כל הדרכים מובילות לרומא

רומא

בירת איטליה היא אחת הערים ההיסטוריות והמודרניות החשובות ביותר. עיר המדינה שהפכה לאימפריה ונתנה את אותותיה בעולם העתיק כולו היא גם כיום מקור השפעה וחיקוי בתחומי חיים רבים. זהו כרך מודרני עצום מידות (גדול פי עשרה מכל עיר איטלקית אחרת), שבמרכזו אף שוכנת מדינה ריבונית נפרדת, מדינת הותיקן.

לא חשוב כמה תטייל ברומא, תמיד תצא וחצי תאוותך בידך. אין אפשרות להקיף את כל שכיות החמדה שבה: אוצרות היסטוריים, אמנותיים, ארכיטקטוניים, ספרותיים ובלייניים, פשוט אין אפשרות. המטייל צריך לדעת מראש שאין טעם לרוץ. את רומא לא בנו ביום אחד וגם לא נטייל אותה לא בשבוע ולא בשבועיים. צריך כל פעם לחזור אליה מחדש, ולטעום עוד קורטוב של תענוג. ולכן כדאי מראש לקחת את רומא בנחת, ליהנות מכל רגע, ולקוות (לאחר שזורקים את המטבעות במזרקת טרווי) לחזור אליה שוב ושוב.

אוכל רחוב

איזה אוכל רחוב אוכלים ברומא?
קודם כל ולפני הכל, כמובן – פיצה. ברומא (ובכל איטליה בעצם), הפיצה לא תגיע בצורת משולש, אלא אתם מחליטים איזה גודל של מלבן אתם רוצים, ולפי הסימון שתראו למוכר הוא יחתוך את הפיצה וישאל האם לחמם (Riscaldare), או לא. אל תהיו מופתעים לראות שבשונה מישראל, סוגים רבים של פיצות הם בכלל ללא רוטב עגבניות. לפעמים נראה שהעמיסו על הפיצה סלט ירקות… וזה כל כך טעים, נסו! המחיר לפיצה הוא לפי 100 גרם (באיטלקית: Etto), כך שלאחר שהמוכר חותך לכם את הגודל הרצוי של הפיצה, הוא ישקול אותה ויאמר לכם את המחיר.

אין צורך להציג את הפיצה בפני הישראלים. היא כבר מזמן הפכה להיות מאכל רחוב ישראלי. ובכל זאת, כשאני רעבה באיטליה אני קונה לי משולש פיצה ברחוב. אים עדיין לא שבעתי, אפשר עוד משולש. לוקחים, הולכים ואוכלים.

הישראלים אוהבים פיצה עם הרבה בצק, ולזה חיכיתי בקנותי את הפיצות הראשונות באיטליה, ובכל פעם הופתעתי מחדש. האיטלקים, למרות אהבתם הידועה למאכלי בצק, אוהבים את הפיצה שלהם דקיקה בבצק. הייתי אומרת לעצמי: איזה קמצנים אלה. עד שהבנתי שזוהי הפיצה האמיתית. פיצה היא מאכל איטלקי מסורתי, המורכב מבצק, מרוטב עגבניות ומגבינה מגוררת האפויים בתנור. מקור השם הוא כנראה הפיתה, שהובאה לאזור דרום איטליה ולסיציליה בזמן הכיבוש הערבי במאה ה-10, והייתה הבסיס של הפיצות הראשונות. בהמשך שכללו האיטלקים את הפיצה, ותיבלו אותה במיני רכיבים נוספים, כגון גבינות, תירס, עשבי תיבול, נקניקים, ירקות ועוד. באיטליה, את הפיצה הנאפוליטנית המסורתית נהוג להכין את הפיצה מבצק דק במיוחד, שכבת רוטב עגבניות מתובל וגבינת מוצרלה (בצפון איטליה משתמשים לעתים בגבינות אחרות). הפיצה מוכנסת לתנור לבנים גדול וחם לפרק זמן קצר ונאפית שם עד שהבצק מתבשל והגבינה הופכת מותכת. הפיצה הנאפוליטנית לעתים נקראת גם "פיצה מרגריטה", על שם מרגריטה, אשתו של אומברטו הראשון שהיה מלך איטליה בשלהי המאה ה-19.

בגל ההגירה הגדול לארצות הברית הביאו איתם המהגרים האיטלקים את המאכלים המסורתיים מהבית. הפיצה הפכה ללהיט גדול בארץ החירות, ובמהרה צצו פיצריות ורשתות מזון מהיר שמכרו פיצות תעשייתיות יותר עם תוספות מקוריות. רשתות המזון המהיר שמכרו פיצות, כגון פיצה דומינוס ופיצה האט, פתחו סניפים באמריקה ובעולם כולו. עם זאת, פיצה האט, למשל, שיש לה סניפים בעשרות מדינות ברחבי העולם, מעולם לא פתחה סניפים באיטליה.

ומה עוד אוכלים? סופלי (Suplli), או בשמו השני, ארנצ'יני (Arencini): כדור אורז ומוצרלה מטוגן. נראה קצת כמו קובה אבל טעים פי מיליון… לוקחים ביד עם מפית ופשוט נהנים מכל ביס.

ומה בקשר לפורקטה?

הרומן שלי עם הפורקטה התחיל בקריאה בספר: אוכל רחוב באיטליה. אפילו לפני שנכנסים למסעדה טובה אפשר להתפתות לסנדוויץ' פורקטה. במרכז איטליה נפוצה "פורקטה" – בשר חזיר צלוי מתובל, מוגש לרוב בלחמניה. "הפורקטה" – אין שוק פתוח או קרן רחוב בעיירה טוסקנית טיפוסית שלא תראו בהם את הטנדר או הדוכן בו מוכרים "פורקטה" – נתחי בשר חזיר אפוי עשיר במלח ותבלינים המוגש בלחמניית ג'בטה לארוחת צהריים קלה או כחטיף. זהו מאכל מוגש גם במסעדה: חזיר יונק שלם – פורקטה (porchetta) – מבושל בתנור בשום, רוזמרין, עלי דפנה, שומר ויין לבן.

