פנתיאון – מקדש ושימור לאומי
פנתיאון, ביוונית – "כלל האלים". במיתולוגיות העתיקות: השומרית, היוונית והמניכאית, תיארה המילה מקדש, אך בהמשך נוספו לה משמעויות נוספות. כיום, בהקשר המיתולוגי, המילה מציינת את כל האלים של דת או מיתולוגיה כזו או אחרת, וכן נוספו לה פירושים שלא מעולם המיתולוגיה. היום מילה זו מציינת את מקום קבורתם של גדולי האומה, המאוזוליאום, מעין מצבה ענקית. בנוסף לכך, בהשאלה משמעות המילה היא אוסף דברים שהם הראשונים במעלה מסוגם. למשל, אוצר היצירות של האומה, מעין "נכסי צאן ברזל" של תרבות האומה. לדוגמה: "מערכוני הגשש החיוור נכנסו מזמן לפנתיאון הלאומי שלנו".
המקור – הפנתיאון של רומא
הפנתיאון ברומא נבנה כמקדש בשנת 27 לפני הספירה. נהרס ב-110 לספירה, הוקם מחדש על ידי הקיסר אדריאנוס בין השנים 118 ו-128 לספירה. המקדש הוקדש ל-12 האלים האולימפיים, כדי לצאת ידי חובת כל האלים החשובים, ולא לעורר את זעמו של אל חשוב שקופח. בשנת 609 נחנך הבניין ככנסייה, דבר שעזר לשמור על שלמותו עד לימינו. כיום, נמצאים בפנתיאון קבריהם של מלכי איטליה, והצייר רפאל. הפנתיאון נחשב לאחד מהמבנים האדריכליים המרשימים ביותר שנבנו בתקופה הרומית בזכות כיפת הענק המקרה אותו (בקוטר של 43 מ'), שהיא בעלת צוהר עגול (אוקולוס) במרכזה וממנו חודר האור למבנה.
הפנתיאון בפריס
המבנה הוא דוגמה מוקדמת לסגנון הנאו-קלסיציזם, עם חזית שנבנתה על פי המודל של הפנתיאון ברומא, ומעליה מתנשאת כיפה, אדריכל המבנה, ז'אק-ז'רמן סופלן (Soufflot, 1713 – 1780), התכוון לשלב את התאורה והקלילות של הקתדרלה הגותית יחד עם העקרונות הקלאסיים. סופלו מת לפני שעבודתו הסתיימה, ותוכניותיו לא הוצעו לפועל במלואן. השקיפות אותה ביקש עבור יצירתו, לא הושגה. יחד עם זאת, זהו אחד ההישגים האדריכליים הגדולים לתקופתו, והמונומנט הנאו-קלאסי הגדול הראשון.
הפנתיאון הפך לאנדרטה לכבודם של אנשי המעלה שנטלו חלק משמעותי בהיסטוריה של צרפת. בפנתיאון קבורים, בין השאר, וולטיר, ויקטור הוגו, ז'אן-ז'אק רוסו, אלכסנדר דיומא, אמיל זולה, פייר ומארי קירי. ייעודיו המשתנים של המבנה, עיטוריו הרבים, ההקדשות שחקוקות על קירותיו והסמלים שבו, מאפשרים לבחון את בניית האומה הצרפתית. החל מהמהפכה הצרפתית, ה"פנתיאוניזציה", קבורת אישים בפנתיאון, התכוננה על רקע מסורות ממצרים העתיקה, עבור דרך יוון ורומא. ההחלטה להעניק לאישיות מסוימת את הכבוד העילאי, השמור לאנשי המעלה של המולדת, וכן ניהול טקס הקבורה, השתנו על פי התקופה בהיסטוריה של צרפת. בשנת 1791, בעת כינון מושג הפנתיאון הצרפתי, האספה המכוננת הלאומית הייתה זו שהחליטה. בשנת 1794 נטלה הוועידה הלאומית את התפקיד והחליטה על קבורתו של ז'אן ז'אק