ארמניה שבלב – פרק א 1

ארמניה שבלב

ספר אהבה

תוכן העניינים

 

אפילוג

א. ראשית

ב. ירוואן הבירה

ג. האהבה לארמניה

1. האהבה לאבן
2. מא' ועד ת' – האהבה לשפה

ד. ההתנצרות והנצרות

ה. רצח העם הארמני

ו. אנחנו ואתם: הקשר היהודי-ישראלי-ארמני

1. יהודים בארמניה
2. ארמניה וישראל (סיפורה של אָרוּס – סיפורו של עם)

ז. ארמניה ומקומה בקווקאז

1. ארמניה ממעוף הציפור
2. ארמניה ושכנותיה

ח. ארמניה בירושלים

פרולוג

 

אפילוג

אהבה היא רגש חמקמק ופתלתול שקשה להגדירו ורבים הפילוסופים, המשוררים, הסופרים, אנשי הקולנוע ואנשי הרוח למיניהם שעסקו בסוגיה זו. יש כל מיני מינים של אהבה, ויש אהבה ממבט ראשון, ויש אהבה ההולכת ונבנית, הולכת ומעמיקה עד שהיא הופכת למשהו שאי אפשר בלעדיו.

אני וארמניה – אהבה שנבנתה במהלך שבועיים של ביקור בארץ המיוחדת הזאת. יצדק מי שיאמר: שבועיים זהו פרק זמן מבוטל. אי אפשר לבנות אהבה של ממש בפרק זמן קצר כל כך. ואף על פי כן..

לאהבה יש בדרך כלל שני שותפים. במקרה שלי, שלושה לפחות: ארמניה, אני והזוג הנפלא שאירח אותי בביתם – אָרוּס ואוֹטָרי, זוג בשנות החמישים שלהם, גרים ביֶרֶוואן ומארחים מבקרים ישראלים לעתים מזדמנות. הם עושים זאת מכמה טעמים. הפרנסה קשה בארמניה. אוֹטָרי עובד בתור מנהל אדמיניסטרטיבי בבית ספר פרטי למוסיקה. אָרוּס מחזיקה את הבית, מבשלת ומתגעגעת. היא מתגעגעת לבתה סוֹנה המתגוררת בישראל ולבנה גרנט המתגורר בארצות הברית. היא מתגעגעת לאחותה אנה בישראל, ולחיים בישראל. אָרוּס ואוֹטָרי בילו ארבע שנים בישראל, עבדו בה, גידלו בה את ילדיהם ואהבו לחיות בה. אך הם יכלו לשהות בה באופן זמני בלבד, משום שאינם יהודים. הם אוהבים לארח תיירים ישראלים בביתם. אָרוּס מבשלת, דואגת לכל הצרכים הביתיים ונותנת המון תשומת לב וחום. היא אשת שיחה מרתקת ובעלת ידע רב בהוויות העולם, ישראל וארמניה. אוֹטָרי לוקח חופש מעבודתו, שוכר מכונית ולוקח את המטיילים לטיולים בכל ארמניה, מבוקר עד ערב. אוֹטָרי בעל ידע עצום בתולדות ארמניה, בתרבותה ובמנטליות שלה. הם אינם רוצים לארח כל אחד. הם מעוניינים שיבואו לביתם אנשים שאינם צעירים מידי, המתעניינים באמת ובתמים בארמניה, ושאפשר לשוחח אתם ולמצוא שפה משותפת. האהבה אל ארוס התחילה לנבוט בי עוד לפני שפגשתי בה, משיחות הטלפון שניהלנו לפני בואנו אליה. המיפגש לא איכזב. עד מהרה מצאנו את עצמנו מבלות שעות ארוכות בשיחות נפש, כשאני נהנית ממאכליה המופלאים ומנצלת עד תום את הידע הרב של אוֹטָרי ואת נימוסיו השקטים, התנהלותו האצילית וצניעותו הטבעית.

לארמניה חלק רב באהבה הזאת. הארץ על נופיה המגוונים, ובעיקר על אנשיה החמים, שלא לדבר על כנסיותיה המיוחדות, תולדותיה הנפתלות, מצאה לה פינה חמה בלבי. בעיקר דיבר אל לבי הדמיון העצום בינינו, היהודים והישראלים, לבינם – הארמנים. האהבה מצאה לעצמה אפיק בספר הזה, המוקדש לארמניה, לאָרוּס ולאוֹטָרי.

פרק א

 ראשית

"ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה-עשר יום לחדש על הרי אררט" (בראשית ח, ד.)

אוטרי קורא לי לחלון המטבח: "בואי תראי את אררט". הנוף קטוע, בתים אחרים שמעבר לרחוב הצר, רחוב לנינגרדיאן (אחד הרחובות המעטים בירוואן שנשאר עם השם שנתנו לו "הסובייט" כלשונו של אוטרי, בצורתו הארמנית), מסתירים חלקית את מסיס, הפסגה הגבוהה. סיס בכלל אינו נראה מבעד לחלון. אני רואה בהתרוממות רוח קטע מושלג קטן, שמותירים לי הבתים שמעבר לכביש. "היום מסיס פתוח" מציין אוטרי בשביעות רצון. "כשנצא לטייל נראה אותו טוב".
מאיה, אוטרי ואני יוצאים לטיול היומי לאחר ארוחת בוקר דשנה שהכינה לנו ארוס. ארוס, כהרגלה, מלווה אותנו לדלת: "שיהיה לכם יום טוב. אני מחכה." ואני: "אל תעבדי קשה מידי". ארוס מחייכת. חיוך יפה יש לארוס, אישה יפה.