את הפורקטה הראשונה שלי פגשתי בעיירת הרים קטנה, במרכז איטליה ביום שוק. צעדנו לנו באיטיות בין הדוכנים, נהנים מכל הצבעים, הריחות, המראות, והקולות. בקצה השוק ניצב דוכן קטן עמוס בנתחי חזיר ובחזיר קטן שלם מסתובב לו בנחת על השפוד. פורקטה! קראתי בשמחה והשתערתי לעבר הדוכן. בעל הדוכן כבר שמע את קריאתי מרחוק. בחיוך מבין ("התיירים האלה") כבר התחיל להכין את הכריך לפני שהגענו אליו וביקשנו במפורש. לחמנייה חתוכה לשניים, נתח נאה של בשר חזיר אפוי, מלח גס בזוק בנדיבות, פיסת נייר עוטפת והכריך בידי. רצנו אל גן ציבורי קטן סמוך לשוק. הגן נשקף אל חוץ הים. אה… התענוגות הבלתי נשכחים של החיים.

גמרתי את הפורקטה ועכשיו אני רוצה משהו מתוק. אין איטלקי יותר מגלידה (ג'לאטו). מי שהמציא את הגלידה היו עוד הרומאים. הקיסרים הרומאים אניני הטעם, שהיו ידועים במשתאותיהם העשירים במאות הראשונה והשנייה לספירה, דאגו שיביאו להם קרח ושלג מהאלפים, שאותם ערבבו עם מיצי פירות שונים, וכך המציאו את הגלידה. גלידה היא קינוח מסורתי באיטליה. מרבית הגלידות נמכרות בגלידריות ביתיות (Gelateria), ומיוצרות ידנית. ג'לאטו הוא הכינוי הנפוץ לגלידה האיטלקית, ואחוזי השומן בה נמוכים יותר (7% – 8%) מאשר אלה של גלידה רגילה. הג'לאטו עשוי מחלב או משמנת, מעורבב עם ממתיקים (בעיקר סוכר לבן) וטעמים שונים. האיטלקים אומרים בגאון כי אין שתי ג'לטריות באיטליה המגישות גלידות בטעמים דומים – ולכל ג'לטריה יש מרקמים וטעמים משלה. ייחודה של הגלידה האיטלקית הוא שמוכנסות אליה כמויות קטנות מאוד של אוויר ביחס לכמויות הנהוגות בגלידות אחרות, דבר שהופך אותה לטעימה מאוד. המהגרים האיטלקים שהגיעו לארצות הברית במאה ה-19 הביאו איתם את מתכוניהם לגלידות, והחלו בהפיכתה של תעשיית הגלידות לתעשיית מזון פופולרית ונפוצה – ועם הזמן גם זולה יותר. גם בארגנטינה ידוע האלאדו (Helado) כגלידה משובחת וטעימה, שמקורה גם כן במתכונים שהביאו עמם המהגרים האיטלקים שהגיעו למדינה בראשית המאה ה-20. את המילה גלידה הגה אליעזר בן יהודה על-פי השורש ג-ל-ד, אותה יצר מהמילה "גליד" במשקל "לביבה". המילה העברית העתיקה "גליד" מתייחסת בעקרון לנוזל שהתקרש – "גליד קרח". באיטליה, הנחשבת למקור הגלידה כפי שאנו מכירים אותה כיום, המילה היא "ג'לאטו" אם כי ספק גדול הוא אם יש קשר למונח העברי הקדום.

 מסלולי טיולים

מסלול ראשון: 

הוותיקן  Status Civitatis Vaticanae

קרית הוותיקן היא מדינה עצמאית בתוך עיר הבירה של איטליה, רומא. השטח שייך לכנסיה הקתולית, והיא פועלת שם בתור מדינה עצמאית לכל דבר. את השטח הזה כבר קיבלו האפיפיורים במאה השביעית ממייסדי השושלת הקרולינגית, ומאז הם בעלי השטח, שבתקופות מסויימות הכיל כמעט את כל מרכז איטליה, עד שקמה איטליה המאוחדת במאה ה-19 והגבילה את השטח. כ-200 אנשים חיים ועובדים במדינה הקטנה ביותר בעולם (רק 30 מהם נשים), ונוספים עליהם כ-800 "עובדים זרים", הנוסעים כל יום הביתה. ראש המדינה האבסולוטי הוא האפיפיור. למדינה מערכת משפט, חנויות, בנק, מטבע, משרד דואר, מוסכים, עיתון יומי ותחנת רדיו. שפתה – לטינית.
אין שום אפשרות לראות את כל אוצרות הוותיקן ושכיות החמדה שלו, וטוב יעשה הטייל אם יגביל עצמו מראש לראות את המיטב ויסתפק בזה. חפשו את חיילי משמר הוותיקן השוויצרי, מלבד זה שהם חתיכים, יש להם מדים מיוחדים ומצחיקים, שעוצבו על ידי מיכלאנג'לו בכבודו ובעצמו (יש הסבורים שזו טעות). המשמר השוויצרי נשאר מהתקופה בה הוא היה גוף שנלחם בתשלום עבור מדינות אירופה, וביניהן הוותיקן. כיום מונה המשמר 100 חיילים, והוא מגן על הוותיקן ועל האפיפיור. החיילים במשמר חייבים להיות שוויצרים קתולים, וגובהם מעל 1.74 מ'.

שפה: לטינית, איטלקית; מטבע: יורו; שטח: 0.44 קמ"ר; אוכלוסייה: 921 תושבים; כתובת: מטרו קו A: בתחנת Ottaviano או תחנת Santa Maria (קרובה יותר למוזיאון). חשמלית: 19, 30; אוטובוס: 991, 907, 81, 64, 51, 32.

