על פיות, גמדים וגיבורים אחרים

בטקס שנערך במלאת שנה לרצח מייקל קולינס, גיבורה הלאומי של אירלנד במאה ה-20, קרא המשורר האירי שיין לסלי שיר לזכרו. באחד מבתיו נאמר:

דרך צלחה, מייקל קולינס / אם תישאר ואם תלך מכאן הרחק; / אם תישאר עם עם הפיות במעמקים / ואם תשוב באחד הימים עם רוחות הרפאים.
דומה כי האוויר הערפילי של "האי הירוק" – הכינוי שהוענק לאירלנד עוד בימי הביניים – עדיין ספוג בסיפורים הקדומים. שדים, פיות ורוחות רפאים עדיין קיימים בתודעתם של אירים רבים, אם כי רבים מהם לא יסכימו לשוחח על כך עם זרים, גם אם תישבעו להם שלא תספרו זאת לאיש.

350_1512200566560[1]

שימור, הנצחה, אקטואליה

האירים השתמשו בתרבות, בעיקר בשירה, בנגינה ובסיפורי המיתולוגיה האירית, כדי לעמוד ברדיפות ובהצקות של השלטון הבריטי וכדי לגבש את זהותם הלאומית: הכנסייה הקתולית האירית היתה כנסייה לאומית באופייה, ואנשיה לימדו בסתר את השפה הגיילית ואת יסודות הדת הקתולית הנרדפת. בתי ספר מחתרתיים אלה כונו "בתי הספר של גדרות השיחים". באותה תקופה קשה לאירים ולאיריות, מצאו רבים נחמה במיתולוגיה. האירים המדוכאים מצאו מפלט בסיפורי העבר המזהיר שלהם, שבהם היו האירים בני חורין, גיבוריהם היו כל יכולים ומלכיהם אף ערכו פשיטות על חופי האי הבריטי. דמויות של גיבורים מיתולוגיים כמו קוהולין, המלכה מייב, פין מק-קואל, התעצמו וגדלו אף מעבר למה שנכתב עליהם במקור. אירלנד תחזור לאותם ימים, שיננו אבות לבניהם, קוהולין חדש יקום לנו ויגרש את הכובש הבריטי.
מאז סוף המאה ה-19 ובעיקר יסוד "המדינה האירית החופשית" ב-1922, היתה המיתולוגיה האירית לענף תרבותי-לאומי חשוב בחיי הרוח של אירלנד. נכון שהשלטון הבריטי פסק, ושוב לא היה כורח קיומי לעסוק במיתולוגיה, אבל העיסוק בה נועד עתה למלא צורך אחר: לגבש את הזהות הלאומית ואת התרבות של המדינה החדשה. לימוד המיתולוגיה האירית, כמו לימוד השפה הגיילית, נעשו לימודי חובה בבתי הספר של הרפובליקה האירית. כמו כל לימוד כפוי, שלא נעשה מתוך רצון אמיתי, החלו צעירים אירים רבים להסתייג מהחומר שנכפה עליהם ולמאוס בו.
למרות זאת, גיבורי המיתולוגיה ממשיכים ללוות את האירים והם מהווים חלק בלתי נפרד מחייהם: בבית הדואר המרכזי של דבלין, שם החל המרד נגד הבריטים בשנת 1916, מוצב פסלו הענקי של קוהולין. בשמותיהן של שתי המפלגות הראשיות של אירלנד, פיאנה גייל ופיאנה פייל, יש איזכור לחיילי הפיאנה של הגיבור המיתי פין מק-קואל. מיקום קבורתה המשוער של המלכה האגדתית מייב מקונכט במערב אירלנד משמש מוקד עלייה לרגל, וחפירות ארכיאולוגיות נערכות כל העת בתלים (שי) שבהם אמורים לשכון תושביה הקדומים של אירלנד, הטואטה דה-דנאן. עוד תופעה המעידה על הקשר ההדוק של האירים עם המיתולוגיה שלהם היא כי אירים רבים, בכל הדורות האחרונים נושאים שמות מהמיתולוגיה: מייב, פין, קירן, בריג'יד, ניל, אימר. בכל דור, ילדים וילדות רבים יותר מקבלים שמות עתיקים אלה בתור עדות להמשכיות.
הספרות והשירה האירית של עשרות השנים האחרונות מרבות לטפל בגיבורי המיתולוגיה הקדומים. מספרים ומשוררים כותבים עליהם כאילו הם חיים, או כאילו עברו שנים ספורות מאז חיו ופעלו במרחבים הירוקים של אירלנד, ועל ידי כך הם מעניקים לקורא תחושה של המשכיות ושל קשר ישיר בין העבר להווה. דוגמה לכך הם שיריו ותרגומיו של המשורר הלאומי של אירלנד שיימוס הייני על המלך סוויני, וכן ספרו של ג'יימס ג'ויס Finnegans Wake, שגבורו הראשי פיניגן נקרא על שם הגיבור המיתולוגי פין מק-קואל, ולמעשה מסתתרת בשם הספר משמעות נוספת Finn again is awake, כלומר פין מתעורר שנית.

