המוות השחור

"וירבו המוני הגופות אשר בכל יום ויום וכמעט בכל שעה ושעה הובאו ערמות ערמות אל כל כנסייה וכנסייה, ואזל מקום לקבורה…"
הסופר האיטלקי ג'ובאני בוקאצ'ו מתאר בספרו "דקאמרון" את מגפת הדבר השחור.
המוות השחור הוא כינוי למגפה שהיכתה באירופה בכמה גלים במשך כחמש שנים (1347 – 1351) וקטלה, לפי הערכות שונות, בין 20 ל-25 מיליון בני אדם באירופה. האומדנים נעים בין רבע לחצי מאוכלוסיית היבשת. בכפרים מסוימים נספו עד 80% מהאוכלוסייה. זהו האסון הדמוגרפי הגדול ביותר אשר הונחת על אירופה הקדם מודרנית.

המוות השחור

התפרצויות של המחלה, בהיקף קטן יותר, המשיכו להכות במקומות שונים באירופה עד המאה ה-17 מקובל לזהות את המגפה כדבר ורבים מתייחסים לזיהוי זה כוודאי ומחליפים בין השמות, אך חוקרים מסוימים סבורים שמדובר לא בדבר אלא בווירוס לא ידוע. המושג ה"מוות השחור", שחור במשמעות נורא, מופיע לראשונה בכרוניקות דניות ושבדיות במאה ה-16 ומשם התפשט אט אט לשאר שפות אירופה. יש המייחסים את הכינוי "המוות השחור" לכתמים השחורים שהופיעו על עורם של האנשים שלקו במחלה.מהמאה ה-14 ועד לאמצע המאה ה-15 התרחשו אסונות רבים בעולם, החמורה ביותר מביניהם הייתה המגפה השחורה. המגפה נמשכה זמן ממושך, במיוחד באירופה וגרמה למותם של 30 מיליון בני אדם באירופה. באותם ימים אנשים רבים ראו במגפה הזאת "עונש אלוהים על חטאי העולם האנושי" וזו הייתה "מחלה ששום תרופה לא יכלה להתגבר או להקל עליה".כפי שהשם מרמז, המגפה השחורה קיבלה את שמה בגלל הסימפטומים המפחידים שלה. החיידק המזהם התפשט על-ידי פרעושים על עכברושים ועל מכרסמים אחרים, ובשלב מאוחר יותר גם בין בני האדם. סימפטום טיפוסי אחד היה, שלסובלים היו אבעבועות שחורות על עורם. ברגע שאדם נדבק במחלה, הוא היה מפתח חום גבוה והזיות ומרבית הקורבנות מתו בכאבים. לא הייתה כל תקווה לריפוי. רוב האנשים מתו תוך 48 שעות לאחר שנדבקו אבל למספר קטן של אנשים הייתה התנגדות למחלה והם שרדו. עובדה זאת עדיין מתמיהה. במהלכן של 15 שנים (1361-1346) השתוללה מגפת הדבר ברחבי אירופה והעבירה 25 מליון בני אדם, כשליש מאוכלוסיית אירופה באותה העת, לעולם שכולו טוב. או שלא. בשל ממדיה המבעיתים של התמותה – היו, למשל, כפרים באנגליה שאיבדו 80% מאוכלוסייתם – לא נשארו כמרים שיוכלו לבצע את הטקסים האחרונים עבור הגוססים והמתים, ובכך נמנעה מהם האפשרות להגיע לגן העדן. בנוסף לכך, היו אחוזי התמותה במנזרים גבוהים במיוחד, כמו גם במקומות אחרים בהם אנשים רבים מקובצים יחדיו, כמו בתי סוהר ובתי חולים. בצר לה, הוציאה הכנסייה הרשאות חריגות שאפשרו לכל אדם, אפילו לנשים, לבצע את הווידוי האחרון ומשיחת המת. בכך נבקע הסדק הראשון בחוסנה של הכנסייה, בחיוניותם של הכמרים ובכוחו של האפיפיור, סדק שיתרחב בשנים הבאות לכדי הקרע שממנו תצמח הפרוטסטנטיות.

