וינה – בעקבות היהודים

הרבה פעמים שאלתי את עצמי מי הם האוסטרים? האם הם חלק מהאומה הגרמנית? האם לשונם זהה? האם המנטליות שלהם זהה? למה בכלל יש שתי מדינות נפרדות לגרמנים ולאוסטרים. כמו תמיד, התשובות לשאלות אל מורכבות. מבחינת מוצא שתי האומות שייכים לקבוצת השבטים הגרמאניים. לאחר התפוררות האימפריה הרומית במאות החמישית והשישית חדרו לגבולה שבטים גרמאניים רבים, שלכולם לשון פחות או יותר משותפת. בשנת 800 לספירה הוקמה "רוזנות הספר המזרחי" (אוסטמארק) על ידי קרל הגדול וזהו מקור השם "אוסטריה" (בגרמנית: Österreich, "ממלכת המזרח"). עצם החלוקה למדינות נפרדות היא מלאכותית כמו רוב המדינות שקמו לאחר שתי מלחמות העולם, אבל מאז זוהי עובדה קיימת.

אותי בתור יהודייה מעניינת השאלה מי משתי הקבוצות האלה, גרמנים ואוסטרים יותר אנטישמי (המונח אנטישמיות נטבע בשנת 1879 על ידי העיתונאי הגרמני וילהלם מאר. מאז התרחב המונח כדי לכלול את כל צורות האיבה כלפי יהודים במהלך ההיסטוריה). נראה לי שאנחנו נוטים לשנאה יתירה של הגרמנים הנאצים ולהאשמתם הבלעדית. זוהי בוודאי עובדה, אבל צריך לזכור שהאוסטרים לא טמנו את ידם בצלחת והשתתפו באופן פעיל ביותר בפעולות האיבה והרצח נגד יהודים. וכן, הרי היטלר בעצמו היה אוסטרי והפעולה המדינית הראשונה שעשה כשעלה לשלטון היה האנשלוס ((Anschluss הוא הכינוי לסיפוחה של אוסטריה לרייך השלישי ב-13 במרץ 1938. המדינה האוסטרית בוטלה והפכה למחוז ברייך הגרמני).

אוסטריה, גרמניה – כולם אותו דבר. לבוש לאומי.

 יהדות אוסטריה

יהדות אוסטריה היא קהילה יהודית עתיקת יומין המתקיימת בשטחה של מדינת אוסטריה המודרנית, אשר שורשיה נעוצים, ככל הנראה, בכיבוש הרומי. במהלך הדורות ידעה הקהילה עליות ומורדות: בתקופות מסוימות נהנתה משוויון זכויות ושגשוג תרבותי, ובעתות אחרות סבלה מפוגרומים, רדיפות ועלילות דם.

בתחילת המאה העשרים מנתה הקהילה היהודית כ- 175,000 יהודים. לאחר סיפוח אוסטריה בידי גרמניה הנאצית בשנת 1938היגרו ממנה תוך זמן קצר מרבית היהודים לארצות המערב ולארץ ישראל. כמעט כל אלה שלא עזבו ניספו בשואה.

 היהודים בוינה

בשנת 1848 מונה פרנץ יוזף לקיסר אוסטריה, הקיסר העניק ליהודים שוויון זכויות מלא באופן רשמי וביטל את האיסור על היהודים להתארגן בקהילה. הוא נתן ליהודים חופש מגורים בבירה וינה, דבר שנאסר עליהם קודם לכן ומעשה זה הביא לגידול מהיר בממדי הקהילה ומקבוצה קטנה יחסית של יהודים "נסבלים" קהילת וינה הגיעה ב-1855 ל-20,000 נפש לפחות והמספר הוכפל כעבור 15 שנים בלבד.

בתקופתו של פרנץ יוזף וגם לאחריה תרמו היהודים באופן פעיל לתרבות האוסטרית. יחסית למספרם הקטן באוכלוסייה, פעלו באוסטריה משכילים יהודים רבים שהיו לגדולי התרבות האוסטרית, ביניהם עורכי דין, עתונאים (ביניהם בנימין זאב הרצל), סופרים, מחזאים,  משוררים, רופאים, בנקאים, אנשי עסקים ואמנים יהודים. וינה הפכה למרכז התרבות היהודית באוסטריה ומחוצה לה, והיוותה מרכז חינוך, תרבות וציונות.

