וינה – בעקבות פרויד ואדלר

 

בשנת 1848 מונה פרנץ יוזף לקיסר אוסטריה, הקיסר העניק ליהודים שוויון זכויות מלא באופן רשמי וביטל את האיסור על היהודים להתארגן בקהילה. הוא נתן ליהודים חופש מגורים בבירה וינה, דבר שנאסר עליהם קודם לכן ומעשה זה הביא לגידול מהיר בממדי הקהילה ומקבוצה קטנה יחסית של יהודים "נסבלים" קהילת וינה הגיעה ב-1855 ל-20,000 נפש לפחות והמספר הוכפל כעבור 15 שנים בלבד.

בתקופתו של פרנץ יוזף וגם לאחריה תרמו היהודים באופן פעיל לתרבות האוסטרית. יחסית למספרם הקטן באוכלוסייה, פעלו באוסטריה משכילים יהודים רבים שהיו לגדולי התרבות האוסטרית, ביניהם עורכי דין, עתונאים (ביניהם בנימין זאב הרצל), סופרים, מחזאים,  משוררים, רופאים, בנקאים, אנשי עסקים ואמנים יהודים. וינה הפכה למרכז התרבות היהודית באוסטריה ומחוצה לה, והיוותה מרכז חינוך, תרבות וציונות.

בין יהודים נוספים שתרמו לתרבות האוסטרית באופן ניכר ניתן למנות את המלחינים גוסטב מאהלר וארנולד שנברג, הסופרים סטפן צוייג, פליקס זאלטן, ארתור שניצלר, וויקי באום, את הרופאים זיגמונד פרוייד, ויקטור פראנקל ואלפרד אדלר ואת הפילוסופים מרטין בובר וקרל פופר. יחד עם הפריחה היהודית, התנצרו כמה מן המשכילים, ששאפו להיטמע בתרבות סביבם. המייצג המובהק של תופעה זו הוא אוטו ויינינגר.

תרומתה התרבותית של האוכלוסייה היהודית הגיעה לשיאה בתקופה זו. סופרים נודעים רבים, במאי סרטים ותיאטרון רבים (בהם מקס ריינהרדט, פריץ לאנג, ופרד זינמן), שחקנים (בהם פיטר לורה ופול מוני), מפיקים, אדריכלים, נגנים ומלחינים (בהם פריץ קרייזלר) היו יהודים-אוסטריים.

 

אוניברסיטת וינה

אוניברסיטת וינה

זיגמונד פרויד

זיגמונד פרויד בגיל 80

זיגמונד פרויד בגיל 80

בית זיגמונד פרויד  Berggasse 19 Sigmund Freud Museum

מלבד אינספור השעות בבתי הקפה הווינאיים, בילה ממציא הפסיכואנליזה חלק נכבד מזמנו בחדר העבודה בביתו, שבאזור התשיעי בווינה. פרויד עצמו התגורר בדירה עם משפחתו ברוכת הילדים במשך 47 שנים, עד שנאלץ לברוח ללונדון בעקבות השתלטות הנאצים. חדר העבודה שוחזר בשנת 1971 בעזרתה של אנה פרויד, בתו הצעירה, ומעניק כיום הצצה לחייו של המדען ששינה את פני הפסיכולוגיה. התצוגה הקבועה כוללת פריטים אישיים של פרויד וסוקרת את הביוגרפיה המקצועית והמשפחתית שלו. במקום מוצגים קטעי וידאו נדירים משנות ה-30, שמתארים את חיי המשפחה. במקום ישנה גם תצוגה מתחלפת.