מי התחיל בכל זה?

המגפה החלה ככל הנראה במרכז אסיה, בערבות של מונגוליה. משם התפשטה המגפה דרומה לסין, ומערבה למזרח התיכון ולהודו. נראה כי מקור התפרצותה של המגפה באירופה היה בחצי האי קרים. לפי הידוע, צר באותה עת הצבא המונגולי על העיר קאפה שהקימו בני ג'נובה בחצי האי קרים, וחייליו נדבקו בדבר. המונגולים החלו להשליך את גוויות מתיהם אל תוך העיר הנצורה במאמץ להכניעה, באחד המקרים המוקדמים בהם עשה צבא כלשהו שימוש בנשק ביולוגי. הפליטים שנמלטו מקאפה הפיצו את הדבר עימם לכל מקום שאליו הגיעו, ומשם התפשטה המחלה לארצות אירופה. בעוד המגפה מתקדמת מעיר אחת לשכנתה ומחבל ארץ אחד למשנהו, המשיכו להגיע אוניות מאסיה הישר אל נמלי אירופה, נושאים עימם חולדות מחוללות דבר, שעברו כדרכן מן הסיפון אל היבשה.
כמו כל מחוללי המחלות התפשטה המגפה ממזרח למערב. המגפה עברה בדרך המשי מסין לקרים ומשם התפשטה לערי נמל לאורך אירופה. בדרך כלל היא נעצרה בחודשי החורף הקרים יותר (כנראה משום שהפרעושים, שהעבירו אף הם את המחלה ישנים בעונה זו), והמשיכה להתפשט עם בוא הקיץ. למרות שהדבר מוגדר כיום במחלה טרופית הוא לא גילה שום קושי בהתפשטותו צפונה לאנגליה.
הדבר הגיע לאירופה כשהוא רכוב על סוסיהם של פרשים מונגולים משבט הקיפצ'קים, שבעוד המוות השחור עושה בהם שמות, העסיקו את עצמם במצור על העיר קאפה שבחצי האי קרים, על גבול האימפריה המונגולית המתפשטת. הם הותירו מאחוריהם את אסיה, שבה כבר הפילה המגפה חללים אין ספור, וניסו לכבוש את החלל המבוצר עליו הגנו הגנואזים (בני גנואה שבאיטליה). כשראו שהמצור אבוד וכי הם מתים בכל מקרה בהמוניהם מהדבר, החלו המונגולים להטיל באמצעות הקטפולטות שלהם את גופות המתים אל תוך העיר הנצורה, והשאר, כמו שאומרים, הוא היסטוריה.
הפליטים נשאו עמם את הדבר לכל עבר – תורכיה, סיציליה, צרפת, איטליה, הונגריה, דנמרק, בריטניה, אוקראינה, נורבגיה, רוסיה ועוד. עד סוף שנת 1353, רוב אירופה נגועה בדבר מלבד חלקים נרחבים ב-מי היה מאמין-פולין. המגפה השחורה התפרצה בשנת 1339 במרכז אסיה כשעכברושים עם פרעושים שנשאו את החיידק, התרוצצו בקדחתנות והמגפה התפשטה במהירות. התוצאה הייתה שאוכלוסייתה של הודו התמעטה בצורה חדה. בדרום מערב אסיה, במסופוטמיה, בארמניה ובאזורים נוספים תחת שלטון המונגולים, נערמו הגופות. בשנת 1347 המגפה השחורה התפשטה לקונסטנטינופול ואלכסנדריה. מקרי המוות התגברו בצורה מהירה בשתי הערים האלה בתחילת השנה שלאחריה. למעלה מ-1,000 בני אדם מתו מידי יום באלכסנדריה. מקרי המוות במצרים ובקהיר הגיעו ליותר מ-7,000 ביום. נראה שהמגפה באירופה פרצה באוקטובר 1347, כשספינה שנשאה עכברושים עם פרעושים שיכלו להעביר את החיידק, התפשטה לסיציליה מחצי האי קרים. המגפה עטפה במהירות את כל האי. בתחילת שנת 1348 המגפה השחורה התפשטה לוונציה ולגנואה, ומשם לכל איטליה. ערים עשירות כמו פירנצה, היו אלו שנדבקו בצורה החמורה ביותר. 55,000 בני אדם מתוך 95,000 מתו. צרפת הסמוכה קיוותה לסגור את דלתה כנגד המגפה, אבל זה היה מאוחר מידי. המגפה כבר נחתה במרסיי ומשם התפשטה לספרד. המגפה החלה להתפשט בכל רחבי אירופה. בשנת 1349, היא איימה על החלקים הדרומיים של אנגליה ואירלנד ולאחר מכן התפשטה גם לגרמניה ולשבדיה. בשנת 1532 גם רוסיה לא הייתה בטוחה. ההיגיינה או, למעשה העדרה, היתה אחת הסיבות העיקריות להתפשטות המחלה. נשאיו של הדבר אינם יהודים (כפי שנהוג היה לחשוב ועוד נשוב לכך) אלא מכרסמים ופרעושים, שהיו קיימים בשפע באירופה המטונפת של המאה ה-14. חתולים נחשבו למשרתיו של השטן בחלקים רבים של היבשת הנבערת, ולכן לא היה מי שיצוד את המוני העכברושים שהתרוצצו להם בשלווה על ערמות הזבל, נסעו להם בנחת בספינות ושרצו בכל חור. הם העבירו באדיבותם את המחלה לפרעושים, שבתמורה העניקו אותה לבני האדם, שדאגו להמשך בעצמם. הדבר מורכב למעשה משלוש מחלות דומות. הסוגים הנפוצים בתקופת המוות השחור היו שניים – הדבר הטעוני (או הבובוני, על שם בלוטות הלימפה הממוקמות, בין השאר, במפשעה ובבית השחי) והדבר הראתי. התמותה בסוג הראשון עמדה על בין 60% ל-90%, ובשני – על מאה אחוזים עגולים. ה"שחור" ב"מוות השחור" מגיע כנראה מהבלוטות הנפוחות והשחורות שצמחו על גופם של החולים או מהדם השחור שיצא החוצה כשהשתעלו, כשהם משחררים את חיידקי הדבר לאוויר. תקופת הדגירה ארכה בין יומיים לשבוע.

