קלימט – גלגוליו של ציור
אלה קורותיו של ציור, צייר, מודל, עם, תקופה, פשע, מלחמה, סוג של כפרה ושל מציאות. וינה בין המלחמות, על הנהירה היהודית אליה וכתוצאה מכך הפריחה התרבותית בכל התחומים, מציור ועד מוסיקה, תאטרון ומחול ועד שקיעתה התרבותית והמוסרית של העיר אחרי מלחמת העולם השנייה. זהו סיפורה של חברה בעלת חן מלכותי, מפונק, סלונים, נשפים, חברה גבוהה, ביקורים באופרה. המון קידמה לצד פוריטניות אירופאית. זהו סיפורה של אחת התמונות המפורסמות של המאה ה-20, דיוקנה של אדלה בלוך-באואר, בת למשפחה אצילית שדיגמנה כמו רבות אחרות עבור הצייר האוסטרי העולה גוסטב קלימט, רודף נשים נודע, והונצחה בציורו המופתי. סיפורה של התמונה, כמו גם סיפורה של אדלה עצמה, בת לאחת המשפחות היהודיות העשירות, התרבותיות והמשפיעות ביותר בווינה של המאה שעברה, הוא גם סיפורו של עידן. תחילת המאה ה-20, תקופת הבל-אפוק שפרחה בווינה התרבותית והמעודנת, בימים שאיש עדיין לא חשב שכל התרבות והעידון הללו יסתיימו במחנות ריכוז ובריצוץ גולגולות. זהו תיעוד דוקומנטרי של וינה ברגעי הזוהר האחרונים שלה, עיר של ארמונות שיש ועיטורי זהב, גני ורדים ומזרקות, בתי קפה, נשפים, תערוכות וערבים נוצצים באופרה ובתיאטרון ובסלונים ספרותיים ואמנותיים. חלקם של היהודים בכל אלה היה גדול, הרבה מעבר לשיעורם באוכלוסייה, וכידוע לכול ביום פקודה – שמגיע במחצית השנייה של הספר – זה לא עזר להם הרבה.
וינה היא מוצרט, וינה היא ואלסים ושטראוס וסרטי 'סיסי'. המלכה הטרגית של אוסטריה, שאת דמותה שחקה רומי שניידר המתקתקה. וינה זה גם שטרודל, עוגות קצפת. וינה היא גם תיאודור הרצל וזיגמונד פרויד וארתור שניצלר. וינה היא גם אנטישמיות רצחנית שאנחנו נוטים לשכוח לה בזכות ציפוי הזהב שלה.
"האישה בזהב", שצויר בתחילת המאה ה-20, הוא דיוקנה של אדלה בלוך־באואר, בתו של בנקאי וינאי יהודי עשיר ואשתו של איש עסקים עשיר עוד יותר. באותה תקופה, מפנה המאות ה-19 וה-20, עמדה וינה בשיא פריחתה. זו היתה עיר נהנתנית, שוקקת תרבות, פארקים, ארמונות ובתי קפה, יין ושוקולד. "כל מי שרוצה לעשות משהו בווינה או מחפש קהל והערכה, תלוי בבורגנות היהודית", כתב הסופר שטפן צווייג.
גוסטב קלימט
גוסטב קלימט נולד בבאומגרטן שליד וינה, למד במדרשה לאמנות בווינה אצל פרדיננד לאופנברג והכשיר עצמו בתחום האמנות, בדגש על עיטור מבני ציבור. בשנת 1897 נמנה עם מייסדי תנועת זצסיון הווינאי והיה לנשיאה הראשון עד לשנת 1899. (זצסיון Sezessionsstil, תנועה של אמנים בתחומי האמנות, האדריכלות שצמחה מתנועה פוליטית וספרותית בשנות השבעים במאה התשע-עשרה).
לציורו "פילוסופיה" הוענקה מדליית זהב בתערוכה העולמית של פריס 1900, אבל האוניברסיטה השמרנית של וינה סירבה לתלות אותו באחד מאולמיה כציור המייצג את הפקולטה לפילוסופיה. בשנת 1902 יצר ציור קיר שנושאו הוא הסימפוניה התשיעית של בטהובן ו"האודה לשמחה" של שילר, שהיא חלקה הרביעי של הסימפוניה, והציור מוצג בבניין הזצסיון בווינה. בשנת 11905 פרש מהזצסיון ביחד עם קבוצת אמנים אחרים וציוריו הוסרו מבניין הזצסיון. בשנת 1907 צייר את הציור הידוע ביותר והאהוב ביותר שלו, "הנשיקה". באותה השנה יצר לראשונה קשר עם הציירים אגון שילה ואוסקר קוקושקה. אף שלא נישא מעולם, היו לקלימט קשרים רומנטיים וארוטיים עם נשים רבות, בהן אלמה מאהלר-ורפל. ב-6 בפברואר 1918 נפטר כתוצאה משבץ מוחי, ונקבר בבית הקברות בוינה.
