת עונה לשנייה, לעתים ביחד. השירה נפלאה. גם טקס משיחת הקתוליקוס החדש נערך בכנסיה זאת. מחוץ לכנסיה, קרוב אליה, קבורים הקתוליקוסים לשעבר, על קבריהם מצויר סמל הכנסייה הארמנית. בחצר הגדולה גן גדול ובו משובצים הרבה חצ'קרים יפים.

סמל הכנסייה הארמנית: הסמל מורכב למדי. מצנפת פריגית (כמו המצנפת שחובש האפיפיור), שבתוכה צלב מעוטר. מתחתיו מוצלבים אחד על השני צלב ארוך מכאן ומטה רועים מכאן. מטה הרועים מסמל את שרביטו של הקתוליקוס. סביב הכל עיטורים כגון סרט וגדילים.

לכבוד הביקור באצ'מיאדזין לבש אוֹטָרי חולצה לבנה וחגיגית. נסענו לשם ביום ראשון, כדי לחוות את טקס המיסה, סעודת האדון. המונים מילאו את החצר ובקושי הצלחנו לפלס לנו דרך לתוך הכנסייה שגם היא היתה מלאה מפה לפה. הארמנים, כמקובל בכנסיות המזרחיות, עומדים על רגליהם ולא יושבים. המון צפוף, כולם בארשת חגיגית, כל אחד הולך להדליק את הנר שלו באחת הפינות ומתפלל שם תפילה חרישית, בד בבד עם הטקס הכללי המתנהל באותה שעה. אוֹטָרי פגש רבים מחבריו וממכריו, שבאו לפקוד את המקום, בהם גם ארמנים היושבים מחוץ לארמניה ומרבים לעלות אליה לרגל. אוֹטָרי מתכופף אלי ולוחש:" את רואה, אלה באו מצרפת, ואלה מגרמניה." אני מתרשמת מהעובדה שהארמנים בעולם כל כך קשורים בטבורם לארץ מולדתם, זוכרים את שפתם, את דתם, את תפילותיהם, ומרבים בביקורי מולדת. גם מרבים להשקיע כספים במולדתם, והכל נראה להם טבעי מאוד.

שתי הכנסיות האחרות החשובות באצ'מיאדזין נמצאות סמוך מאוד לכנסיה הגדולה, והן קרויות על שם שתי אחיות, גַיַאנֶה (Gayane) וריפּסינֶה (Ripsine). שתיהן היו מן הנוצרים הראשונים. על פי המסורת רצה אותן המלך לעצמו, ובתנאי שיעזבו את הנצרות. הן התאבדו משום שלא רצו לכפור באמונתן. המלחין הארמני ארם חַצַ'טוּריאן חיבר מוזיקה לבלט הנקרא גַאיַנֶה, לפי סיפור שתי האחיות. כנסיית גיאנֶה נבנתה בשנת 630 ושופצה במאה ה-17. היא קטנה ודלה יותר מכנסיית אצ'מיאדזין, וגם המיסה בה פחות מרשימה, אבל גם בה יש מקהלה המיטיבה לשיר. כנסיית ריפּסינֶה דומה לאחותה.

גֶרארד Geghard

במסענו אל לב הנצרות הארמנית אנחנו נוסעים לגֶרארד Geghard, אחד האתרים המופלאים ביותר בארמניה. במרחק 40 ק"מ צפונית-מזרחית לירוואן נמצא מקום שהדמיון אינו יכול לשערו. לא מאמינים עד שרואים. הדרך נהדרת, מתפתלת בין הרים. אם אתם באוקטובר, הירוק של העצים כבר מתחיל להתחלף לצהוב-זהוב-אדום-כתום, מה שנקרא "הסתיו הזהוב". כמה קילומטרים לפני האתר מקדם את פני המבקרים פסל של אריה הניצב לצד הדרך ומבשר את הבאות. בנקודה מסוימת, כשהדרך מתעקלת, נגלה המקום המופלא על כל הדרו. זוהי הנקודה שבה צריך לעצור ולצלם. במאה הרביעית קיבלו הארמנים את הנצרות באמצעות המטיף הקדוש גרגוריוס (גריגורי, גרגור) לוסווריץ' (Lusavorich), כלומר "המאיר עיניים", הפוקח עיניים. הוא חצב בהר הזה את הכנסייה הראשונה, ויסד בה גם בית ספר וסְקְריפְּטוֹריוּם (חדר מיוחד להעתקת ספרים בכתב יד). המקום הפך אתר מרכזי לעליה לרגל. המקום נהרס ונבנה חליפות במהלך השנים, על ידי הערבים, התורכים והפרסים. במאה ה-13 שוקם המקום על ידי האחים זכריה, והפך שוב למרכז רוחני ותרבותי ומוקד לעליה לרגל. כל האתר חצוב בסלע מונוליטי ענק. כל המכלול הענק של כנסיות, אולמות וחדרים חצוב כולו בסלע. כנסיה מעל כנסיה, אולם מעל אולם. מסדרונות נפתלים וחורי קישור מקשרים בין מקום אחד למשנהו.