רפואה ומניעה

באוקטובר 1348 ביקש פיליפ השישי מן הפקולטה לרפואה באוניברסיטת פריז להגיש לו דין וחשבון על המגפה הנוראה אשר מאיימת על המין האנושי כולו. הרופאים קבעו כי הגורם למגפה הוא ההתחברות המשולשת של שבתאי, צדק ומאדים במעלה ה-40 של מזל דלי שהתחוללה לטענתם ב-20 במרץ 1345.
את הטיפול מתארת ברברה טוכמן בספרה "ראי רחוק": "בנוסף למפות הכוכבים, המזלות והתרופות שלא היו שונות במידה רבה משיקויי המכשפות, ייחסו הרופאים חשיבות רבה לנוהגי תזונה, לבריאות הגוף ולמצב הנפש. מגוון התרופות שהציעו הרופאים במאה ה-14 היה רחב: החל מעצות מבוססות על מחקר אמפירי, וכלה במעשי קסמים וכישוף, בלא הבחנה מרובה בין אלו לאלו. בצד האסטרולוגיה שלטה ברפואה, להלכה ולמעשה, תורת המזגים, שבה יוחסו כל טיפוסי המזג האנושי לאחת מארבע ליחות (מרות) הגוף. השינויים במערך גרמי השמיים שכל אחד מהם מופקד על חלק מוגדר בגוף, יחד עם ליחות הגוף, קובעים את מידת חום הגוף, לחותו והיחס בין היסוד הגברי ליסוד הנשי של כל אדם." היו גם הסברים שבוססו על הברית החדשה, על רעידות אדמה, על אוויר מעופש, על קרפדות רעילות ועוד כהנה וכהנה.
אנשים מחוץ לממסד הרפואי הבינו שהמחלה מדבקת. האפיפיור קלמנס השישי אסר על עריכת צעדות כפרה מתוך חשש שאנשים ידבקו. אנשים נמלטו מהערים ומהכפרים מחשש להדבקות ואף יצאו הוראות תברואה מצד הרשויות המקומיות – שריפת בגדים, איסור לעבור מעיר לעיר, ועוד הוראות כדי לצמצם את התפשטות המגפה. כשהמגפה התפרצה, לא היו יוצאים מן הכלל. לא משנה אם אדם היה עשיר או עני, גבר או אישה. היו אנשים שהיו בסדר בשעות הערב ולפתע המחלה הכתה בהם במהלך הלילה. אחרי שעברו מאבק כואב, הם הפסיקו לנשום בבוקר המחרת. גם רופאים רבים נדבקו ומתו, אפילו עוד לפני החולים שלהם. גופות נערמו ברחובות כמו הרים. בים מתו כל כך הרבה מלחים, בזה אחר זה, עד שאוניות רבות הפכו לספינות רפאים. כשהמגפה התפשטה ללונדון, המשפחה המלכותית הבריטית ואנשים עשירים רבים ברחו מהעיר. למעלה מ-10,000 בתים ננטשו. מספר בתים מוסמרו עם לוחות עץ אורן על החלונות. בתים אחרים סומנו בצלב אדום כדי לציין את המחלה. לא היו כל תביעות משפטיות, מאחר וכל עורכי-הדין נמלטו מהעיר. במאה ה-14, מספר מקרי המוות עלה ב-50% בערים מרובות אוכלוסין והגופות הושלכו על עגלות יד כמו זבל. על-פי הערכה, במאה ה-14 שליש מאוכלוסיית אירופה מתה מהמגפה. אבל המגפה