ארמניה שבלב

"ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה-עשר יום לחדש על הרי אררט" (בראשית ח, ד.)

אוטרי קורא לי לחלון המטבח: "בואי תראי את אררט". הנוף קטוע, בתים אחרים שמעבר לרחוב הצר, רחוב לנינגרדיאן (אחד הרחובות המעטים בירוואן שנשאר עם השם שנתנו לו "הסובייט" כלשונו של אוטרי, בצורתו הארמנית), מסתירים חלקית את מסיס, הפסגה הגבוהה. סיס בכלל אינו נראה מבעד לחלון. אני רואה בהתרוממות רוח קטע מושלג קטן, שמותירים לי הבתים שמעבר לכביש. "היום מסיס פתוח" מציין אוטרי בשביעות רצון. "כשנצא לטייל נראה אותו טוב".
מאיה, אוטרי ואני יוצאים לטיול היומי לאחר ארוחת בוקר דשנה שהכינה לנו ארוס. ארוס, כהרגלה, מלווה אותנו לדלת: "שיהיה לכם יום טוב. אני מחכה." ואני: "אל תעבדי קשה מידי". ארוס מחייכת. חיוך יפה יש לארוס, אישה יפה.

היום אררט סגור - אררט באופק, מבט מירוואן

היום אררט סגור – אררט באופק, מבט מירוואן

מסורת

המסורת הארמנית הבאה לידי ביטוי בכתבי הכרוניקאים הארמנים בני המאה החמישית לספירה, רואה את תחילת שושלת היחס של עמם בתורגום (הוא תוגרמה בן גומר בן יפת, בראשית י, ג), כלומר בהרי אררט התחיל הכל. התיבה נחה על הרי אררט, נוח ובניו יצאו ממנה ונפוצו לכל עבר. יפת, הוא אבי גומר, הוא אבי תוגרמה, השקיף מפיסגת האררט הגדול, שהארמנים קוראים לו מסיס, מזרחה וצפונה, ראה את הארץ כי יפתה, את אדמתה הפוריה, את ירק יערותיה, את פיתולי נהרותיה ואת ברק אבניה, וידע שכאן ישב הוא וצאצאיו אחריו עד עולם. הרי האררט, שתי הפסגות, הגדולה והקטנה, מסיס וסיס בפי הארמנים, הם ראשית הכל והם ההווייה המרכזית בחיי הארמנים עד היום הזה. שתי הפסגות, האחת מושלגת עד, השנייה, הקטנה, מושלגת בחורף, משקיפות על הנעשה בארמניה ממקום שבתן בתורכיה של היום. כמעט מכל מקום בארמניה אפשר לראות את עיני האררט פקוחות ומשגיחות באהבה על בניהן. אמנם, כפי שטוען אוטרי, הארמני החכם שבלעדיו כל הספר הזה לא היה נכתב, האררט "פתוח" רק מאה ימים בשנה. בשאר הימים הוא "סגור" על ידי וילונות כבדים של עננים המקיפים תדיר את פיסגותיו. אבל כל ארמני המכבד את עצמו פותח את היום בכך שהוא משקיף מבעד לחלונו לראות אם האררט "פתוח" או "סגור", סתם בשביל ההרגשה הטובה.
ארמניה, אחת משלוש מדינות (גיאורגיה, ארמניה, אזרבייג'אן), המהוות את הגשר בין אסיה לאירופה באזור של טראנס-קווקז (הקווקז הקטן, מעבר לקווקז), בין הים הכספי לים השחור, משתרעת היום על בערך כשליש משטחה ההיסטורי. בתקופות זוהרות יותר בהיסטוריה שלהם, חלשו הארמנים על שטחים שהיום הם שייכים לתורכיה, לאזרבייג'אן, לגיאורגיה, לאירן ואפילו לעיראק. הארמנים קוראים את עצמם בשם חיך (ריבוי של חי) וקוראים לארצם חייאסטן (Hayastan) שפירושו ארץ החיים, מקום החיים. מקור החיים הוא האררט. הר אררט הוא סמלם ומקור החיים ותעצומות הנפש שלהם. מה צר, איפוא, שההר עצמו נמצא בשטחה של תורכיה.
חיך, הוא הייק (Hayk), אביהם המיתולוגי של הארמנים, היה ענק מקורזל שיער, בעל עיניים בוהקות וידיים חזקות. הוא היה שוחר חופש, וכאשר העריץ בל (Bel) ניסה להשתלט על הארץ כולה. הייק סירב להיכנע לו ונדד צפונה עם משפחתו המורחבת, עם עבדיו ועם אחרים שביקשו להצטרף לשבטו הקטן. הם הגיעו אל ארץ אררט, שם התיישבו באזור הררי וקר. אך בל היה נחוש להשליט כוחו על שבט מתהווה זה, שסירב להיכנע לו, ויצא צפונה בראש כוח צבאי גדול. בגבורתם הרבה הצליחו הייק ואנשיו להרוג את השליט האכזר, וצבאו המבוהל נפוץ לכל עבר. כך מספר ההיסטוריון הארמני מווסס חורנצי (משה מחורן), שכתב, ככל הנראה במאה השמינית לספירה, מסורות עתיקות בהרבה שהגיעו לידיו. ארץ אררט המוזכרת בסיפורו אינה בהכרח ההר המוכר לנו כיום בשם זה, אלא אזור נרחב, שמרכזו באגם ואן (Van) מעט דרומה משם.
השם אררט הוא שיבוש שמה של ממלכת אוררטו (Urartu) הקדומה, יריבתה הצפונית של אשור, ששמרה על עוצמתה הרבה במשך כ-300 שנה, מראשית המאה התשיעית ועד המאה השביעית לפני הספירה. על חורבותיה של זו החלה להתגבש בהדרגה הזהות הארמנית. ההר המוכר לנו כיום כאררט היה ללא ספק ההר המרשים ביותר בין הריה הרבים של ממלכת אוררטו, ולא פלא שהוא משמר את השם, אם כי בפי הארמנים הוא קרוי בשם מסיס (Masis).