 

חלק מהאולמות חצוב בתחתית הסלע, וחלק מעליהן, במעלה הסלע, והכל מכלול אחד מדהים. יש כמה מקומות שרואים בהם נסיונות חציבה שהזניחו כי כנראה לא עלו יפה. במפלס התחתון חצובה הכנסייה הראשית והפעילה, שבה המזבח, ובה מתקיימת התפילה הראשית. הרבה מקומות מיועדים להדלקת נרות לקדושים. מהאולם הראשים מסתעפים עוד ועוד חדרים, כולם חצובים בסלע, וכולם מעוטרים בתבליטי סלע. הבולט שבהם הוא תבליט הנמצא כמעט בכל כנסיה בארמניה: שני אריות משני הצדדים, ובאמצע נשר דורס כבשה. באחד החדרים הצדדיים יש בריכה קטנה שגם אליה, כמו בכל מיני מקומות בעולם, נוהגים לזרוק מטבעות, סגולה לביקור חוזר. מעל הכנסייה שבמפלס התחתון, במפלס העליון, שאליו עולים באמצעות מדרגות חיצוניות, יש כנסיות קטנות יותר ואולמות רבים הקשורים זה בזה ואפשר להציץ מבעד לפתחים גם אל האולמות התחתונים. הכל חצוב בסלע ומעוטר עיטורים רבים. בחצר התחתונה הפתוחה והגדולה מונחים עשרות חצ'קרים (חַצ' פירושו צלב, קַר פירושו אבן, כלומר מצבת אבן, שעיקר קישוטה הוא הצלב שבמרכזה), כל אחד יפה יותר ממשנהו, והם עשויים כמעשה תחרה חקוק באבן.

על הקיר החיצוני של הכנסייה הראשית יש שעון שמש, ציוד חובה בכל כנסיה ארמנית. הכניסה לכל המכלול הזה היא דרך שער עץ מגולף בתחריט של שני פרים. המיוחד בכנסיות גֶרארד, ולמעשה בכל הכנסיות הארמניות והמאפיין אותן, היא הכיפה הנועזת, השונה לחלוטין מכל כיפות הכנסייה האחרות בעולם, ולה צורת גליל שבראשו חרוט. מאחורי הכנסייה יש מקום מיוחד לזבח הכבשים. מי שידו אינה משגת, מביא תרנגולת. בעליה למדרגות החיצוניות מונחים הרבה חצ'קרים יפים, וביניהם, בסלע, חצובים כמה חורים קטנים בגובה גבוה מקומת אדם. המסורת אומרת שאם תזרוק אבן קטנה והיא תישאר בתוך החור ולא תיפול, תבוא עליך הברכה. זה יותר קשה ממה שאתם חושבים, רובם מנסים ולא מצליחים, ורק ערימות האבנים למטה מעידות על ניסיונותיהם. כל המכלול המדהים הזה נמצא בחיקם של מצוקים נישאים, ונחל קטן זורם למטה.