מוזיאון פרויד צילום: יגאל שטרק

מוזיאון פרויד
צילום: יגאל שטארק

מוזיאון זיגמוינד פרויד שוכן בביתו ובקליניקה של מי שידוע כאבי הפיכואנליזה המודרנית והוא מוקדש לחייו ועבודתו של פרויד (1856-1939) . במוזיאון אפשר להתרשם מדירתו ומהקליניקה של פרויד, שבה חי ועבד במשך 47 שנים עם אשתו וששת ילדיו עד שבשנת 1939 נאלץ לברוח עם משפחתו מאימת הנאצים ולגלות לאנגליה. המוזיאון שנפתח לציבור בשנת 1971, קיבל את שיתוף הפעולה מבתו הצעירה של פרויד, אנה. בדירה נשתמר הריהוט המקורי כולל חדר ההמתנה. אפשר להתרשם ממבחר אוסף העתיקות של פרויד ומטיוטות של עבודותיו הראשונות. כמו כן מוצג במקום סרט ייחודי של משפחת פרויד משנות השלושים עם פרשנות של בתו אנה. בנוסף לתערוכה הקבועה מתקיימות במקום תערוכות מתחלפות.

בית מספר 19 ברחוב ברג בוינה הפך למוקד משיכה תיירותי בגלל האיש שגר בדירה מספר 5, זיגמונד פרויד. היום זהו מוזיאון המוקדש לו.

במוזיאון פרויד נפתחה בין היתר תערוכה המוקדשת ליושביו האחרים של הבית. התערוכה, 'שכניו הנעלמים של פרויד', מציגה את דיירי הבית, המֶכה של הפסיכואנליזה משחזרת את החיים שהתנהלו במקום בשנים בהן פעל בו פרויד, את גורלם של יושבי הבית בשנות הכיבוש והדיכוי הנאציים, ואת גורלם של הדיירים במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה.
התערוכה פותחת בפני המבקרים את דלתותיהן של דירות נוספות בבית המיתולוגי וחושפת את זהותם האנונימית של כמה מהאנשים שהתגוררו בשכנות למכה של הפסיכואנליזה. המסמכים השונים מתרחקים מהילתו של זיגמונד פרויד, חודרים למבוך האנושי וההיסטורי של דיירי הבית ומתעדים באמצעות הסיפורים האישיים של השכנים את עלייתה ונפילתה של יהדות וינה ואוסטריה לאורך המאה הקודמת.

בחדר זה התכנס החוג של ימי רביעי

בחדר זה התכנס החוג של ימי רביעי / צילום יגאל שטארק

 

הקהילה היהודית

בשנות ה-30 חיו בוינה כ-170,000 יהודים, מתוך כ-200,000 באוסטריה בכלל. 126,000 מיהודי אוסטריה הצליחו לקנות את חירותם ולברוח מהנאצים לארצות הברית, לבריטניה ולארץ ישראל. הנותרים נשלחו אל המוות. לאחר מלחמת העולם השנייה נותרו בוינה רק 4,000 יהודים.

הקהילה היהודית הוינאית היתה בתחילת המאה הקודמת אחת הקהילות הגדולות והחשובות במרחב התרבות הגרמני והיתה לה השפעה עצומה על חיי הכלכלה והתרבות בעיר ובאירופה. הרובע התשיעי של וינה, בו ממוקם רחוב ברג, נחשב לאחת משכונותיה היהודיות של בירת אוסטריה.

בטרם החלו הנאצים בגירושים ההמוניים למחנות הריכוז והמוות, הם ריכזו בשכונות אלו את היהודים שנותרו בעיר. יהודים שלא הצליחו או שלא רצו לברוח מאוסטריה, גורשו מדירותיהם ובתיהם, שהועברו לרשות דיירים ארים. מאחר שחוקי הגזע אסרו על ארים להשכיר דירות ליהודים, נאלצו היהודים לעבור לגור בבתים שהיו עדיין בבעלות יהודית. לעתים קרובות חויבו כמה משפחות לחלוק דירה אחת. כך יצרו הנאצים גטאות נעלמים בתוככי וינה, בטרם החלו לרוקן את העיר מתושביה היהודים ולהעבירם למזרח.

הבית מספר 19 ברחוב ברג ודירתו של פרויד הפכו תחת הנאצים למרכזי מגורי היהודים מהצפופים ביותר. זו היתה נקמה אישית עקיפה בזיגמונד פרויד, שהנאצים תיעבו במיוחד בשל תורתו היהודית החולנית, בעיניהם. כמעט כל 80 הדיירים שהתגוררו בבית לאחר שנת 1938 גורשו למחנות ריכוז. רק מתי מעט חזרו מהם.

