רוונה – קיסר וקיסרית בבירת הפסיפסים

"תיאודורה כמות שהיא מלכה במערומיה: בתו של מאמן דובים בקרקס מקפריסין …נודדת מקרקס לקרקס בכל המזרח, משלהבת של אספסוף . חשפנית . מה עוד? ..זונה אולי? למה לא? האם לא הפקירה גופה לגברים אין ספור? האם לא הציגה פנטומימה של פרוצות לעיני אלפים? האם לא פסקה רגליה לזנונים? לא הפילה עוברה חמש פעמים? האם לא הייתה הפילגש של סורי ולא נטשה את בנה יחידה אי שם במצרים או בלוב? תיאודורה המושחתת! לא מלכת ביזנטיון, חולשת על אימפריה אדירה. לא הוד קדושתה שכמרים כורעים לפניה ונושקים את כפות רגליה. לא מדבירת המרד הגדול, לא שומרת המוסר ומפיצת האמונה – אלא המושחתת! המופקרת! לדיראון עולם! לדורי דורות! ..והספר הזה שיופץ רק לאחר מותי אכן יהיה רב מכר! יחטפו אותו, יעבירו אותו מיד ליד! גדולים ונערים, גברים ונשים, בגלוי ובסתר. שיחת הבריות בקובות היין בפונדקים בחדרי מיטות ובשווקים! יקראו אותו בלהיטות בתאווה! וכמה סיפורי זימה יהיו בו!" 

(דברי תיאודורה אל פרוקופיוס לפני מותה, מתוך "ההיסטוריה הסודית של תיאודורה" מאת אהרן מגד, הופיע במקור בעיתון 77, 100, מאי 1988, ושוב בהקשת החדשה, 8, 2004).

רכילות על סלבס אינה המצאה של ימינו. גם צילומי פפראצי כבר היו גם בעולם העתיק ובעולם של ימי הביניים. אין חדש תחת השמש. אם אתם רוצים להיווכח בכך – לכו לרוונה ותשטפו את העיניים.

תיאודורה - הפסיפס של סן ויטאלה

תיאודורה – הפסיפס של סן ויטאלה

רוונה (Ravenna)

היא עיר במחוז אמיליה-רומאניה בצפון מרכזה של איטליה. העיר שוכנת בדרום-מזרחו של עמק הפו במרחק של 8.5 ק"מ מהים האדריאטי אליו היא מחוברת בתעלה. העיר היתה בירת האימפריה הרומית המערבית, בירת הממלכה האוסטרוגותית ומרכז ביזנטי חשוב בימי הביניים. בשנת 1996 הכריז ארגון אונסק"ו על שמונה מבנים ברוונה כעל אתרי מורשת עולמית.

עיקר שגשוגה של רוונה והאצת הבנייה בה היתה בימי הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון 565-483) הוא היה אחד השליטים החשובים של האימפריה הביזנטית וידוע בעיקר בזכות רפורמה שערך בקוד החוקים הביזנטי ובזכות ההתפשטות הביזנטית שהגיעה לשיאה תחת שלטונו.

יוסטיניאנוס - הפסיפסמבסיליקת סנט ויטאלה

יוסטיניאנוס – הפסיפס מבסיליקת סן ויטאלה

הקיסר יוסטיניאנוס

יוסטיניאנוס נולד בכפר טאורסינה לאחותו של המצביא הידוע בשם יוסטיניוס הראשון, אשר עלה משורות הצבא והצליח, ברבות השנים, להפוך לקיסר. דודו אימץ אותו ודאג לחינוכו. בשנת 527 חלק עמו דודו את השלטון, וכשהאחרון מת הפך יוסטיניאנוס לשליט יחיד על האימפריה רחבת הידיים. שלטונו הותיר את חותמו בתולדות העולם, ומהווה תקופה נפרדת בהיסטוריה של האימפריה הביזנטית והכנסייה האורתודוקסית. הוא היה הקיסר האחרון שניסה לשקם את האימפריה הרומית  באמצעות כיבושים – הוא הצליח לכבוש בחזרה חלקים נרחבים מהאימפריה (אך עם מותו אבדו החזקותיו החדשות, בעיקר עקב הנטל הכלכלי שגרמו ההוצאות הצבאיות). יוסטיניאנוס הפך את האימפריה לנוצרית באמצעות כפייה, והיה גם בונה גדול: הוא בנה מצודות לאורך הגבול, מצודות שהכתיבו כיוון ארכיטקטוני חדש ומכונות "לימס ביזנטי", מאופיינות על ידי מצודה מרובעת עם מגדלים בצורת חצי-עיגול (להבדיל מהמגדל הרומי המרובע). הוא פעל לחיזוק התשתיות בבירת האימפריה, קונסטנטינופוליס (איסטנבול של היום) ופיתוחה, ובנה את בור המים הגדול ביותר בה, ירבטאן (שאפשר לבקר בו ולהתרשם מגודלו עד היום). הוא שהקים את כנסיית האגיה סופיה, הכנסייה הגדולה ביותר שידע העולם הנוצרי עד ימיו (היום אפשר לבקר בה לאחר שהעות'מאנים הפכו אותה החל מ-1453 למסגד). אבל מפעלו החשוב ביותר היה קודכס יוריס ציוויליס: חידוש ועדכון של קוד החוקים הרומי, שמשפיע עד היום הזה.

