אוקראינה ורוסיה – עימות באמצעות הכנסייה

 

לאחרונה (ינואר 2019) נפל דבר בעולם הנוצרי, וכך הודיעונו בחדשות: הכנסייה האוקראינית קיבלה את אישורו של הפטריארך היושב באיסטנבול, היא קונסטנטינופול, להיפרד מהכנסייה הרוסית הפרבוסלבית ולעמוד ברשות עצמה, עם פטריארך משלה. מי שלא מצוי בהיסטוריה של הכנסייה הנוצרית (או ליתר דיוק הכנסייה המשיחית Christian Church, הוא שמה בפי מאמיניה. רק אנחנו דוברי העברית, קוראים להם נוצרים), אינו יכול להבין את גודל האירוע ואת משמעותו ההיסטורית, כמו גם הפוליטית והכלכלית. כדי להבין לעומק את המהלך הזה יש לחזור למאה הרביעית לספירה.

התחלות

מהמאה הראשונה, היא המאה שבה צמחה קבוצה של מאמינים בישוע המשיח ובן האלוהים, ועד אמצע המאה הרביעית, התנהלה הקבוצה הזאת, שהלכה וגדלה, בקהילות קטנות ומגובשות ברחבי אגן הים התיכון, בעיקר בארץ ישראל, סוריה, אסיה הקטנה (תורכיה של היום), חצי האי הבלקני (יוון של היום) ואיטליה, בעיקר ברומא, במצרים ובמגרב. מייסד הדת החדשה, הוא פאולוס (שאול התרסי), השכיל לפנות אל ה"שקופים", שלא נספרו על ידי הממסד, הן היהודי והן האלילי, והביא להם בשורת גאולה. מפאת היותם דת חדשה ולרוב גם לא מובנת ולעתים נרדפת, היה על הנוצרים להתארגן בקבוצות קטנות ומגובשות ולבנות לעצמם היררכיה ממסדית. במאה הרביעית כבר הייתה הכנסייה הנוצרית מאוד מגובשת ומובנית. כל המאמינים באגן הים התיכון הונהגו על ידי חמש פטריארכיות: רומא, קונסטנטינופול, אנטיוכיה, ירושלים ואלכסנדריה. לכל קהילה היה כומר, זאת הייתה הדרגה הנמוכה, הראשונית. לכל אזור היה בישוף, שהיה אחראי על מספר כמרים. בראש כל אזור עמד פטריארך. שתי הפטריארכיות החשובות ביותר מבחינת מספר המאמינים וכוח השפעתן היו רומא וקונסטנטינופול.

הקיסר הרומי קונסטנטין הראשון, ששלט על האימפריה הרומית בין השנים 337-324, היה האיש שהבין שהכנסייה הנוצרית המאורגנת והמגובשת תוכל לשמש לו בתור דבק מאחד לאימפריה שהייתה מפולגת ומפורדת. הוא הכריז על הכרה בדת הנוצרית בתור דת לגיטימית ורצויה. ההצהרה הזאת פורסמה בשנת 313 תחת השם "צו מילנו". סביב ההחלטה הזאת נרקמו במהלך השנים אגדות רבות וגם הסברים שונים שמציעים החוקרים לצעדו זה. ההסבר המתקבל ביותר על הדעת הוא שקונסטנטין הבין כי הנצרות תסייע לו לאחד את האימפריה הרומית תחת דת אחת, שהוא עומד כפטרונה הראשי. בשנת 325 כינס קונסטנטין ועידה גדולה, היא הועידה האקומנית (העולמית) הראשונה בעיר ניקיאה. בוועידה זו הוכרזה הדוגמה הנוצרית, ה"אני מאמין" (Credo) הנוצרי, כדי לייצר אל אחד, דת אחת – כדי לגבש את רצונו לאימפריה אחת, קיסר אחד. כל קבוצה או חבורה שסטתה מהדוגמה הזאת הוחרמה ונרדפה.

