בואנוס איירס – מולדת הטנגו

לידתו וצמיחתו של הטנגו

זוג רוקד טנגו במדרחוב פלורידה בבואנוס איירס

הטנגו נולד בבואנוס איירס. במאה ה-19 היתה בואנוס איירס מרכז הגירה גדול. הגיעו אליה פליטים, מוכי גורל ומחפשי הזדמנות מכל אירופה, כולל הרבה יהודים. רוב המהגרים היו גברים. הגעגועים, המחסור, מצוקת הדיור, חיפושי עבודה חוסר שפה, תרבות שונה – כל אלה גרמו למצוקה ולמלנכוליה. בגלל מיעוט הנשים פנו גברים רבים לבתי זונות. גם שם היתה מצוקה: הרבה גברים, מעט נשים. הגברים המתוסכלים חיכו שעות. השעות הולידו תנועות, התנועות הולידו צעדי ריקוד שהגברים רקדו האחד מול השני תוך ציפיית לתורם, וזאת היתה ההתחלה. התנועות הולידו מוסיקה, בהתחלה רק מוסיקה לקצב, ללא מלים. אחר כך הגיעו גם המלים. באופן טבעי גם המוסיקה וגם המלים היו באווירה מלנכולית ועצובה.

יש אומרים שהטנגו התבסס על מוסיקה אפריקאית שהביאו איתם העבדים השחורים –  המילונגה. אפשר להבחין בין המילונגה הקלאסית לבין הטנגו הקלאסי. המילונגה היא מהירה יותר ועליזה יותר. עד היום ערב המוקדש לריקודי טנגו או אולם המוקדש לריקודי טנגו נקרא מילונגה. הטנגו הבי עמו עוד שתי תופעות חברתיות מוסיקליות: שפה מיוחדת , שפת סלנג, לונפרדו, שעד היום משתמשים בה חלקים מסויימים של האוכלוסייה (בתור דוגמה לקפה הם קוראים פֶקָה, כלומר בהיפוך אותיות); ואת כלי הנגינה המיוחד לטנגו הוא הבנדוניאון (מעין אקורדיאון קטן).

נגן הבנדוניאון

המוסיקה נוגנה והריקודים נרקדו רק על ידי השכבות הנמוכות והדלות של האוכלוסייה , אך במשך הזמן, כפי שקורה, חלחלו גם כלפי מעלה, אל השכבות הגבוהות והעשירות. המהגרים הביאו איתם השפעות שונות, למשל מקובה, התנועות השתכללו והתמקצעו, אבל מעניין שתלבושות הנשים נשארו באופי הזנותי והחושפני עד היום הזה.

בשביל אנשים רבים הטנגו הוא דרך חיים. הם שרים, רוקדים ונושמים טנגו בכל הווייתם. היום הצעירים פחות עוסקים בטנגו ורוב הטנגרוס האמיתיים הם מבוגרים ואפילו זקנים, הנוהגים בגינוני הטנגו בכל מילה ובכל תנועה. כשטנגרו מבוגר נכנס לזירה ואוחז בבת זוגו, אפשר לראות שכל הוויתו משתנה: היציבות, התנועות, החזקת הראש, הבעת הפנים, הוא התגלמות הטנגו הארגנטינאי.

בואנוס איירס נושמת וחיה טנגו בכל הווייתה. יש רבעים שבהם בכל פינה יש בתי ספר ומילונגות. ברובע לה בוקה הצבעוני והתוסס (אבל לא רק בו) כל מסעדה או בית קפה המכבדים את עצמם מחזיקים זוג רקדני טנגו מקצועיים המופיעים שם בהפסקות לאורך כל היום. כשהם יוצאים להפסקה האישה עוברת עם כובעו של הגבר (פריט הכרחי בטנגו) לאסוף תרומות. מהם מצטלמים עם התיירים בפוזות של טנגו.

אולם הטנגו הראשון בבואנוס איירס ניצב עד היום בפינת הרחובות Balacarce – Avenida de la Indepedencia. זהו בית קטן, מסוייד לבן, שבקירו הפונה ל- Avenida חלונות ראווה עם צילומים של גדולי הזמרים והרקדנים שהופיעו בו במהלך השנים. בדיוק מול הבית, מעברו השני של הכביש הרחב, שני קירות ענקיים מכוסים בגרפיטי של רקדני טנגו. מתחתם ניצב פסל רחוב של אחד מזמרי הטנגו הנודעים.