בשנת 523 נשא יוסטיניאנוס לאישה את תיאודורה, שחקנית תיאטרון וזונה לעת מצוא. כדי שנישואיו יתאפשרו חקק יוסטיניאנוס חוק חדש, המאפשר לזוגות אוהבים ממעמדות שונים להינשא. תאודורה הפכה לדמות מפתח בפוליטיקה הביזנטית והייתה בעלת השפעה רבה על הקיסר.

ובכן, מה עניין רכילות וצהובונים לכאן?

יוסטיניאנוס ופמלייתו סן ויטאלה

יוסטיניאנוס ופמלייתו
סן ויטאלה

הקיסרית תיאודורה

דמותה של תיאודורה  (548-500) עוררה מאז ומעולם עניין רב, בין בשל אישיותה הכריזמטית וכוחה הרב באימפריה ובין בשל הקרירה המושמצת שלה לפני שהפכה לקיסרית. כמו היום, כן גם אז, היו לאמת יותר מפן אחד. תיאודורה, באישיותה הכריזמטית ובפיקחותה הרבה, רכשה השפעה עצומה על הקיסר המאוהב. אפשר לומר בוודאות שהיתה שותפה פעילה ומלאה בשלטון וגם יוסטיניאנוס עצמו אמר זאת. לעתים השפעתה היתה זו שהכתיבה את מהלך המאורעות וגם הצילה את בעלה מאיבוד השלטון.

מיד לאחר נישואיהם פרצו בקונסטנטינופוליס מהומות קשות, הידועות היום בשם מרידת ניקה (ניקה – ביוונית נצחון – סיסמתם של המורדים).מהומות ניקה היו המהומות האלימות ביותר שהתרחשו בקונסטנטינופול עד שנה זו: מחצית העיר נשרפה ונהרסה ועשרות אלפי אנשים נהרגו. הן נחשבות עד היום למהומות הקשות ביותר בתקופת שלהי העת העתיקה. הרקע לפרוץ המהומות היו המסים הכבדים וצמצום המשק באימפריה הביזנטית לאחר החובות הכבדים שהותירה המלחמה נגד האימפריה הפרסית. כמו תמיד – היה גפרור שהצית את התבערה. העילה לפרוץ המהומות הייתה היריבות בין הקבוצות השונות בתחרויות מרוץ המרכבות. הקבוצות היו מכונות על שם הצבעים שהן (ואוהדיהן) לבשו: כחול, לבן, ירוק ואדום. ב-11 בינואר 523 החל מחזור של מרוצי מרכבות בהיפודרום בקונסטנטינפול (שאפשר לראות אותו ואת העמוד במרכזו שעליו מעוצבים דמויותיהם של יוסטיניאנוס ותיאודורה עד היום), בהשתתפות הקיסר ורעייתו תיאודורה. הקיסר יוסטיניאנוס היה אוהד של הקבוצה הכחולה, ומולו עמדו אוהדי יריבתה המושבעת, תומכי ה"ירוקים", שהיו בעלי עסקים זעירים, שסבלו במיוחד מהכבדת המסים. במהומות שהתפתחו נהרגו כ-30,000 איש, (ואם זה מזכיר לכם משהו מסויים שקרה בארץ, אין זו אשמתי, כפי שכבר נאמר: ההיסטוריה חוזרת על עצמה וכדאי ללמוד ממנה משהו..).

יוסטיניאנוס נתקף בפאניקה, וכבר היה בדרכו להימלט דרך המעבר הסודי שהיה לו בארמונו, הרחק מהבירה. אבל תיאודורה לא נתנה לו. היא יצאה אל מרפסת הארמון, הניפה ידה והסתה את ההמון המשתולל, והודיעה להם שבהיפודרום מחלקים לכל אחד חמישה דינרי זהב ושתייה חינם. כל ההמונים חשו אל ההיפודרום, כשכולם היופ בפנים, סגרו עליהם החיילים את שערי ההיפודרום, וצבא הקיסר, בראשותו של המצביא המהולל בליסאריוס, ביצע בהם טבח מחריד ודיכא את המרד. יש להניח שבריחתו של יוסטיניאנוס היתה ממוטטת את שלטונו. תיאודורה הצילה גם את חייו גם את שלטונו בפעילותה מחושבת והעניינית.