מוזיאון הוותיקן Musei Vaticani

המוזיאונים והגלריות של הוותיקן משתרעים לאורך שבעה ק"מ של אולמות השוכנים בארמונות מפוארים ומכילים פסלים, ציורים, תחריטים, כתובות, עבודות פסיפס, ספרים עתיקים ויצירות מופת מכל תקופות ההיסטוריה. זהו כנראה המוזיאון הגדול בעולם שהחל להיאסף בצורה מסודרת מן המאה ה-13 ואילך. הכניסה למוזיאונים ברחוב הגובל בחומת הוותיקן, במרחק הליכה גדול למדי מכיכר סן פייטרו. האוצרות עצומים ואי אפשר בשום פנים לראות את כולם. מומלץ להתרכז בתחום שאתם מתעניינים בו. ההליכה במוזיאון נעשית במסלול חד-כיווני ואין שום אפשרות לחזור לאחור. לכן צריך לתכנן היטב את המסלול. בכניסה יש ארבע אפשרויות של מסלולי הליכה מסומנים וצריך לדבוק בצבע המסלול שבחרתם בו. הסיור הקצר נמשך כ-90 דקות והארוך כחמש שעות (גם זהו רק אפס קצהו). בכל מקרה חובה להגיע בסוף המסלול לקפלה הסיסטינית. אחרי שרואים אותה, כל השאר מתגמד. לכן היא שמורה לסוף.

טיפים

מומלץ לא לוותר על ארבעת החדרים של רפאל, המעוטרים בציורי פרסקו מרשימים, למרות שהפיתוי לכך גדול, מאחר והם נמצאים לקראת סוף המסלול. התור בכניסה ארוך מאד בכל עונות השנה, והוא משתרך ברחובות הסמוכים בסדר מופתי. אך אל דאגה, התור מתקדם ממש מהר, מאות אם לא אלפי מבקרים מוכנסים בכל שעה. יחד עם זאת, כדאי שתכינו את עצמכם לעמידה ממושכת בחוץ. למרות המחיר הגבוה שתשלמו בכניסה, לא תקבלו כל הסבר כתוב או מפה, גם ההסברים ליד המוצגים עצמם אינם מפורטים מדי. מומלץ להתכונן היטב לפני שנכנסים, או לשכור מדריך קולי עם אוזניות (אנגלית, צרפתית, גרמנית, איטלקית).

שעות פתיחה: ימי הפתיחה של המוזיאון משתנים עם לוח השנה, וכדאי מאד לעקוב אחרי הפרסומים, או באתר הבית של המוזיאון (באיטלקית בלבד).

מחירי כניסה: מבוגר – 12 יורו, צעיר (עד 26) וסטודנט – 8 יורו. תוספת עבור מדריך קולי – 6 יורו.

הקאפלה הסיסטינית Capella Sistina

רצוי להגיע לקאפלה מוקדם ככל האפשר, אחרת תירמסו שם על ידי כל המבקרים. רצוי להביא משקפת. הכי טוב היה לשכב על הרצפה בנחת ולהתבונן בתקרה, אבל אל תנסו – השומרים יגרשו אתכם בבושת פנים. הקאפלה נבנתה עבור האפיפיור סיקסטוס הרביעי במאה ה-15. גדולי האמנים של אותה תקופה כגון בוטיצ'לי, פרוג'ינו וסיניורלי, עבדו שנים על קישוטה, וציורי הקיר שלהם מכסים את הקירות הצדדיים של הקאפלה. האפיפיור יוליוס השני הזמין את מיכלאנג'לו לצייר את תקרת הקאפלה. המלאכה נמשכה ארבע שנים, שאת רובם עשה האמן בשכיבה על גבו על גבי פיגומים הסמוכים לתקרה ששטחה כאלף מ"ר. עבודתו נחשבת להישג הנעלה ביותר של אמנות אירופה. הפרסקאות נחלקות לחטיבות המסודרות כרונולוגית על פי בראשית: הפרדת האור מהחושך, בריאת הרקיעים, הפרדת היבשה מהים, בריאת אדם ובריאת חווה, החטא והגירוש מגן העדן, קורבן נוח לאחר המבול, המבול, שכרותו של נוח. עשרים שנה לאחר השלמת התקרה הטיל האפיפיור פאולוס השלישי על מיכלאנג'לו לצייר את יום הדין האחרון על קיר המזבח, בצד האחורי של הקאפלה. האמן החל את עבודתו כשהיה בן 52, ועבד על הקיר הזה כשלוש שנים. ביצירה האדירה הזאת מצויירות כ-293 דמויות שונות ומשונות. ביום הדין האחרון עומד ישו מול הנבחר והארור. הנבחרים עולים השמימה מימינו, והארורים שוקעים לשאול משמאלו, בלוויית כמה מהמחרידים ביותר בשדים ובדמונים. לימינו של ישו צייר מיכלאנג'לו את עצמו, בדמותו המיוסרת של ברתולומיאו הקדוש. הציור מזעזע בחיוניותו. הוא גם זעזע את הצופים הנוצרים שנחרדו מהעירום הבוטה בציור. האפיפיור הטיל על צייר אחר, דה וולטרה, לכסות את מערומיהם של העירומים בבגדים.
בפינה השמאלית המרוחקת (מהכניסה) של התקרה תוכלו לראות את הסיבילה מדלפי (Delphic Sibyl), אחת מחמש הנביאות שצייר מיכאלאנג'לו. זהו אחד מציוריו היותר מפורסמים, ולא בכדי, יש בה יופי וקסם מיוחד. היא נחשבת, על פי האגדה, לנביאה שחזתה את לידתו של ישו. כשיוצאים משם, כבר אי אפשר לראות כלום. רצוי לצאת לאוויר החופשי ואפשר לנוח קצת בגני הוותיקן.