טואטה דה-דנאן – הפיות
במיתולוגיה האירית אלה הם כנראה האלים הקלטים של אירלנד, שהכנסייה הנוצרית הורידו לדרגה של בני אנוש כדי למנוע את פולחנם. פירוש השם: אנשי האל. על פי המיתולוגיה, "ספר הפלישות", הטואטה לכאורה גורשו מן הארץ של ידי בני מיל – אבותיהם הקלטים של האירים בני ימינו, אבל למעשה הותר להם להישאר מתחת לאדמה. מאז, על פי מסורת זו, חיים הטואטה דה-דנאן חיי נצח במה שנקרא "העולם האחר". הם גרים מתחת לתלים (שי) וגבעות, אינם מזדקנים לעולם, ומקיימים מודוס ויונדי עם תושבי האי. רבים הסיפורים על יחסיהם של הטואטה דה-דנאן עם בני האנוש. אחד הסיפורים העתיקים הוא "אהבתם של מידיר ואידיין" מהמאה התשיעית: אידיין נישאת למלך מן הטואטה, ואחר כך נולדת מחדש ונישאת למלך בן תמותה. הסיפור מסתיים במאבק בין שני המלכים, ובעצם בין שני העולמות. יופיו המיוחד של הסיפור נזקף לתנועה המתמדת הקיימת בו בין העולם העל-טבעי לבין עולמם של בני התמותה.
המיתולוגיה האירית מתארת את מלחמותיהם של הטואטה דה-דנאן נגד בני מיל, שבסופן הובסו הטואטה והגיעו להסכם עם בני מיל: בני מיל וצאצאיהם הגיילים יחיו על פני האדמה ואילו הטואטה יחיו מתחת לפני האדמה. כך היו הטואטה דה-דנאן לאנשי השי (אנשי התלים, הם תלי הקבורה העתיקים המצויים באירלנד), שליטי "העולם האחר". מידי פעם הם עולים אל פני האדמה ומתערבים בחייהם של בני התמותה. לפעמים הם מתאהבים בבן אנוש ולפעמים הם משעבדים בן תמותה ליופיים, שאי אפשר לעמוד בפניו, או למוסיקה הנפלאה שלהם. אבל תמיד הם חוזרים אל מתחת לאדמה, אל "ארץ הצעירים לנצח". ועד היום הם מוכרים לאנשי אירלנד בתור הפיות מהתלים, ומופיעים ככאלה בסיפורי העם האיריים.

FEARIES_[1]

המלכה מייב

דמות חשובה במחזור האגדות של אלסטר היא דמותה של מייב מלכת קונכט. מתוך המחזור מצטיירת מייב בתור דמות עצמאית וחזקה, היודעת לעמוד על שלה ולהתמודד עם עולם הגברים המקיף אותה. היא מנהיגה את צבאה למלחמה, ובה בעת היא מתוארת כאישה יפה האוהבת להתגאות ביופיה ואינה מהססת להשתמש בקסמיה הנשיים כאשר יש צורך בכך. מייב הצטיינה גם באכזריותה. לשלטון הגיעה לאחר שהרגה את אחותה הבכירה, היורשת החוקית של קונכט, ולאחר שהוציאה את ולדה וריטשה אותו אל הסלע. יש חוקרים הסבורים כי מייב היא דמות היסטורית מהמאה הראשונה לספירה. בתודעה האירית מייב היא דמות היסטורית חשובה, האישה החשובה ביותר בתולדות אירלנד. העלייה לקברה במערב אירלנד היא מסורת עתיקת יומין. האירים מאמינים כי קברה של מייב נמצא בראש תל (שי) מדרום לעיר סלייגו. כל מי שעולה אל ראש התל מוסיף אבן לערימת האבנים הענקית המצויה במקום.
דמותה של המלכה מייב לכדה את דמיונו של המשורר האירי ייטס, שהקדיש לה כמה משיריו. הידוע בשירים אלה הוא "זקנתה של המלכה מייב", המספר על המלכה בימי זקנתה, עת ישבה בודדה בארמונה ונזכרה בימי חלדה.