רוסו, אך גם על הוצאתו של מיראבו מהקבר, ומאוחר יותר על הוצאתו של מארה. בזמן הרפובליקה השלישית, השרים הם שהציעו ובחרו מועמדים. כמה העברות של אישים לפנתיאון, כגון זו של אמיל זולה ב-1908, עוררו ויכוחים אלימים. בימינו, הבחירה נתונה בידי נשיא הרפובליקה. נדרשת רק החלטה, ואין חוק של ממש או מסמך רשמי שקובע את הקריטריונים לבחירה או את צורת הטקס. ניתן למנות מספר נשיאים ברפובליקה החמישית (שארל דה גול, פרנסואה מיטראן, ז'אק שיראק) ששאפו לעטר את כהונתם בקבורת אישים בפנתיאון, כך שתשתקף באופן סמלי ממעשיהם תפיסת את ההיסטוריה של צרפת. בשנת 2007 ישנם 76 אישים עליהם החליטה הממשלה כי יקברו בפנתיאון. מהם כמה שהוצאו ממנו לאחר שנקברו בו. העברתו של אלפרד דרייפוס הוצעה לרגל יום המאה לטיהורו (שהתרחש ב-12 ביולי 1906). לטובת המהלך טענו אישים שונים, בהם ז'אק לן (Lang), שר המשפטים פסקל קלמה (Clement) והשר לשעבר אוליבייה סטיר (Satirn), בן אחיין רחוק של אלפרד דרייפוס, כי יהיה זה טיהור שני של הקצין היהודי. ואולם, ב-5 ביולי 2006 הודיע ז'אק שיראק שהפרויקט לא ייצא אל הפועל. באותו אירוע הצהיר שומר החותם, רובר באדינטה (Badinter): דרייפוס הוא קורבן, אמנם בעל אומץ יוצא דופן, אך קורבן, וגיבור אמיתי הוא מי שלו האומץ לבחור את גורלו. הגיבור של פרשת דרייפוס הוא אמיל זולא, והוא קבור בפנתיאון.
חוץ מהפנתיאון הרשמי של פריס יש בפריס עוד שלושה בתי קברות שגם הם מהוןים מעין פנתיאון לאומי והם: פר לשז, מונטמרטר ומונפרנס. בשלושתם קבורים אישים מפורסמים בהיסטוריה של צרפת והם מהווים אתרי עלייה לרגל.
אולם הכניסה בפנתיאון בפריס
הפנתיאון בסנקט פטרבורג, רוסיה
הפנתיאון של הצארים של רוסיה
המבצר של פיוטר ופבל ניצב על אי בתוך הדלתה והביצות שהיוו פעם את שפך נהר הניבה בעיר סנקט פטרבורג שברוסיה. המבצר נבנה על ידי פיוטר הגדול בשנת 1703 (בשנת 2003 חגגה העיר שלוש מאות שנים להיווסדה בפסטיבל גדול ובחידוש פני העיר). מטרת המבצר היתה להגן על שפך הניבה מפני פלישת הדנים. מכאן התחילה להבנות העיר. המבצר עומד על אי, ומחובר בגשר ליבשה. חומות המבצר שימשו בתור בית כלא לאסירים פוליטיים ומתנגדי משטר. היום זהו מוזיאון שבו ניתן לשוטט במסדרונות האפלים, ולהציץ לתוך תאי הכלואים. בתוך שטח המבצר מבנים רבים. המרכזי שבהם הוא הכנסייה הגדולה, שבה נקברו כל הצארים של רוסיה מאז פיוטר הגדול, הם שושלת בית רומנוב. מרתק מאוד לעבור על פני הפנתיאון הזה. עצמות הצאר האחרון של רוסיה, ניקולאי השני, שנרצח עם כל בני משפחתו על ידי מהפכני אוקטובר והוסתרו בבור אשר ביער בצפון רוסיה, נמצאו רק לפני כמה שנים, ולאחרונה הובאו לקבורה חגיגית בכנסייה, ביחד עם כל בני שושלתם, בית רומנוב.