מומלץ לקרוא

למי שמתכנן לבקר בקאפלה הסיסטינית, מומלץ מאד לקרוא את ספרו של ההיסטוריון רוס קינג (Ross King), "מיכלאנג'לו ותקרת האפיפיור" (Michelangelo and the Pope's Ceiling), המביא את סיפורו של הפרסקו בתקרת הקאפלה הסיסטינית. הספר מתאר את עבודתו של מיכלאנג'לו הצעיר, שעד לאותה עת היה לו נסיון מועט ביותר בציור פרסקו, ואת אחד המבצעים האמנותיים הגדולים של תקופת הרנסנס, אם לא הגדול שבהם. אלפי רישומים וארבע שנות עבודה של האמן ועוזריו, על פיגום בגובה 15 מטרים, הניבו את אחת מיצירות המופת של כל הזמנים.
הספר מתאר את ארבע השנים האלו החל מהארועים ההיסטוריים והפוליטיים של התקופה, דרך חיי היום יום על הפיגום ועד לחייו האישיים של מיכלאנג'לו עצמו. התיאורים, התמונות והתרשימים בספר יעזרו לקורא להבין טוב יותר את שרואות עיניו. הספר נוגע בקצרה גם בציוריו של רפאל בחדרי האפיפיור, הידועים כיום בשם "החדרים של רפאל", המהווים אף הם חלק ממוזיאון הוותיקן. קיראו את הספר שוב, לאחר הביקור, ועובדות חדשות שמקודם אולי לא שמתם לב אליהן, בוודאי יתגלו לכם.

החדרים של רפאל  Stanze of Raphael

ציורי פרסקו מרשימים מעטרים את הקירות והתקרה בארבעה חדרים, אשר שימשו בעבר כחדרי השינה של האפיפיור. 12 שנה לקח לרפאל (רפאלו) סנציו (Raffaello Sanzio) ולתלמידיו לצייר את הפרסקו בארבעת החדרים, והתוצאה מרהיבה ביופיה. העבודה הוזמנה בתחילת המאה ה-15 על ידי האפיפיור יוליוס השני (אותו יוליוס שהזמין את הפרסקו של תקרת הקפלה הסיסטינית). רפאל היה אז צייר צעיר, רק בן 25, ולא מפורסם, אך הבחירה הוכיחה את עצמה. הקומפלקס כולל ארבעה חדרים הממוקמים בקומה השניה של המוזיאון, בארמון הוותיקן (Pontifical Palace) והוא שימש גם את יורשיו של יוליוס השני.
החדרים לפי סדר הביקור: חדר קונסטנטין (Room of Constantine) – החדר שימש לקבלות פנים וטקסים. זהו החדר האחרון שצייר רפאל. את הפרסקו ביצעו תלמידיו של רפאל, שעשה את כל הרישומים, ונפטר לפני סיום העבודה, בגיל 37 בלבד. חדר הלידורוס (Room of Heliodorus) – החדר השני שצייר רפאל, שימש כחדרו הפרטי של האפיפיור. חדר הסנטורה (Room of the Segnatura) – החדר שצוייר ראשון, כולל כמה מציוריו המפורסמים ביותר של רפאל, שימש כספריה וכמשרדו הפרטי של האפיפיור. חדר השריפה בבורגו (Room of the Fire in the Borgo) – שמו של החדר ניתן לו על שמו של הפרסקו "השריפה בבורגו", המתאר שריפה בשנת 847 ליד כנסיית סן פטרוס. התקרה צויירה בידי פייטרו ואנוצ'י (Pietro Vannucci).
למרות שכבר תהיו מותשים למדי כשתגיעו לכאן, ותינתן לכם אפשרות לדלג על החדרים ולעבור ישר לקפלה הסיסטינית, מומלץ ביותר לא לוותר על הסיור.

כיכר פטרוס הקדוש  Piazza San Pietro

כיכר עצומה במימדיה. הרחוב שמוליך אל הכיכר נבנה על ידי מוסוליני לכבוד הפיוס בין הוותיקן והממשלה האיטלקית בשנת 1929. את הכיכר הענקית תוחמות שתי זרועות של עמודים שעוצבו ונבנו על ידי ברניני, אחד הבנאים הגדולים של רומא, שהוזמן לעשות זאת על ידי האפיפיור אורבן השמיני במאה ה-17. 11 שנים נדרשו לאמן המפורסם להציב את 284 העמודים. ה'זרועות' עוצבו כך כדי לאמץ אל חיק הכנסייה את מאמיניה. שדרות העמודים המקיפות את הכיכר עטורות מעקה שעליו ניצבים 140 פסלי קדושים. הכיכר יכולה להכיל 400 אלף איש, במרכז הכיכר ניצב אובליסק שהובא ממצרים. הוא עומד על גבם של ארבעה אריות אבן, ומהווה נקודת מפגש בכיכר הגדולה. הכי שווה להגיע לכאן בימי חג הפסחא, כשהאפיפיור מברך את קהל מאמיניו. החיזיון מדהים וקשה לתארו, צריך לראותו. אבל אפשר להסתפק גם בימי א', שבהם מברך האפיפיור את קהל המאמינים הנוצריים. בשעת הברכה מתאסף קהל של ארבע מאות אלף מאמינים בכיכר. הבזיליקה ממנה מדבר האפיפיור היא פרי תכנונו של האמן לורנצו ברניני, ואילו החזית (שאורכה 115 מטר, וגובהה 48 מטר) היא יצירתו של קרלו ברמנטה.