התערוכה מתמודדת גם עם הסוגיה הבעייתית מאוד של ההתחמקות האוסטרית מלהשיב ליהודים, לאחר המלחמה, את הרכוש שנגזל מהם על ידי הנאצים או לפצות אותם על השוד, הגניבה והרדיפות מהם סבלו. עד היום לא חסכו ממשלות אוסטריה במאמצים ובתחבולות כדי להימנע מתשלום פיצויים נאותים ליהודים קורבנות השואה ולקרוביהם.

 

בתוך המזויאון: צילומי משפחה, מכתבים, פריטים אישיים צילום יגאל שטארק

בתוך המזויאון: צילומי משפחה, מכתבים, פריטים אישיים
צילום יגאל שטארק

Berggasse 19

ישנם בתים שיושביהם מתפארים בהם וישנם בתים המתגאים בדייריהם. בית מספר 19 ברחוב ברג ברובע התשיעי של וינה לא היה הופך למוקד משיכה תיירותי לולא השתכן בו, בסוף המאה ה-19, אדם שעמד ליצור בין כותלי מבנה המגורים בעל החזות הסתמית והאפורה, מהפכה בתחום חקר נפש האדם.
כשזיגמונד פרויד קבע את מקום מושבו בברגגאסה 19, בלב אחת השכונות הבורגניות החדשות דאז של בירת אוסטריה, הוא היה עדיין אישיות לא ידועה ורעיונותיו בדבר בירור פשר החלומות נתפסו על ידי רבים כתמהוניים. החברה הוינאית הייתה שקועה בצביעות שמרנית וטיפחה תסכולים נפשיים ומיניים, ששימשו כר פורה לאבי הפסיכואנליזה. לא במקרה פיתח פרויד את תורתו בוינה – עיר שבה שמירת הפער בין הנראה לנסתר נעשתה לפולחן חברתי.
אט-אט הפך הבית ברחוב ברג, לא הרחק משדרת הרינג הסובבת את העיר העתיקה של וינה, לכתובת ידועה, שמשכה אליה מבקרים לא רק מהבירה אלא מרחבי העולם. פרויד חי ועבד בבית זה. הוא התגורר עם משפחתו בדירה אחת, ובדירה סמוכה קיבל את לקוחותיו על הספה המפורסמת. הקליניקה של פרויד היתה ממוקמת תחילה קומה מתחת לדירת מגוריו, אבל החושך ששרר במקום מרבית שעות היום הביא אותו להעתיק את משרדיו לקומה בה שכנה גם דירתו.
זמן קצר לאחר ה'אנשלוס' – סיפוחה של אוסטריה לגרמניה הנאצית, באביב 1938, הצליח פרויד להימלט מאוסטריה ולהגר ללונדון, שם העביר את שארית חייו. בתחילת שנות ה-70 הקימה אנה, בתו הצעירה – שהפכה לפסיכואנליטיקאית ילדים ידועה בזכות עצמה – מוזיאון על שם אביה בבית ברחוב ברג.
במוזיאון שוחזרו באמצעות רהיטים מקוריים וחלק מאוסף העתיקות הגדול שפרויד אצר כתחביב, חדר העבודה וחדר ההמתנה ששימשו אותו ואת לקוחותיו. מאז הורחב המוזיאון וכיום הוא כולל גם ספריה עיונית ואולמות להרצאות ולתערוכות שונות.