אָרוּס הכינה לנו ארוחת צהריים לדרך. ארזה ירקות, ביצים קשות, נקניק, גבינה ופירות. מצאנו לנו מקום חבוי, שעמד בו שולחן לעוברי אורח כמונו בצד הנחל הקטן הזורם למרגלות גרארד. אוֹטָרי פרש את האוכל על השולחן, קלף את הירקות, חתך את הביצים, סידר הכל על צלחות ואמר: חכו רק רגע, והלך לכיוון הכנסייה. עוד קודם כשנכנסנו לכנסייה, ראינו את הדוכנים הקטנים בצד הדרך, שנשים עומדות לצידן ומוכרות את מרכולתן, אבל לא ניגשנו לראות מה יש שם. עכשיו חזר אוֹטָרי ובידיו שקית. הוא הוציא מתוכה את הלחם המקומי. באזור גרארד אופים לחם מיוחד, שלא אופים אותו בשום מקום אחר בארמניה או בעולם. זהו לחם חלב. הלחם עשוי לרוב בצורת עיגול או לפעמים גם בצורות אחרות, מצופה בציפוי שמשווה לו ברק ומעוטר בקישוטים. את הלחם הזה נשים עומדות ומוכרות בדוכנים ליד מכלול גרארד, ואין כמוהו במקום אחר. כשטועמים אותו, פשוט כבר לא מניחים לו יותר. אוכלים עוד ועוד ועוד, ורוצים עוד ועוד ועוד. הוא רך, מתוק מעט וטעים להפליא.  יום לפני שעזבנו את ארמניה נסענו שוב לגרארד. אהבנו את המקום. כבר חלפו עשרה ימים מאז היינו שם בפעם האחרונה, וההרים כבר היו מכוסים בצבעי זהב ואדום בולטים ונועזים. אבל האמת האמיתית היא, שחזרנו בגלל הלחם, שאת טעמו לא שכחנו- והרי אין למצוא אותו בשום מקום אחר בעולם לבד מאשר בגרארד.
לחם מקומי אחר נמכר בירוואן. זהו לחם שנקרא מַתנַקַש (Matnakash) ויש לו צורת כף יד עם חמש אצבעות. (מַת פירושו אצבע). הוא אינו מתוק אבל גם הוא טעים להפליא.

נוֹרַוואנק Noravank

מתרחקים קצת דרומה מירוואן בחיפוש אחר ליבה של הכנסייה הארמנית, והגענו לנוֹרַוואנק (Noravank). בדרך לנַגוֹרנוֹ קַרַבּאך, האוטונומיה העצמאית ידועת הסבל והמלחמות, נמצאות כנסיות נוֹרַוואנק. אַוואנק פירושו בארמנית כנסייה, ולכן לרוב הכנסיות בארמניה מוצמדת התוספת הזאת. אתר הכנסיות בנוֹרַאוונק נמצא באמצע גובה מצוק של ההרים האדומים. האתר הוא בן המאות 14-13. יש כנסיה אחת יפה עם קומה שנייה. עולים אל הקומה השנייה על מדרגות חיצוניות צרות מאוד ללא כל נקודת אחיזה. בחזיתה תבליט של עוף דורס עט על כבשה. על ידה כנסייה נוספת, מיוחדת מאד. כל רצפתה מרוצפת קברים ועליהם חצ'קרים. על אחד הקירות תבליט של מלך על סוס ואריה לידו. התקרה פיתוחי נטיפים גדולים. כל הכנסייה וכל חצר הכנסייה מלאים בחצ'קרים, מהם קדומים ופחות מפותחים, ומהם מאוחרים יותר ומפותחים להפליא. הדרך לאתר עוברת דרך שני כפרים מעניינים. האחד, סוּרֶנַוואן (Surenavan), מצטיין בתופעה מעניינת: המוני חסידות מקננות בו. על כל עמוד, על כל גג, קיני חסידות. באוקטובר החסידות עצמן בנדידה, אבל הן ישובו אל קיניהן. ההסבר האפשרי הוא קיומו של אגם קטן ליד הכפר, שהחסידות ניזונות בו מדגים ומצפרדעים. גם אנשי הכפר ניזונים מהדגים, ונוסף להם כמובן מטעי אגוזים ותפוחים, ומקשות מלונים ואבטיחים. בכניסה לדרך האגם הציבו אנשי הכפר פסל דג, ללמדך. הנוף מסביב נפלא, הרים אדומים ורמים מסביב. הכפר השני אַרֶני (Areni), מצטיין בתעשיית היין שלו. הכפר ממוקם במקום מדהים, בין מצוקים וקניון, עמוק בין ההרים האדומים. רוב הכנסיות העתיקות בארמניה עוברות עכשיו תהליך של שיקום ושיפוצים הממומנים על ידי ארמנים עשירים בעיקר מארצות הברית.