במהלך המאות הרביעית עד השביעית גדלה קהילת הנוצרים באגן הים התיכון והתחזקה, בעיקר לאחר שהקיסר הביזנטי תיאודוסיוס הכריז עליה בשנת 380 כעל הדת הרשמית, ובשנת 393 הכריז על הנצרות כעל הדת היחידה המותרת. כל פולחן שאינו נוצרי נאסר לחלוטין. אבל הנצרות לא סיפקה לקיסרים הביזנטיים את מבוקשם: אחדות ואחידות. ההיפך הוא הנכון. הכנסייה הנוצרית הייתה שסועה בוויכוח על טיבו של השילוש הקודש ובעיקר בנוגע לטבעו של ישו, אלוהי, אנושי, או גם וגם. המחולקות האלה למעשה ביטאו מאבקי סמכות בין הפטריארכיות השונות, כשכל אחת מהן רצתה להיות הקובעת העליונה. בעיקר היו שתי הפטריארכיות הגדולות, רומא וקונסטנטינופול מסוכסכות האחת עם השנייה, אבל גם לאנטיוכיה ולאלכסנדריה היה מה להגיד בנידון. במהלך המאות האלה פרשו או הופרשו והוחרמו  על ידי הכנסייה הרשמית האורתודוכסית הפלג האריאני, הפלג המונופיסיטי והפלג הנסטוריאני, כשכל אחד מהפלגים האלה מוצא לו מפלט באזורי עולם אחרים, כגון המזרח הקרוב, ארצות הפרסים או אזורים נידחים בצפון אירופה.

הסכיזמה (הפילוג הגדול)

המחלוקות הפוליטיות והתיאולוגיות נמשכו והתגברו. התהליך שבו נותקה האחדות הכנסייתית בין הנצרות הקתולית במערב לבין הנצרות האורתודוכסית במזרח, והתהוו שתי כנסיות נפרדות נקרא סכיזמה. הקרע היה תהליך ממושך שקשה להצביע על הנקודה המכריעה בו. האשמות כפירה הדדיות וניתוק יחסים אירעו עוד במאה התשיעית, בעוד שהניתוק הפורמלי המלא התחולל רק במאה ה-11. בשנת 1054 כתב האפיפיור לאו התשיעי לפטריארך קונסטנטינופול מיכאל קרולאריוס שהוא הסמכות העליונה על כל הנוצרים. הפטריארך זעם, נהג בבוז בשליח האפיפיור וסירב לקבל את הטענות. בתגובה נידה אותו הומברט, שליח האפיפיור. הפטריארך גמל לו בנידוי משלו. הנידוי מ-1054 מצוין לעיתים קרובות כנקודה בה התחולל רשמית הקרע בין המזרח למערב. מכאן ואילך התפלגה הכנסייה הנוצרית לשני זרמים גדולים: הזרם המערבי, היא הכנסייה הקתולית, שבראשה עומד הפטריארך של רומא, שבעברית קוראים לו אפיפיור; הזרם המזרחי, היא הכנסייה היוונית-אורתודוכסית, שבראשה עמד הפטריארך של קונסטנטינופול. במהלך המאות הבאות נעשו כמה ניסיונות לגשר על הפערים ולאחד את הכנסייה, אך הם לא צלחו. במאה השביעית נפלו הפטריארכיות המזרחיות, אלכסנדריה, ירושלים ואנטיוכיה, בידי הכובש הערבי, ונותקו למעשה מהעולם הנוצרי המערבי. במאה ה-15 נפלה גם קונסטנטינופול בידי המוסלמים, וכך כל העולם הנוצרי המזרחי היה תחת שלטון האסלאם. הכנסייה המערבית הקתולית שלטה במאמיניה שבמערב שלטון מוחלט באמצעות הסקרמנטים ובאמצעות השפה הלטינית. אבל במהלך המאות נבעו גם בה בקיעים וקמו קולות מוחים נגד השחיתות שפשתה בה ונגד שליטתה הדומיננטית. במאות ה-12 וה-13 הייתה זו התנועה הקתארית בדרום צרפת, שחוסלה באמצעות מסע צלב שיזם האפיפיור; במאה ה-14 היה זה ג'ון ויקליף האנגלי, שחסידיו נרדפו והועלו על המוקד; במאה ה-15 היה זה יאן הוס הצ'כי שיצא נגד הממסד השליט והועלה על המוקד. רק במאה ה-16 נחלו המוחים הצלחה לאור פעולותיו של מרטין לותר הגרמני, שחסידיו יסדו את התנועה הפרוטסטנטית.

