תחנה שלישית

סמרקנד (Samarkand)

הדרך מבוכרה לסמרקנד

את המרחק, 300 ק"מ, בין בוכרה לסמרקנד עוברים בעזרת אוטובוס ציבורי במשך חמש שעות בערך לכיוון צפון-מזרח.

 

סמרקנד

"גן העדן של המזרח", "פנינת העולם המוסלמי", "רומא של המזרח", "פני האדמה",בכינויים כאלה ונמלצים אחרים כינו משוררים, היסטוריונים גיאוגרפים ונוסעים בני אירן, הדו, סין, ביזנטיון ומצרים- את סמרקנד. למרות התיאורים המרהיבים סמרקנד ידעה עליות ומורדות רבים במשך ההיסטוריה שלה, וגם ימים קשים של חורבן ואש השאירו בה את אותותיהם. סמרקנד ידעה בתולדותיה שלוש טרגדיות גדולות:

הראשונה היתה עם פלישתו של אלכסנדר מוקדון בשנת 329 לפני הספירה. העיר נהרסה כליל ותושביה נטבחו. לאחר שיקומה התפתחה העיר בשילוב של שתי התרבויות והאומנויות , זו הפרסית המזרחית וזו המערבית הלניסטית. שילוב זה הטביע את חותמו על פני העיר גם בהמשך.

השנייה התרחשה ב-711 לספירת הנוצרים, 81 שנים לאחר עליית מוחמד. הצבאות המוסלמים חצו את האוקסוס (האמו-דריה), מונהגים על ידי קוטיבה אבן מוסלם. הוא חצה את הנהר לא רחוק מהמקום בו חצה אלכסנדר הגדול, נע על דרכי המסחר הגדולות מזרחה, לוכד את בוכרה, את חיווה ומגיע לחומות סמרקנד, מרקנדה המופלאה, בירתה של סוגדיאנה. הסוגדיאנים שאגו מהחומות הכבירות אל הערבים הנקהלים למרגלותיהם שהם מבזבזים את זמנם. הם צעקו מהחומה שמצאו בכתב יד קדום שאת העיר יתפוס אדם הנקרא אוכף הגמל. קוטיבה הוא אוכף הגמל בערבית. מרכז אסיה הפכה לערבית בכוח החרב והאש, אם כי יעברו עוד כשלוש מאות שנים עד שיהפוך האזור למוסלמי, מאסלם את תושביו הזרטוסתרים והבודהיסטים. היהודים שמרו על דתם. בנימין מטודלה, סביב 1170, מספר על סמרקנד שבה 50,000 יהודים. סמרקנד היה המקום המזרחי ביותר שאליו הגיע אז האסלאם ונשאר בה עד היום.

השלישית היתה כשג'ינגיס ח'אן הגיע לסמרקנד ב- 1220, כשהיתה בירת השאח מוחמד השני עלא א-דין הסלג'וקי מהשושלת החורזמית שהעביר את בירתו מגורגנג' (קוניה אורגנג' שבתורכמניסטן). היו בעיר ספריות נפלאות, שווקים, ארמונות פאר. וחיל מצב שמנה 100,000 גייסות. אלא שברגע ששמע ג'ינגיס כי השאח מוחמד נמלט מהעיר, זנח את המצור ויצא לרדוף את השאח שנמלט לים הכספי. סמרקנד נפלה מעצמה, חוסכת את גורלה של בוכרה שחומותיה נהרסו ומחסניה נבזזו על ידי המונגולים.

לא פלא שאת העיר שכבש אלכסנדר, ובה היתה הממלכה ההליניסטית-עצמאית של מרכז אסיה, שחיכתה לצבאות האסלאם הפורץ לאורך דרכי המסחר, הפך לימים תימור לנג לבירת האימפריה שפרש מאפגניסטן וגבול סין ועד לחופי הים התיכון. סמרקנד היתה בירתו של תימור הצולע, יורשם של המונגולים במאה ה-14 והשושלת התימורית שלו שצבאותיה הגיעו להודו בדרום, לשוליה של סין במזרח ולחומות דמשק במערב. במשך למעלה ממאתיים שנים, במאות ה-14 וה-15, המכונות "הרנסנס של סמרקנד" היתה סמרקנד בירת האימפריה התימורית. תימור הביא מכל מסעות הכיבוש שלו אוצרות מדע ותרבות לעיר והפך אותה למרכז המדעי והתרבות של מרכז אסיה. למרות שתימור זכור בהיסטוריה בתור שליט אכזר, במשך 35 שנות שלטונו הביא איתו פריחה ושגשוג לסמרקנד. מדעי המתמטיקה, האסטרונומיה, הארכיטקטורה והמוזיקה פרחו והשאירו חותם לדורות.