קוהולין

הדמות המרכזית במחזור האגדות של אלסטר היא דמותו של קוהולין – מין אכילס אירי בלתי מנוצח שהגורל מייעד לו חיים קצרים ותהילת נצח. מסורות שונות מייחסות לו מצד אחד מוצא אלוהי ומן הצד האחר – מוצא אנושי. קוהולין, הגיבור האגדי שלחם במייב מלכת קונכט, הפך בשנים 1910 ו-1920 לסמל שאיפתם ומאבקם של האירים לעצמאות, ופסלו ניצב בבית הדואר של דבלין, במקום שבו פרץ באפריל 1916 "מרד הפסחא". סופו של קוהולין, בתום פרק ארוך של מלחמות נגד אנשי המלכה מייב, מתואר בתור מיתוס הרואי: האויבים הביטו בקוהולין מרחוק ולא העזו להתקרב אליו, שכן הילת הגיבור עוד זרחה מעליו. הגיבור יצא לקבל את פני מותו כשהוא קושר את עצמו בחגורתו לעמוד אבן, כדי שימות בעודו עומד על רגליו ופניו אל פני אויביו. אט אט כבה האור מעל ראשו של הגיבור הגוסס. כאשר נחתה ציפור על כתפו, ניתן האות כי גווע קוהולין ומת. יש אומרים כי בעת שקוהולין נקבר בטארה, ביקשה אימר אהובתו להיקבר עמו. בקשתה נענתה, ואבן אחת מכסה על השניים. אבל שלוש קבוצות של חמשים נשים, שאהבו את קוהולין, ראו אותו עובר במרכבה ושמעו אותו שר את מנגינת השי.

פטריק הקדוש – סנט פטריק

מי שנחשב למפיץ הנצרות באירלנד והוא עד היום הפטרון הלאומי של אירלנד ושל כל האירים ברחבי העולם, פעל במחצית השנייה של המאה החמישית. רוב החוקרים סבורים כי פטריק הוא דמות היסטורית וכי מילא תפקיד מפתח בהפצת הנצרות באירלנד. תהליך ההתנצרות נמשך גם לתוך המאות השישית והשביעית. פטריק כתב ספר שנקרא בשם"הצהרת אמונה", שנפתח במשפט: אני, פטריק, אדם חוטא, הפשוט שבכפריים … נלקחתי מביתי (באנגליה) לשבי באירלנד עם עוד אלפי אנשים …". אלה הן המלים הכתובות הראשונות בתולדות אירלנד. אף כי פטריק היה כנראה דמות היסטורית, ואף כי תרם תרומה מכרעת להתמוטטות הדת הקלטית הפגאנית באירלנד, רוב סיפורי הנסים המיוחסים לו חסרי ביסוס היסטורי: למשל סיפור הצתת אש הפסחא בסליין, סיפור התנצרותו של אונגוס מלך קאשל, סיפור המאבק של פטריק במפלצת קורה. הסיפר הידוע על השימוש שעשה פטריק בשלושת עליו הזעירים של התלתן כדי להסביר את נושא השילוש הקדוש, ובעיקר הסיפור הידוע מכל המייחס לפטריק את השמדת כל הנחשים באירלנד. כבר בתחילת המאה השלישית לספירה, כמאה וחמשים שנה לפני תחילת פעילותו המיסיונרית של פטריק באירלנד, כתב הגיאוגרף הרומי גאיוס יוליוס סולינוס בחיבורו כי אין נחשים באירלנד: "בארץ זו אין נחשים, הצפרים מועטות, והתושבים אינם מסבירי פנים והם מחרחרי מלחמה".