הכנסייה המזרחית

הנצרות האורתודוכסית, או הנצרות האורתודוכסית המזרחית, היא קהילה של כנסיות נוצריות עצמאיות המתבססת על מסורות שהתפתחו בביזנטיון. מקורה ועיקר תפוצתה של האורתודוכסיה בארצות המזרח התיכון ובמזרח אירופה אך יש לה שלוחות בכל רחבי העולם. מרכזה ההיסטורי הוא העיר קונסטנטינופול היא איסטנבול של היום.

בנצרות האורתודוכסית מושם דגש רב יותר מן הנצרות הקתולית על הפן המיסטי והטקסי של הפולחן הנוצרי. השם "אורתודוכסי" פירושו "ישר האמונה", והוא מכוון לטענת הכנסייה האורתודוכסית לכך, שהיא הקהילה הקרובה ביותר למסורות הנוצריות המקוריות של ישוע והשליחים. הן רואות עצמן כנצרות הלגיטימית ביותר, והשם איננו אלא כינוי אחד שהתקבע עבורן; הן רואות עצמן כ"קתוליות" (כלליות) ממש כשם שהכנסייה המוכרת כקתולית מגדירה עצמה כ"אורתודוכסית". בניגוד לכנסייה הקתולית, שלה יש ראש אחד ויחיד – האפיפיור, שהוא עצמאי ואינו כפוף לרשות מדינית, ראשי הכנסיות האורתודוכסיות (תשעה פטריארכים, שני ארכיבישופים ושלושה מטרופוליטנים) כפופים לשלטון האזרחי במדינות בהן הם יושבים (סוג של קיסרופפיזם: סמכויות הדת והמדינה נמצאות בידי השליט המדיני).

ההבדלים בין הכנסייה המערבית והמזרחית הם בעיקר חיצוניים ופולחניים. השפה בכנסייה הקתולית היא לטינית. השפה הרשמית של הכנסייה האורתודוכסית היא יוונית, אבל בכל אזור נוהגים בשפת המקום לצד היוונית. בכנסייה המזרחית אין תאי וידוי, אין ספסלים לישיבה – כל הטקסים מתקיימים בעמידה והם נמשכים זמן רב. הכנסייה המזרחית מתאפיינת בריבוי איקונין (תמונות קדושים), בריבוי נברשות, בהקטרת קטורת, ובעיקר במחיצה בין העוסקים בפולחן, הכמרים, לבין הקהל. המחיצה (איקונוסטזיס) באה להדגיש את ההבחנה בין העוסקים בקודש לבין קהל המאמינים. לוח השנה והחגים הנהוגים בכנסייה המזרחית שונים במידה מסוימת מהנהוג בכנסייה המערבית.