תיאודורה מילאה תפקיד מרכזי בממשל ותכופות מינתה והדיחה אישים כרצונה; כך למשל פעלה להרחיק מן מוקדי השלטון את בליסריוס שנעשה לימים אויבה ולקדם במקומו את מקורבה נרסס (נהגה למנות רבים מקרובי משפחת וממקורביה לתפקידים מרכזיים, מזכיר מישהי?). תיאודורה פעלה גם בתחומים אחרים: היא קידמה את מעמד האישה בקובצי החוקים של יוסטיניאנוס, וכן הייתה פטרונית של אמנים. תיאודורה מעולם לא התכחשה למוצאה הנחות ואף הגדילה לעשות: היא הקדישה אחד מארמונות הקיסר והפכה אותו לבית מחסה לזונות מזדקנות, חסרות בית.

תאודורה הייתה מונופיזיטית (זרם בנצרות אשר מאמין באלוהיותו המוחלטת של ישו, לעומת הדעה הנורמטיבית שלישו יש שני טבעים, אלוהי ואנושי) ועובדה זו מיתנה מאוד את יחסו של יוסטיניאנוס, הקנאי הדתי, כלפי המיעוט המונופיזיטי וכלפי מיעוטים דתיים בכלל, כולל היהודים.

הפסיפס בסן ויטאלה

תיאודורהופמלייתה – הפסיפס בסן ויטאלה

ההיסטוריון פרוקופיוס

למרות כל מעשיה החשובים, זוכרים את תיאודורה בעיקר כפי שתיאר אותה פרוקופיוס מקיסריה. פרוקופיוס היה היסטוריון החצר של הקיסר יוסטיניאנוס, אשר תיעד והילל את מלחמותיו הרבות ומבניו המפוארים בכתביו; גם מתיאודורה לא חסך שבחים ודברי הלל. עם זאת, בסודי סודות כתב פרוקופיוס חיבור בשם "האנקדוטה" – היסטוריה סודית לתקופתו של יוסטיניאנוס, אשר מציגה את הדברים כפי שראה אותם פרוקופיוס ומאפשרת לו לכתוב את דעתו על האנשים אשר כלפי חוץ נאלץ הוא לשבחם. בספר זה השחיר פרוקופיוס את פניהם של המצביא בליסאריוס, יוסטיניאנוס עצמו ואנשי חצרו, אך יותר מכל את תיאודורה, אשר ניכר כי הוא שונא אותה בלב ובנפש. בספר הסודי, אשר התגלה לראשונה בשנת 1623 בספריית הותיקן, כתב פרוקופיוס על מעלליה של תיאודורה בטרם פגשה את יוסטיניאנוס, ומתאר אותה כבת בליעל מופקרת והוללת, בעלת כל המידות הרעות. גם בתקופת שלטון בעלה, הוא לא חוסך בשבטו ומאשים אותה באכזריות, רשעות וחוסר מוסר, וטוען כי היא נהגה תכופות לענות באכזריות את כל מי שהרגיז אותה, כמו גם את אויביה משכבר הימים.

פרוקופיוס מרבה בסיפורים על נעוריה וצעירותה של תיאודורה, ומרה להתרכז בחיי המין שלה ושל חברותיה. על פי תיאורו הייתה בעלת תאווה מינית שמעולם לא באה לשובע .. "לעיתים קרובות הייתה מופיעה במסיבות בחברת עשרה עלמים ויותר , כולם בנויים לחפארת וכל עיסוקם בהוללות. את הלילה כולו הייתה מבלה במיטה עם העלמים הללו וכאשר אלה שכבו מותשים חסרי כוח נוסף מלעבוד אותה, הייתה הולכת אל עבדיהם- כשלושים במספר – ומזדווגת עם כל אחד ואחד מהם ואפילו אז לא הייתה שבעה לעולם ממעשי תועבה אלה ". (תרגומו של יורם ברונובסקי, זמנים, 2). לדבריו הייתה לה חיבה מיוחדת לבני עשרה צנועים "שזקנם לא צימח עדיין" שהיא עשתה הכל כדי לפתות אותם..  "אם כי השתמשה בכל שלושת הפתחים בגופה לקיום יחסי מין ולפעמים בו זמנית התלוננה על כך שאין בגופה פתח רביעי בין השדיים כך שתוכל לקיים יחסי מין גם בדרך זאת".
היא הייתה מוכנה להתפשט ערומה גם במקומות ציבוריים ועשתה זאת פעמים רבות.. "היא אהבה להתפשט ולהראות לכל הן את קדמת גופה והן את הצד האחורי אף שחלקים אלה לא יאה להראותם לגברים". פרוקופיוס מספר בפירוט רב, המעיד על כך שגם הוא נמנה על הקהל הנלהב, כיצד הייתה מוכנה להתפשט ערומה כמעט לחלוטין על הבמה ואז " הייתה נשכבת על הארץ ונחה פרקדן, בעוד משרתים שאומנו לכך זורעים גרגירי שעורה על ערוותה. אחר כך היו באים אווזים שהיו מלקטים מתוך הערווה גרגר אחר גרגר. אחר כך הייתה מתרוממת ממשכבה, לא רק בלא שמץ בושה אלא כמתהדרת בתועבותיה". וכל זה כמובן לתשואות הקהל הנרגש. למעשה אין זה ברור כל מסיפורים אלה אם בתקופה זאת של חייה אכן הייתה תיאודורה זונה פשוטה או רק שחקנית בעלת טעם מוחצן במיוחד בנוסח כמה אמניות מודרניות, כמו מדונה. עם זאת בשלב מאוחר יותר כנראה נאלצה לעזוב את הבמה לחיי זנות של ממש. שבמהלכן נכנסה להיריון פעמים רבות והיו לה הפלות מרובות. פרוקופיוס , טען שהייתה זונה פשוטה ולא מ"הסוג הגבוה יותר אלה שידעו לשיר ולנגן ולרקוד", מה שמכנים היום נערות ליווי.