סַרמוֹסַוואנק Saghmosavank

ומתברר לנו, שאת לב הכנסייה צריך לחפש דווקא צפונית לירוואן. בצפון מרוכזות הכנסיות החשובות והמעניינות, גם מבחינת חשיבותן וגם מבחינת מיקומן בנוף. הדרך לסַרמוֹסַוואנק עוברת צפונה מירוואן, באזור אַשתַראק (Ashtarak). בדרך לשם עוברים במבואות ירוואן. מצד אחד משכנות עוני מוזנחים, מן הצד השני, וילות מפוארות ואפילו מוטרפות ומוגזמות, עדות מצוינת לפער ההולך וגדל בין העניים לבין המתעשרים החדשים. בצד הדרך כרגיל דוכני פירות, מחרוזות של פירות מיובשים: שיזף (דוֹמים), תאנים, הרבה ענבים ותפוחים, וכמובן, אגוזים. הכפרים שבצידי הדרך עמוסים במטעי תפוחים ואגוזים, אבל גם שדות פתוחים, ערימות של קש ושחת שנקצרו ונערמו בשדות. כל הבתים בנויים, כרגיל, מטוף וכל הגגות מפח.

כ-50 ק"מ צפונה מירוואן נמצא מכלול סַרמוֹסַוואנק Saghmosavank. הכנסייה הראשית במכלול סַרמוֹסַוואנק היא כנסיית סִיון (ציון Zion) שלידה חומה עתיקה, שריד יחיד ממבצר ארמני מהמאה העשירית לפני הספירה. הכנסייה עצמה נבנתה במאה ה-13 מאבן טוף. המבנה אופייני לכנסיות הארמניות, צורת צלב עם ארבע זרועות קצרות, שהן האגפים. באולם המרכזי ארבעה עמודים וארבע קשתות. על הקירות הפנימיים שרידים של ציורי קיר, תבליטים, בעיקר של מעגל זמן הצץ מכל פינה. הכיפה גליל, וחרוט בראשה. בחצר ניצבים הרבה מאוד חצ'קרים מעשי מלאכת מחשבת. הכנסייה יושבת על מצוק גבוה הנישא מעל הקניון של נהר קסאח (Kasakh). הנוף מדהים. המצוקים נישאים מעל הקניון. ליד הכנסייה כפר. עצי התפוח עמוסי פרי.

ישבנו על שפת המצוק, מתפעלים מן המראות ומן השקט שמסביב. אבל לא תמיד היה במקום שקט, אם מקשיבים היטב לעבר הרחוק, אפשר לשמוע קולות מלחמה וטבח המהדהדים מן העבר, פלישות של פרסים, ערבים, ביזנטים, תורכים. אוֹטָרי מספר לנו סיפור: בעיר הנמצאת בקצה הדרומי של ארמניה, גוֹריס (Goris) , קרה המקרה הבא: במאה ה-11 פלשו התורכים הסַלג'וקים לארמניה וכבשו את העיר גוֹריס, היושבת גם היא על קניון דומה לקניון קַסאח, על נהר ווֹרוֹטאן (Vorotan). הכובשים התנפלו על בנות העיר ואנסו אותן. נערה אחת, שַקי שמה, נמלטה מפני החייל שתפס אותה, רצה למצוק וקפצה אל התהום. הנהר המזועזע הטה את מסלולו אל המקום ונשפך אל הקניון במפל אדיר הקיים עד היום ונקרא מפל שַקי.