הקהילות העצמאיות העיקריות של הכנסייה המזרחית האורתודוכסית הן:

הכנסייה האורתודוכסית (הפרבוסלבית) הרוסית

כנסייה עצמאית במסגרת הנצרות האורתודוכסית המזרחית. בראש הכנסייה הרוסית  עומד הפטריארך של מוסקבה. משתייכים לה כ-145 מיליון מאמינים ברחבי העולם, כולל רובם המוחלט של הנוצרים ברחבי ברית המועצות לשעבר וקהילות מהגרים שיצאו משטחיה. השם "פרבוסלבי" הוא תרגום מילולי של "אורתודוקסי" (מחזיק באמונה הישרה) לרוסית עתיקה. בסוף האלף הראשון לספירה, העמים הסלאבים המזרחים הושפעו מאוד מתרבותה של ביזנטיון השכנה. במאה התשיעית תורגמו כתבי הקודש (התנ"ך והברית החדשה) לראשונה לניב סלאבי על ידי האחים המיסיונרים קירילוס ומתודיוס, והם שפיתחו גם את הכתב הקירילי שהשפה הרוסית אימצה, בהשפעת השפה היוונית. הכנסייה הרוסית נוסדה ככפופה לפטריארך של קונסטנטינופול, שאף מינה את העומד בראשה שנשא תואר "המטרופוליט של קייב". עקב ירידת קרנה של קייב, מושבו של המטרופוליט הועבר ב-1329  למוסקבה שהייתה לעיר המרכזית ברוסיה.

תחת השלטון הסובייטי, בהתאם לאידאולוגיה המרכסיסטית, שראתה בכל צורותיה של הדת מכשול בדרך אל הקדמה, השלטון החדש החל ברדיפות קשות כנגד הכנסייה. בנוסף לתעמולה האנטי-דתית שנוהלה בכל שכבות האוכלוסייה, השלטונות סגרו, הרסו או הסבו למבנים אזרחיים כנסיות ומנזרים רבים. כמרים ונזירים רבים נאסרו, הוגלו ונרצחו.

לאחר קריסת ברית המועצות הכיר השלטון הרוסי בכנסייה ככוח חשוב בחברה הרוסית. מדיניות זו כוננה ביד בוריס ילצין והיא מונהגת ביתר שאת בידי יורשו, ולדימיר פוטין. מגמתה הלאומנית המסורתית של הכנסייה הרוסית משתלבת היטב עם מדיניות הפנים והחוץ של פוטין.

הכנסייה האורתודוכסית הארמנית

הכנסייה הארמנית נוסדה במאות השנייה והשלישית על ידי מפיצי הנצרות שבאו מארמניה ממקומות שונים כגון סוריה, אסיה הקטנה, ירושלים, והביאו לשם מסורות שונות של טקסים וארגון. ההתנצרות ההמונית בארמניה, שהושלמה בתחילת המאה הרביעית, גיבשה את הכנסייה הלאומית, הגאה על כך שעמה הוא הראשון שהתנצר כולו. הארמנים נחשבים לעם הראשון בהיסטוריה שהתנצר באופן מוחלט (בשנת 301 לספירה) ובארמניה ישנן כנסיות רבות ועתיקות ביותר. בשנת 451 קיבלה הכנסייה הארמנית את העיקרון המוֹנוֹפיסיטי (מוֹנוֹ – אחד, פיסיס- טבע; על פי עיקרון זה היה ישוע בעל  "טבע אחד" בלבד: היסוד האנושי שבו נתמזג כליל עם היסוד האלוהי. זאת לעומת התפיסה האורתודוכסית הקובעת כי ישוע היה בעל שני טבעים, אלוהי ואנושי. ראשה של הכנסייה הארמנית העולמית הוא הפטריארך הכולל, הקַתוֹליקוֹס, היושב באֶצ'מיאַדזין (Echmiadzin)  מקום ההתגלות (זהו פירושו של שם המקום) של ישוע לגרגורי "המאיר", מפיץ הנצרות בארמניה, שעל שמו נקראת הכנסייה הארמנית גם "גרגוריאנית". הקַתוֹליקוֹס סמך גם את הפטריארכים של הכנסייה הארמנית בירושלים ובאיסטנבול. הדבקות בנצרות אפיינה תמיד את הארמנים, וזהו עוד אחד מן הגורמים שהביאו עליהם את הנורא מכל – רצח עם. טבח הארמנים בתורכיה 1894–1896. כמחצית מהאוכלוסייה הארמנית בתורכיה, בין מיליון למיליון וחצי ארמנים, הושמדה.