מסורת

המסורת הארמנית הבאה לידי ביטוי בכתבי הכרוניקאים הארמנים בני המאה החמישית לספירה, רואה את תחילת שושלת היחס של עמם בתורגום (הוא תוגרמה בן גומר בן יפת, בראשית י, ג), כלומר בהרי אררט התחיל הכל. התיבה נחה על הרי אררט, נוח ובניו יצאו ממנה ונפוצו לכל עבר. יפת, הוא אבי גומר, הוא אבי תוגרמה, השקיף מפיסגת האררט הגדול, שהארמנים קוראים לו מסיס, מזרחה וצפונה, ראה את הארץ כי יפתה, את אדמתה הפוריה, את ירק יערותיה, את פיתולי נהרותיה ואת ברק אבניה, וידע שכאן ישב הוא וצאצאיו אחריו עד עולם. הרי האררט, שתי הפסגות, הגדולה והקטנה, מסיס וסיס בפי הארמנים, הם ראשית הכל והם ההווייה המרכזית בחיי הארמנים עד היום הזה. שתי הפסגות, האחת מושלגת עד, השנייה, הקטנה, מושלגת בחורף, משקיפות על הנעשה בארמניה ממקום שבתן בתורכיה של היום. כמעט מכל מקום בארמניה אפשר לראות את עיני האררט פקוחות ומשגיחות באהבה על בניהן. אמנם, כפי שטוען אוטרי, הארמני החכם שבלעדיו כל הספר הזה לא היה נכתב, האררט "פתוח" רק מאה ימים בשנה. בשאר הימים הוא "סגור" על ידי וילונות כבדים של עננים המקיפים תדיר את פיסגותיו. אבל כל ארמני המכבד את עצמו פותח את היום בכך שהוא משקיף מבעד לחלונו לראות אם האררט "פתוח" או "סגור", סתם בשביל ההרגשה הטובה.
ארמניה, אחת משלוש מדינות (גיאורגיה, ארמניה, אזרבייג'אן), המהוות את הגשר בין אסיה לאירופה באזור של טראנס-קווקז (הקווקז הקטן, מעבר לקווקז), בין הים הכספי לים השחור, משתרעת היום על בערך כשליש משטחה ההיסטורי. בתקופות זוהרות יותר בהיסטוריה שלהם, חלשו הארמנים על שטחים שהיום הם שייכים לתורכיה, לאזרבייג'אן, לגיאורגיה, לאירן ואפילו לעיראק. הארמנים קוראים את עצמם בשם חיך (ריבוי של חי) וקוראים לארצם חייאסטן (Hayastan) שפירושו ארץ החיים, מקום החיים. מקור החיים הוא האררט. הר אררט הוא סמלם ומקור החיים ותעצומות הנפש שלהם. מה צר, איפוא, שההר עצמו נמצא בשטחה של תורכיה.
חיך, הוא הייק (Hayk), אביהם המיתולוגי של הארמנים, היה ענק מקורזל שיער, בעל עיניים בוהקות וידיים חזקות. הוא היה שוחר חופש, וכאשר העריץ בל (Bel) ניסה להשתלט על הארץ כולה. הייק סירב להיכנע לו ונדד צפונה עם משפחתו המורחבת, עם עבדיו ועם אחרים שביקשו להצטרף לשבטו הקטן. הם הגיעו אל ארץ אררט, שם התיישבו באזור הררי וקר. אך בל היה נחוש להשליט כוחו על שבט מתהווה זה, שסירב להיכנע לו, ויצא צפונה בראש כוח צבאי גדול. בגבורתם הרבה הצליחו הייק ואנשיו להרוג את השליט האכזר, וצבאו המבוהל נפוץ לכל עבר. כך מספר ההיסטוריון הארמני מווסס חורנצי (משה מחורן), שכתב, ככל הנראה במאה השמינית לספירה, מסורות עתיקות בהרבה שהגיעו לידיו. ארץ אררט המוזכרת בסיפורו אינה בהכרח ההר המוכר לנו כיום בשם זה, אלא אזור נרחב, שמרכזו באגם ואן (Van) מעט דרומה משם.
השם אררט הוא שיבוש שמה של ממלכת אוררטו (Urartu) הקדומה, יריבתה הצפונית של אשור, ששמרה על עוצמתה הרבה במשך כ-300 שנה, מראשית המאה התשיעית ועד המאה השביעית לפני הספירה. על חורבותיה של זו החלה להתגבש בהדרגה הזהות הארמנית. ההר המוכר לנו כיום כאררט היה ללא ספק ההר המרשים ביותר בין הריה הרבים של ממלכת אוררטו, ולא פלא שהוא משמר את השם, אם כי בפי הארמנים הוא קרוי בשם מסיס (Masis).

והיכן נחה תיבת נוח באמת?