תיאודורה מתה ככל הנראה ממחלת הסרטן בשנת 548. יוסטיניאנוס מעולם לא התאושש ממותה. לאחר מותה הדרדר שלטונו, וסדרת ניצחונותיו והישגיו המופלאים נפסקה. עדות לאהבתו הרבה לתיאודורה, מהווה העובדה שעל אף שהמשיך לחיות כ-17 שנה לאחר מותה מעולם לא לקח לו אישה נוספת.

אז רכילות על סלבס וצהובונים כבר אמרנו. מה חסר לנו: צילומי הפפראצי. לא נמצא כאלה כמובן, אבל דמותם של תיאודורה ושל יוסטיניאנוס הונצחה על ידי אומני הפסיפס הביזנטיים המופלאים, וריכוז גדול של יצירותיהם נמצא בעיר רוונה, שהיתה מרכז שלטוני חשוב של האימפריה הביזנטית, ובעיקר בימי יוסטיניאנוס, הבונה הגדול.

פסל ראש משוער של תיאודורה, מוזיאון ספורצזה, מילנו

פסל ראש משוער של תיאודורה, מוזיאון ספורצזה, מילנו

הסגנון הביזנטי באמנות

מקובל לתאר את האמנות הביזנטית בתור אמנות רדודה ושטחית כשמשווים אותה לאמנות שקדמה לה, היוונית והרומית, וזאת בהשפעת הכנסייה וההגבלות שהטילה על האמנים. אבל אפשר למצוא בסגנון הביזנטי גם יכולת חדשנות אמנותית רבה. סגנון זה מתאפיין בסכמתיות ובשימוש בסימבוליזם נוצרי אך גם מושפע בכל זאת מן האמנות היוונית-רומית. שילוב זה יצר תיאור סימבולי ייחודי המכיל גם הקשרים ריאליסטיים (בעיקר בתיאור דמויות ובתיאור ארכיטקטוני). הסגנון מבוסס על התעניינות לא בגוף האדם והאדם עצמו אלא בהדגשת אלמנטים פחות גשמיים: פרופורציות גוף ביחס 1:5 של הראש לגוף, כיסוי הגוף וחשיבות הבגד, תיאור פנים עם עיניים גדולות ומשטחי לחיים ארוכים.

תוך שילוב מסורות קודמות, יצרה האמנות הביזנטית סכמות סימבוליות לתיאור העולם והאדם. במסגרתן נשענו סמלים נוצריים חדשים (כמו למשל תיאורי ישו) על מסורות פגניות ויהודיות קודמות. התיאור היה שטוח על פי רוב, וכלל אלמנטים ריאליסטיים, שהצטרפו לפירוש אלגורי לתנ"ך ולברית החדשה. אמנות הציור התבטאה בעיקר בשימוש בטכניקת המוזאיקה (פסיפס) ובמסגרתה הושם דגש על תיאור בעל נפח מסוים אך עם שימוש בקווי מתאר מפרידים (קונטור). הרקע היה פעמים רבות עשוי מאבני פסיפס מוזהבות שהעניקו לסצנה המתוארת אופי שמימי.

ארגון החלל של הפסיפסים בכנסייה הנוצרית נשען על מערכת היררכית של קדושה. ככל שהתיאור מופיע במקום מרכזי יותר, כך יופיעו בו נושאים אשר נתפשו כקדושים יותר. את התיאורים של התגלות ישו, ניתן לפי כך למצוא במקום אשר נתפש בכנסייה כקדוש ביותר – הכיפה או האפסיס של הכנסייה. במקומות צדדיים יותר נמצאים לעתים תיאורים בעלי ממד חילוני מסוים. הדוגמה היפה ביותר נמצאת בבסיליקת סן ויטאלה שברוונה.