ציוריו של קלימט מתאפיינים בשימוש בצבעוניותם ובשימוש בזהב, והם נראים כקישוטים אלגנטיים שצורתם, שהיא לעתים קרובות פאלית, רומזת על הארוטיות של הנושא. היסטוריונים של האמנות מייחסים לקלימט מגוון רחב של השפעות ומתאפיינת גם בהפניית עורף לסגנון הנטורליסטי שקדם לתקופתו, ובשימוש בסמלים להעברת רעיונות פסיכולוגיים והדגשת עצמאותה של האמנות מן המסורת.
בעיקר ניכרת על יצירתו השפעת הפסיפסים הביזנטיים הזהובים של רוונה, ומכאן כנראה ריבוי השימוש שלו בצבע הזהב.
ביקורת האמנות בשפה הגרמנית של המחצית הראשונה של המאה ה-20 התעלמה מקלימט כמעט לחלוטין, ויצירתו תוארה לא אחת כקישוט בלבד. רק מאוחר יותר העריכו את השפעתו על התפתחות הציור המודרני.
הארוטיקה שלו הסעירה את וינה של סוף המאה ה-19, "הנשיקה" שלו הפך לאחד האייקונים התרבותיים המוכרים של המאה ה-20, והאסתטיקה שלו שרדה גם את הפוסט מודרניות של המאה ה-21 – השנה ב-14 ביולי מציינים ברחבי העולם 150 שנה להולדת הצייר האוסטרי גוסטב קלימט, שעל אף פרסומו הרב נראה כי טרם יושבה המחלוקת האם היה אמן מודרני משמעותי או צייר עיטורים מוכשר בסגנון אר-נובו.
הכל זהב
היסוד מופיע בטבע בצורה קרובה לטהורה, כאבן, ולכן נראה מבריק כמעט בכל תנאי. הזהב אינו מחליד והנו עמיד בפני מרבית החומצות. צירוף תכונות נדירוּת אלו, ברק והרכות היחסית ההופכת אותו נוח לעיבוד, הקנו לו מעמד מיוחד של סימול מעמד חברתי באמצעות התקשטות בו, ושימושים טקסיים ויצוגיים רבים אחרים, כולל שימוש בו כבסיס למסחר. זהב מוכר לאדם עוד מימי קדם והוא כנראה אחת מהמתכות הראשונות שהאדם השתמש בהן. קיימות מספר עדויות לשימוש קדום בו, ביניהן עדות ממצרים משנת 2600 לפני הספירה המתארת שימוש בזהב ועדויות נוספות מאזורים גיאוגרפיים עשירים בזהב ועד אגדות עמים בנושא.
זהב נחשב במשך תקופה ארוכה כאחת המתכות היקרות ביותר, לכן הוא מסמל עושר, מלוכה, אצולה.
אחד מציוריו הנודעים ביותר של גוסטב קלימט טובל כולו בזהב. זהו דיוקנה של אדלה בלוך באואר. היצירה הוזמנה בשנת 1907 מקלימט על ידי התעשיין ואיל הסוכר היהודי, פרדיננד בלוך באואר. אדלה, בתו של הבנקאי מוריץ באואר הייתה בת 26 באותה העת.
הציור בוצע בטכניקה של צבעי שמן וזהב על קנווס בסגנון חדשני, ומרובה בעיטורים מורכבים. העבודה על הציור נמשכה כשלוש שנים. במבט הראשון בולטת הדומיננטיות של הראש והידיים בפינה הימנית העליונה. הקומפוזיציה מחולקת לשני חלקים אנכיים כאשר הימני מלא בתוכן והשמאלי ריק כמעט לגמרי. פניה של הדמות מובלטים באמצעות שיער שחור ושפתיים אדומות על רקע עור פנים חיוור במיוחד. בשנת 1912 הזמין בעלה מקלימט פורטרט נוסף של אשתו.