אררט – חבל ארץ הררי מצפון לאשור, ליד ימת ואן (בארמניה של ימינו). ארץ אררט (Urartu באשורית) היתה ממלכה חשובה בשנים 900-600 לפני הספירה בקירוב, והיא נלחמה בממלכת אשור על ההגמוניה בצפון סוריה. על פי מלכים ב, יט, לז (והשווה ישעיה לז, לח), נמלטו אליה בני סנחריב, רוצחי אביהם. ירמיהו מונה את אררט בין עמי הצפון העתידים להחריב את בבל (ירמיה, נא,כז). לפי גירסתו של הכהן הבבלי ברוסוס (תחילת המאה השלישית לפני הספריה) על המבול ולפי תרגומים ארמיים, נחה התיבה על הרי כורדיסטאן שבארמניה (על פי יוספוס פלאוויוס, קדמוניות היהודים א, ג, ו). המסורת היהודית והסורית (ארמית) מתרגמת את הביטוי "הרי אררט" במלים "טורי כרדו", כלומר, הרי כורדיסטאן, כיום הר ג'ודי, דרומית-מזרחית לימת ואן, המשקיפים על ארם-נהריים ומפרידים בינה לבין ארמניה. הר ג'ודי נחשב עד היום על פי מסורת המצוייה בקוראן (סורה יא, 46) ועל פי מסורת מקומית להר שעליו נחה תיבת נוח. מסורת עממית אחרת קובעת את אררט דרומה לירוואן, בהר שרומו 5,156 מטרים מעל לפני הים, שהארמנים קוראים לו מסיס, הפרסים קראו לו כוה-אי נוח (הר נוח), והתורכים אע'רי דאג (הר התיבה). אולם אין לזיהויים אלה כל יסוד בכתוב, כיוון שהביטוי בבראשית "הרי אררט" הוא כללי, ומורה על אחד ההרים שבאזור. לפי מסורת שבעלילת גילגמש (לוח יא, שורות 145-140), נחה ספינתו של את-נפשתם על הר נצר (הר ההצלה) היום עומר גודרון שבכורדיסטאן הדרומית, כ-450 ק"מ צפונה משרפך, עיר מולדתו של גיבור המבול) שנמצא הרחק דרומה מארץ אררט: מסתבר, שבשינויים אלה משתקפות מסורות מקומיות שונות. ובכן, היכן נמצא את תיבת נוח?

ואלה תולדות

היסטוריה של העם הארמני והממלכה הארמנית, שעל פי המסורת, כאמור, החלה בהר אררט, ידעה ימים יפים וימים קשים. במאות השביעית והשישית לפני הספירה היה ארמניה חלק ממלכות מדי הגדולה. במאה הרביעית לפני הספירה הגיע אליה אלכסנדר מוקדון והביא עמו את התרבות ההלניסטית. טיגראנס הראשון, אחד מהמלכים הראשונים של ארמניה הגדולה, השתחרר מהתרבות ההלניסטית במאה הראשונה לספירה, הרחיב את גבולות ממלכתו ועד לארץ ישראל הגיע. הרומאים השתלטו עליו ועל ממלכתו והפכו אותם לבעלי ברית. ארמניה היתה אזור חיץ בין רומא לבין השושלת הפרתית עד המאה השנייה לספירה וספגה את כל המלחמות ביניהן. כשירשה השושלת הססאנית את מקום השושלת הפרתית בפרס, המשיכה להיות ארמניה אזור חיץ בין שתי המעצמות העולמיות, פרס ורומא. בינתיים נתפשטה, מן המאה השנייה ואילך, הנצרות בארמניה. בשנת 300 בערך השפיע גרגוריוס "המאיר" (הוא גריגורי לוסווריץ') על המלך הארמני טרדת, שינהיג את הנצרות בתור דת רשמית של המדינה, 80 שנה קודם שהנצרות הוכרזה בתור הדת הרשמית של האימפריה הרומית. הכנסייה הארמנית קרוייה עד היום של שמו של גרגוריוס, והוא גיבורה הרוחני של אומה זו, כמו שטיגראנס הוא גיבורה המדיני. עד המאה השביעית הרבו הביזנטים, הם רומא המזרחית, לתקוף את ארמניה, ששמרה על ייחודה. אבל בתקופה זו, וגם אחר כך, עברו הרבה ארמנים לביזנטיון והיוו את היסוד הזר הגדול ביותר במסגרת האימפריה הביזנטית. כמה מהם, שעברו לדת האורתודוכסית, גם השיגו משרות גבוהות, בעיקר בצבא.