 

אמנות ביזנטית

אמנות ביזנטית בבית הטבילה הנאוניני

שפת הסמלים

ארגון החלל של הפסיפסים בכנסייה הנוצרית נשען על מערכת היררכית של קדושה. ככל שהתיאור מופיע במקום מרכזי יותר, כך יופיעו בו נושאים אשר נתפשו כ"קדושים" יותר. את התיאורים של התגלות ישו, ניתן לפי כך למצוא במקום אשר נתפש בכנסייה כקדוש ביותר – הכיפה או האפסיס של הכנסייה. הפסיפסים בסן ויטאלה מעל האפסיס המרכזי באים לבטא את מוטיב הקורבן, או המנחה. בציורים יש היררכיה של חשיבות מהגבוה לנמוך, הגבוה הוא החשוב יותר והנמוך הוא הארצי. בכיפה אנו רואים, במרכזה, את השה, המסמל את ישו, שבמקרה הזה הוא הקורבן. אותו תומכים ארבעת האוונגליסטים. לשה יש הילה וזה סימבולי, הוא מציג את קורבנו של העם האנושי, הוא בשמים. יש היררכיה, והמלאכים פחות חשובים והם תומכים בו. ככל שיורדים מגן העדן השמימי ומהדימוי הסימבולי של ישו אנחנו מגיעים לספרות שהם נמוכים יותר ובדרגת חשיבות פחותה. מתחת לכיפה, בקונכיה של האפסיס, ישו יושב במרכז על כדור העולם. זהו ישו בשר ודם. הוא מצוייר בתור צעיר חסר זקן ולבוש כמו קיסר רומי. הוא מגיש את הכנסייה מנחה לסנט ויטאלי מצד אחד, ומצד אחר הבישוף אקלסיו מגיש את הכנסייה מנחה לישו.יש שתי לונטות (קשתות). בקשת אחת מצויירים הבל ומלכי צדק. הבל מחזיק שה בתור קורבן ומלכי צדק מחזיק לחם. מלכי צדק היה הכהן הגדול בירושלים שקיבל את פני אברהם. גם הלחם וגם השה מסמלים את קורבנו של ישו: שימוש בדמויות מהתנ"ך לצורך הנצרות. בקשת השניה: אברהם, יצחק האייל והמלאך, עקידת יצחק, קורבנו של אברהם. כל זה בא לומר: התוכנית מחזקת עצמה, רובד אחרי רובד- אברהם מקדיש למלאכים שה לאכול. זאת הדמייה לקורבנו של ישו. למלאכים על השולחן יש לחם הקודש. עוד שלב למטה: במישור הנמוך: בצד אחד הקיסר יוסטיניאנוס ובצד השני אשתו תאודורה. הוא מחזיק קערה עם לחם הקודש ומגיש לבישוף של ראוונה. הוא הולך לבצע את טקס הקורבן, ואשתו תאודורה שמחזיקה גביע קודש עם יין, עם זה היא הולכת למעיין החיים של ישו ומגישה לישו.
הנצרות לעומת היהדות השכילה להשתמש באומנות ככלי תעמולתי להעברת מסר. כשאנשים היו אנאלפבתים, הצבע והדימוי והעוצמה היו כלים מצוינים, יותר מהמילה. רוב הכנסיות הם באותו מבנה. הכיפה, ככיפת השמים ברמת חשיבות גבוהה יותר מהארציות, החילוניות. הקיסר ואשתו יושבים למעלה, בקומה שניה, שהם מעל העם, אבל עדיין מתחת לקומת האל, הם מקשרים בין הספרות הרוחניות לעם בשר-דם. יש חשיבות למיקומו של האדם, ליד מי הוא יושב. בכיפה ישו מצוייר בתור השה, הקורבן, והוא נתמך על ידי המלאכים שהם בדרגת חשיבות פחותה. זה כמו אטלס שתומך בכדור העולם, המלאכים הם התומכים בו. עם הירידה, מהכיפה העליונה לעבר קומת הביניים, האפסיס, קונכייתו של האפסיס, ובה יושב ישו בעצמו, כבר לא השה שראינו בדימוי הקורבן והוא יושב על כדור העולם, שוב יש מסר של השליטה הנוצרית המוחלטת על כדוה"א, אך כאן הוא דמות בשר ודם, ולידו מלאכים. בקומה מתחת הדגשת הקורבן: הבל ולחם הקודש מול קורבן מלכיצדק: טקס המיסה הנוצרית. יש תמונה של המזבח כפי שנראה בכנסיות, ועליהן עמדו כלי הקודש כוס היין ולחם הקודש. בלונטה השניה אברהם ושרה ושלושת המלאכים: השה ככיבוד, הלחם ובצד ימין השלכה של הקרבת יצחק לקורבן ישו. הנושא הוא הקורבן ושילוב התנ"ך למסר זה. בתחתית הקיסר יוסטניאנוס עם הפמליה שלו, מחזיק בקערת לחם הקודש והולך למזבח שנמצא באפסיס, כאילו הוא משתתף בטקס. ניתן להבחין בו בהילתו, הכתר, הבגד והנעליים, שדורכות על האחרים: זאת סימבוליקה. ניתן להבחין מי דורך על מי. אשתו תאודורה ממול, עם גביע יין הקודש וצועדת לכיוון המזבח. גובה הדמות מצביע על חשיבות. האשה היא חשובה מכולם. הקורבן הסימבולי שנמצא בתוכנית העיטורים ובפסיפסים משתלב עם הטקס הפיזי שמתקיים באפסיס על ידי המתפללים. זוהי אותה שפה.