אדם נוסף מהשושלת התימורית שנודע בתמיכתו באומנויות היה חוסן בייקרה מהרט. ראש הממשלה שלו היה לא אחר מהסופר החשוב ביותר בשפה האוזבקית, אלישר נבואי, המכונה שקספיר של האוזבקים. בייקרה עצמו כתב שירים תחת שם העט חוסייני. בייקרה התפאר בכך שבארצו יש יותר מ1000 משוררים. הוא שלט כמעט 40 שנה. גם בעיקר בח'רסאן. גם בניו של בייקרה היו משוררים. אלישר נבואי – ראש הממשלה והמשורר הדגול דאג להתפתחות המדינה ורווחת האנשים, ובין לבין כתב שירים. כמובן שהוא תמך גם במשוררים ובאמנות. יצירתו "קהזואין אול מאוניי" נחשבת לאחת מיצירות המופת העולמיות. בייקרה כתב על נבואי: "הוא (נבואי) השליט של ארץ המילים. לא, לא השליט אלא המלך. הוא לא מלך אלא גיבור, הוא לא גיבור אלא המלך המנצח השמח ביותר".

במשך למעלה ממאתיים שנים היתה סמרקנד בירת אימפריה. כשתמה השושלת התימורית בסוף המאה ה-15 והאוזבקים (שבטים תורכיים שירדו מהצפון והשתלטו על המרחב המרכז אסיאני) השתלטו על האזור, נשארה סמרקנד הבירה. עם עליית השושלת הבוכרית שמוצאה פרסי והקמת ח'אנת בוכרה, עלתה קרנה של בוכרה בראשית המאה ה-18 וירדה זו של סמרקנד, נוספו לכך רעידות אדמה הרסניות שהחריבו כליל את העיר ופגעו במבניה העתיקים. ב-1750 יישב הח'אן של בוכרה, שסמרקנד הייתה בתחומו, אומנים רבים ובעלי מלאכה בעיר ושיקם אותה. יהודי העיר הגיעו אליה באותה התקופה.
ב-1868 הפכה סמרקנד לאזור השפעה ישיר של הצארים הרוסיים, אם כי כבר כמה שנים לפני כן הם התערבו במשברים שנוצרו בין הח'אנים של חיווה ובוכרה. וב-1888 נחנכה הרכבת הטראנס-כספית בין קרסנובוצק (תורכמנבאשי של היום על חופו המזרחי של הים הכספי) לסמרקנד.
לתקופה קצרה בין 1922 ו-1926 הפכה סמרקנד, בעקבות הכרזה על רפובליקה סוציאליסטית בשם אוזבקיסטן, לבירת הרפובליקה, אלא שלאחר ארבע שנים עברה הבירה לטשקנט שהיתה המרכז הרוסי המנהלי והשלטוני מאז אמצע המאה ה-19.

הכניסה לעיר היא דרך מעבר הרים יפהפה, שנקרא, כמובן, "מעבר תימור", ולאורך הדרך אפשר לראות שלטים המברכים את הנוסעים בברכת "אק יול!" (Ak Yol – דרך צלחה!).
אין עוד שם שמעלה את ניחוחה של דרך המשי כמו סמרקנד (Samarkand). עבור רבים היא אגדית כמו אטלנטיס. העיר מלאה במונומנטים הענקיים של תימור לנג ושל נכדו, אולוג בג. סמרקנד שוכנת בבקעת זרוושאן (Zeravshan), על צומת "דרכי המשי". כשג'ינגיס חאן הופיע מול חומות סמרקנד במאה ה-13, היו בעיר ספריות נפלאות, שווקים, ארמונות פאר וחיל מצב שמנה 100,000 חיילים. סמרקנד לא נהרסה כמו בוכרה, ובעיר חיו אז בני כל העמים והדתות של אסיה התיכונה והמערבית.

 

אתרים בסמרקנד

כיכר רגיסטאן (מקום החול, Registan)