חיילים יהודים בצבא האוסטרו-הונגרי בבית הכנסת בשמחת תורה; כרטיס ברכה ממלחמת העולם הראשונה

בין יהודים נוספים שתרמו לתרבות האוסטרית באופן ניכר ניתן למנות את המלחינים גוסטב מאהלר וארנולד שנברג, הסופרים סטפן צוייג, פליקס זאלטן, ארתור שניצלר, וויקי באום, את הרופאים זיגמונד פרוייד, ויקטור פראנקל ואלפרד אדלר ואת הפילוסופים מרטין בובר וקרל פופר. יחד עם הפריחה היהודית, התנצרו כמה מן המשכילים, ששאפו להיטמע בתרבות סביבם. המייצג המובהק של תופעה זו הוא אוטו ויינינגר.

תרומתה התרבותית של האוכלוסייה היהודית הגיעה לשיאה בתקופה זו. סופרים נודעים רבים, במאי סרטים ותיאטרון רבים (בהם מקס ריינהרדט, פריץ לאנג, ופרד זינמן), שחקנים (בהם פיטר לורה ופול מוני), מפיקים, אדריכלים, נגנים ומלחינים (בהם פריץ קרייזלר) היו יהודים-אוסטריים. הפריחה לא פסחה גם על תחום הספורט: מועדון הספורט היהודי הכח וינה שנוסד ב 1909הגיע להישגים נכבדים בכדורגל, שחייה ואתלטיקה.

עבר יהודי מפואר. שחקני "הכח וינה" (צילום: ארכיון מכבי ע"ש יוסף יקותיאלי)

הפריחה התרבותית נגדעה עם סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית ב-1938 (ה"אנשלוס"). כשני שלישים מיהודי אוסטריה היגרו ממנה בתקופה שלאחר הכיבוש הגרמני ב-1938 ועד 1941 כאשר הייתה עדיין אפשרות לעזוב. מרכז ההגירה היה הבירה וינה, וכך ויזות ומסמכים המאשרים יציאה מהמדינה נדרשו בה בצורה אינטנסיבית יום ולילה. המהגרים נאלצו להשאיר באוסטריה את כל רכושם. על מנת לעזוב את המדינה המהגרים היו חייבים לשלם "מס" גבוה במיוחד. המהגרים מיהרו לאסוף אך ורק את חפציהם החשובים ואת דמי היציאה, ואת כל השאר השאירו מאחוריהם. אלה שלא הזדרזו לברוח נספו בשואה, מלבד ניצולים מעטים.

הנאצים נכנסו לאוסטריה ללא שום התנגדות צבאית, ואף התקבלו באהדה על ידי רוב האוסטרים. מיד עם כניסתם לאוסטריה החלו הנאצים במדיניות אנטי-יהודית גלויה בכל רחבי המדינה. היהודים גורשו מכל החיים התרבותיים, הכלכליים והחברתיים של אוסטריה והושפלו עד עפר כשאולצו לבצע משימות משפילות שונות, ללא הבדלי גיל מעמד ומין‏ הקהילה היהודית של אוסטריה בוטלה באופן רשמי.

אחרי האנשלוס ב 1938 נאלצו יהודי וינה לגרד מן הקירות והרחובות את סיסמות הבחירות

באותה שנה של הסיפוח, אירע בגרמניה ליל הבדולח, בעקבות התנקשותו של היהודי הרשל גרינשפן בדיפלומט גרמני בצרפת. בתי כנסת ומבנים יהודים רבים בכל רחבי גרמניה נופצו ונבזזו על ידי ההיטלריוגנד והאס אה, וכן בתי יהודים רבים. במהלך אותו הלילה נהרגו 100 יהודים.

ב-1939 החלו הנאצים בתהליך השמדת היהודים. מספרם הכולל של יהודי אוסטריה שנספו בשואה הוא 70,000. שאר האוכלוסייה היהודית של אוסטריה הצליחו להגר החוצה מהמדינה.

ביולי 1991 הכירה הממשלה האוסטרית בהיותה שותפה לפשעי הרייך השלישי במלחמת העולם השנייה. בתור מעין לקיחת אחריות על מעשיה, שחזרה ממשלת אוסטריה ב 1993 את בית הכנסת באינסברוק שנהרס בליל הבדולח ושנה לאחר מכן נפתחה מחדש הספרייה היהודית בווינה.