גלגולה של יצירה
יצירתו של קלימט, כיצירות אקספרסיוניסטיות אחרות, היו שנואות על הנאצים. העובדה שקלימט הרבה לצייר דיוקנות של יהודים בציוריו לא הוסיפה לו אהדה אצלם. חמישה ציורים של קלימט נלקחו בידי המשטר הנאצי בשנת 1941 מבעלות משפחת בלוך-באואר היהודית ונמסרו לגלריה בארמון בלוודר בווינה (היום "הגלריה האוסטרית בלוודר"). הגלריה המשיכה להחזיק בציורים גם לאחר סופו של הרייך השלישי בשנת 1945, שכן הגברת אדלה בלוך באואר, שאותה צייר קלימט פעמיים, ביקשה כבר בצוואתה משנת 1925 למסור אחרי מותה את ציוריה ל"גלריה הממלכתית האוסטרית בווינה". אלא שלא כך אירע, ומשפחת בלוך-באואר נאלצה להימלט מאוסטריה לאחר האנשלוס. בשנת 1938, עם כיבוש הנאצים את אוסטריה, הצליח הבעל לברוח מווינה לשווייץ. כל רכושו, כולל ציוריו של קלימט, הוחרם על-ידי הכובשים הנאצים ומעולם לא הושב לו. במותו, חסר כל בשנת 1945, ציווה את כל רכושו לאחייניו, ביניהם מריה אלטמן.
אלטמן, האחיינית היחידה שנשארה בחיים, הצליחה לברוח מאירופה בתקופת המלחמה והתגוררה בלוס-אנג'לס. במשך שנים ניסתה להשיב אל המשפחה את רכושו של דודה, שכלל את ארמונו, מפעל לייצור סוכר, יצירות אמנות רבות וכלי פורצלן. אולם ציוריו של קלימט, שהוצגו במשך כ-60 שנה בגלריה הלאומית בווינה, הפכו לרכוש מדינת אוסטריה. משפנתה אלטמן לממשלה האוסטרית בדרישת השבה, נענתה כי בלוך-באואר הורתה בצוואתה שהתמונות יוצגו במוזיאון, ולפיכך הן הפכו לרכוש המדינה.
שוד האמנות הגדול
בשנת 1943 הוצגה בווינה תערוכה מקיפה של ציורי האמן גוסטב קלימט. את התערוכה אצר פקיד נאצי, והיא היתה חד־פעמית. לא היה אפשר לשחזר אותה, כי ציורים רבים שהוצגו בה נעלמו לתמיד. עם השתלטות הנאצים הוחרמו אלפי יצירות אמנות, אוחסנו במקומות שונים, נמכרו בבתי מכירות, נלקחו לבתים פרטיים של קצינים נאצים בכירים. לקראת סוף המלחמה הוחבאו יצירות רבות במרתפי טירות, במבצרים, במנזרים ובמכרות המלח בהרים. רבות מהן נבזזו, נעלמו, נהרסו ונשרפו. זה היה גם גורלן של יצירות חשובות של קלימט.
בשנים האחרונות כיכב בכתבות רבות בעיתונות המקומית והעולמית אוצר אמנות שהיה חבוי בדירת מגורים במינכן, גרמניה, והתגלה אחרי למעלה מ-60 שנה. האוצר כלל כ-1,400 יצירות אמנות, ביניהן יצירות של פבלו פיקאסו, הנרי מאטיס ומארק שאגאל. היצירות הוגדרו במצב טוב, ומחירן מוערך בכמיליארד יורו.
הדירה שבה נמצאו היצירות שייכת לאדם בשנות ה-70 המאוחרות לחייו, בנו של הילדנברג גורליט, אספן אמנות שהיה פעיל בגרמניה בשנות השלטון הנאצי. הסתבכות עם שלטונות המס בגרמניה הביאה לחיפוש בדירתו, שם נמצאו היצירות. לפי מה שידוע, האדם שהסתיר את היצירות נהג למכור אותן מעת לעת, אחת-אחת, בהתאם לצרכיו הכלכליים. היצירות נבזזו או הוחרמו מבעליהן היהודים בתקופת השלטון הנאצי ועל-ידיו. גורליט האספן עבד, ככל הנראה, יחד עם השלטון הנאצי, ש"מכר" לו את העבודות בסכומים זעומים לאחר שהחרימן.
במהלך מלחמת העולם השנייה נבזזו כ-700 אלף יצירות אמנות מיהודים בצורה שיטתית ומאורגנת. מוזיאונים מובילים בבירות אירופה נבזזו יחד עם "מטרות ממוקדות" אחרות: בתיהם של גלריסטים ואספנים ידועים וכן של עשירים יהודים אחרים.