הפנתיאון של גיבורי המהפכה הבולשביקית
בכיכר האדומה במוסקבה, מאחורי המאוזוליאום של לנין נמצא פנתיאון המוקדש לגיבורי המהפכה. כשיוצאים מהמאוזוליאום הולכים ישר בשביל ופונים אל מאחורי המבנה. שם, בתוך מתחם מגונן וסטרילי, קבורים או מוזכרים גיבורי המהפכה, מהם אלמונים גמורים, מהם שלושה אמריקאים שנתנו את נפשם בעד המהפכה. ומהם מנהיגים מפורסמים הקבורים במקום, כשעל קברם מצבה שדמות דיוקנם מפוסלת עליה. המושך את תשומת הלב הרבה ביותר הוא כמובן קברו של סטאלין, שעל ידו עוצרים כל התיירים ביראת כבוד או ביראה אחרת.
הפנתיאון של גיבורי המהפכה במוסקבה
פנתיאון נובודביצ'י במוסקבה
בשטח מנזר נובודביצ'י שבמוסקבה נמצא בית קברות אטרקטיבי המשמש קבורה לכל האנשים החשובים והמפורסמים שאינם קבורים בחומת הקרמלין. בתקופה הסובייטית שימש המקום לקבורת אישים חשובים. במקום קבורים אשתו השניה של סטאלין, שלא היתה אהודה במיוחד (מצבתה מוקפת בזכוכית משוריינת המהווה הגנה בפני פורעים), ראיסה גורבצ'וב, ארנסט נייבסטני, בוריס ילצין, חרושצ'וב, צ'כוב ואשתו, זמרים, שחקנים, רופאים, מדענים ועוד. המצבות עוצבו על פי אופיו, תפקודו ומקצועו של הנקבר. כך למשל, מעוצבת מצבתו של סובינוב לאוניד, טנור להקת הבולשוי בהתאם ל"שירת הברבור".
פנתיאון בתל אביב
בית הקברות טרומפלדור הוא השם בו ידוע בית הקברות הישן של תל אביב השוכן ברחוב טרומפלדור. בית הקברות נוסד בשנת תרס"ג (1902), כשש שנים לפני ייסוד אחוזת בית, ועם השנים נקברו בו מייסדי תל אביב, סופרים ואנשי תרבות רבים, ודמויות מפורסמות בתולדות העיר והיישוב, ובהם ראש הממשלה השני של מדינת ישראל משה שרת.
רבים ממיסדי העיר: השכונות נווה צדק, ואחוזת בית קבורים בבית העלמין. על מצבותיהם של מייסדי אחוזת בית, שנחשבים כמייסדי תל אביב, הציבה העיריה בשנת 2001 (ביוזמת העיתונאי עמית לוינסון) לוחיות מתכת המציינות את עובדת היות הקבורים ממייסדי העיר. בין היתר קבורים במקום: שמעון רוקח, ממיסדי נווה צדק, מי שהקים את בית הקברות
אהרון שלוש, ממיסדי נווה צדק, ואשתו שרה, מאיר דיזנגוף, מייסד אחוזת בית וראש העירייה הראשון של תל אביב ואשתו צינה, מנחם שינקין, ממיסדי אחוזת בית והאיש שהציע לקרוא לעיר בשם "תל אביב". בבית העלמין קבורים אנשי ציבור רבים ממנהיגי היישוב והתנועה הציונית וכן ראשי עיריית תל אביב. רובם קבורים סמוך לפינה הדרום מערבית של בית העלמין שבה בולטים המוזוליאום שבנה הפסל אברהם מלניקוב על קברו של מקס נורדאו וקבריהם של מאיר וצינה דיזנגוף. בנוסף קבורים במקום חיים ארלוזרוב ורעייתו, חיים נחמן ביאליק ואחד העם. בבית העלמין טמונים כמה מחשובי המשוררים, הסופרים, אנשי הרוח, החינוך והתרבות שפעלו בתל אביב ואף מחוצה לה. גם רוב קברים אלה מרוכזים בפינה הדרום-מערבית של בית הקברות, בסמוך למצבותים של חיים נחמן ביאליק ואחד העם. בסמוך לשער הראשי של בית העלמין נמצאים קברי אחים של הרוגי הפרעות בשנות העשרים והשלושים, בהם קברו של הסופר יוסף חיים ברנר, שנרצח בפרעות תרפ"א, קבר אחים להרוגי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, פרעות תרפ"א ותרפ"ט. גם שושנה דמארי קבורה בבית הקברות הזה. הקבר הטרי ביותר הוא של אריק אינשטיין.