 בעקבות יהודי וינה

 בתי הכנסת של וינה

הקהילה היהודית בווינה מונה נכון לשנת 2012 כ-8000 יהודים. חלקם ישראלים לשעבר, חלקם דתיים, חלקם שומרי שבת וחלקם חילוניים, המשותף לכולם היא הקהילה היהודית שדואגת לתת את השירותים הקהילתיים ממשרדי הקהילה היהודית וארגונים נוספים אשר פועלים בשיתוף פעולה כגון: הארגון היהודי של וינה עזרה, בתי הספר של חב"ד, בתי הכנסת השונים והשגרירות הישראלית בוינה. הקהילה היהודית בווינה עורכת פעילות ענפה ודואגת לאירועים, הרצאות ופעילויות קהילתיות רבות.

בתי הכנסת בווינה שוכנים באזורים שונים של העיר, רובם מתרכזים באזור 2 , אזור שבו יהודי וינה מתגוררים ומנהלים את אורח חייהם. בתי כנסת נוספים שוכנים באזור 1, סמוך לבניין הקהילה היהודית, כיכר היהודים, (יודנפלאץ), המוזיאון היהודי ואנדרטת השואה.

בבתי הספר היהודים של וינה נפתחו בתי כנסת לרווחת התלמידים והמורים, בתי הכנסת משמשים לחגיגות בית הספר, ציון מועדי ישראל ואירוח הרצאות בנושא יהדות.

בתי הכנסת העתיקים של וינה

ערב מלחמת העולם השנייה, סיפוח אוסטריה לגרמניה והשמדת מרבית הקהילה היהודית על ידי הנאצים, היו פזורים ברחבי וינה עשרות בתי כנסת. בסוף המלחמה שרדו רק שניים מהם: בית הכנסת הגדול והמפואר ובית הכנסת בכיכר יודנפלאץ שהוקם על שרידי בית הכנסת העתיק.

המבנה בתוכו שוכן בית כנסת הגדול בווינה. היחידי ששרד את "ליל הבדולח"

בית הכנסת הגדול (שטאט-טמפל Stadttempel)

בית הכנסת הגדול של וינה הוא גם הגדול והוותיק ביותר שפועל בעיר כיום. המבנה נחנך בשנת 1826 ברחוב צדדי ברובע הראשון (Innere Stadt), זאת בעקבות איסור מטעם הקיסר יוזף ה-2 לבנות בתי תפילה לא קתוליים במקום ציבורי מרכזי. עובדה זו איפשרה לבית הכנסת לשרוד את תופת ליל הבדולח ב-1938. הסיבה לכך טמונה במיקומו של בית הכנסת בתוך מבנה צמוד למבנים נוספים שמנעו את שרפתו בליל הבדולח וכך ניצל. בית הכנסת מעוצב ומפואר להפליא. מלבד עזרת הנשים, עזרת הגברים, ארון הקודש והבימה, הוקדשו במקום פינות מיוחדות לזכר קורבנות השואה וחללי מערכות ישראל, שהשתייכו בעבר לקהילה. לאחר המלחמה דאגה הקהילה היהודית בוינה לשפץ את בית הכנסת ברוב פאר והדר. כיום בית הכנסת הגדול של וינה נחשב לאחד המפוארים באירופה ומעיד על כוחה ועוצמתה של הקהילה היהודית בעיר. בית הכנסת מוסתר בתוך בניין, כלפי חוץ הבניין נראה רגיל לכל דבר, אך כשנכנסים פנימה מתגלה בית כנסת ענק ומפואר, בנוי בצורה אובלית, מתנשא לגובה של ארבע קומות ולראשו כיפה. בית הכנסת נמצא בצמוד לבניין הקהילה היהודית של וינה. (כתובתו Seitenstettengasse 4)

פנים בית הכנסת הגדול

חזית בית הכנסת

 כיכר היהודים (יודנפלאץ Judenplatz)