מלך הטנגו

כל זה מוביל אותנו לאחד מזמרי ומלחיני הטנגו הנודעים שכינו אותו בתואר "מלך הטנגו". זה היה קרלוס גרדל (Carlos Gardel‏ 1935-1890). מיסתורין גדולים אופפים את כל דמותו. איש אינו יודע היכן נולד בדיוק (גירסאות שונות: צרפת, אורוגוואי בואנוס איירס). הוא נחשב לאחד הזמרים הראשונים ששרו טנגו, בעוד שעד לימיו רק נגנו את המוסיקה. גרדל היה יפה תואר בעל קול מיוחד וההצלחה האירה לו פנים. הוא חי רוב ימיו בבואנוס איירס וביתו שברחוב Jean Jores 735 משמש היום בתור מוזיאון לזכרו ואוצר בתוכו תמונות, תקליטים, פוסטרים וצילומי מסרטי הקולנוע הרבים ששיחק בהם. היתה לו קריירה מזהירה בתור זמר ושחקן קולנוע והוא היה נערץ מאוד, אבל יש עליו גם סיפורים אפלים, על מעורבות בפרשות סמים, על נשים, על אויבים. העובדה היא שגם סופו אפוף מיסתורין. הוא נהרג בתאונת מטוס מוזרה ביותר, בהתנגשות בין שני מטוסים בשדה תעופה באורוגוואי. נסיבות התאונה לא התבררו ויש גירסאות שונות, בעיקר על כך שזה היה רצח מכוון.

על מה שקרה לאחר מותו נאמר: "באורוגוואי מת הזמר ונולד המיתוס." כאשר ארונו של גרדל הגיע לבואנוס איירס, 30 אלף איש באו לקבלו, וכאשר גרדל הובא לקבורה נראה כאילו כל בואנוס איירס יצאה לרחוב. המונים גדשו את הרחובות ופרשי משטרה נאלצו לפנות דרך לרכב נושא הארון ומהמרפסות ירד מטר של פרחים על הארון. גם כיום הערצה לגרדל בשיאה – בשכונת ילדותו מוצב פסל שלו ואנשים עדיין פוקדים את קברו בבית הקברות בצ'קריטה. ההערצה מתבטאת גם באמרה המפורסמת של מעריציו "כל יום הוא שר טוב יותר". לאות הוקרה קבעו בארגנטינה את יום הטנגו הבינלאומי בתאריך הולדתו.

עטיפת הספר זמר הטנגו

זה המקום להזכיר את ספרו של הסופר הארגנטינאי Tomas Eloy Martinez, "זמר הטנגו" (בהוצאת מחברות לספרות 2009). זהו ספר שמוקד כולו לטנגו, לטנגרו, לבואנוס איירס עיר הטנגו, וקרלוס גרדל מככב בו בצורה מרכזית אם כי אינו הגיבור המוצהר של הספר. זהן ספר שכולו שיר אהבה-שנאה לבואנוס איירס. אהבה: תיאוריה של העיר בשעות היום והלילה השונות, הליכה ברחובותיה, בילוי בבתי הקפה ובבארים, במילונגות שלה; שנאה: לשלטון הגנרלים,  לחונטה הצבאית שהשליטה בארגנטינה משטר של טרור בשנות ה-70 וה-80, למעצרים, להעלמת בני אדם לעינויים. מרטינס נולד ב-1934 בארגנטינה, אך בזמן שלטון החונטה הצבאית עזה לונצואלה ואחר כך עבר לחיות בארצו הברית בה הוא חי עד היום.

חווייה חברתית מיוחדת במינה היא ביקור במילונגה, או בבית ספר לטנגו. עשרות כאלה פזורים ברחבי בואנוס איירס. האווירה שקטה, נעימה ונינוחה. אנשים מגיעים לאיטם, עם שקיות, ומביאים איתם נעלי עקב לנשים ונעליים שחורות מתאימות לגברים. האוכלוסייה מגוונת ורב גילית. הרבה צעירים שבאים ללמוד איך לרקוד טנגו כהלכה, מנגד הרבה מבוגרים שבאים פשוט לרקוד טנגו באווירה מתאימה. מורָה מלמדת את הנשים, טנגרו קשיש מלמד את הגברים. תנועותיו אלגנטיות, יציבתו זקופה. הוא מנחה אותם צעד צעד. מנגינות הטנגו מתנגנות ללא הרף. חלק לומדים, חלק רוקדים להנאתם, תענוג לצפות.