לא נעצרה שם – המגפה השחורה תקפה את אירופה פעם בעשר שנים. מספרם המדויק של מקרי המוות כתוצאה מהמגפה עדיין אינו ברור. היסטוריון מאוניברסיטת אוסלו בנורבגיה, העריך שהיו 8 מיליון מקרי מוות בשנת 1347 ו-30 מיליון לאחר שש שנים. במשך שלוש מאות השנים הבאות, המגפה התפרצה פעמים רבות. יכול להיות שסך מקרי המוות הגיע ל-200 מיליון. לאחר שנת 1670 אפידמיית המגפה נעלמה בפתאומיות.

תוצאות לטווח הקרוב והרחוק

אוכלוסיית אירופה הצטמצמה בשנות המגפה בכשליש. הפגיעה הייתה קשה בכל מערכי החברה: השלטון, המסחר והחקלאות. המחסור החריף בעובדים הביא לנסיגה בכל ענפי המשק, שעה שהעובדים הנותרים, גם חסרי המיומנות, דרשו שכר גבוה מבעבר. ברחבי היבשת נוצרו חוקים שהגבילו את שכר העבודה לרמה שלפני 1348, ונקבעו תקנות שנלחמו ברשלנות על ידי הטלת אחריות מקצועית על העובדים. כאשר התמותה ההמונית והמהירה מנעה עריכת טקסי אשכבה כמקובל, נאלצה הכנסייה להתיר שמיעת הווידוי האחרון גם על ידי מי שאינו איש הכנסייה, ובשעת הדחק גם על ידי אשה.
בטווח הארוך אפשר צמצום האוכלוסייה הקצאה של משאבים לצרכים פחות חיוניים מבעבר. מחירי החיטה, למשל, זינקו פי שניים ב-1349, וגם מחירי השעורה ותוצרי המשק (בשר וגבינות) עלו. מנטייה זו של כפות המאזניים הכלכליות נהנו בעיקר האיכרים, שרמת החיים שלהם עלתה. בעשורים הבאים החלה האוכלוסייה לגדול, תוך עלייה רצופה ברמת החיים הממוצעת. המגפה קירבה את קץ המשטר הפאודלי, והביאה לסדר החברתי והמבנה התרבותי של תקופת הרנסאנס. המגפה, או המוות השחור, בישרה את סופם של דברים רבים, אך גם את ראשיתן של תמורות חברתיות, פוליטיות ותיאולוגיות רבות, והירידה בכוחה של הכנסייה היתה רק אחת מהן. כפי הנראה ניתן לייחס את התפשטותה של המגפה באירופה לאירוע ראשוני נוסף ? השימוש בלוחמה ביולוגית. בגלל מספרם הרב של מקרי המוות כתוצאה מהמחלה, היה מחסור בכוח אדם. כפרים רבים ננטשו ואדמות חקלאיות נותרו ללא ניצול. לפיכך עבדי החוות החקלאיות שוחררו לחופשי ושולמו להם משכורות. הרעב הופיע מייד לאחר המגפה. בנוסף, השפעת המגפה הייתה הרבה מעבר לחלל הריק שהשאירו אחריהם מקרי המוות. ההשפעה שלה על אופיים של בני האדם הייתה חמורה יותר. שורדים רבים לא הצליחו לשאת את מות יקיריהם והם היו כל כך עצובים שהם השתגעו או אבדו עצמם לדעת. ממשלות נאלצו לשחרר אסירים, כדי שיעזרו בקבורת ערמות המתים שנערמו כהרים.