והיכן נחה תיבת נוח באמת?

אררט – חבל ארץ הררי מצפון לאשור, ליד ימת ואן (בארמניה של ימינו). ארץ אררט (Urartu באשורית) היתה ממלכה חשובה בשנים 900-600 לפני הספירה בקירוב, והיא נלחמה בממלכת אשור על ההגמוניה בצפון סוריה. על פי מלכים ב, יט, לז (והשווה ישעיה לז, לח), נמלטו אליה בני סנחריב, רוצחי אביהם. ירמיהו מונה את אררט בין עמי הצפון העתידים להחריב את בבל (ירמיה, נא,כז). לפי גירסתו של הכהן הבבלי ברוסוס (תחילת המאה השלישית לפני הספריה) על המבול ולפי תרגומים ארמיים, נחה התיבה על הרי כורדיסטאן שבארמניה (על פי יוספוס פלאוויוס, קדמוניות היהודים א, ג, ו). המסורת היהודית והסורית (ארמית) מתרגמת את הביטוי "הרי אררט" במלים "טורי כרדו", כלומר, הרי כורדיסטאן, כיום הר ג'ודי, דרומית-מזרחית לימת ואן, המשקיפים על ארם-נהריים ומפרידים בינה לבין ארמניה. הר ג'ודי נחשב עד היום על פי מסורת המצוייה בקוראן (סורה יא, 46) ועל פי מסורת מקומית להר שעליו נחה תיבת נוח. מסורת עממית אחרת קובעת את אררט דרומה לירוואן, בהר שרומו 5,156 מטרים מעל לפני הים, שהארמנים קוראים לו מסיס, הפרסים קראו לו כוה-אי נוח (הר נוח), והתורכים אע'רי דאג (הר התיבה). אולם אין לזיהויים אלה כל יסוד בכתוב, כיוון שהביטוי בבראשית "הרי אררט" הוא כללי, ומורה על אחד ההרים שבאזור. לפי מסורת שבעלילת גילגמש (לוח יא, שורות 145-140), נחה ספינתו של את-נפשתם על הר נצר (הר ההצלה) היום עומר גודרון שבכורדיסטאן הדרומית, כ-450 ק"מ צפונה משרפך, עיר מולדתו של גיבור המבול) שנמצא הרחק דרומה מארץ אררט: מסתבר, שבשינויים אלה משתקפות מסורות מקומיות שונות. ובכן, היכן נמצא את תיבת נוח?