 

ספת הפסיכיאטר

אחד הסממנים הראשונים שייצגו את הפסיכולוגיה המודרנית בראשית המאה העשרים הייתה הספה המפורסמת של זיגמונד פרויד. אותה ספה נהייתה לסמל הפסיכולוגיה בכלל והפסיכואנליזה בפרט, עד כי נהיה שגור בפי האנשים הביטוי "האם אני על הספה?" כאשר הם חשים שמנתחים אותם יתר על המידה. פרויד היה משכיב את מטופליו על ספה זו שהייתה ממוקמת בקליניקה הפרטית שלו, ובעודו יושב בקצה הספה ליד ראשו של המטופל, ובאופן שהמטופל לא יכול היה לראות את מטפלו, פרויד היה מבקש ממטופליו להעלות אסוציאציות חופשיות או לתאר את חלומותיהם, בעודו מפרש אותם. ספה זו הצליחה ללכוד בסמליות שלה את תמצית שיטת הטיפול הפסיכואנליטית. היא עשתה כן בהיותה ספה, בניגוד לכיסא, ובכך ייצגה מעין שלב מעבר והיפרדות מתחום הרפואה הקונבנציונלית – בו מרבית הטיפולים ניתנים בעוד המטופלים שכובים על מיטה – ותחילתה של שיטת טיפול חדשה: טיפול בנפש, טיפול באמצעות מילים, דיבור. זאת ועוד, מיקומו של פרויד ביחס למטופל בקליניקה (כלומר, בלתי נראה למטופל) היטיב לבטא את תורתו של פרויד, לפיה המטפל הוא בבחינת 'רעש סטטי' עבור מטופליו, ומטרתו היחידה היא לכוונן אותם כלפי מתן דרור למחשבותיהם ולמשאלותיהם הכמוסות; שיטת טיפול זו היוותה חלופה לשיטת הטיפול הנפשית שקדמה לה – היפנוזה – שגם לפיה תפקידו של המטפל בחיי המטופל מינימאלי ביותר.

 

על ספתו של פרויד

הפריט הבולט ביותר בחדר־הטיפול בקליניקה של פרויד הוא ספת המטופל הנודעת של פרויד, שמעליה היתה תלויה תמונה גדולה של המקדש המצרי העתיק באבו־סימבל. את הספה האנליטית נתנה לפרויד ב-‏1890 מאדאם בנבנשתי, מטופלת אסירת תודה. הספה הייתה מכוסה בשטיח פרסי משיראז, עמוסת כריות ולמרגלותיה שמיכה למקרה שהמטופל יחוש בקור. פרויד ישב בכיסאו, למראשות הספה, מחוץ לטווח הראייה של המטופל. (פינתו של פרויד שמשמאל אפלולית בתצלום לעיל, אך אפשר להבחין במסעד הכסא הצמוד לספה). פרויד אמר שהספה והאנליטיקן הסמוי מן העין הם מורשת ההיפנוזה, אך הודה שהוא מקפיד על סידור זה גם מסיבה סובייקטיבית: "איני מסוגל לשאת את מבטי הזולת הנעוצים בי שמונה שעות ביום או יותר." עם זאת, להיעדר מגע העין הישיר היה גם הגיון טיפולי מאחר שבמהלך השעה האנליטית פרויד הפקיר את עצמו ללא־מודע שלו, לא רצה שמטופליו יוכלו לראות את הבעות פניו שמא תשפענה עליהם שלא לצורך". אולם, במידה מסוימת יכלו המטופלים להציץ בייצוגי נפשו של פרויד – או למצער לשער כי הם עושים זאת – כשהתבוננו ביער הפסלים ובתמונות המרשימות שבחדר, ששיקפו את הנושאים הגדולים שעסק בהם. כשהמטופל שכב על הספה עיניו לא היו נעוצות בתקרה – פלג גופו העליון היה מוגבה, ולמעשה, התנוחה הייתה ישיבה למחצה, וכך התאפשר לו להתבונן בפריטים השונים, ובפרט בשלוש התמונות שמעל מרגלות הספה.

ציור של לוסיאן פרויד, נכדו של זיגמונד פרויד. הספה כסמל לחשיפת הנפש

ציור של לוסיאן פרויד, נכדו של זיגמונד פרויד.
הספה כסמל לחשיפת הנפש

לוסיאן מייקל פרויד (Lucian Michael Freud; 8 בדצמבר 1922- 20 ביולי 2011) היה צייר בריטי יהודי. לוסיאן פרויד היה בנם של ארנסט לודוויג פרויד, אדריכל יהודי אוסטרי, ולוסי לבית בְּראש, יהודייה גרמנייה. הוא היה נכדו של זיגמונד פרויד. בשנת 1933, בעקבות עליית הנאציזם, עבר עם משפחתו לאנגליה.