 

לב המדינה

עיר הבירה של ארמניה, היא ירוואן, קשורה על פי הארמנים לתיבת נוח, הנקרא בפיהם נוי, ולהר אררט. לאררט שתי פסגות, לקטנה הם קוראים סיס ולגבוהה – מסיס. מן ההר הזה ומתיבת נוח יצאו כל החיים אשר בירוואן. מה צר איפה, שהאררט, שהוא הבסיס הקיומי והאמוני של הארמנים נמצא דווקא בשטחה של תורכיה, אמנם קרוב מאוד (כ-20 ק"מ) לגבול הארמני. השם אררט נמצא בכל מקום, החל בתעשיית היין והקוניאק הענפה של ירוואן, שבה כל מפעל מתהדר בשמות כמו אררט או נוי (נוח), אפילו המים המינרליים נקראים בשם המותג נוי, וכלה במסעדות ובתי קפה, בתי מלאכה שונים, כולם נקראים אררט או נוי. עבור הארמנים הר אררט כפול הפסגות הוא משאת נפש לא מושגת. הם מסתפקים בינתיים בכך שכל עושי המזכרות למיניהם מרבים לצייר את סיס ומסיס כמעט על כל מזכרת מארמניה. בעיקר נפוצים ציורי השמן הקטנים, שאומני מזכרות נוהגים לצייר על פיסת עץ שטוחה, גדולה או קטנה, ומציגים אותם על דוכניהם. באים התיירים הכרוכים בעקבותיהם, ובוחרים להם "מזכרת אררט" לפי הגודל המתאים להם בבתיהם, ולוקחים להם הביתה פיסת ארמניה, שאררט הוא ליבה. אבל במזכרות לא די. הארמנים יודעים לעשות שימושים נוספים בהר האהוב שלהם, מכורתם ולידתם.

 

ואיך נראה הר אררט?

אררט הגדול (מסיס) ואררט הקטן (סיס) – שמותיהם של שני הרים בקצה הצפוני-מזרחי של תורכיה, בקרבת אזרבייג'אן וארמניה. הרי אררט מתרוממים מעל רמת נהר ארס שגובהה כאלף מטרים. גובהו של מסיס מגיע ל-5,205 מטרים ושל סיס שממזרח לו – עד 3,915 מטרים. המרחק בין שתי הפסגות הוא כ-13 ק"מ, והגב המחבר את ההרים הוא בגובה של 2,540 מטרים. שני ההרים הם הרי געש כבויים, אבל רק לאררט הקטן יש צורה טיפוסית של הר געש בדמות קונוס מחודד, ואילו ראשו של הגדול דומה יותר לכיפה. שני ההרים מבותרים ומחספסים מאוד. בצלע הצפוני של אררט הגדול יש גיא תלול, גיא יעקב הקדוש , שעמקו מגיע עד אלף מטרים. הרי אררט חשופים ברוב שטחם. פסגתו של הגדול מכוסה שלג-עד ויש בו גם קרחונים קטנים. הרי אררט העסיקו בייחוד את דמיונם של נוצרים הרפתקנים שהלכו לבקש בהם את תיבת נוח. הסייר הראשון שעלה על ראשו של אררט הגדול היה פארוט (Parrot) מאסטוניה, שפעל בשליחותם של הרוסים בשנת 1829. מאז ועד היום הלכו רבים בעקבותיו וגם גילו לכאורה שרידים שונים והוכחות שונות לקיומה של התיבה ולאמיתותו של סיפור המבול. עד היום מחפשים שרידים לתיבת נוח וראיות לקיומו של המבול. הדמיון האנושי אינו יודע מרגוע.

קשת צ'רנטס

באמצע הדרך בין ירוואן לגרני, 25 ק"מ מערבית לירוואן, ניצבת "ארקה צ'רנטס" – Arka Charents, כלומר, הקשת של צ'רנטס. ירישי צ'רנטס (Yeghishe Charents) היה משורר ארמני אהוב שמת בשנת 1937. לכבודו בנו קשת גדולה, הניצבת על הכביש מצד מערב. הקשת בנוייה כך שכשמסתכלים דרכה ביום שהראות בו טובה ואין עננים, ביום שאררט "פתוח". כזכור רק מאה ימים בשנה, רואים כמו בתוך מסגרת את הר אררט במלוא הדרו. בשאר הימים כשהוא "סגור", כלומר מכוסה עננים, עומדים ומסתכלים אל המקום שבו הוא אמור להיות, וקצת נאנחים, כי מה יפה יותר מאשר לראות את האררט על שתי פסגותיו, סיס הנמוכה ומסיס הגבוהה, המכוסה שלג עולמים, כשהם נראים דרך הקשת כמו אחת התמונות שהציירים הארמנים מרבים לצייר. על הקשת המעוטרת חרוט בכתב ארמני:

There is no brow, no mind, like Narek's, Koutchak's,
No mountain peak like Ararat's.
Search the world there is no crest so white, so holy.
So like an unreached road to glory, Masis mountain that I love.
Yeghishe Charents
1920-1921

ובעברית:
"אין מצח, אין מוח, כמו אלה של נארק, של קוצ'אק,
אין פיסגה כמו זו של אררט.
אם תחפש בכל העולם, אין פיסגה שהיא כה לבנה, כה קדושה.
היא הדרך הבלתי מושגת אל התהילה, הר מסיס שאני כה אוהב."
כך כתב צ'רנטס באחד משיריו, וזוהי אחת הסיבות, אהבתו לארצו ולהריה, שהארמנים אוהבים ומעריכים אותו כל כך.