 

כנסיית פטרוס הקדוש Basilica di San Pietro

היא הכנסיה הגדולה ביותר באירופה, ומרכז הכובד של הכנסיה הקתולית. על פי המסורת קבור מתחתיה פטרוס הקדוש, שנצלב על ידי הרומאים במאה הראשונה לספירה, ונחשב לפטריארך הראשון של רומא. הראשון שבנה כנסיה במקום היה האפיפיור סילבסטר הראשון, בגיבויו של הקיסר קונסטנטין במאה הרביעית. החלו לבנות אותה מחדש במאה ה-16, ומאז עברה הרחבות, שינויים ושיפוצים על ידי גדולי האמנים, הפסלים והארכיטקטים של הרנסנס. מיכלאנג'לו השאיר בה את חותמו על ידי עיצוב הכיפה ובנייתה. גם את מדי משמר הוותיקן (90 צעירים שוויצרים רווקים וגבוהים) עיצב מיכלאנג'לו.
ברניני היה מעצב הפנים של הבסיליקה. אי אפשר שלא להתרשם מהממדים, מהחלל העצום ומהאווירה. אבל האטרקציות העיקריות בתוך הבזיליקה הן בעיקר: פסל הפייטה (Pieta) של מיכלאנג'לו, מריה מחזיקה על ברכיה את בנה ישו לאחר שהורד מהצלב. הפסל מעורר ריגוש רב הן מבחינת עיצובו וליטושו המושלמים, והן מבחינת הבעת פניה של מריה, הנראית כמו נערה תמימה, צעירה ועצובה. הפייטה ניצבת מאחורי זכוכית משוריינת לאחר שצעיר מופרע אחד ניסה לפגוע בה בשנות החמישים; פסל של פטרוס הקדוש. בשנת 1857 הבטיח האפיפיור פיוס התשיעי 50 ימי ריצוי לכל אחד שינשק את רגלו של פטרוס לאחר הווידוי. מיליונים נישקו אותה מאז ושחקו אותה כמעט לגמרי; חופת המזבח אדירת הממדים של ברניני; שני קברים מפוארים לשני אפיפיורים, השוכנים בקצהו האחורי של האפסיס.
הכי כדאי, אם כי קשה במקצת, לטפס ולעלות לכיפת הבזיליקה כדי לצפות על הנוף של רומא והוותיקן. גובה הכיפה 120 מטרים. בתוך הכיפה, על לוח מוזהב, חרותה הבטחתו של ישו לפטרוס: 'אתה פטרוס (סלע ביוונית), אתה הסלע שעליו אבנה את כנסייתי, ולך אתן את המפתחות למלכות השמיים'. מכאן נובע סמלו של הוותיקן, המתנוסס על דגליו: שני מפתחות – המפתחות למלכות השמיים. נקודה מעניינת: חפשו את סמל המגן דוד על כסאו של הפסל פטרוס הקדוש (זה שהמאמינים מנשקים את רגליו).

שעות פתיחה: 07:00 – 19:00; הכניסה חופשית.

מסלול שני 

הפורום הרומאי Foro Romano

הפורום הרומאי שימש שנים רבות כמרכז הפוליטי והחברתי של רומא, באתר העתיק תמצאו שרידי ארכיטקטורה החל מהמאה החמישית לפנה"ס. כאן בפורום התכנסו הרומאים לשמוע את דברי מנהיגיהם ולראות את המצעדים הצבאיים. רק במאה ה-19, ראשית צמיחת מדע הארכיאולוגיה, החלו להתעניין באיזור ולחפור אותו. באיזור הפורום שרידים כה רבים עד כי תקצר היריעה למנות את כולם, ותעייפנה הרגליים מלכת והעיניים מראות את כולם.

שעות פתיחה: בקיץ: ב' – שבת 09:00 – 19:00, א' 09:00 – 13:00, בחורף: ב' – שבת 09:00 – 15:00, א' 09:00 – 13:00.

דרך הגעה: רכב: כביש A12 (ממערב), A24 (ממזרח); אוטובוס: 87, 85, 81, 27, 11.שער טיטוס Arco di Tito

שער טיטוס, עוד אחד מהסמלים המוכרים של רומא. לדידנו זהו האתר החשוב ביותר, והמעורר התרגשות ביותר בפורום. את השער הקימו הקיסר אספסיינוס ובנו טיטוס לזכר דיכוי המרד של יהודה נגד הרומאים בשנת 70 לספירה, והרס ירושלים ובית המקדש. השער מעוטר פיתוחי אבן, המתארים שבויים יהודים נושאים על גבם את אוצרות בית המקדש, בתהלוכת הניצחון שנערכה ברומא. התבליטים על השער מראים היטב את ביזת בית המקדש, כאשר החיילים הרומיים נושאים על גבם את הסמלים היהודיים המוכרים מתוך המשכן. האוצרות הללו, שכללו גם את מנורת שבעת הקנים, נשמרו במקדש מיוחד, ונבזזו על ידי שבט הגותים שפשט על רומא ובזז אותה במאה הרביעית לספירה. למרות התחושות הפטריוטיות, זהו אתר מרשים במיוחד, והוא משתלב בנוף העירוני של רומא כאילו היה חלק מרומי הגדולה של פעם.

 

הקולוסיאום  Colosseo

אחד מסמליה החשובים של רומא. שמו הנוכחי ניתן לו רק כמה עשרות שנים לאחר בנייתו, בזכות פסל ברונזה ענק (Colossus פרושו פסל גדול ממדים) של נירון קיסר, שהוצב סמוך לו. שמו הראשון היה אמפיתיאטרון פלאוויום, על שם משפחת הקיסרים שבנו אותו.

אספסיינוס פלאוויוס התחיל לבנותו בשנת 72 לספירה, וסיים אותו בנו טיטוס בשנת 81. 20 אלף עבדים ושבויים הועסקו בפרוייקט הענק הזה. חגיגות הפתיחה נמשכו מאה ימים. במהלך משתה הפתיחה המפואר נטבחו 5,000 בעלי חיים במהלך יום אחד. 50 אלף צופים יכלו לשבת על ספסלי האבן, סביב הזירה האליפטית שהיקפה כ-560 מטר. בנדבכים העליונים היה אפשר להניף סוכך ענק כדי להגן על הצופים מפני השמש הקופחת. בקולוסיאום היו ארבעה מפלסים: הראשון היה שמור למסדר הפרשים, הם האצילים, השני לאזרחים, השלישי והרביעי לציבור הרחב (הפלבאים), כל יציע נבנה בסגנון אחר. לקיסר היה תא מיוחד ובו ישב כשמקיפים אותו הסנטורים והבתולות הוסטאליות. לקולוסיאום היה מערך מצויין של מעברים מקורים, גרמי מדרגות, כניסות ויציאות. 50 אלף צופים יכלו לעזוב את מושביהם בתוך דקות מעטות דרך 76 היציאות הממוספרות. את הנלחמים – חיות טרף, גלדיאטורים, פושעים, עבדים, נשים, גמדים, וכל אשר הדמיון החולני של הקיסר המציא – היו מחזיקים מתחת לבמת הקולוסיאום, באולמות התת-קרקעיים. אפשר היה גם להציף את הזירה במים, על ידי סגירת התעלות התת-קרקעיות, ולערוך קרבות ימיים בין ספינות. לצופים ניתנה הזדמנות לחרוץ את גורלם של המפסידים לשבט או לחסד, על ידי נפנוף מטפחות לאות חסד, או על ידי הפניית האגודל כלפי מטה לשבט.