 

שה האלוהים - מסמלי הנצרות סן ויטאלה

שה האלוהים – מסמלי הנצרות
סן ויטאלה

בסיליקת סן ויטאלה (Basilica di San Vitale)

חשיבותה הרבה של הכנסייה נובעת משני אספקטים שונים. ראשית, מבנה הכנסייה המתומן, אשר נותר ללא שינוי רב מאז בנייתה, מהווה עדות לסגנון בנייה ביזנטי ולמבנים דומים אשר לא השתמרו עד ימינו. שנית, עיטורי הכנסייה ובייחוד הפסיפסים מהווים עדות מרשימה באיכותה לסגנון העיטור האימפריאלי באימפריה הביזנטית. בזכות חשיבות זו הוכרה הכנסייה אתר מורשת עולמית של ארגון אונסק"ו. הדעות חלוקות באשר לזהותו של ויטלה. בניית הכנסייה נמשכה בין השנים 548-527 והמימון העיקרי לבניית הכנסייה ניתן, כנראה, על ידי יוסטיניאנוס.

הכנסייה נבנתה כמבנה מתומן, והרכזי (מרכזני). במבנה הרכזי המרכז הגאומטרי הוא גם המרכז הפולחני, במקרה הנדון במרכז היה הקבר ותוך הליכה התייחדו עם הקבר. ייחודה של הכנסייה היא בעובדת היותה הכנסייה הביזנטית היחידה בשטחה המערבי של האימפריה הביזנטית, בעלת מבנה כזה. משמעות "התכנית ההרכזית" מצויה בהבלטת מרכז גיאומטרי של הכנסייה, המשקף את מוקד המבנה, בשונה מתכנית אדריכלית המבליטה מבנה ארוך וצר. באופן זה משקפים הקירות בנייה הרמטית וסגורה, ללא הבלטת חללים, אזורים פתוחים או תנועה משמעותית בעיני המתבונן מבחוץ.

סן ויטאלה

סן ויטאלה

חשיבות רבה לפנים הכנסייה ולעיטור הפסיפסים העשיר. התכנים הנראים בפסיפסים משלבים סצינות מן התנ"ך, מן הברית החדשה, מהספרות החיצונית (האפוקריפית) לברית החדשה ומההיסטוריה של האימפריה הביזנטית, בהם התפתחה האיקונוגרפיה הנוצרית: סיפורי אברהם ומלכיצדק; עקידת יצחק; משה והסנה הבוער; ונביאי התנ"ך.

האפסיס כוסה בפסיפס גדול המציג את ישו היושב על כדור העולם. הוא מופיע בדמות צעיר, חסר זקן, האוחז בידו האחת קלף מגולגל המסמל את החוק האלוהי ובידו השנייה זר ניצחון. משני עבריו נמצאים שני מלאכים מכונפים, הלובשים טוניקה לבנה ובכל אחד מהקצוות עומד קדוש. המחזה האלוהי מתרחש במקום שהוא "מעל הטבע". דבר זה מודגם בישיבתו של ישו על כדור הארץ, וביחס הלא שיוויוני בין הדמויות לבין תיאור הנוף.

משני עבריו של האפסיס, מופיעים שני פסיפסים המדגימים את הקשר בין הכנסייה אל השלטון האימפריאלי. בפסיפס אחד מופיע יוסטיניאנוס הראשון במרכזה של פמליה הכוללת חיילים משמאל ואנשי כמורה מימין. מהעבר השני מופיע התיאור המקביל המציג את תיאודורה, אשתו של הקיסר, במרכזה של פמלייה נשית של משרתות וגבירות. אחת מן הנשים, הנמצאת בקצה השמאלי של התיאור, מוצגת כשהיא מסיטה וילון לבן, כאילו הפמלייה עומדת לצאת מן הכנסייה. השימוש הרב בזהב נותן את התחושה של לא ארצי ושמיימי. לימים הושפע הצייר האוסטרי-וינאי גוסטב קלימט מהפסיפסים המוזהבים ברוונה וציוריו השופעים זהב ידועים ומפורסמים בעולם.