ירישי צ'רנטס (1937-1897) היה אחד המשוררים הארמנים הגדולים של המאה ה-20. כמו הרבה יוצרים ארמנים גדולים אחרים, הוא כמעט ואינו ידוע במערב, משום שלא תרגמו את שיריו. הוא היה מעורב פוליטית בחיי עמו, שאותו אהב מאוד, והיה מהמתנגדים הגדולים להשתלטות ברית המועצות וסטאלין על ארמניה, למרות שידע את הסיכונים הכרוכים בדבר. כך נפל קרבן עם עוד אינטלקטואלים ארמנים, לטיהור "האידיאולוגי" שערך סטאלין בשנת 1937, בגיל 40. כמו רבים לפניו גם הוא בצעירותו האמין שהקומוניזם הוא המרפא לתחלואי החברה, אך כשנוכח במציאות המרה, החליף את הגישה האוניברסאלית בגישה הלאומית ודבק בארמניה מולדתו בכל נימי נפשו. שיריו, שרבים מהם הם שירי אהבה למולדת ולנופיה, פורסמו בשישה כרכים.

* גרגוריוס הקדוש מנארק (Narek) נולד בשנת 950 למשפחה של אנשי כנסייה מלומדים והלך בדרכיהם. הוא ישב במנזר נארק השוכן לגדות אגם ואן שנמצא היום בתורכיה. שם עמד בראש הפעילות הספרותית, האמנותית התיאולוגית והאדריכלית. לעת בגרות חיבר ספר תפילות חשוב שהוא כינה אותו "הברית האחרונה שלי". גרגוריוס מת בשנת 1003 וקודש על ידי הכנסייה הארמנית.

* נחאבד קוצ'אק (Nahabed Koutchak), חי בסוף המאה ה-15 וכתב הרבה שירי אהבה ידועים. למרות שלא היה איש כנסייה, היה אהוב כל כך על קוראיו עד שהעניקו לו את התואר קדוש. קברו ליד אגם ואן הוא מקום עלייה לרגל עד היום.

…………………………..  ……………………………    …………………………    ………………………..   …………….

לאררט יש איפוא נוכחות מסיבית בחיי היום-יום של הארמנים כולם, ובעיקר של אלה היושבים בירוואן ורואים את ההר משגיח עליהם בימים של ראות טובה. אבל מי שרוצה לראות את אררט והשפעותיו מקרבת יתר, יקום וילך אצל המקומות השוכנים למרגלותיו.

אנו שמים פעמינו למחוז אררט. הדרך עוברת ומתפתלת בנחת בין כמה ערים והרבה כפרים. הנוף שטוח בגובה 800 מטרים, והשטחים רובם חקלאיים. איכרים פזורים פה ושם על פני השדות, כפופים הם אוספים את תפוחי האדמה בידיהם. אוֹטֶרי מסביר: "בסובייט" הכניסו לארמניה מיכון, קומביינים ומכונות שונות אחרות,  וזה היה כדאי לשטחי הקולחוז הגדולים שהנהיגה ברית המועצות. היום, "אחרי הסובייט" עם עצמאות וריבונות, כל איכר מעבד את שטחו הקטן, וכך נעזבו הקומביינים והאיכרים חזרו לעבודת הכפיים. אצל אוֹטָרי ההיסטוריה של ארמניה מתחלקת לשלושה חלקים: "לפני הסובייט", "בסובייט", "אחרי הסובייט". (חשובה ההדגשה. אוֹטָרי מדגיש את ההברה הראשונה – סוֹב). באחת הערים בדרך, דוין Dvin)), יש תעשיית מלט שמעכירה את פני השמים. אוֹטָרי אומר: "בלגאן".

האזור של חוֹר ויראפּ היה לפנים, במאה השנייה לפני הספירה,  מרכזה של ממלכה ארמנית גדולה, אראכּסֶס, שמלכה היה אַרתַשֶס ( (Artashesהראשון, מייסדה של שושלת על שמו. על פי המסורת נמלט לכאן חניבעל, המצביא הקרתגני, מפני רדיפות הרומאים, ונתן לארמנים השראה לבנות את העיר. במקום מתקיימות חפירות ארכיאולוגיות ונמצאו במקום מבנים מלבני בוץ, מטבעות וקרמיקה. המקום נהרס על ידי המלך הפרסי שָבֹור השני והמרכז עבר לעיר דֱוין.

אחת הכנסיות החשובות ביותר בארמניה הוא כנסיית חוֹר ויראפּ, Khor Virap הנמצאת במחוז אררט, על הגבול עם תורכיה. מירוואן לגבול המרחק הוא של 20 ק"מ, כל כך קרוב, עד כדי לגעת. ככל שמתקרבים, אל חור ויראפ הולך אררט וגדל, הולך ומתבהר, והוא חולש על כל האזור, כשפסגתו הגבוהה (מסיס) מכוסה שלג עולמים. אי אפשר להתעלם מנוכחותו המדהימה והמכניעה. הכפר חור ויראפ הוא כפר גדול ומשגשג היושב ממש על הגבול. אזור קטן מדרום לחור ויראפ שייך לאַזֶרבַּייג'אן. בתקופה הסובייטית ישבו האַזֶרים על יד הגבול, וכל הזמן חדרו פנימה לתוך ארמניה והרחיבו את שטחיהם החקלאיים, והסובייטים העלימו עין. היום מחזירים להם הארמנים באותה מטבע ומעבדים אדמות גם מעבר לגבול, עד נהר אַראקס (Arax).