תחום המושב ביודנגאסה, או כיכר היהודים כפי שהיא מכונה, היה מקום מושבם של היהודים בעיר החל מהמאה ה-12. בתחילה היה תחום המושב פתוח והמגורים בו היו מרצון. בהמשך הפך המקום לגטו, בו היו היהודים מחויבים לגור. באותה תקופה קיימו היהודים אורח חיים של עבודה ותפילה בבית הכנסת הגדול. בשנים 1421-1420 נקט הדוכס אלברכט בצעדים שכונו "גזרת וינה", במטרה לסלק את היהודים מאוסטריה. כתוצאה מהרדיפות, שרפו היהודים ששרדו את בית הכנסת בעודם יושבים בתוכו ומתו על קידוש השם. ברובע היהודי היו שערים, ובשיאו פעלה כאן קהילה תוססת בעלת חיי קהילה מפותחים ומאורגנים. בניינים רבים ובניהם בתי כנסת, בית מרחץ, בית חולים, בית עלמין ובתי המגורים, בחלקם לא קיימים עוד ובחלקם משמשים כבתי מגורים. מתחת לכיכר התגלו שרידי בית כנסת שנהרס במאה ה.15- לאחר שנמצא תקציב מכובד שופץ המבנה שממעל, הוא בית המזרחי, ונפתחו חדרי תצוגה. שם נמצא גם המוזיאון היהודי שכתובתו Judenplatz 8. שלוחה נוספת של המוזיאון היהודי נמצאת ברחוב Dorotheergasse 11.

כיכר היהודים, פסלו של לסינג

בשנת 2005 הוקמה בחסות ממשלת אוסטריה ועיריית וינה, ביחד עם צייד הנאצים שמעון ויזנטל, באותו מקום, אנדרטה לזכר 65,000 יהודי אוסטריה שנספו בשואה. בניית האנדרטה נאלצה להתעכב ולעבור מקום, מפני שבמהלך החפירות במקום, התגלו שרידיו של בית הכנסת הגדול, אותו בית כנסת שנשרף כליל ב-1421. תגלית זו, לצד שאר החפצים שנתגלו, היוו עדות נדירה לחיי היהודים בימי הביניים. את שאריות בית הכנסת, כשהן למעשה אבני הבסיס שמתארות את המבנה בלבד, ניתן לראות במוזיאון Judenplatz, שנמצא ממש ליד האנדרטה.

בלב הכיכר מעשה ידיו של הפסל זיגפריד שרו (Charoux) – פסלו של האינטלקטואל והסופר הגרמני אפרים לסינג, מחבר "נתן החכם", (גוטהולד אפרים לסינג  ,Gotthold Ephraim Lessing‏1781-1729, הוא החשוב במחזאי תקופת הנאורות הגרמנים. מחזותיו וכתביו התאורטיים השפיעו רבות על הספרות והפילוסופיה הגרמנית. במחזהו "היהודים" הציג יהודים בתור דמויות הגונות אמיצות וראויות להערכה, מחזהו "נתן החכם" הוא דוגמה ראשונה לדרמה אידיאולוגית המציגה השקפת עולם. במחזה הציג לסינג את נתן היהודי בתור דמות השואפת לחיות על פי עקרונות הדת הטבעית).

האנדרטה בכיכר היהודים לזכר יהודי וינה

האנדרטה הבולטת בכיכר היא גל-עד לזכר 65,000 הקורבנות היהודים יוצאי אוסטריה שנספו בשואה, מצבת "הספריה האנונימית", פסלה של רייצ'ל ווייטריד (Rachel Whiteread) האנגליה שהוקם בשנת 2000, לאחר עיכובים לא מעטים והתנגדויות רבות. האנדרטה, בטון יצוק,  בנוייה בצורת חדר ספרייה, שפונה כלפי חוץ, כך שגם הספרים (שמסמלים את "עם הספר") מונחים בצורה שגויה על המדפים, מונחים כשכריכתם מופנית כלפי פנים והדפים כלפי חוץ – ספרים שלא ניתן לזהותם ולא להוציאם. על האנדרטה מוטבעות דלתות שלא נפתחות ווללא ידיות. מסביבה שמות המחנות אליהם נשלחו היהודים אל מותם. המצבה מספרת את הסיפור ללא מילים. בבסיס המצבה רשימת המקומות אליהם נשלחו יהודי וינה, ומשם לא חזרו. האנדרטה נבנתה ביוזמתו של שמעון ויזנטל, והיא הגלעד הראשון ובינתיים היחיד בעיר, שהוקם לזכר שואת היהודים ביוזמה רשמית של המוסדות (להבדיל מברלין, שבה יש אנדרטאות רשמיות רבות, וינה עדיין לא ממש מוכנה להנציח את חלקה בשואת היהודים). 

הכיתוב באנדרטה

מכיכר היהודים אפשר להמשיך בסטרנגאסה ((Sterngasse וליד המדרגות אפשר להבחין בשלט המציין ששם היה ביתו של תיאודור הרצל.