ואלה תולדות

היסטוריה של העם הארמני והממלכה הארמנית, שעל פי המסורת, כאמור, החלה בהר אררט, ידעה ימים יפים וימים קשים. במאות השביעית והשישית לפני הספירה היה ארמניה חלק ממלכות מדי הגדולה. במאה הרביעית לפני הספירה הגיע אליה אלכסנדר מוקדון והביא עמו את התרבות ההלניסטית. טיגראנס הראשון, אחד מהמלכים הראשונים של ארמניה הגדולה, השתחרר מהתרבות ההלניסטית במאה הראשונה לספירה, הרחיב את גבולות ממלכתו ועד לארץ ישראל הגיע. הרומאים השתלטו עליו ועל ממלכתו והפכו אותם לבעלי ברית. ארמניה היתה אזור חיץ בין רומא לבין השושלת הפרתית עד המאה השנייה לספירה וספגה את כל המלחמות ביניהן. כשירשה השושלת הססאנית את מקום השושלת הפרתית בפרס, המשיכה להיות ארמניה אזור חיץ בין שתי המעצמות העולמיות, פרס ורומא. בינתיים נתפשטה, מן המאה השנייה ואילך, הנצרות בארמניה. בשנת 300 בערך השפיע גרגוריוס "המאיר" (הוא גריגורי לוסווריץ') על המלך הארמני טרדת, שינהיג את הנצרות בתור דת רשמית של המדינה, 80 שנה קודם שהנצרות הוכרזה בתור הדת הרשמית של האימפריה הרומית. הכנסייה הארמנית קרוייה עד היום של שמו של גרגוריוס, והוא גיבורה הרוחני של אומה זו, כמו שטיגראנס הוא גיבורה המדיני. עד המאה השביעית הרבו הביזנטים, הם רומא המזרחית, לתקוף את ארמניה, ששמרה על ייחודה. אבל בתקופה זו, וגם אחר כך, עברו הרבה ארמנים לביזנטיון והיוו את היסוד הזר הגדול ביותר במסגרת האימפריה הביזנטית. כמה מהם, שעברו לדת האורתודוכסית, גם השיגו משרות גבוהות, בעיקר בצבא.

צאצאי נוח בכנסייה

צאצאי נוח בכנסייה

 

לב המדינה

עיר הבירה של ארמניה, היא ירוואן, קשורה על פי הארמנים לתיבת נוח, הנקרא בפיהם נוי, ולהר אררט. לאררט שתי פסגות, לקטנה הם קוראים סיס ולגבוהה – מסיס. מן ההר הזה ומתיבת נוח יצאו כל החיים אשר בירוואן. מה צר איפה, שהאררט, שהוא הבסיס הקיומי והאמוני של הארמנים נמצא דווקא בשטחה של תורכיה, אמנם קרוב מאוד (כ-20 ק"מ) לגבול הארמני. השם אררט נמצא בכל מקום, החל בתעשיית היין והקוניאק הענפה של ירוואן, שבה כל מפעל מתהדר בשמות כמו אררט או נוי (נוח), אפילו המים המינרליים נקראים בשם המותג נוי, וכלה במסעדות ובתי קפה, בתי מלאכה שונים, כולם נקראים אררט או נוי. עבור הארמנים הר אררט כפול הפסגות הוא משאת נפש לא מושגת. הם מסתפקים בינתיים בכך שכל עושי המזכרות למיניהם מרבים לצייר את סיס ומסיס כמעט על כל מזכרת מארמניה. בעיקר נפוצים ציורי השמן הקטנים, שאומני מזכרות נוהגים לצייר על פיסת עץ שטוחה, גדולה או קטנה, ומציגים אותם על דוכניהם. באים התיירים הכרוכים בעקבותיהם, ובוחרים להם "מזכרת אררט" לפי הגודל המתאים להם בבתיהם, ולוקחים להם הביתה פיסת ארמניה, שאררט הוא ליבה. אבל במזכרות לא די. הארמנים יודעים לעשות שימושים נוספים בהר האהוב שלהם, מכורתם ולידתם.

 

בשוק

בשוק

ואיך נראה הר אררט?