חור ויראפ

הכנסייה המפורסמת של חור ויראפ יושבת על מצוק הצופה אל הגבול. הר אררט ממש נישא מעליה. אפשר להשקיף ממנה ולראות את הנעשה מעבר לגבול. אפשר לראות בצורה ברורה את הרצועה הירוקה סביב נהר האראקס, שהארמנים מעבדים אותה. רואים היטב את עמדות הצבא התורכי. בלילה אפשר לראות אורות על הר האררט. אלה הן עמדות תורכיות ונקודות האזנה השייכות לצבא ארה"ב. למרגלותיו של אררט מזהים הארמנים עד היום את המקום שבו החל תהליך ההתנצרות של עמם, דבר אשר גיבש יותר מכל את זהותו הייחודית, הנשמרת כ-1700 שנה. במאה הרביעית אסר המלך טֶרדַת השלישי את הפצת הנצרות. גריגורי "המאיר" (לוּסווֹריץ') היה אחד מאנשי המלך וכתב בשבילו, עד שנתפס לנצרות והתחיל להטיף, ועבר בזאת על איסורו של המלך. המלך גזר להורידו לחור. כאן, במנזר חור ויראפ (המשמעות: בור עמוק) נכלא, על פי המסורת, גריגורי "המאיר", עוזרו של המלך טֶרדַט, משום שסירב לדרישת המלך הזוֹרוֹאַסטרי לוותר על דתו הנוצרית. מדהים שהמילה חור בעברית היא אותה מילה בארמנית. בחור ויראפ, על המצוק, היה מעין בית אסורים, שבו חור עמוק שאפשר לרדת אליו רק בעזרת חבל (היום סולם ברזל צמוד לקיר). גריגורי הושלך לחור הזה, בתוך בור עמוק מלא מים בקרקעיתו. החור נסתם ולא ניתנו לו מזון ומשקה, בתקווה שימות במהרה. אבל אישה אחת מחסידותיו גילתה חור צר אחר שהגיע עד לגריגורי, וכל לילה היתה באה ומורידה לו בעזרת חבל לחם ומים. כל זה נמשך 14 שנים עד שברבות הימים השתגע המלך טֶרדַט, איבד את יכולתו לדבר והחל להתנהג כחזיר וללחך עשב. רק לאחר שאחותו של המלך חלמה שלוש פעמים שגריגורי הוא היחיד שיוכל לרפא את אחיה ממחלתו, חולץ האסיר מכלאו החשוך והלח. המלך היה משוכנע שגריגורי כבר מת. פתחו את החור והנה הפתעה: גריגורי חי וכשיר. גריגורי ריפא את המלך, ושכנע אותו להתנצר ולהפוך את הנצרות לדת הרשמית בממלכה. המלך קיבל את הנצרות, ואישר אותה באופן רשמי. עד אז כבר היו הרבה נוצרים בסתר, עכשיו כולם יכלו לצאת מהארון.

ארמניה היתה המדינה הראשונה בעולם שקיבלה באופן רשמי את הנצרות בשנת 301. הנצרות התפשטה והחלו לבנות כנסיות. כמובן שבנו כנסיות גם סביב החור המפורסם. כנסיית חור ויראפ היא אחד האתרים המקודשים ביותר לארמנים, ומרבים לעלות אליה לרגל. מאז ועד היום נבנו באתר כמה כנסיות. החדשה ביותר, על שם הקדוש Astvatsatsin נבנתה במאה ה-17, ונהרסה פעמיים ברעידות אדמה. זוהי כנסיה פעילה. באים אליה עולים לרגל, שוחטים כבש לזבח, ומורחים צלב על מצחם מדם הקרבן. רבים באים למקום כדי לערוך טקסי חתונה ומופעים שונים. בהזדמנויות כאלה מתמלא המקום המון רב ויש בו דוכני מזון ודוכנים לממכר יונים במטרה לשלח אותן לחופשי ולשאת תפילה. בקיץ חם מאוד במקום ונהוג להשכים ולבוא. השערים נסגרים בשעה 17.30. המכלול גדול ומעניין. ברחבה הגדולה מונחים הרבה חצ'קרים יפים. האתגר הוא לרדת לחור, לא דבר קל כל כך.

יורדים לחור:

נכנסים לאולם הכניסה של הכנסייה על שם גריגורי הקדוש, העומדת בצד המרוחק של המכלול כולו. באולם האפלולי מתגלים שני פתחים: האחד מוביל חדר קטן שבו מדרגות, ואחריהן לאחר עיקוף קטן נגלה סולם המוביל לחדר קטן, שהיה כנראה גם הוא תא אסירים. יש פתח נוסף לימין המזבח שהוא מעין פיר ארוך שאל קירו מחובר סולם ברזל זקוף. הסולם יורד אנכית ללא כל תמיכה והיורד בו צריך להחזיק עצמו בכוח זרועותיו לאורך זמן, עד אשר נוגעות רגליו בקרקע החור האפל והטחוב. החדר גדול, אבל האוויר בו קשה לנשימה, למרות שיש אליו עוד פתחים זעירים, שמבעד לאחד מהם בוודאי הורידה אותה צדקת מזון לפטרונה. המחשבה שאדם ישב במקום 14 שנים קשה, למרות שאפשר תמיד להתנחם בידיעה שאולי אין זו אלא מעשייה. דבר אחד וודאי, החור הזה שימש בתור מקום מאסר למתנגדים למלכות, ובכל מקרה מתו בו בוודאי לא מעט אנשים.