מדרגות הרצל

האנדרטה 462 מפתחות (יחצ)

האנדרטה 462 מפתחות

בשנים האחרונות מתרחש באוסטריה תהליך איטי של עיסוק באחריות האוסטרית לפשעי הרייך השלישי. אחד הפרויקטים המעניינים בהקשר הזה הוא האנדרטה שהוצבה לפני שלוש שנים ברחוב סרוויטנגאסה (SERVITTENGASSE) שברובע התשיעי. את הקמתה יזמו תושבי הרחוב היפהפה הזה, שהיום הוא עמוס בבתי קפה, מסעדות וחנויות מתוקתקות. בפרויקט, שכונה "סרוויטנגאסה 1938", רתמו כמה תושבים בעלי מודעות לנושא שכנים, אנשי אקדמיה ואפילו פקידי עירייה כדי לאתר את כל אחד מהתושבים היהודים שהתגוררו ברחוב הזה לפני האנשלוס ב-1938 ולתעד את קורותיהם. נוסף לעבודת התיעוד (הנמשכת גם היום), החליטו התושבים להקים במקום אנדרטה. בשיתוף עם האוניברסיטה לאמנות שימושית הם ערכו תחרות לעיצוב האנדרטה. האמנית הזוכה – יוליה שולץ – בנתה אל תוך מדרכת הרחוב חלון תצוגה רחב, שתחתיו הונחו 462 מפתחות עם תגי שמות, המסמלים את חייהם של כל אחד ממאות היהודים שהתגוררו ברחוב. זו אנדרטה אינטימית וגורפת בו זמנית, וחשוב מאוד ללכת לראות אותה. על המדרכה מול כיכר הכנסייה.

מראה כללי של כיכר אלברטינה

האנדרטה נגד מלחמה ופשיזם (Mahnmal gegen Krieg und Faschismus)

אנדרטת זיכרון הנמצאת בכיכר אלברטינה במרכז העיר וינה. האנדרטה נוצרה על ידי הפסל האוסטרי אלפרד הרדליקה (Alfred Hrdlicka)  בשנים 1991-1988 להנצחת כל ההרוגים בתקופת המשטר הנאציונאל -סוציאליסטי ומלחמת העולם השנייה. אלמנטים שונים, העשויים מאבן גרניט שנלקחה מאזור מחנה הריכוז מאטהאוזן מוקמו בכיכר בה שכן בית פיליפהוף. הבית הושמד במהלך הפצצה אווירית ב-12 במרץ 1945, מעל 300 אנשים נקברו חיים בהריסות. האנדרטה כוללת את הכרזת העצמאות של אוסטריה על "סלע הרפובליקה". פרט מרכזי באנדרטה הוא דמותו של רב יהודי, ללא כיסוי ראש, הנאלץ לכרוע על ברכיו בהוראת הקלגסים הנאצים ולשפשף במברשת את אבני המדרכה.

פרט באנדרטה: רב יהודי מקרצף רחוב

הרובע השני – Leopoldstadt

יהודי אוסטריה חזרו לשגשג בעיר במהלך המאה ה-19. באותה תקופה נרשם גידול משמעותי באוכלוסיית היהודים בעיר, שמילאו שלל תפקידים מרכזיים באקדמיה, התרבות, הפוליטיקה, העסקים והספורט. רוב רובם התיישבו ברובע השני של העיר (2 Bezirk), שמאז סוף מלחמת העולם השנייה משמש כמרכז ההתרחשות של הקהילה. מכיוון שכל התשתית היהודית של הרובע הוחרבה במהלך השואה, ניתן כיום אך ורק להתחקות אחר מה שהיה. לשם כך, ניתן להיעזר ב-Stolpersteine ("אבני נגף" – אבני מכשול) הרבות, שפזורות על המדרכות ברחבי הרובע. תפקידן להזכיר לעוברים והשבים שבבניינים הסמוכים גרו בעבר יהודים שנשלחו אל מותם. באמצעות החצים שמוטבעים בתוכן, מובילות האבנים את הצועדים ב"דרך הזיכרון" דרך 16 נקודות עניין, כגון בתי כנסת שנחרבו או מרכזי תרבות יהודיים, שנסגרו במהלך הרדיפות. תזכורת: הרוב המוחלט של האתרים היהודים נחרב ונעלם וכיום ניתן לראות במקום לוחות זיכרון בלבד, לרוב בשפה הגרמנית.