צַ'מבַּראק (מנזר סֶוואן) – (Chambarak (Sevan

לשפת אגם סֶוואן, האגם היחיד של ארמניה, גילינו מנזר מדהים, הוא צַ'מבַּראק (מנזר סֶוואן) – Chambarak (Sevan Monastry)). נחל הרַזדאן (Hrazdan), העובר גם בירוואן, נשפך לאגם סֶוואן על יד העיר סֶוואן שבקצה הצפון-מערבי של האגם. פעם בשפך הזה היה אי. היום חיברו אותו ליבשה, והוא מעין חצי אי שעליו מתנוסס, בגובה של 2,000 מטרים, צַ'מבַּראק, המנזר של סֶוואן. מובילות אליו 220 מדרגות. לפני שבנו את המנזר בשנת 874 לספירה, היה האי מקושר לגריגורי "המאיר" (לוּסַווֹריץ') ונחשב למקום קדוש. נוסף לקדושתו היה זה מיקום אסטרטגי חשוב, ולכן היה בו מבצר שבו השתמש המלך אַשוֹט ארקט ("איש הברזל") בַּגרַטוּני (Bagratuni) השלישי במלחמותיו הרבות. בכתבי יד ארמניים עתיקים מסופר שהנסיכה מרים, בתו של המלך אַשוֹט בַּגרַטוּני, ייסדה את המנזר הזה וגם שיפצה הרבה אחרים. הכנסייה של המנזר גם היא מהמאה התשיעית, ויש בה דלת עץ מגולפת להפליא, והמוני חצ'קרים מקיפים אותה. המקום מקודש מאד לארמנים, ופוקדים אותו עולי רגל רבים, וגם הרבה תיירים. ממרום הכנסייה נשקף נופו היפה של האגם, ודוכני מזכרות קטנים ממוקמים בעליה, מנצלים את העובדה שאנשים צריכים לנוח מדי פעם מן העלייה המייגעת.

אַשוֹט הראשון מבית בַּגרַטוּני, שהתיימרה להיות נצר לבית דויד, ששלט בעמק אַראס, קיבל בשנת 806 את התואר "נסיך ארמניה" מידי הח'ליפה המוסלמי לבית עַבּאס, שישב בבגדאד. הוא שיעבד את הנסיכים הקטנים ועשה את בירתו אַני (Ani) העיר "בת אלף ואחת כנסיות" למבצר, שכמעט מן הנמנע היה לכובשו. לנכדו אַשוֹט השלישי העניק הח'ליפה העַבּאסי את התואר "נסיך הנסיכים של ארמניה, גיאורגיה וארצות הקווקאז". בשנת 886 נבחר אשוט השלישי, על ידי הכמורה והאצולה הארמנית להיות למלך ארמניה, בהסכמתם של הח'ליפה העַבּאסי והקיסר הביזנטי. הארץ הגיעה לדרגה גבוהה בכלכלתה ובתרבותה, אך השפעתם של המלכים לבית בַּגרַטוּני נצטמצמה עד מהרה מתוך קנאת האצילים ובמחצית השנייה של המאה העשירית נתפוררה ארמניה לשש מלכויות עצמאיות.

צַחקַדזוֹר (Tzaghkadzor)

בצפון ארמניה נמצאת קבוצה שלמה של כנסיות ומנזרים, המהווים עדות להתפתחות הנצרות בארמניה, ובעיקר בצפונה. הדרומית שבהן היא צַחקַדזוֹר (Tzaghkadzor), היושבת ממערב לאגם סוואן, צפונית-מערבית לעיר הרַזדאן (Hrazdan). בצַחקַדזוֹר מכלול כנסיות מן המאות 11 – 13. זה היה מרכז לימודי ותיאולוגי חשוב במיוחד  במאות הללו. כיום רק כנסיה אחת מתוך כל המכלול פעילה, ומוחזקת על ידי תורמים ארמנים-אמריקנים, שגם שלחו אליה ספסלים לישיבה. הכמרים הארמנים אינם מביישים את התורמים. כשנותנים לוקחים, למרות שזה מנוגד למסורת הארמנית-מזרחית הגורסת שאין ספסלים בכנסייה, והמתפללים עומדים על רגליהם לאורך כל התפילה. בפתח הכנסייה שעון שמש יפה, וזהו פריט חובה כמעט בכל כנסייה ארמנית. על יד הכנסייה מתוח כבל אל ההרים. זהו רכבל פתוח, שאפשר לעלות בעזרתו לאתר הסקי המשובח שנמצא למעלה בהרים, ששמו כשם המכלול הכנסייתי, וכולל גם מסלול אולימפי.