המשחקים הוצאו אל מחוץ לחוק במאה החמישית לספירה, עם חדירת הנצרות והשתלטותה על רומא. את הקולוסיאום פקדו מאז כמה רעידות אדמה. במשך ימי הביניים שימש המקום כמקור לאבנים לבניית כנסיות וארמונות בעיר. לקראת אמצע המאה ה-18 הכריז האפיפיור בנדיקטוס ה-14 על המקום כעל אדמה קדושה, בגלל הנוצרים הרבים שנרצחו בו באכזריותך כדי לשעשע את הרומאים עובדי האלילים (ספק אם הסיפור על טריפת נוצרים על ידי אריות בקולוסיאום היא עובדה היסטורית או גוזמה פראית של הנוצרים). פינו ההריסות ועבודת ההצלה החלו במאה ה-19 ונמשכו במאה ה-20. הקולוסיאום עדיין מרשים מאוד למרות שמעט מאוד נשאר מן המבנה המקורי. הקולוסיאום נחשב פלא ארכיטקטוני והנדסי. זירת הקולוסיאום סיפקה דגם לאיצטדיונים גדולים מאז הקמתה. הקולוסיאום משמש אבן שואבת לתיירים הרבים המציפים את רומא. סביבו סובבים מוכרי מזכרות וגם אנשים הלבושים כחיילים רומאים, שמצטלמים עם התיירים עבור תשלום הגון. גובהו 48 מטרים והיקפו 530 מטרים. בלילות מואר המבנה בתאורה מיוחדת ההופכת אותו מרשים והדור אף יותר.

שעות פתיחה: בקיץ: ימים ב', ג', ה' – שבת 09:00 – 19:00, ד' ו-א' 09:00 – 14:00. בחורף נסגר שעה לפני החשיכה.

מחירי כניסה: 10 יורו.

כתובת: Piazza del Colosseo

דרך הגעה: אוטובוס: 11, 13, 15, 27, 30, 81, 85, 87, 110, 118, 186, 673.
מטרו: קו B תחנת Colosseo

 

כנסיית סן פייטרו בכבלים  San Pietro in Vincoli

הכנסיה נראית פשוטה ולכאורה אין בחיצוניותה דבר המושך את הלב. אבל זרם המבקרים הגדול מסגיר אותה. מקור השם בכבלים שבהם נאסר פטרוס הקדוש בעת מאסרו בירושלים, אחר כך נוספו הכבלים שבהם נאסר כשהגיע לרומא. על פי המסורת, התחברו שתי השלשלאות האלה בדרך נס והיו לאחת במאה ה-13. השלשלת מוצגת בתא הווידוי במרתף הכנסייה מתחת למזבח. הכנסיה נבנתה במאה החמישית, והוקדשה בידי האפיפיור סיקסטוס השלישי כמקדש לשמירת הכבלים הקדושים. הכנסיה זכתה למספר שיפוצים והרחבות. הקהל הרב שצובא על דלתותיה בא מסיבה אחרת לגמרי: בתוך הכנסייה ניצב פסלו המונומנטלי והנהדר של משה, שזוג קרניים צומח על מצחו. מיכלאנג'לו הפסל המחונן, קיבל כפשוטו את הכתוב 'קרן עור פניו'… הפסל הזה תוכנן לראשונה כך שיהווה חלק מ-42 פסלים שיוצבו סביב קברו של האפיפיור יוליוס השני. מיכלאנג'לו סרק במשך שנים את מחצבות השיש בהרי קרארה, כדי למצוא את האבנים המתאימות, אך הפרוייקט לא הסתיים, משום שמיכלאנג'לו היה עסוק באותו זמן גם בעבודה על הקפלה הסיסטינית. מיכלאנג'לו עצמו כינה את הפרוייקט הלא גמור הזה 'טרגדיה של קבר'. משני צידיו של משה ניצבות שתי אמהות: לאה ורחל. אם תתבוננו היטב תראו מעין תחבושת אבן על רגלו של משה. מספרים שמיכלאנג'לו עצמו היה כה נפעם מחיוניותו של הפסל עד כי קרא אליו: קום כבר ועמוד על רגליך! והניף את פטישו על רגלו של משה. כשנרגע, חבש את הפצע בתחבושת של אבן. הקהל המקיף את הפסל יוצא מגדרו, ואפשר להבין למה.

שעות פתיחה: כל יום בין 07:00 – 12:30, 15:30 – 18:00.

כתובת: נמצאת ב-Piazza San Pietro in vincoli 4/A, מרחק הליכה ברגל מהקולוסיאום.

מסלול שלישי

הכיכר הספרדית Piazza di Spagna

פיאצה די ספאניה היא אחד ממקומות המפגש הפופולריים ביותר, בעיקר על צעירים ונוער. במשך דורות היתה כיכר זו מוקד משיכה לבוהמיינים, מבקרים זרים, ובייחוד לאמנים וספרים בריטים ואמריקאים. היום השתלט עליה הנוער. כיכר תוססת זו עומדת בלב איזור הקניות הטוב ביותר ברומא, והיא נקראת על שם ספרד משום שארמון השגריר הספרדי לוותיקאן שכן לידה. מן הכיכר עולות המדרגות הספרדיות אל כנסיית טריניטה דיי מונטי (Trinita dei Monti – השילוש הקדוש על הגבעה).