הכנסייה האורתודוכסית הגיאורגית

המסורת מייחסת את מקורה לשליח אנדראס במאה הראשונה. היא הדת השלטת בגאורגיה מהמאה הרביעית. הנצרות הגאורגית הושפעה היסטורית מהכנסייה של האימפריה הביזנטית, והייתה תמיד חלק מהנצרות האורתודוכסית המזרחית הנרחבת. הכנסייה הגאורגית האורתודוכסית הפכה לעצמאית בשנת 466 כאשר הפטריארך של אנטיוכיה העלה בדרגתו את הבשוף של מצחתה (הכנסייה הראשית בגאורגיה) לדרגת "הקתוליק של כארתלי". בשנת 1010 עלה הקתוליקוס של כארתלי בדרגה לדרגת פטריארך. מאז ואילך, היא הפכה הדרגה העליונה בחשיבותה בכנסייה הגאורגית האורתודוכסית, הקתוליקוס -פטריארך של כל גאורגיה.

פלגים נוספים

פלג אחר של הנצרות המזרחית הוא הפלג המונופיסיטי, הקובע כי לישו יש רק טבע אחד (מונו פיסיס – טבע אחד), הטבע האלוהי. זאת בניגוד לדוגמה השלטת בכנסייה הנורמטיבית שעל ]יה לשי היו שני טבעים שונים, הנפרדים מהותית אך בלתי נפרדים גשמית, אלוהית ואנושית. בועידת כלקדון שהתקיימה בשנת 451 הוחרמו כל המונופיסיטים והוצאו אל מחוץ לכנסייה הנורמטיבית. הכנסיות הנמנות על הפלג המונופיסיטית הן בעיקר הכנסייה הקופטית המצרית, הכנסייה האתיופית, הכנסייה הסורית ועוד כמה קבוצות. בראש כל אחת מהן עומד הפטריארך שלהן.

אוקראינה ורוסיה – היסטוריה של יחסים

אוקראינה ורוסיה חולקות הרבה מההיסטוריה שלהן. קייב, הבירה המודרנית של אוקראינה, מכונה לעיתים קרובות האמא של הערים הרוסיות או העריסה של הציוויליזציה הרוסית, בזכות עוצמתה של רוס של קייב, המדינה הסלאבית הראשונה באירופה, ממנה התפתחו גם רוסיה וגם אוקראינה.

בימיה הראשונים, ברית המועצות קידמה את התרבויות של הרפובליקות הסובייטיות השונות. זה הסתיים בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20, כאשר סטלין עבר לקידום הלאומיות הרוסית ברחבי ברית המועצות כולה. זה הוביל בפועל להכחשת קיומה של התרבות האוקראינית ובמקום היא תוארה כווריאציה מקומית של התרבות הרוסית המתמשכת בברית המועצות.

בין השנים 1932-1933 אוקראינה חוותה את ההולודומור – רצח באמצעות רעב או הרעבה עד מוות, שהיה רעב מעשה ידי אדם שהרגה לפי הערכות עד כ-7.5 מיליון אוקראינים. במהלך הרעב, הנחשב כמעשה טרור ואף רצח עם, מיליוני אזרחים של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית, רובם אוקראינים, מתו מרעב באסון חסר תקדים בהיסטוריה של אוקראינה. מאז 2006, הולודומור הוכרה על ידי אוקראינה העצמאית ומספר מדינות נוספות כרצח עם של העם האוקראיני. עימותים צבאיים בין המורדים הפרו-רוסים המגובים על ידי הצבא הרוסי, לבין הכוחות המזויינים של אוקראינה החלו במזרח אוקראינה באפריל 2014. הושג הסכם הפסקת אש זמנית אבל זו התפוצצה בקרבות קשים חדשים בינואר 2015. הסכם הפסקת אש חדשה נכנסה לפועל באמצע פברואר 2015, אך גם הסכם זה לא הפסיק את הלחימה.