גוֹשַוואנק (Goshavank)

בחלקו העליון של נהר אַגסטֶוו (Agstev) נמצאים המנזרים של גוֹשַוואנק (Goshavank) והַגַרטסין (Haghartsin), המרכז הרוחני  של אזור דיליז'אן (Dilijan). שניהם נמצאים במעבה של יער אלונים, לגדותיו של נחל הררי קטן. שניהם אינם מוקפים חומה, והם מוקפים בבתי איכרים. גוֹשַוואנק נמצאת מזרחית לעיר דיליז'אן, בירת המחוז, ונבנתה על חורבות מנזר שקדם לה ושנהרס ברעידת אדמה בשנת 1188. מַחיטאר גוֹש (Mkhitar Gosh), איש מדע והגות חשוב, שכתב ספרים רבים, חי במאה ה-12 ולקח חלק מרכזי בבניית המנזר מחדש, שמאז נקרא על שמו. כמו גם הכפר גוֹש הנמצא ליד המנזר והכנסייה. את הכנסייה בנה גוֹש ליד שרידים של חומה מימי טרום-הנצרות. את הכנסייה שרפו המונגולים במאה ה-13, ואחר כך שיקמו אותה הארמנים. הדרך אליה מקסימה, מתפתלת ליד נחל, בין העצים וההרים. עוד במקום שש כנסיות נוספות, חצ'קרים מופלאים, והרבה עצי אגוז.

הַגַרטסין (Haghartsin)

מצפון לעיר דיליז'אן נמצא מכלול מנזרים וכנסיות הנקרא הַגַרטסין (Haghartsin). המכלול מקנן בתוך יער גשם מופלא הצומח על מדרון ההר. זהו אחד המקומות בארמניה שגורם לך להרגיש כאילו אתה נמצא בתוך סצנה מסרט פנטסיה. בסתיו המקום מקבל חזות עוד יותר קסומה כשצבעי הזהב של הסתיו מוסיפים את המגע המדהים. הכביש עובר דרך ערפילים ועננים נמוכים, וכשמידי פעם נושבת רוח ומרימה את מסך העננים, הנוף הנגלה הוא עוצר נשימה. כשמגיעים אל מבנה דמוי מערה בצד הכביש, מוקף חצ'קרים, כבר אפשר לדעת שהמכלול קרוב. עוד עיקול בכביש ולנגד העיניים נפרש החיזיון המדהים של המנזר המקנן בלב ההרים. המבנה העתיק ביותר במכלול נבנה במאה ה-11. הקים אותו נזיר שהפך את המקום למרכז דתי, לימודי ותרבותי. התורכים הסַלג'וּקים כבשו את המקום במאה ה-11, אבל במאה ה-13 באו האחים זכאר ואיוואן זכריאן ושיחררו את המקום. הם המשיכו ופיתחו אותו, והוסיפו לו מבנים במהלך המאות 13 – 14. המכלול כולל גם חדר אוכל לנזירים, מבנה מאד מעניין, בעל קשתות אורך ורוחב, בנוי מטוף מסוג שונה, ומאד אוורירי. הכנסייה של המכלול מסיבית ביותר, יש בה עמודים גדולים מטוף, וכל עמוד הוא מונוליט (חצוב מאבן אחת). על יד הכנסייה הגדולה עוד קפלה קטנה בנויה מבזלת, שסביבה חצ'קרים מדהימים. לידה עומד עץ אדיר שגזעו חלול, וטוענים שהוא בן 700 שנים. המכלול כולו ניצב על מצוק שתחתיו קניון עמוק ובו זורם נחל. הכל ירוק ורענן. בצד המכלול כנסייה אחת פעילה. בכנסיות הארמניות, שהן כנסיות מזרחיות, אין ספסלים, והתפילה נעשית כולה בעמידה, אבל בכנסייה הזאת אפשר לראות הרבה ספסלים חדשים, שזה עתה פורקו מאריזותיהם. מתברר שארמנים עשירים רבים, בעיקר מארה"ב, המבקשים לתרום לארץ מולדתם, ולא יודעים איך ומה, שולחים לכנסיות הארמניות תרומות של ספסלים, על פי הנהוג בכנסיות המערביות. כשנשאלו הכמרים הארמניים מדוע הם מכניסים זאת, הם עונים שלמתנות לא מסרבים. כשעוזבים את המכלול, כמה מטרים מתחתיו מוצאים קפלה קטנה לתפילה אישית, שנבנתה במאה ה-13, ובה איקונין ונרות דולקים, עדות לתפילה שנערכה בה זה עתה. החצ'קר בפתחה מעוטר במגן דוד, שהוא סמל הודי עתיק יומין. על יד הכנסייה הרבה עצי משאלות.