קורבנות המגפה השחורה בבאזל ב-1349 לערך (מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל)

יהודים

המגפה הביאה גם להגברת שנאת היהודים: במהלך השנים ‎1348-1347 נפוצה שמועה שיהודים מרעילים את בארות המים והם הגורמים לפרוץ מגפת הדבר, במטרה להשמיד את העולם הנוצרי. על אף שהאפיפיור פרסם שתי בולות שהכחישו את הטענה, ההסתה גרמה למהומות ופרעות ביהודים. עיקר הרדיפות היו בצרפת, שווייץ, גרמניה ואנגליה. בין הערים שבהן התחוללו פרעות בקהילות היהודיות היו: טולון, חירונה, שלון, שטרסבורג, פריז, רואן, רומא, אוגסבורג, וירצבורג, פרייבורג, פרנקפורט וקלן. תוצאת הרדיפות והגירושים הייתה שבסוף המאה ה-14 מערב אירופה התרוקנה מיהודיה, ורובם הגרו למזרח אירופה ובעיקר לפולין. השפעתו של הדבר על אוכלוסיית יהודי אירופה היתה הרסנית. הפלגלנטים הסתובבו בכל מקום, מצליפים בעצמם בשוטים וביהודים בלשונם. שמועות נפוצו שעל פיהן היהודים הרעילו את בארות המים, ולאחר עינויים רבים נמצא היהודי שהיה מוכן להודות שלא רק שהיהודים אחראים להפצת המגפה, אלא שעשו זאת כחלק מקנוניה של ארגון יהודי בספרד, שמתכנן להשתלט על העולם. היו מלכים שמחו על רדיפות היהודים, היו כאלו שלא יכלו לדבר, כי הם היו עסוקים מדי בלגסוס, כמו אלינור מארגון או אלפונסו מקסטיליה, היו כאלו שתמכו בה. האפיפיור, אגב, היה מראשי ההתנגדות לרדיפת היהודים באותה תקופה. יהודים נשרפו למוות בבתי הכנסת ובבתי הקברות שלהם בעיקר בשנת 1348, ומוקד הרדיפות היה בגרמניה, שמאזורים שלה גורשו היהודים למשך מאה שנה. גם בריטניה וספרד נסחפו בגל האנטישמיות הגואה, שהיה אחראי במידה רבה לעובדה שיהודים היגרו בהמוניהם למרכז אירופה ובעיקר לפולין, שם, כזכור, לא התפשטה המגפה באופן נרחב,

שימור וזכרון

כל מי שמטייל באירופה ועיניו פקוחות לראות ולהבין, יכול לראות בכל עיר שנשארה מימי הביניים, או בחלק הבניימי של כל עיר גדולה, עמוד זכרון המוקדש לסיומה של המגפה. המגפה השאירה את חותמה בכל עיר ובכל אתר. לאות תודה על סיומה, הקימו תושבי הערים עמוד שבח לאל, ובו צפונה גם התחינה שהסיוט לא יחזור על עצמו. לא תמיד עזר להם העמוד. המגפה חזרה על עצמה בכמה גלים, אמנם לא בעצמה של ההתפרצות הראשונה.