מאז ימיו של גריגורי, בראשית המאה הרביעית לספירה, נעשתה הנצרות לגורם המכריע ביותר בזהותם של הארמנים, ששמרו על דתם בקנאות, גם תחת כיבוש מוסלמי ממושך. במנזר חור ויראפ, שממנו נשקפות פסגותיו המושלגות של הר אררט, מראים עד היום למבקרים את הבור העמוק, שקשה להניח כי מישהו שאינו נהנה מהשגחת האל יכול לשרוד בתוכו לאורך זמן.
הארמנים צופים כיום בהר כפול הפסגות ואינם יכולים להגיע אליו. האררט כל כך קרוב, אך הוא מעבר לגבול, והדרך אליו חסומה. עבור הארמנים בארמניה ובגלות פסגותיו של ההר מסמלות את מה שהיה ערש מולדתם, ארצם שידעה עליות ומורדות, שנים של שלטון עצמי מפואר והרבה יותר מכך – שנים של כיבוש ושלטון זר. בימי מלחמת העולם הראשונה נרצחו כמיליון וחצי ארמנים בידי התורכים. כמה סמלית עבורם העובדה שההר המרשים, סמלם ההיסטורי ולב לבה של המולדת הארמנית, מצוי כמטחווי קשת, מעבר לגבול התורכי, ואליו לא יוכלו לגשת.

ראינו את אררט והתפעמנו מהודו ומיופיו, אבל מיד נזכרנו בתאומו, הקטן ממנו, המחכה לנו מצפון לירוואן. בארמנית המילה הקדומה ארַ (Ara) כנראה היתה כינוי לבורא העולם. משום כך שמות מקומות רבים בארמניה מתחילים בתיבה ארַ. שני הרים עוטרים את ירוואן הבירה המלכה, כמו כתר, כמו נזר של סלעים ושלג , אררט מדרום וארגץ מצפון. גובהו של ארגאץ הוא 4,090 מטרים. בדרך המובילה אל הפסגה, בגובה של 1,600 מטרים, הקימו חבורת ארמנים אמריקנים אתר מיוחד במינו: אתר הא"ב הארמני. הא"ב הארמני זוכה להרבה כבוד ותשומת לב בקרב הארמנים המעריצים אותו ואת ממציאו. באתר, הנמצא בשטח פתוח על יד הכביש, הקימו את 39 אותיות הא"ב הארמני, כולן עשויות מטוף בצבעי אדמה שונים. הן ניצבות בקבוצות של אות אחת, שתי אותיות, שלוש אותיות, מפוזרות על פני השטח. מעליהן משקיף פסלו של מֶסרוֹפּ מַשטוֹץ, ממציא הא"ב בן המאה הרביעית. למעשה הוא אסף אותיות עתיקות, ערך והוסיף. ב-28 במאי 2005 חנכו את האתר הזה בצורה מיוחדת במינה: 200 אלף אנשים הגיעו למקום, הקיפו אותו במעגל ענק, וכך חנכו את האתר בתאריך שבו הוקמה הרפובליקה הראשונה של ארמניה לפני השלטון הסובייטי (עכשיו זוהי הרפובליקה השניה).

הדרך אל פסגת אַרַגַץ מתפתלת בין כפרים של יֶזידי. זהו מיעוט של כ-30 אלף פגאנים עובדי שמש, החיים בארמניה ומשמרים את אורח חייהם העתיק. יש להם ליֶזידי שפה משלהם ואורחות חיים משלהם. הם רועים את הצאן והבקר שלהם על הר אַרַגַץ. בקיץ יושבים על ההר עם בקרם ובחורף, בסוף ספטמבר, יורדים למטה, לעיר אַפַּראן (Aparan) ולכפרים שסביבה. זוהי הסיבה שבסוף ספטמבר וראשית אוקטובר, הכבישים באזור חסומים תדיר על ידי עדרי צאן ובקר היורדים מן ההרים. ככל שעולים גבוה יותר מתמעטים העצים, ובמקומם מכוסה האזור כולו בסלעים געשיים אפורים, שעליהם צומח טחב ירוק-צהוב, המשווה לכל האזור חזות דמיונית משהו. על פסגת האַרַגַץ יש אגם טבעי קטן. על ידו הוקמה תחנה למחקר אסטרונומי. מעל האגם בית קברות עתיק שכולו חַצ'קַרים. מעליו מתנוסס צלב גדול.

 

פניו של אוֹטָרי נעגמות והוא מראה לנו את פיסגת האַרַגָץ ביד רועדת: "שם נהרגה מריה, בת אחותה של אָרוּס". מריה היתה אזרחית ישראלית לכל דבר. אמה, אנה, נישאה לישראלי וקיבלה אזרחות. מריה למדה בבית ספר ישראלי, שירתה בצבא, והיה לה חבר ישראלי, אייל. מריה באה לפני שנתיים לבקר את ארמניה האהובה ואת דודתה האהובה אָרוּס. אָרוּס אמרה לאנה בטלפון: אל תדאגי, אני אשמור עליה מכל משמר. מריה יצאה עם חברתה לטיול רגלי על פיסגת האַרַגָץ. כן, כזאת היתה מריה. היא מעדה, נפלה והתרסקה אל התהום. חברתה הלכה ארבע שעות, המומה ותועת דרך, מחפשת עזרה. כשחילצו את מריה משם כבר לא נשאר מה לעשות. אוֹטָרי ואָרוּס נאלצו להחזיר את גופת האחיינית האהובה והצעירה אל אמה בישראל. "זה היה נורא", אומר אוֹטָרי בפנים אפורות. אָרוּס לא התאוששה מהמכה עד היום. היא חושבת על מריה בכל רגע משעות היום, והדמעות עולות בעיניה מיד.