מזרקת הספינה  Fontana della Barcaccia

במרכז הכיכר, לרגלי המדרגות, ניצבת מזרקה מוזרה למראה הנקראת בשם "מזרקת הספינה". את המזרקה עיצב אביו של ברניני, שהיה כנראה לא פחות מוכשר מאשר בנו המפורסם, על פי הזמנת האפיפיור במאה ה-17. המזרקה נראית דמויית ספינה טבועה למחצה, ואומרים כי נבנתה בהשראת ספינה שהוטלה אל האיזור, כשהנהר טיבר הציף את רומא. על המזרקה שלט האצולה של משפחת ברניני, דבורים ושמשות. אם תרצה לשבת לנוח על גדות המזרקה, תמצא שאין לך סיכוי, הכל מלא, צפוף וגדוש נוער.

עמוד המגיפה

מצידה האחד של מזרקת "הספינה הטבועה" אפשר לראות עמוד גבוה. זהו העמוד, שאפשר למצוא אותו כמעט בכל עיר באירופה. הוא מציין את היעצרותה של המגיפה השחורה, לאחר שהשמידה כמחצית מאוכלוסיית אירופה במאה ה-14. בראש העמוד – מלאך. מארבעת צידי העמוד פסלי משה, דוד, יחזקאל וישעיהו – כל אחד מהם מחזיק בידו את ספרו פתוח ובו חרוט פסוק מתאים לאירוע.

 בית התה האנגלי של באבינגטון Babbington's English Tea Rooms

ממוקם לרגלי המדרגות, והוא תוצר של גברת אנגלייה בת המאה ה-19, שחיפשה ולא מצאה ברומא כוס תה אנגלי ראוייה לשמה. המלצריות האיטלקיות לבושות בתלבושת אנגלית מסורתית, ובית התה הזה נראה כאילו יצא ישר מספר אנגלי בן התקופה הויקטוריאנית. 

המדרגות הספרדיות  Scalinata di Spagna

המדרגות הן מהאתרים המפורסמים ברומא, ובהן מעבירים בלייני העיר את מזמנם. המקום נקרא כך על שם בנין השגרירות הספרדית, שגם היתה השגרירות הראשונה בעולם, הסמוך למדרגות. במעלה המדרגות נמצאת הכנסייה טריניטה דיי מונטי (Trinita dei Monti), אליה מגיע האפיפיור פעם בשנה.
המדרגות הספרדיות הן כנראה 136 המדרגות המפורסמות ביותר באירופה. הן עוצבו דווקא על ידי שני אדריכלים צרפתים, ונבנו בין השנים 1723 – 1725, ביוזמתו של שגריר צרפת ברומא, שרצה לחבר את פיאצה די ספאניה אל הכנסייה על ראש הגבעה, שהיתה בבעלות צרפתית. בערבי הקיץ נאספים במקום מאות תיירים, בעיקר הצעירים שביניהם, ואלה המבקשים לרדת ולעלות בהן מתקשים לפלס את דרכם בין כל החבר'ה היושבים על המדרגות. בלב הכיכר ישנה מזרקת מים דמוית סירה שנבנתה על ידי ברניני.

כתובת: Piazza di Spagna

 

מסלול רביעי 

כיכר ונציה Piazza Venezia

זהו מרכז העיר, צומת רחובות הפונים לארבע רוחות השמיים. בכמה מקומות בפיאצה אפשר לראות את סמל האריה המכונף, סמלה של ונציה. בפיאצה עצמה מספר אטרקציות חשובות, כגון:

עמוד טריאנוס Colonna di Traiano

אחד העמודים היפים ביותר ששרדו מימי רומי. נבנה בשנת 113 לציון נצחונו של טראיאנוס על הדאקים (שבט באזור רומניה של היום), גובהו 40 מטר וכולו חרוט ומעוטר. האפריז הגדול מתפתל כלפי מעלה, ומכיל 2,500 דמויות ו-18 כותרות ענקיות משיש יווני. בין העיטורים חרותים תיאורי הלגיונות הרומים מכינים אספקה, בונים מחנה ומעמיסים ספינות. התבליטים סיפקו שפע מידע על כלי הנשק ושיטות המלחמה הרומיות. פסל הקיסר שעמד בראשו הוחלף בדמותו של פטרוס הקדוש במאה ה-16. ליד העמוד שתי כנסיות מתקופת הבארוק.

אנדרטת ויטוריו עמנואלה השני Il Vittoriano

האנדרטה התוחמת את פיאצה ונציה היא אחד האתרים המרשימים והמפורסמים ביותר ברומא. האנדרטה הוקמה בשנת 1911 על ידי הפסל סאקוני, לזכר מלכה הראשון של איטליה המאוחדת. האנדרטה היא מבנה סימטרי רב עמודים ועתיר פסלים, עד כדי פגיעה בטעם הטוב, ולפיכך נוהגים הרומאים לכנות אותו בשמץ לגלוג – "עוגת חתונה". למרגלות האנדרטה נמצא קבר החייל האלמוני.

ארמון ונציה  Pallazo Venezia

עומד במערבה של הפיאצה. ארמון שנבנה על ידי האפיפיור פאולוס השני במאה ה-15 ותוכנן על ידי אלברטי. בארמון זה שכנו האפיפיורים עד המאה ה-16. מאז עבר הארמון גלגולים שונים, עד שהגיע בשנת 1924 לידי הדוצ'ה בניטו מוסוליני, ששיפץ את המבנה, והפך אותו למפקדה הראשית שלו. מהמרפסת הפונה אל הכיכר, שעד היום מצביעים עליה באצבע, היה הדוצ'ה פונה בנאומיו הנודעים אל ההמונים שמילאו את הכיכר. היום שוכנים בארמון ספריית המכון לאמנות וארכיאולוגיה ומוזיאון שבו אוספים שונים.