אלפרד אדלר

אלפרד אדלר

אלפרד אדלר

אדלר נולד בשנת 1870 בווינה למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני. היה השני מבין שבעת הילדים של לאופולד אדלר ושל פאולינה בר. הוא סבל בילדותו מרככת והיה חולני ומוגבל ביכולתו לשחק עם ילדים אחרים. בגיל חמש חלה בדלקת ריאות קשה והרופאים ניבאו שימות, אך אדלר הצליח להתגבר עליה. התנסות זו יחד עם מותו של אח קטן ממנו גרמו לו להחליט שמטרת חייו היא להפוך רופא. את לימודי התיכון עשה אדלר בגימנסיה הרנאלזר ברחוב קלוואריינברגגאסה (כיום "גימנסיה הרנאלזר גבלרגאסה") ועבר שם את בחינות הבגרות בשנת 1888.

הגימנסיה שבה למד אדלר - עדיין פעילה

הגימנסיה שבה למד אדלר – עדיין פעילה

בבית הספר אדלר היה תלמיד בינוני. לא אהב מתמטיקה. תכנית הלמודים כמו בכל אירופה אז, כללה הרבה מקצועות הומניים שהחדירו בתלמידים מורשת הפילוסופיה היוונית הקלסית, שפות עתיקות, היסטוריה וספרות.  כמרבית משכילי מרכז אירופה בתקופה זו, ובמיוחד בוינה שבראשית המאה היתה מרכז תרבות בינלאומי מאד ידוע. (במוזיקה: היידן, מוצרט, בטהובן, מאהלר, שיינברג; בציור: קלימט, אגון שילה, קוקושקה; בספרות: קפקא, סטפן צווייג, ארתור שניצלר; בעתונות: קרל קראוס; ברפואה: פרויד, ברוייר). כלם "חטאו" בכל התחומים והיו מה שאנו מכנים אנשי תרבות רבי אשכולות. פרויד אדלר ודומיהם קראו, ראו, נסעו וכתבו גם בתחומים שכיום היינו אומרים שאינו התחום שלהם. פרויד למשל כתב מאמרים על דוסטוייבסקי, על משה, על מיכלאנג'לו, על אמנות ומוסיקה, על שבטים במקומות רחוקים. הכתיבה עירבה כמובן את הבהרת השקפתם המקצועית, תוך דיון בתחומים אחרים.

בשנת 1895 השלים את לימודיו באוניברסיטת וינה והוסמך לעסוק ברפואה. במהלך לימודיו השתייך לקבוצת סטודנטים סוציאליסטים, שם הכיר את האקטיביסטית הרוסייה ראיסה אפשטיין, לה נישא ב-1897. נולדו להם ארבעה ילדים, שניים מהם הפכו לפסיכיאטרים בבגרותם. עם סיום לימודיו באוניברסיטה עבר לרפואה כללית ופתח קליניקה משלו ברובע השני, לאופולדשטאט, ברחוב פראטר 44, לא רחוק מהפראטר הווינאי, בשכונה שבה חלק ממטופליו חיו בתנאי עוני. ההיכרות עם מטופלים אלה חיזק בו את אמונתו בחשיבות הגורמים הסוציו-כלכליים ביישום מקצועות הבריאות. ב-1901 הצטרף אדלר, בעקבות הצעה שלזיגמונד פרויד, לקבוצת דיון שהתקיימה בביתו של פרויד מדי שבוע, ועסקה בפסיכואנליזה. כך עבר אדלר לעסוקבפסיכותרפיה. הוא נמנה עם החברים המרכזיים באגודה הפסיכואנליטית של פרויד, וב-1910 אף התמנה לנשיא האגודה, אך בשנת 1911 התפטר מהנשיאות בעקבות מחלוקת עם פרויד.