אררט הגדול (מסיס) ואררט הקטן (סיס) – שמותיהם של שני הרים בקצה הצפוני-מזרחי של תורכיה, בקרבת אזרבייג'אן וארמניה. הרי אררט מתרוממים מעל רמת נהר ארס שגובהה כאלף מטרים. גובהו של מסיס מגיע ל-5,205 מטרים ושל סיס שממזרח לו – עד 3,915 מטרים. המרחק בין שתי הפסגות הוא כ-13 ק"מ, והגב המחבר את ההרים הוא בגובה של 2,540 מטרים. שני ההרים הם הרי געש כבויים, אבל רק לאררט הקטן יש צורה טיפוסית של הר געש בדמות קונוס מחודד, ואילו ראשו של הגדול דומה יותר לכיפה. שני ההרים מבותרים ומחספסים מאוד. בצלע הצפוני של אררט הגדול יש גיא תלול, גיא יעקב הקדוש , שעמקו מגיע עד אלף מטרים. הרי אררט חשופים ברוב שטחם. פסגתו של הגדול מכוסה שלג-עד ויש בו גם קרחונים קטנים. הרי אררט העסיקו בייחוד את דמיונם של נוצרים הרפתקנים שהלכו לבקש בהם את תיבת נוח. הסייר הראשון שעלה על ראשו של אררט הגדול היה פארוט (Parrot) מאסטוניה, שפעל בשליחותם של הרוסים בשנת 1829. מאז ועד היום הלכו רבים בעקבותיו וגם גילו לכאורה שרידים שונים והוכחות שונות לקיומה של התיבה ולאמיתותו של סיפור המבול. עד היום מחפשים שרידים לתיבת נוח וראיות לקיומו של המבול. הדמיון האנושי אינו יודע מרגוע.

אררט

אררט

קשת צ'רנטס

באמצע הדרך בין ירוואן לגרני, 25 ק"מ מערבית לירוואן, ניצבת "ארקה צ'רנטס" – Arka Charents, כלומר, הקשת של צ'רנטס. ירישי צ'רנטס (Yeghishe Charents) היה משורר ארמני אהוב שמת בשנת 1937. לכבודו בנו קשת גדולה, הניצבת על הכביש מצד מערב. הקשת בנוייה כך שכשמסתכלים דרכה ביום שהראות בו טובה ואין עננים, ביום שאררט "פתוח". כזכור רק מאה ימים בשנה, רואים כמו בתוך מסגרת את הר אררט במלוא הדרו. בשאר הימים כשהוא "סגור", כלומר מכוסה עננים, עומדים ומסתכלים אל המקום שבו הוא אמור להיות, וקצת נאנחים, כי מה יפה יותר מאשר לראות את האררט על שתי פסגותיו, סיס הנמוכה ומסיס הגבוהה, המכוסה שלג עולמים, כשהם נראים דרך הקשת כמו אחת התמונות שהציירים הארמנים מרבים לצייר. על הקשת המעוטרת חרוט בכתב ארמני:

There is no brow, no mind, like Narek's, Koutchak's,
No mountain peak like Ararat's.
Search the world there is no crest so white, so holy.
So like an unreached road to glory, Masis mountain that I love.
Yeghishe Charents
1920-1921

ובעברית:
"אין מצח, אין מוח, כמו אלה של נארק, של קוצ'אק,
אין פיסגה כמו זו של אררט.
אם תחפש בכל העולם, אין פיסגה שהיא כה לבנה, כה קדושה.
היא הדרך הבלתי מושגת אל התהילה, הר מסיס שאני כה אוהב."
כך כתב צ'רנטס באחד משיריו, וזוהי אחת הסיבות, אהבתו לארצו ולהריה, שהארמנים אוהבים ומעריכים אותו כל כך.

קשת צ'רנטס

קשת צ'רנטס

לאררט יש איפוא נוכחות מסיבית בחיי היום-יום של הארמנים כולם, ובעיקר של אלה היושבים בירוואן ורואים את ההר משגיח עליהם בימים של ראות טובה. אבל מי שרוצה לראות את אררט והשפעותיו מקרבת יתר, יקום וילך אצל המקומות השוכנים למרגלותיו.

השאר תגובה