טבלת זכרון

  שוק כרמליטה  karmelitermarkt

בכרמליטה מרקט תוכל לסייר בין דוכני השוק הססגוניים שמציעים למכירה את מרכולתם הכוללת : פירות וירקות טריים, גבינות, בשרים, עופות ודברי מאפה או לשבת באחד מבתי הקפה הקטנים ונחמדים וליהנות מקפה איכותי וריח השוק שנישא באוויר. מעבר לדוכני המזון עומדים בדרך קבע בשוק רוכלים המציעים פרטי לבוש, צעצועים ומתנות, לרוב מדובר במהגרים שהגיעו לווינה ומנסים את מזלם בשוק. שוק הכרמליטה נמצא ברובע 2 של וינה. השוק נקרא על שם מנזר כרמליטה שהיה מוצב בעבר אך לא שרד למעט הכיכר וחומת המנזר ששרידי קירותיו הפרידו בתקופת מלחמת העולם השנייה את הנזירים מהגטו היהודי. הגטו היהודי היה ממש ברחובות הללו שעליהם יושב שוק כרמליטה. עיריית וינה הנציחה את היהודים שחיו בבתים הגובלים בשוק בעזרת טבלאות מתכת שנקבעו על הקירות הפונים לרחוב, או על גבי המדרכה, שבהם חרוטים שמות הדיירים היהודים שחיו בהם, לאן נשלחו להשמדה ותאריך הרצחם. אפשר לראות טבלאות כאלה למשל ב-Krumbaumgasse 4-2, 8 וב-Haidgasse  2.

כיום קרבתו של השוק לאזור היהודי של וינה הביא לפתיחת עסקים הפונים לקהל שומר הכשרות, בקצה השוק מאפיה כשרה המציעה שלל מאפים וחלות לשבת וכן חנות מכולת כשרה בשם "הדר", בנוסף במרחק שתי דקות הליכה תוכל למצוא מסעדה חלבית כשרה בשם "נובלינו".

טבלאות זכרון

בית זיגמונד פרויד  Sigmund Freud Museum

מוזיאון זיגמוינד פרויד שוכן בביתו ובקליניקה של מי שידוע כאבי הפיכואנליזה המודרנית והוא מוקדש לחייו ועבודתו של פרויד (1856-1939) . מלבד אינספור השעות בבתי הקפה הווינאיים, בילה ממציא הפסיכואנליזה חלק נכבד מזמנו בחדר העבודה בביתו, שבאזור התשיעי בווינה. במוזיאון אפשר להתרשם מדירתו ומהקליניקה של פרויד, שבה חי ועבד במשך 47 שנים עם אשתו וששת ילדיו עד שבשנת 1939 נאלץ לברוח עם משפחתו מאימת הנאצים ולגלות לאנגליה. המוזיאון שנפתח לציבור בשנת 1971, קיבל את שיתוף הפעולה מבתו הצעירה של פרויד, אנה. בדירה נשתמר הריהוט המקורי כולל חדר ההמתנה. המוזיאון מעניק כיום הצצה לחייו של המדען ששינה את פני הפסיכולוגיה. התצוגה הקבועה כוללת פריטים אישיים של פרויד וסוקרת את הביוגרפיה המקצועית והמשפחתית שלו. במקום מוצגים קטעי וידאו נדירים משנות ה-30, שמתארים את חיי המשפחה עם פרשנות של בתו אנה. אפשר להתרשם ממבחר אוסף העתיקות של פרויד ומטיוטות של עבודותיו הראשונות. בנוסף לתערוכה הקבועה מתקיימות במקום תערוכות מתחלפות. Berggasse 19.

דוד פוגל, רומן וינאי, עם עובד, 2012 – על חיי היהודים בווינה בשנותיה האחרונות בתור בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית. רומן אורבני-אירופי מרתק.

אן מארי אוקונר, האישה בזהב, פן – ידיעות ספרים, 2013 – גלגוליו של ציור שנגזל מידי בעליו היהודים על ידי הנאצים. וסיפורה של משפחת בנקאים יהודית, בלוך באואר, ויחסיה עם הצייר גוסטב קלימט, על רקע המתרחש בווינה.

אדמונד דה ואל, הארנבת עם עיני הענבר, משכל (ידיעות ספרים), 2012 – סיפורה המרתק של משפחת אֶפרוּסי, שהיתה שושלת יהודית רבת עוצמה של בנקאים, ששגשגה באירופה של המאה ה-19 והטביעה את חותמה על חיי הכלכלה, החברה והאמנות באודסה, בפריז ובווינה.