הפעילות המשפטית
מאז תום מלחמת העולם השנייה ועד היום, רק אחוז קטן מן היצירות הושבו לבעליהן החוקיים או ליורשיהם, וגם זאת לא פעם אחרי קרב משפטי קשה וארוך. ניצולים רבים ויורשיהם עדיין מחפשים יצירות שהיו בבעלותם ומקום הימצאם לא נודע. במהלך שנות ה-90 ובעקבות תביעות משפטיות של משפחות יהודיות להשבת יצירות, החל הנושא לעלות לסדר היום הציבורי. בשנת 1998 התכנסה בוושינגטון ועדה מכוננת בהשתתפות נציגיהן של 44 מדינות וקבעה כללים ראשוניים להתנהלותם של מוזיאונים ומוסדות ציבור בנוגע ליצירות אמנות ופרטי תרבות שנבזזו בתקופת השואה והגיעו לאוספיהם.
הכללים אוחדו לאמנת וושינגטון, שעקרונותיה המרכזיים: זיהוי יצירות אמנות שהוחרמו על-ידי הנאצים ולא הושבו לבעליהן ונמצאות באוספי המוזיאונים, העמדת כוח אדם ומשאבים לצורכי זיהוי היצירות, פרסום יצירות שזוהו ככאלה שהוחרמו במטרה לאתר את בעליהן או יורשיהם והקמת מרשם מרכזי של יצירות האמנות ומידע בדבר בעליהן.
במקרה של זיהוי יצירת אמנות על-ידי בעלים או יורשיו, קבעה הוועדה, יש להשיב את היצירה או שוויה לבעליה תוך מציאת פתרון הוגן בהתאם לנסיבות של כל מקרה. ב-2009 חתמו 46 נציגיהן של מדינות על אמנת טרזין, המאשררת את עקרונותיה של ועידת וושינגטון 1998 בנושא חפצי אמנות שהוחרמו על-ידי הנאצים, תוך עידוד מוסדות ציבוריים ופרטיים להחילם.
האמנה מצהירה על הצורך בהמשך המחקר והתמיכה במחקר שיטתי ומוגבר של מוצאם של חפצי תרבות ואמנות החשודים כרכוש שנבזז מיהודים, תוך עדכונים שוטפים על תוצאות המחקרים באמצעות האינטרנט. האמנה קוראת למדינות למצוא פתרון צודק והוגן לשאלת היודאיקה וחפצי התרבות היהודית במקרים שבהם לא ניתן לזהות את הבעלים המקוריים או את היורשים.
נושא ההשבה של יצירות שנבזזו משפיע רבות על שוק האמנות העולמי. מוסדות אמנות לגיטימיים אינם מעוניינים "להסתבך" עם יצירות אמנות שיש אי-בהירות בכל הקשור למקורן או לבעליהן הקודמים. דילרים, בתי מכירות פומביות ומוזיאונים הפכו זהירים ביותר בכל הקשור ליצירות שנבזזו בעבר, ולפני כל מכירה/קנייה נערכת בדיקה מדוקדקת של "קורות החיים" של היצירה, ובעיקר היכן היתה ובבעלות מי בתקופת מלחמת העולם השנייה.
במקרה שיש ספק בנוגע ליצירה כלשהי, מתחיל חיפוש מעמיק במקורות המידע הקיימים לצורך מציאת הבעלים שמהם נגזלה היצירה ואולי השבת היצירה או שוויה אליו. אולם התהליך אטי וארוך מאוד, בבחינת מציאת מחט בערימת שחת, ויצירות רבות עדיין מסתובבות או מוחבאות להן אי-שם, לעתים ללא דורש או בהסתרה גמורה.
והיום
בשנת 2006 פסק בית משפט שחמשת הציורים, בשווי משוער של 150 מיליון דולר, יושבו ליורשיה של בלוך-באואר, ובעיקר לאחייניתה, מריה אלטמן.
בשנים 2004-2001 הוחזרו עוד חמישה ציורים נוספים של קלימט לבעליהם המקוריים, לפי חוק אוסטרי בנושא. ביוני 2006 מכרה מריה אלטמן את הפורטרט של אדלה בלוך-באואר לאיל ההון רון לאודר תמורת 135 מיליון דולר – המחיר הגבוה ביותר ששולם אי פעם עבור ציור (השיא הקודם היה הציור "נער עם מקטרת" שלפבלו פיקאסו, שנמכר ב-104.1 מיליון דולר). התמונה מוצגת בנויה גאלרי (Neue Galerie New York), שהוא המוזיאון הפרטי של רון לאודר.
