מאכלי רחוב באיטליה

אין צורך להציג את הפיצה בפני הישראלים. היא כבר מזמן הפכה להיות מאכל רחוב ישראלי. ובכל זאת, כשאני רעבה באיטליה אני קונה לי משולש פיצה ברחוב. אים עדיין לא שבעתי, אפשר עוד משולש. לוקחים, הולכים ואוכלים.

הישראלים אוהבים פיצה עם הרבה בצק, ולזה חיכיתי בקנותי את הפיצות הראשונות באיטליה, ובכל פעם הופתעתי מחדש. האיטלקים, למרות אהבתם הידועה למאכלי בצק, אוהבים את הפיצה שלהם דקיקה בבצק. הייתי אומרת לעצמי: איזה קמצנים אלה. עד שהבנתי שזוהי הפיצה האמיתית. פיצה היא מאכל איטלקי מסורתי, המורכב מבצק, מרוטב עגבניות ומגבינה מגוררת האפויים בתנור. מקור השם הוא כנראה הפיתה, שהובאה לאזור דרום איטליה ולסיציליה בזמן הכיבוש הערבי במאה ה-10, והייתה הבסיס של הפיצות הראשונות. בהמשך שכללו האיטלקים את הפיצה, ותיבלו אותה במיני רכיבים נוספים, כגון גבינות, תירס, עשבי תיבול, נקניקים, ירקות ועוד. באיטליה, את הפיצה הנאפוליטנית המסורתית נהוג להכין את הפיצה מבצק דק במיוחד, שכבת רוטב עגבניות מתובל וגבינת מוצרלה (בצפון איטליה משתמשים לעתים בגבינות אחרות). הפיצה מוכנסת לתנור לבנים גדול וחם לפרק זמן קצר ונאפית שם עד שהבצק מתבשל והגבינה הופכת מותכת. הפיצה הנאפוליטנית לעתים נקראת גם "פיצה מרגריטה", על שם מרגריטה, אשתו של אומברטו הראשון שהיה מלך איטליה בשלהי המאה ה-19.

בגל ההגירה הגדול לארצות הברית הביאו איתם המהגרים האיטלקים את המאכלים המסורתיים מהבית. הפיצה הפכה ללהיט גדול בארץ החירות, ובמהרה צצו פיצריות ורשתות מזון מהיר שמכרו פיצות תעשייתיות יותר עם תוספות מקוריות. רשתות המזון המהיר שמכרו פיצות, כגון פיצה דומינוס ופיצה האט, פתחו סניפים באמריקה ובעולם כולו. עם זאת, פיצה האט, למשל, שיש לה סניפים בעשרות מדינות ברחבי העולם, מעולם לא פתחה סניפים באיטליה.

פיצה

פיצה

גמרתי את הפיצה ועכשיו אני רוצה משהו מתוק. אין איטלקי יותר מגלידה (ג'לאטו). מי שהמציא את הגלידה היו עוד הרומאים. הקיסרים הרומאים אניני הטעם, שהיו ידועים במשתאותיהם העשירים במאות הראשונה והשנייה לספירה, דאגו שיביאו להם קרח ושלג מהאלפים, שאותם ערבבו עם מיצי פירות שונים, וכך המציאו את הגלידה. גלידה היא קינוח מסורתי באיטליה. מרבית הגלידות נמכרות בגלידריות ביתיות (Gelateria), ומיוצרות ידנית. ג'לאטו הוא הכינוי הנפוץ לגלידה האיטלקית, ואחוזי השומן בה נמוכים יותר (7% – 8%) מאשר אלה של גלידה רגילה. הג'לאטו עשוי מחלב או משמנת, מעורבב עם ממתיקים (בעיקר סוכר לבן) וטעמים שונים. האיטלקים אומרים בגאון כי אין שתי ג'לטריות באיטליה המגישות גלידות בטעמים דומים – ולכל ג'לטריה יש מרקמים וטעמים משלה. ייחודה של הגלידה האיטלקית הוא שמוכנסות אליה כמויות קטנות מאוד של אוויר ביחס לכמויות הנהוגות בגלידות אחרות, דבר שהופך אותה לטעימה מאוד. המהגרים האיטלקים שהגיעו לארצות הברית במאה ה-19 הביאו איתם את מתכוניהם לגלידות, והחלו בהפיכתה של תעשיית הגלידות לתעשיית מזון פופולרית ונפוצה – ועם הזמן גם זולה יותר. גם בארגנטינה ידוע האלאדו (Helado) כגלידה משובחת וטעימה, שמקורה גם כן במתכונים שהביאו עמם המהגרים האיטלקים שהגיעו למדינה בראשית המאה ה-20. את המילה גלידה הגה אליעזר בן יהודה על-פי השורש ג-ל-ד, אותה יצר מהמילה "גליד" במשקל "לביבה". המילה העברית העתיקה "גליד" מתייחסת בעקרון לנוזל שהתקרש – "גליד קרח". באיטליה, הנחשבת למקור הגלידה כפי שאנו מכירים אותה כיום, המילה היא "ג'לאטו" אם כי ספק גדול הוא אם יש קשר למונח העברי הקדום.

330px-Ice_Cream_dessert_02[1]

השאר תגובה