הרמזור החי

אחד המראות המשונים והמשעשעים של פיאצה ונציה. שוטר תנועה בכפפות לבנות עומד על כן קטן ומכוון את התנועה, משימה בלתי אפשרית ברומא בכלל ובפיאצה ונציה, המנקזת אליה את כל התנועה של רומא, בפרט.

מסלול חמישי

מזרקת טרווי  Fontana di Trevi

זוהי המזרקה המפורסמת ביותר ברומא. את פרסומה הקנו לה בעיקר שני סרטים 'שלוש מטבעות במזרקה' (1954) ו'דולצ'ה ויטה' של פליני (1960). המים הגיעו במקור אל המזרקה מאמת מים עתיקה שנבנתה בשנת 19 לפנה"ס על ידי אגריפה, כדי להביא מים לרומא ממעיין המרוחק 20 ק"מ מרומא. אמת המים נקראה 'מי הבתולה' (Aqua Virgo), על שמה של הבתולה הצעירה טרווי, שהראתה לחיילים הרומאים את המעיין. קטע מן הסיפור האגדי הזה מוצג על המזרקה בתבליט על המדרגה השנייה. הסבר אחר לשם המזרקה הוא שהיא יושבת על שלוש דרכים (Tre Vie) המובילות אל הפיאצה. הבריכה עוצבה במאה ה-15 בידי אלברטי. האפיפיור ניקולו החמישי החליט לבנות שם גם מזרקה חדשה, ולצורך מימונה הטיל מס על היין. תושבי רומא הנזעמים מחו על כך שהוא נוטל מהם את היין, ונותן להם תמורתו מים. במאה ה-18 הוזמן הפסל סלאבי על ידי האפיפיור קלמנט ה-12 כדי ליצור את הפסל הבארוקי המרשים לקשט בו את קצה אמת המים. בסופו של דבר הפך הפסל לשער ניצחון ולחזית ארמון פולי. כיום נמצאת יצירה מרשימה זו בחלקו האחורי של הארמון. בגומחה המרכזית, בין פסל השפע לפסל הבריאות נמצאת דמותו של נפטון אל הים, רכוב על מרכבה עשוייה צדף, שסוסי ים וטריטונים מושכים אותה, בין סלעים ואשדות מים המתנקזים לבריכות. הסוסים המתרוממים על רגליהם האחוריות מסמלים את הים הסוער, ואילו הסוסים השקטים מסמלים את הים הרוגע. משני צידיה של המזרקה דמויות אלים ואלות מיתולוגיים. מלמעלה רואים את ארבע עונות השנה נושאות מנחה. המסורת המפורסמת על המזרקה היא שכל החפץ לשוב לרומא צריך להשליך מטבע אל המים. רצוי לעשות זאת עם הגב אל המזרקה ולהשליך את המטבע לאחור. את המטבעות אוספים באופן סדיר עובדי העירייה (מיליוני לירטות כל שנה) והכסף משמש לאחזקת האתר (ויש אומרים שהוא נתרם לצלב האדום האיטלקי). המזרקה שוקקת קהל מבקרים עצום לאורך כל היום, ובלילה תאורה מיוחדת הופכת את החוויה ליפה יותר.

כתובת: בכיכר טרווי (Piazza di Trevi)
אוטובוס: 52, 53, 56, 58, 60, 61, 62, 71, 81,95 ו-492.
מטרו: Barberini (קו A).

 

הפנתיאון Pantheon

זהו אחד הבניינים העתיקים ברומא, שהשתמר יפה. הפנתיאון נבנה בשנת 27 על ידי מרקוס אגריפה, המפקד הצבאי הגדול של הקיסר אוגוסטוס. הוא נשרף, תוכנן מחדש, ונבנה ביד הקיסר אדריאנוס בשנת 125 לספירה. בצניעותו שמר אדריאנוס על ההקדשה המקורית של אגריפה, שעדיין מתנוססת על שלט ברונזה בחזית. פירוש השם ביוונית הוא: כל האלים. בשנת 608 הפך המקדש האלילי לכנסייה, וזוהי הסיבה שבגללה השתמר כל כך יפה. עצמותיהם של נוצרים רבים שמתו על נצרותם הובאו לכאן לקבורה מחודשת מן הקטקומבות, על פי פקודת האפיפיור. כים הבניין הוא מקדש ל'בני האלמוות' האיטלקיים וקבורים בו הצייר הידוע רפאל, וגם מלכי איטליה ויטוריו עמנואלה השני ואומברטו הראשון. הפנתיאון נחשב לפלא הנדסי: צורתו החיצונית המרהיבה היא כאין וכאפס לעומת היופי העוצר נשימה המתגלה בתוכו. ההרמוניה והסימטריה של כיפתו הגדולה הן אחד משיאי ההישגים באדריכלות של אותם זמנים. מבנה לבנים ענק והרמוני זה רוחבו 47 מ', גובהו 47 מ' ועובי קירותיו 8 מ'. הכניסה מתחת לאכסדרה הנתמכת ב-16 עמודי שחם העשויים מקשה אחת, שלושה מהם אינם המקוריים. מאותות הפאר של העבר שרדו דלתות הברונזה המקוריות של הבניין, שמשקלן 20 טון כל אחת. קוטרה של הכיפה הוא 43.3 מטרים, שווה לגובהה מן הרצפה. עד למחצית המאה העשרים נחשבה לכיפה הגדולה ביותר בעולם. הטכניקה שבה נבנתה מלמדת על כושר ההמצאה של האדריכלים הרומאים, אשר השתמשו בחומרים קלים יותר ככל שהכיפה התקרבה לשיא גובהה. בשיא הכיפה פתח המאפשר לאור השמש לחדור פנימה.

כתובת: בכיכר הרוטונדה (Piazza della Rotonda).