באותה השנה נמכר הפורטרט השני של אדלה בלוך באואר משנת 1912 לרוכש אנונימי, תמורת הסכום של 88 מיליון דולר, וכיום הוא אינו מוצג לציבור הרחב.
מכירת הציורים עוררה ביקורת רבה בעולם האמנות. מבקר האמנות הראשי של ה"ניו יורק טיימס" מייקל קימלמן טען כי היורשים ותאוות הבצע שלהם, חיללו את מעשה הצדק של השבת הרכוש שנבזז על ידי הנאצים לאחר השואה, ושהיה עליהם למסור את היצירות למוסדות ציבוריים.
בעקבות קלימט בוינה
במוזיאון בלוודר (Belvedere) הנמצא במבנה שהיה פעם ארמון בלוודר, בקומה הראשונה, חדר אחד מוקדש ליצירותיו של קלימט. הציור המרכזי בחדר, ציור שכל העיניים נישאות אליו ומרותקות אליו שעה ארוכה הוא "הנשיקה". ההתמזגות המופלאה של השניים, המלבנים החדים שלו עם העיגולים הרכים שלה מתחברים לכדי עטיפה אחת, חושנית, זוהרת, קורנת, עוטפת של אהבה. שרויים בתוך עצמם, מנותקים מן העולם, יוצרים ישות חדשה וקסם חדש. נשיקה. עוד ציורים פחות ידועים אך לא פחות מרתקים של קלימט מוצגים בחדר הזה.
במבנה הזסציון, בית של החבורה של קלימט שיסדו את התנועה ואת סגנון הארט נובו של היוגנדסטיל, מוצגת יצירתו המפעימה ויוצאת הדופן של קלימט: האפריז של בטהובן. (אפריז (מצרפתית, frise) הוא אלמנט אדריכלי שמקורו באדריכלות יוון העתיקה והוא אחת השכבות האופקיות המופיעות בחזית טיפוסית של מבנים קלאסיים וניאו-קלאסיים).
בשנת 1901 החליטו חברי קבוצת האמנים זסציון וינה לקיים תערוכה מסוג שונה מזה המקובל עד לימיהם. שילוב של מקצועות אמנות שונים – ארכיטקטורה, ציור, פיסול ומוסיקה – יתאחדו ליצור רעיון אחד. בניצוחו של יוזף הופמן שעמד בראש הקבוצה יצא הפרוייקט לדרך. 21 חברי קבוצת הזסציון הקימו יחד אפריז לפסל של בטהובן מעשה ידי מקס קלינגר. חלקו של קלימט היה ביצירת פרסקו ענק על צידו השמאלי של אולם התצוגה.
היום מוצגת יצירתו של קלימט בבית הזסציון בתור יצירה נפרדת בפני עצמה, מסתמכת על פרשנותו של וגנר לסימפוניה התשיעית של בטהובן ועוסקת בחיפושיה הנואשים של החברה האנושית, של המין האנושי – אחר האושר. בשרשרת ארוכה של דמויות מתאר קלימט סצנות שונות של קבוצות אנושיות המבקשות עזרה ורחמים מכל מיני ישויות נעלמות, מסתתרות מפני סימבולים של רוע, ונאבקות למצוא את דרכם. בסופו של המסע מוצאת האנושות אושרה בעזרת המוזיקה והאהבה. על רקע של צלילי "האודה לשמחה", שהיא הפרק הרביעי של הסימפוניה התשיעית למלים של שילר, המושרת מפי מקהלת מלאכי עליון, ניצב זוג אנושי, גבר ואישה, עירומים מכל בגד, מכל סממן חיצוני שיכול להפריע באיחוד השמיימי. הגבר הניצב בגבו אל הצופים, חובק בזרועותיו את האישה, סוכך עליה, מאמץ אותה אל ליבו, והיא כולה נבלעת בתוך אהבתו, שערה הארוך לופף את רגלי שניהם והם שניהם מוקפים בהילה של זהב, של אור יקרות. קשה לתאר את התרוממות הרוח שמשרה צפייה ביצירה הענקית הזאת על כל מרכיביה. כשרואים יצירה כזאת, לא מטילים יותר ספק בגאוניותו של הצייר קלימט, הצייר בזהב.
האולם המרכזי בבית זסציון שבו תלוייה יצירתו של קלימט
פרט מתוך יצירתו של קלימט על פי האודה לשמחה של שילר ובטהובן