כיפת האפסיס  סן ויטאלה

כיפת האפסיס
סן ויטאלה

בסיליקת סנט אפולינרה נואובו  (Basilica di Sant'Apollinare Nuovo)

הוקמה ברבע הראשון של המאה השישית בידי תאודוריקוס הגדול כקפלת תפילה השייכת לארמון המלוכה. בשנת 561 נבנתה הכנסייה מחדש תחת שלטונו של יוסטיניאנוס הראשון. הוא כינה אותה "חדשה" כי ייעד אותה לבטא את ניצחון הנצרות האורתודוכסית על זו האריאנית שבשמה פעל תיאודוריקוס. בשנת 856 הועברו אליה שרידיו של אפולינרה הקדוש. אפולינרה, אשר נולד באנטיוכיה, סבל מרדיפות הקיסר וספסיאן והוביל את עדר הכבשים לרוונה. סוג מעין זה של סיפור היה פופולארי ביותר בקרב מטיפי הנצרות, אשר ביססו את הפצת הדת הנוצרית על סיפורי המרטירים (קדושים מעונים). הבסיליקה היא אחת הכנסיות הבודדות מן המאה השישית, המציגות מחזור עיטורים נראטיבי. אלה ממוקמים מעל החלונות באולם המרכזי ומתארים 13 סצנות מחייו של ישו (שאינן כללות את סצינת הצליבה) בצד אחד, וסצינות מהפסיון בצידה האחר. אופן תכנון הכנסייה ובנייתה משקף השפעות המערבות בין סגנון בנייה מערבי, במסורת האדריכלות הרומית, לבין שיטות בנייה שמקורן במזרח האימפריה הביזנטית. גובהה המרשים של הבסיליקה, כמו גם ריבוי האור שבה, הנובע מהתקנת חלונות גם באגפים הצדדיים יוצר מבנה מונומנטלי.

הבסיליקה

הבסיליקה סנט אפולינרה נואבה

מצד שמאל מופיע תהלוכה של 22 בתולות, אשר בראשן צועדים שלושת האמגושים, אשר באו להעריץ את ישו בעת לידתו אל עבר מריה, המחזיקה את ישו התינוק.  בצד ימין מופיעה תהלוכה של 26 מרטירים, מונהגת בידי מרטין הקדוש ואפולינרה הקדוש. הם נעים מארמון תאודוריק אל עבר דמותו של ישו, המופיע כאדם מזוקן וארוך שיער היושב על כס מלכות השמיים. תיאור העיר והנמל שלה לצד תיאור הארמון, מאפשר הצצה אל האדריכלות ברוונה בתקופתו של תאודוריקוס. הפסיפסים האלה משקפים נקודת מוצא ייחודית להבנת השפעת מסורות הלניסטיות ורומיות באמנות על האמנות הנוצרית.

מצעד הבתולות

מצעד הבתולות בסנט אפולינרה נואבה

עוד ברוונה

נוסף לשני מבנים מרכזיים אלה, הכריזה אונסק"ו על עוד שישה מבנים ביזנטיים ברוונה בתור אתרי מורשת עולמית:

בזיליקת סנט אפולינרה אין קלאסה (Basilica di Sant Apollinare in Classe)

הכנסייה נבנתה במקביל לכנסייה של סן ויטאלה (אמצע המאה השישית לספירה). והוקדשה לאפולינרה הקדוש, הבישוף הראשון של העיר רוונה והקדוש הפטרון שלה. שרידיו נקברו בה אך הועבר בשנת 856 אל בזיליקת סנט אפולינרה נואובו, כי במקומם הקודם היוו מטרה לסדרה של פשיטות שודדים. מבנה הכנסייה הוא כשל בסיליקה טיפוסית. באפסיס עצמו, מעל שורה של ארבעה חלונות גדולים מופיע פסיפס גדול ממדים המציג נושא אסכטולוגי (אחרית הימים). במרכז הפסיפס מופיע צלב גדול המוקף במדליון עטור כוכבים. משני עבריו מופיעים דמויותיהם של משה ואליהו. הצלב מסמל לא רק את ישו כי אם גם את הטרנספיגורציה שלו, כלומר, את שינוי הצורה שלו מאדם לאל. לפיכך, הופעתו של אליהו אשר "עלה בסערה לשמיים", אינה מקרית כי אם מהווה רמז מקדים במסורת הנוצרית. מתחת לתיאור זה, מופיע אפולינרה הקדוש בתוך תיאור אידאלי של גן העדן. לצידו מופיעים שוב 12 השליחים בדמות כבשים (דימוי הרועה).

המאוזוליאום של גאלה פלקידיה (Mausoleo di Galla Placidia)

גאלה פלסידיה היתה בת הקיסר הרומי תאודוסיוס הראשון. המאוזוליאום נבנה בין השנים 430-425 בשוליה של כנסיית סנטה קרוצ'ה (santa Croce) לצד גאלה פלקידיה נקברו במאוזלאוםנקיסר הונוריוס, אחיה של גאלה, הקיסר קונסטנטיוס הראשון בעלה של גאלא והקיסר ולנטיניאנוס השלישי, בנה. יש הסוברים כי זה אינו מקום הקבורה האמיתי של גאלה פלקידיה כיוון שידוע שהיא מתה ברומא, אלא כל המכלול הוצב במבנה בתקופה מאוחרת יותר. מחשבה זו עולה לאור התכנית האדריכלית, אשר איננה משקפת מאוזוליאום (מבנה קבורה), בדומה למאוזוליאום של תיאודוריק, בבסיס התכנית מצויה בזיליקה (מבנה אורך), אליה צמודה קאפלה עיקרית אחת. המתכננים שמרו על מוטיבים צורניים רומיים מובהקים, אבל עיטרו בפסיפסים ביזנטיים. תוכן הפסיפסים הוא במהותו אפוקליפטי (חזון אחרית הימים) ואת תפקיד ישו בתור מורה ושליח, זאת על רקע המכלול הקוסמי, המיוצג על ידי שמיים כחולים זרועי כוכבים זורחים. הפסיפס המפורסם ביותר מתאר את ישו בתור הרועה הטוב. זוהי דוגמא אחת מיני רבות לעניין של אמנים נוצרים באמנות של רומא הפגאנית.