הבית ברחוב פראטר 44, פעם הקליניקה של אדלר, היום מלון

הבית ברחוב פראטר 44, פעם הקליניקה של אדלר, היום מלון

 ב-1912 ייסד אדלר אסכולה חדשה ששמה הפסיכולוגיה האינדיווידואלית. אסכולה זו גורסת כי על האדם להשתתף מעשית בטיפול בעצמו וכי רק שינוי באדם עצמו והכרה שלו בחולשותיו תוך רצון עז מצדו להתגבר עליהם, יובילו להרגשה בריאה יותר.

בשנת 1932 נסגרו רוב הקליניקות של אדלר באוסטריה, בשל מוצאו היהודי (אף על פי שהתנצר). בשנת 1935 , בעקבות התגברות האנטישמיות באוסטריה, היגר אדלר לארצות הברית, שם המשיך בעבודתו הטיפולית והאקדמית. הוא נפטר מהתקף לב בשנת 1937.

נקודות דמיון ושוני

*אדלר ופרויד היו בעלי רקע דומה אך הסתובבו במעגלים חברתיים שונים.

הפרש הגילים ביניהם, 14 שנה לא איפשר אולי חברות או ידידות אישית וגם לא * יחסי מורה תלמיד במובן המלא. (הפרשי גילים בין מורה לתלמיד היו אז משמעותיים.).

* משפחותיהם הגיעו מאותו אזור בבוהמיה במאה ה- 19.

* ההורים לא היו אנשי השכלה ומעמד כלכלי יציב, ולא ידעו תמיד לפרנס בבטחה את משפחותיהם.

* משפחתו של פרויד היתה קרובה יותר, גם בבחירת מקום מגורים, למסורת היהודית.

* משפחתו של אדלר ידעה גם ימים בהם גרה בפרברי המעמד הנמוך של וינה.

* שניהם קבלו השכלה מלאה, לא דבר נפוץ באותם זמנים ואף למדו באותה גימנסיה.

* מסלול התקדמותם היה דומה בכך שלמדו רפואה, ומיד עם סיום לימודיהם הכירו אישה והקימו משפחה עם הרבה ילדים.

* פרויד פנה מאוחר יותר לתחום המחקר והתמסר לו יותר מאשר לתחום הפעילות הקלינית. זה גם תאם את דעותיו הפוליטיות והחברתיות שנעו בין ליברליות ועד שמרנות אליתיסטית. קהל החולים שלו גם הוא בא בעיקר מהשכבות הגבוהות של האוכלוסייה.

* אדלר ראה עצמו קודם כל רופא. רופא שדאגתו ועיסוקו המועדפים הם בתחום פיתוח והפצת הרפואה הציבורית.

* פרויד ראה עצמו קודם כל מדען, חוקר.

*  דעותיו הפוליטיות של אדלר היו רחוקות מאלו של פרויד ופעילותו הסוציאליסטית, ככל שהשנים חלפו, העמיקו את הפער בין "מתקן העולם" לבין המהפכן, מתקן הרפואה והנפש". במובן הפילוסופי והמדעי תוך התייחסות משנית אל האדם כפרט.

*  פרויד ראה באדם מי שבאמצעותו מוכיחים את התיאוריה, ההנחות, הבדיקות המעבדתיות ועל האדם להתאים לתבנית התיאורטית,

*  אדלר ראה את התיאוריה כנבנית מסביב להתבוננות ולתשומת הלב המלאה מיהו האדם ומה מניע אותו. התיאוריה נכונה, אם היא נכונה ומתאימה לאדם. החיים והאנושיות הם המטרה ולא התיאוריה.

*  זו אולי אחת הסיבות שבעטיין אדלר לא כתב הרבה, הכתיבה היתה בדרך כלל לקראת הרצאה או פרסום מאמר לקראת כנס, אך פחות טרח בבניית שיטה מפורטת, כזו שניתן ללמוד וללמד אותה, כזו שאפשר יהיה לכנות אותה שיטה צרופה ומסודרת.

* פרויד שהספר, המחקר, הפרסום והצורך בהוכחה אמפירית הובילו אותו ליצור, לכתוב, לפרסם בכל הצינורות המדעיים האפשריים בכדי להשפיע ולפרוץ דרך שקודם כל תהיה מוכרת מדעית והיסטורית.