ליד האגם מסעדה מיוחדת המגישה לאורחיה הקפואים מרק חַש (רגל פרה) חם עם לבאש (פיתה דקה יבשה). אנחנו הולכים לאכול חַש עם לַבאש. אין כמאכל הזה לחמם את הקפואים הסובלים מהצינה המנשבת באַרַגַץ גם בקיץ.

חַש זהו מרק ארמני הנהוג גם בגיאורגיה (שם קוראים לו חַשי). לוקחים רגל של פרה (אפשר גם קיבה של פרה), שמים במים, מבשלים כעשר שעות, בדרך כלל כל הלילה, והמרק מוכן בבוקר. זהו מרק שאוכלים רק בחורף ורק בבוקר, כי הארמנים טוענים שהוא כבד מידי לאכילה בערב ובקיץ. ההגשה: רצוי להניח על כלי חימום מלא פחמים לוחשות קערה גדולה מלאה במרק חש, כשהרגל שוחה בפנים. על יד הכלי הזה מניחים קערה קטנה יותר, כלי קטן עם שום כתוש, מלח וסלסלה מלאה בלבאש. (לבאש הן פיתות גדולות ודקות, שמייבשים אותן ומשתמשים בהן בתור ליווי לכל מיני מאכלים, בעיקר נוזליים, בגיאורגיה קוראים לזה לבאשי והפיתות שם יותר עבות ועסיסיות). יוצקים מעט מהמרק לקערה הקטנה, בוזקים הרבה שום ומלח לפי הטעם, בוצעים את הלבאש היבש לפיסות ומכניסים למרק. ועכשיו בתיאבון. הארמנים האותנטיים אוכלים את המרק הזה ביד, תופסים ביד פיסת לבאש רווי במרק וזורקים אל הפה, נוגסים ברגל פרה מפעם לפעם ונהנים מהחיים. לבריאות.

 אוֹטָרי מזמין לנו מנה של חַש עם לַבאש. מאיה מסתייגת. אני מחליטה לנסות. ישבנו באוהל מיוחד. היינו המבקרים היחידים. נערה הגישה לנו סלסילה עם לַבאש, ועד מהרה הוגש גם החַש, בתוך קערה מכוסה היטב, על גבי מיתקן חימום רוחש גחלים. אוֹטָרי יוצק לי מרק לקערית הקטנה ובוזק על המרק שום ביד רחבה. הסתכלתי על אוֹטָרי וחיקיתי את מעשיו. אוֹטָרי קורע נתח הגון מהלַבאש, מקפל אותו, טובל במרק ואוכל בתיאבון. מפעם לפעם הוא נוגס מרגל הפרה וממצמץ בשפתיו. אני מחקה אותו אבל אינני ממצמצת בשפתי, כנראה אסתפק בפעם האחת בחיי שבה אוכל חַש עם לַבאש.

הטיפוס הארמני אופייני מאוד: כהי שיער, שחומי עור, עיניים כהות ועצובות (אם כי יש גם ארמנים רבים בעלי עיניים בהירות, ירוקות או כחולות). גבות עבותות, אצל הגברים לעתים מחוברות, ועיקר העיקרים, האף. כשארמני יוצא מהמכונית, קודם כל יוצא האף. בדיחה ארמנית מספרת על בהלה בחוף הרחצה, "כריש! כריש!", אבל הרוחות נרגעו עד מהרה, זה היה רק ארמני ששחה שחיית גב… עם ואולי למרות כל הנתונים האלה, רוב הנשים הארמניות יפות. אין זה יופי בלונדי או מתקתק כדוגמת היופי הסלאבי, זהו יופי עם נוכחות… של האף. אולי אפשר להשוות אותו ליופי הישראלי-יהודי. יש הרבה נקודות דמיון בן שני העמים, הארמני והיהודי, ודומה כאילו יש שותפות גורל ביניהם, אף על פי שמדינת ישראל, מטעמים פוליטיים מוצדקים אולי, נוטה להתעלם משותפות הגורל הזאת. ארמניה נשארה קשורה בטבורה לאמא רוסיה. הנטייה הפוליטית של הממשל הארמני היא פרו-רוסית, השפה השנייה (ואולי אפילו הראשונה) המדוברת בפי הארמנים היא רוסית, וגם השילוט ברחובות הוא בארמנית וברוסית. ירוואן מלאה בפסלים, רובם מהתקופה הסובייטית, ולכן הסגנון הבולט הוא הסגנון הבומבסטי-בולשביקי.

"פתחנו" את הספר, "פתחנו" את אררט, ועכשיו נשעט קדימה.