זוהי תופעה אופיינית למזרח על כל שלוחותיו, גם במזרח הנוצרי וגם במוסלמי: כשעולי רגל פוקדים מקומות הנחשבים לקדושים, הם קושרים קשרים על ענפי העצים הצומחים סביב מקומות אלה ומביעים משאלה. כל חומר שניתן לקשור אותו ראוי: בד, פלסטיק, ממחטות, צעיפים, פיסת שמלה, אפילו נייר כסף. יש מקומות במזרח (למשל העיר פֶּרגַמוֹן שבתורכיה) שבהם העצים מכוסים בכל כך הרבה קשרים עד שאין רואים כלל את העץ עצמו והוא נראה כמו מיצג סהרורי חנוט בקשרים. התופעה נפוצה מאוד ואפילו בישראל תראו אותה. במונגוליה, למשל, שם הם לא נוצרים ולא מוסלמים, אלא בודהיסטים טיבטים, וגם אין להם עצים בערבות שלהם. לכן הם מוצאים דרך לרַצות את רוחותיהם ולהביע משאלות בעזרת החומרים המקומיים: גל אבנים המכונה אוֹבוֹ, שבונים אותו במשך השנים לצד הדרך, כל עובר אורח מוסיף אבנים משלו, ושם הם קושרים את הקשרים שלהם.

בשני המנזרים שהזכרנו נמצאים חצ'קרים מיוחדים במינם, המעידים על האמנות הארמנית בשיאה. אחד החצ'קרים המעניינים הוא חצ'קר שעוצב על ידי האומן פּאווגוֹס ((Pavgos במאה ה- 13. החצ'קר ניצב בהַגַרטסין ליד הדלת  הדרומית של הכנסייה. החצ'קר המדהים ביותר בגוֹשַאוונק גם הוא עוצב המאה ה-13 ושם האומן חרוט בתוך הכוכב בשמאלי בתחתית החצ'קר.

סַנַהין (Sanahin)

המחוז הצפוני ביותר בארמניה נקרא לוֹרי (Lori) ושם נמצא את שני המכלולים הכנסייתיים המעניינים ביותר והיפים ביותר בצפון, את הַחפַּט (Haghpat) ואת סַנַהין (Sanahin).