בספרות ובקולנוע

דקאמרון – יצירה ספרותית ידועה מהמאה ה-14, מאת המחבר האיטלקי ג'ובאני בוקאצ'ו. כתיבת היצירה הסתיימה בשנת 1353. ידוע שב-1348, בשיאו של המוות השחור, היה בפירנצה, ומראה העיר בעת המגפה נתן לו את ההשראה לסיפור המסגרת לדקאמרון. המסגרת לספר היא מגפת דבר ("המוות השחור") שפקדה את פירנצה, והניסה אל מחוץ לעיר עשרה צעירים, שלושה גברים ושבע נשים, בני המעמד הגבוה. הצעירים מתכנסים בחווילה כפרית בסמוך לפייזולה, כפר ליד פירנצה, ומעבירים עשרה ימים בסיפור סיפורים. בכל יום מתמנה אחד מבני החבורה למנהיג, קובע נושא, והוא וכל אחד מהאחרים מספרים סיפור אחד הקשור לו. בסך הכול סופרו מאה סיפורים, המהווים, לצד סיפור המסגרת, את הדקאמרון. הם משתרעים על שלל תקופות וארצות, ובחלקם נשאבים ממעשיות עממיות שרווחו כבר זמן רב בטרם לכתיבת הספר. בניגוד למה שניתן אולי היה לצפות מיצירה מימי הביניים, בסיפורים מושם דגש על החושני והארוטי, והלעג לכנסייה הוא בוטה ונטול כל הסוואה. חלק מהם עומד במבחן הזמן, וגם עתה ניתן להנות מיופיים וחריפותם.
"המגפה השחורה", הפקת היוקרה של ערוץ ההיסטוריה, מגוללת את סיפורה של מחלת הדבר, שהשתוללה במאה ה-14 וחיסַלֶה שליש מאוכלוסיית אירופה. המגפה השחורה" של ערוץ ההיסטוריה מספקת ספקטקל צבעוני (רובו בגווני שחור-אדום-חום) למי שאוהב את המגפות שלו עם קריינות מעיקה, דרמטיזציה מופרזת ומוזיקה שנדמה שנלקחה מסרט אימה. בעיקר שוטים של שרפות המוניות, קברים המוניים ואנשים המוניים צועקים, בוכים ומתים. ההיסטוריונים והמומחים למחלות שמרואיינים בסדרה תופסים אומנם חלק קטן מכל הדאנס מקאבר שמשתולל על המסך, אבל מצליחים להסביר את ממדיו של האסון הדמוגרפי הגדול ביותר שידע המין האנושי עד אותה עת, ואת ההשלכות מרחיקות הלכת שלו על העולם (חוקי שכר מינימום ומקסימום ודעיכתו של השלטון הפיאודלי, למשל).

מי שמתעניין בנושא מהזווית ההיסטורית ייטיב לעשות אם יצפה בפרק על המוות השחור בבריטניה בסדרה הנפלאה של סיימון שאמה, "ההיסטוריה של בריטניה" שמשודרת מפעם לפעם בבי.בי.סי, ומדגימה בחדות את ההבדלים בין האמריקאים לבריטים כשזה נוגע לעשייה דוקומנטארית או יעיין בספרה של ברברה טוכמן, "ראי רחוק", העוסק בהרחבה במאה ה-14. מי שמעוניין בחוויה קלילה יותר, עשוי למצוא עניין ב"דקמרון" של בוקאצ'ו, ב"ספר יום הדין" של קוני ויליס או בסרט "החותם השביעי" של ברגמן.