Stpatrick[1]

בריג'יד הקדושה – סנטה בריג'יד

בריג'יד הקדושה היא כנראה דמות אגדתית, וחוקרים רבים סבורים כי דמותה מבוססת על זו של אלת האש הקלטית בריג'יט. בריג'יד היא הקדושה הפופולרית באירלנד ואחת משלושת הקדושים החשובים של האי (השניים האחרים הם פטריק וקולומקיל). המסורת של ויילס וסקוטלנד מספרת עליה כי היתה המיילדת של מריה אם ישו. על פי המסורת ייסדה מנזרי נשים רבים ומתה בשנת 525 במנזר שהקימה בעיר קילדייר. רבים הסיפורים והאגדות הקשורים בדמותה. אחד מהם מספר כיצד הטבילה עובד אלילים שהיה שרוי על ערש דווי. באותה שעה לא היה צלב בידיה, ולכן היא עקרה קנים אחדים ועשתה מהם צלב. הצלב של סנטה בריג'יד נמכר עד היום ברחבי אירלנד הקתולית, והוא עשוי קנים השזורים יחד ויוצרים מעין מעויין. סיפור אחר, מסוף המאה ה-12, מספר על קבוצות של נזירות שהיו מסבות בעיר קילדייר סביב אש התמיד שבערה לזכרה. אש זו, מספרים, בערה זה חמש מאות שנים, וכמו הסנה הבוער, לא אוכלה ולא הותירה אפר. לגברים לא הותר להתקרב אל אש התמיד של בריג'יד. האירים הקתולים מחשיבים את בריג'יד לאם טובה ומיטיבה ומרבים לפנות אליה בבקשות. בכל קיץ עולים עשרות אלפי צליינים לכנסיית הפרגטוריום של סנט פטריק כדי לשאת תפילות אל הקדושים, ובעיקר לסנט פטריק ולסנטה בריג'יד. הכנסייה נמצאת באי באגם דרג שבנפת דונגאל. יומה של כריג'יד הקדושה הוא הראשון בפברואר, בתאריך שבו חגגו האירים הפגנאנים את חג הפוריות אימבולק. אחר כך, כמו שהתרחש בכל העולם האלילי שאימץ את הנצרות, ניצרו את החג הקדום והפכו אותו ליומה של הקדושה בריג'יד.

 

לפריקון

לפריקון

הלפריקונים

לפריקונים הינם שדונים מאוד קטנים אשר לפעמים חיים בבתי-משק או יקבים. הם מסייעים לבני אדם ומבצעים עבודות קטנות עבורם. לפעמים הם מבקשים עבור עבודתם אביזרים ורהיטים, ובתמורה הם נותנים אובייקטים שמביאים מזל ועושר. לפי אמונה שכיחה, לפריקונים שומרים על אוצר (בדרך כלל סיר של זהב ) וכדי להשיג אותו צריך לתפוס את הלפריקון, מה שמהווה אתגר גדול לבני האדם. אפילו אחרי שלוכדים אותו, אסור להסיר את העיניים ממנו לרגע כי הוא יכול להעלם תוך שנייה. בביקורך הקרוב באירלנד, אם לא תצליח לתפוס לך לפריקון משלך, תמיד תוכל לקנות בובת לפריקון, או כדור זכוכית המכיל לפריקון שומר על סיר זהב. כשמטיילים במקומות שבהם צמחייה עבותה, שיחים ועשבים, כדאי להסתכל טוב טוב על הדרך, כי הלפריקונים נוהגים להסתתר בין השיחים ולעתים להציץ מתוך סקרנות רבה בבני האדם. זה הרגע המתאים לתפוס אותם. הלפריקונים הם ג'ינגי'ים, כמו האירים עצמם, ונוהגים לגדל זקן אדמוני ועבות. הם לבושים בבגדים ירוקים, שהלוא מולדתם היא האי הירוק.
אם חשקה נפשכם לדעת עוד ועוד על גיבורים, גמדים, פיות, קדושים ושאר יצורים מיתולוגיים אירים, כדאי שתקראו את הספר הנפלא "המיתולוגה האירית" מאת לבנה ויהודה ליטני, ספר שיצא בסידרת מיתוסים של הוצאת מפה, 2002.

 

 

השאר תגובה