המאוזוליאום של גאלה פלסידיה

המאוזוליאום של גאלה פלסידיה

המאוזוליאום של תיאודוריק (Mausoleo di Teodorico)

המאוזוליאום של תאודוריקוס הוקם בשנת 520 בתור קברו לעתיד של תאודוריק הגדול, והוא נראה כשני מבנים דמויי גליל המונחים האחד בתוך השני. המלך אכן נקבר במבנה אך שרידיו הוצאו ממנו במהלך התקופה הביזנטית, לאחר הפיכתה של העיר מאריאנית לקתולית. בנוי על פי תכנית רומית מסורתית בקנה מידה קטן, החובקת בתוכה רמזים למבנים כגון הפנתיאון ברומא (מקדש "כל האלים"), עם מוטיבים עיטוריים (מינוריים לרוב) של האדריכלות הגותית המוקדמת; כן ניתן לטעון כי בתקופות של מעבר ושל שינויים תרבותיים, כאשר ערים נחשפות לאמנים מאזורים שונים, אנו מזהים מגוון "ניסיונות" באמנות ובאדריכלות, אשר הופכים את הסגנונות השונים למורכבים וליוצאי דופן.

בית הטבילה הנאוני (Battistero Neoniano)

הוא העתיק במונומנטים שבעיר ומתוארך לתחילת המאה החמישית. המבנה ידוע בעיקר בשל פסיפס המתאר את סצנת הטבילה של ישו בידי יוחנן המטביל וסביבם תהלוכה של 12 השליחים. המבנה מתומן.  המשמעות של מבנה מתומן: המספר שמונה מסמל את התחיה: שבעה ימי פסיון, ישו נכנס ביום שישי, נצלב ביום שישי שאחריו וקם לתחיה ביום ראשון. היום שבו הוא קם לתחיה זהו היום השמיני. רק אדם שנטבל יקום לתחייה באחרית הימים, כשישו יחזור, ויעלה לגם עדן. זה הקשר בין הטבילה לתחייה. בבית הטבילה מצוייר יוחנן מטביל את ישו- נוצר קשר בין הנטבל עכשו לישו שנראה נטבל למעלה מעל לראשו. המבנה האדריכלי משמש כאמצעי ליצירת קשר בין המאמין לישו באמצעות הכנסיה.

בית הטבילה

בית הטבילה הנאוני

בית הטבילה האריאני (Battistero degli Ariani)

נבנה על ידי תיאודוריק הגדול במפנה המאות (החמישית והשישית) לאחר הוקעתה של המינות האריאנית, הפך בית הטבילה למבנה כנסייתי קתולי על שמה של מריה הקדושה (Santa Maria). המבנה בנוי על בסיס תכנית הרכזית בצורת אוקטוגון, עם ארבע נישות וכיפה. פנים המבנה מעוטר בפסיפסים המתארים את טבילת ישו (יוחנן המטביל – אשר טבל את ישו בנהר הירדן) ואת תהלוכת אבות הכנסייה. אופני הייצוג המיוחדים מהווים נקודת מוצא להבנת דמות האדם באמנות ואת תנועת האדם בטבע. הפסיפס בתקרת המבנה דומה מאוד לפסיפס בבית הטבילה הנאוני שנבנה כחמישים שנים קודם לכן, וגם הוא מתאר את סצנת הטבלתו של ישו, וסביבו נראים 12 השליחים.

 הקפלה האפיסקופלית (Cappella Arcivescovile)

נמצאת בקומתו הראשונה של ארמון הבישוף בעיר ונבנתה לשימוש פרטי בסוף המאה החמישית או מיד בתחילת המאה השישית. הקפלה בנויה בצורת צלב, קירותיה מכוסים בפיסות שיש בחלקם התחתי, וחלקם האחר כמו גם התקרה היו מכוסים בעבר בפסיפסים. רק חלק מפסיפסים אלה השתמר ויתר הקפלה כוסה בציורי טמפרה (צבע על בסיס חומר מתחלב) במאה ה-16, שהבולט שבהם הוא של ישו בדמותו של לוחם. עוד ידוע הארמון בזכות "כיסא מקסימיאנוס" אשר שימש ככס הבישוף בעיר. הכיסא עשוי עץ ועליו תבליטי שנהב מגולפים.

השאר תגובה