פסיון בסיציליה
פסיון בעיר טרפאני בסיציליה 1999
הפסיון של ישו הוא השם המקובל לייסורים שעבר ישוע בדרכו אל הצליבה, אירוע מרכזי בנצרות. ישו עבר דרך זו בירושלים, במסלול הקרוי ויה דולורוזה (נתיב היסורים). תיאור הפסיון חוזר פעמים אחדות בברית החדשה, והוא בעל משמעות תאולוגית עמוקה בנצרות. לאורך הדורות שימש סיפור הפסיון השראה ליצירות אמנות רבות. למן ימי הביניים רווח באירופה המנהג של העלאת "מחזות פסיון" – המחשה דרמטית של ייסורי השעות האחרונות בחייו של ישו, בהשתתפות שחקנים ולעיני קהל. מחזות אלה הציגו בהבלטה את חלקם של היהודים במסירת ישו לידי הרומאים ואת אחריותם לגורלו המר, ובכך ביססו וחיזקו תפיסות אנטישמיות חריפות. במקומות רבים רווח עד היום המנהג של "מחזות פסיון", במיוחד סביב אירועי חג הפסחא.
סיציליה, כמו איטליה כולה, היא קתולית אדוקה. מידי שנה נוהגים בערים רבות בסיציליה להעלות מחזות פסיון בתהלוכות. התהלוכות לרוב מעלות תמונות קפואות של רגעים המתרחשים לאורך נתיב הייסורים, הצליבה וההורדה מהצלב. התהלוכה מלווה בתזמורות המקומיות, בילדים, בקהל רב, ומכינים אותה לאורך זמן רב לפני הפסחא. התמונות הקפואות מוסעות על גבי עגלות מובלות על ידי טרקטורים.
בשנת 1999 הייתי בסיציליה במסגרת טיול ארוך ומקיף. במקרה הגעתי לעיירה טריפאני בדיוק ברגע שהתחילו במופע הפסיון. עמדתי נדהמת בקרב קהל צופים גדול במשך שעה ארוכה כשלנגד עיניי מתרחש כל הפסיון, מלווה בנימה, אני לא רוצה להגיד אנטישמית, אבל חד משמעית היהודים בחיזיון הזה מוצגים בצורה מאוד לא סימפטית בלשון המעטה. לדידם של הקתולים בסיציליה ישו הוא אל, בהיר תלתלים וכחול עיניים, אב טיפוס של המלאך, הגואל, בשעה שהיהודים סביבו 0אל תשכחו שגם הוא היה יהודי) כהים, בעלי שער שחור ועיניים שחורות, אב טיפוס של הרשע המצוי. המחשבה שכך מגציגים את הדברים מידי שנה במשך מאות בשנים, יכולה להסביר יפה מאוד את השנאה, שהכמרים המקומיים ממילא טיפחו, נגד כל דבר החשוד ביהודיות.
אבל סיציליה היא לא רק פסיון.
כדי לסיים בנימה חיובית נדבר קצת על אוכל.
מאכלים סיציליאניים
המטבח הסיציליאני מבושם בזכות צמחי התבלין הגדלים בכל רחבי האי. מנה אופיינית: מקרוני קון לה סרדה (maccheroni con le sarde) מקרוני עם רוטב מתובל של צנוברים, שומר, תבלינים, שמן זית וסרדינים קצוצים. לפני שנסעתי לסיציליה קראתי בשקיקה בספרו המצויין של פיטר רוב, "חצות בסיציליה". בעזרתו עשיתי הכרות עם מאכלים שונים בסיציליה. המאכל ששבה את דימיוני יותר מכל היה המקרוני קון לה סרדה, ונשבעתי שאני מוכרחה למצוא ולטעום מהמאכל הזה. עברתי את כל סיציליה בחיפושי אחר מאכל זה, ומשום מה לא עלה בידי. מסיציליה המשכתי לדרום איטליה ואחר כך לרומא. ערב גשום אחד נמלטנו מהגשם אל מסעדה בעלת שתי קומות. ישבנו שם להירגע ולהתיבש. הגיע בעלת המסיעה, אישה יפה וזהובת שיער. אמרתי בלי הרבה תקווה: מקרוני קון סרדה? סי, סי, נעניתי. לא עבר זמן רב ולפני הוגשה צלחת עם המאכל המיוחל, המאכל הסיציליאני שאכלתי ברומא וטעם לחכי מאוד, אולי בעיקר בזכות החיפושים הארוכים והחלום שסוף סוף התגשם.
ספרו של רוב, חצות בסיציליה
הווצ'יריה, השוק המפורסם ביותר בפלרמו, הוא עולם הולך ונעלם, היום אפילו יותר מאשר ב-1996, כש"חצות בסיציליה", ספרו של פיטר רוב, יצא לאור. במרכז כיכר השוק הזעירה עדיין מוכרים תמנונים מאודים עם מיץ לימון טרי, ודוכן הפאנלריה, מעין פרוסות קמח חומוס מטוגנות בשמן עמוק, הומה אדם. אבל השוק הצטמצם עד מאוד, ואת אווירת השפע הים-תיכוני שפעם אפפה את כולו – והנציח הציור המפורסם של רנטו גוטזו – צריך היום לחפש בארכיטקטורה של דוכנים בודדים: ראשו הכרות ועינו השחורה האילמת של דג החרב, קופסאות תותי שדה זעירים ומתוקים, בלוקים ארגמניים של עגבניות מיובשות, ג'ארות של שמן זית וערימות של לימונים צהבהבים, תפוזי דם ומנדרינות כתומות.
הפסטה כפי שאנו מכירים אותה היום, על מגוון הצורות ואופני ההכנה, נולדה בימי הביניים והיא תרומתם של הערבים למטבח האיטלקי. הערבים, ששלטו בסיציליה במשך שנים ארוכות, היו הראשונים לייבש את הפסטה כדי שתוכל לשמש כמזון במהלך המסעות הארוכים במדבריות ערב. סיציליה היתה הערש האידיאלי להתפשטות הפסטה מכיוון שחיטת הדורום הקשה היתה נפוצה בה ותושביה התמחו בכל שלבי הייצור. מכאן התפשטה אמנות הכנת הפסטה גם לצפון איטליה, אבל במשך מאות שנים נודעו הסיציליאנים בתור "זוללי המקרוני".
דגי הטונה היוו פעם מקור פרנסה עיקרי עבור הדייגים הסיציליאנים. הידלדלות הדגה והשתלטותה של יפן על השוק העולמי חיסלה כמעט את התעשייה המקומית, ומרבית הטונארות (התחנות של דייגי הטונה) נסגרו כבר מזמן. טקס המטאנצה, ציד הדגים השנתי של האביב שבוצע בעזרת מבוך של רשתות, נערך היום כמעט אך ורק עבור תיירים תאבי דם והצגות אותנטיות.
מקרוני קון סרדה