מנזר סַנַהין הוקם במאה העשירית. בדרך אליו עוברים אזורים חקלאיים המתמקדים בגידול תפוחי אדמה וגזר. עיסוק נוסף הוא הבקר והצאן. לאורך כל הדרך מתקיימת מכירת עדרים. איכרים באים לבדוק את הסחורה ולרכוש ראשי בקר או צאן. בדרך עוברים מעל נחל קַסאח. לידו כפרים של המיעוט הנקרא יֶזידי: עובדי אש פגאנים, הנמצאים כל הקיץ עם עדריהם בהרים, ובחורף יורדים אל כפריהם. להם בית קברות מיוחד העשוי מעין בתים בתים. בדרך אל המנזר חולפים גם על יד העיר ספּיטַק (Spitak), שנהרסה כליל ברעידת האדמה בשנת 1988, ונבנתה כולה מחדש בעזרה בינלאומית. המנזר עצמו הוקם בידי המלכה חוֹסרוֹוַנוּש ((Khosrovanuish אשתו של אַשוֹט בַּגרַטוּני (Ashot III Bagratuni). היא היתה הפטרונית של המנזר, שהיה מרכז תרבותי-חינוכי בארמניה בין המאות 10 – 13. כיום ניתן לראות במקום שרידים רבים מאוד של מכלול מבנים מקיף, שכולם בנויים בזלת. היתה כאן אוניברסיטה גדולה עם ספריה רצינית, וכמובן כנסיות ומבני תפילה. במכלול אולמות רבים, שכמה מהם מרוצפים במצבות, מצבה דבוקה למצבה. בין המצבות גם כאלה של ילדים קטנים. כנסיה אחת במכלול שונה מן השאר בעיטוריה המיוחדים ובעמודים המעוטרים בצורה שונה. במרכז רצפת האולם אבן עגולה ובה חור במרכז, בדיוק מתחת לחור מקביל בכיפה שמעליה. יש להניח שיש לעניין משמעות אסטרונומית. מתחת לרצפת הכנסייה אסמים מיוחדים לאגירת חיטה במקרה של מצור. מעל כל המכלול, בראש הגבעה, מגדל תצפית. במקרה של התקפה של התורכים הסַלג'וּקים, הדליקו אש במגדל כדי להודיע על המצב לכל הסביבה. יש עוד מגדלי תצפית כאלה בראשי ההרים הסמוכים, כדי להעביר את ההודעה ממקום למקום. מעל הכנסייה יש בית קברות פעיל ליושבי הכפרים הסמוכים.

הַחפַּט (Haghpat)

הדרך המובילה אל הַחפַּט היא אחת הדרכים היפות בארמניה. הכביש מתפל בסרפנטינות בין ההרים המיוערים, בין מצוקים וקניונים עמוקים, הכל ירוק עם נגיעות זהב של הסתיו. המנזר, היושב ממש בצפון ארמניה, על נהר דֶבֶּט (Debet), במרחק 20 ק"מ בלבד מגבול גיאורגיה, הוקם בסוף המאה העשירית ובו כנסייה שפירוש שמה: "הכנסייה של האות הקדוש". הכרוניקאי הארמני סטפן מטרוֹן כתב במאה ה-11 ש-500 אנשים חיים במנזרי הַחפַּט וסַנַהין, תיאולוגים, מלומדים, מורים ותלמידים. לא לחינם צירף הכרוניקאי את שני המנזרים הללו יחד, משום ששניהם היו מרכזים לימודיים חשובים, שהיו תחת פטרונותה של המלכה חוֹסרוֹוַנוֹש. בהַחפַּט היה גם סקריפטוריום גדול שבו העתיקו כתבי יד, איירו אותם ושמרו אותם בספרייה העשירה, שהכילה אוסף גדול ביותר של כתבי יד דתיים, היסטוריים פילוסופיים ומדעיים. הארכיטקט שתכנן את מנזר הַחפַּט היה אותו ארכיטקט שהקים את העיר אני (Ani), שנודעה בתור "העיר של אלף ואחת  הכנסיות". יש דמיון רב בין המבנים של הַחפַּט למבנים של סַנַהין. גם בהַחפַּט האולמות גדולים ומרוצפים במצבות. אחד האולמות משמש בתור אסם תבואה גדול תת-קרקעי, ורצפתו מרוצפת בפתחים שלתוכם הוכנסו הכדים אוסמי התבואה. גם בהַחפַּט יש אולם שכנראה היה מוקדש לאסטרולוגיה, משום החור העגול בכיפתו, הממוקם בדיוק מול חור עגול ברצפתו. אמברים נוספים לאגירת התבואה נמצאים גם בחצר, בצד הכנסייה. החצר מלאה חצ'קרים מעודנים, וכך גם בסַנַהין. שני המרכזים הללו כנראה הותקפו לעתים קרובות, כי כל המבנה שלהם מעיד על הכנות מדוקדקות לעמידה במצור ממושך ולהגנה על המקום.

 

הדבקות בנצרות אפיינה תמיד את הארמנים, וזהו עוד אחד מן הגורמים שהביאו עליהם את הנורא מכל – רצח עם.