* כמו בהשקפתם החברתית-פוליטית, נבדלו השניים, כנובע מאליו גם בהשקפתם המדעית. כשכל אחד רואה "מדע"  בהגדרה שונה ועדיפות שונה.

* גם באורח חייהם האישי נבדלו השניים מאד. ביתו של פרויד , קרוב יותר ליהדות, גם אם הוא עצמו היה איש חילוני בהחלט. אשתו, התחנכה בבית דתי, שמרה הלכות שבה וזיהתה עצמה בתפקיד האישה שבבית, בהתאם לנורמות הנוקשות והמוגדרות מאד של המעמד הבינוני באוסטריה דאז. כל תפקידה הצטמצם לקבלת האורחים וכיבודם.

* אשתו של אדלר, מאד לא אופיינית לתקופה, היתה גם היא מבית יהודי, להבדיל מבעלה, אך ראתה עצמה אישה עצמאית שאינה רוצה להיות קשורה לחובות הבית, מגובשת מגיל צעיר בהשקפותיה הפוליטיות הבוטות, נוסעת, לומדת, עובדת ומתפקדת כאדם בפני עצמו ולא רק כאשתו של אדלר. לימים כאשר פרש אדלר מהפעילות בחוג ימי רביעי, והקים את החברה הפסיכואנליטית החופשית שהפכה במהירה לאגודה לפסיכולוגיה אינדיווידואלית, היתה אשתו ראיסה המזכירה של החברה, אחראית על הפרוטוקולים, משתתפת פעילה בפגישות ובדיונים.

* במקביל, זו היתה עמדת אדלר ופרויד כלפי עולם הנשים ויכולותיהן.

 

"You've got to want to connect the dots, Mr. Michaelson." - New Yorker Cartoon

"You've got to want to connect the dots, Mr. Michaelson." – New Yorker Cartoon

ההבדל בגישה

בניגוד לפרויד וחסידיו שהדגישו את דחפי המין והבלתי נודע הדגיש אדלר את הגורם החברתי ואת הבחירה החופשית. על מנת להבין את האדם הוא נותן מקום מרכזי לניתוח הרקע המשפחתי והחברתי שממנו צמח ובו הוא פועל.

אדלר מטעים תפיסה הוליסטית של האדם כמכלול אחד. אדלר לא מקבל את החלוקה של נפש האדם למרכיבים דוגמת אגו וסופר אגו, מבחינתו כל אלה הם שמות שרירותיים למאפיינים פנימיים של נפש אחת בלתי מתחלקת של האדם.

בעוד שמרכז תשומת הלב של פרויד נמצא בעברו של האדם, עם הניסיון להבין את האירועים שעברו עליו בילדותו המוקדמת, אלפרד אדלר מתמקד באפשרויות שבפני האדם, בעתיד שלו, בפעולה שלו הנובעת מיכולת בחירה חופשית בכל מצב.

לפי אדלר האדם נולד עם תחושת נחיתות ובמשך כל חייו הוא נאבק להשיג עליונות, עצמאות, חופש והגשמה עצמית. אדלר מבחין בין סוגים שונים של רגשי נחיתות:

נחיתות אישית היא נחיתות שחש האדם מול זולתו.

נחיתות קבוצתית, אדם חש שהעם, העדה, הקבוצה המקצועית, שבתוכם הוא מצוי נחותים.

נחיתות אוניברסלית, האדם חש את מגבלותיו של המין האנושי.

האופן שבו אדם מתמודד עם נחיתויותיו קרוי סגנון חיים. האופן שבו האדם מתנהג בחברה, העניין החברתי שלו, יכול להעיד האם הוא פועל בכוונה לרמוס את הזולת או לשתף עמו פעולה.

 

 

 

 

תודות:

*Hoffman, Edward:  The Drive for Self.  A.Adler and the Founding of IP.

 Addison-Wesley, 1994.

תקציר: ד"ר דפנה פקר

*אלדד בק, וינה  פורסם:  24.04.03   ידיעות אחרונות ynet

השאר תגובה