הכנסייה נרתמת למערכה

אנחנו חוזרים להתחלת המאמר: לאחרונה (ינואר 2019) נפל דבר בעולם הנוצרי, וכך הודיעונו בחדשות: הכנסייה האוקראינית קיבלה את אישורו של הפטריארך היושב באיסטנבול, היא קונסטנטינופול, להיפרד מהכנסייה הרוסית הפרבוסלבית ולעמוד ברשות עצמה, עם פטריארך משלה. מי שלא מצוי בהיסטוריה של הכנסייה הנוצרית אינו יכול להבין את גודל האירוע ואת משמעותו ההיסטורית, כמו גם הפוליטית והכלכלית.

העובדה שהכנסייה האוקראינית קיבלה את אישורו של הפטריארך היושב באיסטנבול לעצמאותה מעוררת תשומת רבה ומעוררת גם סימני שאלה רבים. עד עכשיו הייתה הכנסייה באוקראינה, כמו יתר הכנסיות במדינות שהיו כפופות בעבר לברית המועצות, כפופה לפטריארך שישב במוסקבה. כפיפות זו מעידה על תחומים רבים, ולא רק התחום הפולחני-דתי. פירושה קבלת הוראות ממוסקבה, פירושה שנכסי הכנסייה המקומית שייכים למוסקבה, פירושה שאלפי מאמינים אוקראינים כפופים לסמכות העליונה הדתית במוסקבה.

הקונפליקט הנוכחי בין רוסיה ואוקראינה נוגע לשליטה טריטוריאלית ולבעלות על אדמות, נכסים ואוכלוסייה. המישורים הפוריים של אוקראינה הפכו אותה לאחת מיצרניות החיטה הגדולות בעולם , והיא כונתה בתואר "אסם התבואה של ברית המועצות". אוקראינה יושבת על הים השחור, שהוא המוצא היחיד של רוסיה לים התיכון ולים בכלל בחודשי החורף, כשהימים הצפוניים קופאים. אבל הבעיה העיקרית של אוקראינה היא אחוז גבוה של תושבים ממוצא רוסי המעוניינים להיות שייכים לרוסיה. מוקד הסכסוך הזה הוא בחצי האי קרים שבו אוכלוסייה רוסית גדולה. בשנת 2014 הכריזו תושבי חצי האי קרים על חוסר הכרתם בשלטון בקייב ורצונם להסתפח לרוסיה, צעד שחוזק עם הנפת דגל רוסי מעל בית הפרלמנט והורדת הדגל האוקראיני.  בפברואר 2014 פלשו כוחות מזוינים מיוחדים של רוסיה ובדלנים פרו-רוסיים אל מבני ממשלה מרכזיים, בסיסים צבאיים ומתקני תקשורת של מדינת אוקראינה, והכריחו את הרשויות המקומיות לערוך משאל עם בלתי-חוקי על "הצטרפות מחדש אל רוסיה". ב-18 במרס סיפח הקרמלין רשמית את קרים לשליטת הפדרציה הרוסית. עצמאות הכנסייה הלאומית מהווה צעד נוסף בעצמאות המדינה והתנתקותה ממוסקבה. נשיא אוקראינה השווה צעד לזה למשאל העם שנערך במדינה ב-1991ושאישר את הצהרת העצמאות שלה מברית המועצות.

עכשיו נותר רק לראות מה תהיה תגובת רוסיה להתנתקות הזאת, שיש לה משמעות חברתית חשובה, אבל גם משמעות כלכלית רחבה, בגלל הנכסים שמחזיקה הכנסייה האוקראינית שהיו עד עכשיו בבעלותה של מוסקבה.

 

קרדיט: ערכים וצילומים מהויקיפדיה