לבה של העיר העתיקה של סמרקנד מאז ימי צאצאיו של תימור לנג, היא הכיכר המפורסמת ביותר במרכז אסיה, כיכר גדולה ומרשימה המוקפת בשלוש מדרסות אדירות. שנים לפני המאה ה-15 זרם נהר קטן במקום. הנהר התייבש והשאיר אחריו רק חול וחול. על המקום הזה נבנתה המדרסה הראשונה בראשית המאה ה-15, והמקום נקרא מאז "מקום החול" – רגיסטן בפרסית. בכיכר שלפני המדרסה התקיימו כל ההכרזות הפומביות, כשהקהל מתאסף לשמוע אותן. גם הוצאות להורג פומביות התבצעו במקום, כמו גם שוק מרכזי וחגים עממיים.
כאן הוכרזה הרפובליקה האוזבקית, יצירה מלאכותית שרירותית של לנין וסטאלין שנועדה למחוק את ח'אנת בוכרה, לבטל את המדינה העצמאית של חיווה, להפריד את טג'יקיסטן משאר השטח על מנת ליצור הפרדה ופילוג נוסף בין אפגניסטן ושטחי בוכרה. לנין אהב את סמרקנד. בשום מקום אחר לא בולטת כל כך הרומנטיקה הרוסית למזרח כמו פה. גם בוכרה שוקמה. אבל בוכרה היתה מקומו של הח'אן עד 1921. בסמרקנד לא היה אמיר. אפשר היה לאהוב אותה מבלי לפחוד מפני התקוממות עממית של האסלאם. ואולי היו אלו אלכסנדר, קוטייבה אבן מוסלם, תימור לנג ואולוג בג שהציתו את דמיונו של לנין. או אולי היתה ללנין חולשה למזרח ומשום כך טיפח את אוזבקיסטן וסמרקנד, מתאהב בעיר אהבה קולוניאלית של אינטלקטואל שהכוח כובש אותו, אהבה שהצילה את העיר מחורבן ומהרס. זה היה היופי העומד מעל לכל מנהג ודרך חשיבה ושלטון, עוצמה של מקום הבוחר את האנשים יותר ממה שהם בוחרים אותו. עדיין מתקיים חזיון אורקולי בכיכר. לעיתים (ועל פי הזמנה לא יקרה) נערכים מופעי מחול בתוך מדרסת שר דור לפני קבוצות תיירים. במשך היום משמשות המדרסות כמלכודות תיירים פעילות, כשבעלי הדוכנים היושבים בתוך קובות המדרסה מנסים בכל כוח פיתוייהם למכור את מרכולתם, בעיקר שטיחים.

את הכיכר בנה אולוג בק. מול המדרסה* עמדה חנקה**, וכן מסגד בדרום וח'אן בצפון, אלא שהמסגד קרס. מאה שנה מאוחר יותר פירק השליט ילנגטוש בהדור את החנקה ובנה במקומה מדרסה נוספת שעליה אריות עם פרצוף שמש, המדרסה היא במידה רבה העתק, לפחות בחזית, של המדרסה של אולוג בק, למרות שאסורים חיקויים בארכיטקטורה אסלאמית. במקום הח'אן הוא בנה מדרסה נוספת ובתוכה מסגד מוזהב. סביב הכיכר ניצבות היום שלוש מדרסות. הקדומה ביותר היא המדרסה של אולוג בג, והשתיים האחרות הן שר דור וטילה קרי.

*מדרסה (מדרשה) היא מוסד הלימוד הגבוה ללימודי אסלאם. בימי הביניים רק בנים למשפחות עשירות ומיוחסות למדו בהן. הלימודים נמשכו בין 10 ל-20 שנה. מקצוע ההוראה הראשי היה לימודי הדת, הקוראן והסונה. יתר המקצועות לא היו חובה ונבחרו על ידי התלמידים.

**חנקה היא מרכז של צופים ושל דרוישים.

המדרסה של אולוג-בק (Ulugbek)

נצבת בצדה המערבי של הכיכר. בצד המזרחי נטועים עצי ערבה בוכיה רבים. הערבה הבוכיה הוא עץ המלווה מבנים דתיים וקדושים רבים במרכז אסיה וזו משום התכונות הרפואיות שלו. בעלי הערבה הבוכיה נמצא הסיליצין – החומר ממנו נגזרת החומצה הסליציזיאנית- האספירין שתכונותיו המשככות היו ידועות מזמנים קדומים.
אולוג בק, נכדו של תימור לנג, ששלט בסמרקנד ובסביבתה החל מ- 1410, לאחר שאביו, שאח רוח, החליט לשלוט באימפריה מהראט. על הקיר הפונה מזרחה, אל השמש העולה, מצטופפות שמשות שביניהן כוכבים. סמל לאהבת מדע השמים של אולוג בק, אסטרונום שצפה ומנה 1018 כוכבים חדשים, וחישב את אורכה של השנה האסטרונומית בדייקנות. הוא האיש שכינס את אוצרות התרבות והאומנות של מרכז אסיה והקים את המדרסה ומצפה הכוכבים כמרכז למידה למדענים ופילוסופים. בניית המדרסה נמשכה מ-1417 עד 1420. אולוג בק עצמו הרצה בה במדעי האסטרונומיה והמתמטיקה עד ליום מותו.

גובהה של המדרסה 35 מטרים. מעל הכניסה יש כתובת בערבית-כופית שבה כתוב: "הכניסה המרשימה הזו היא בגובה כפול מהשמיים ובמשקל ששובר את שדרת האדמה".

מדרסת שר דור  (הטיגריסים Sher-Dor)

מאתיים שנה לאחר מכן, בין 1619 ל-1636, השלים מושל סמרקנד מהשושלת השאיבנית, ילנגטוש בהדור, את הכיכר כשהקים מול המדרשה של אולוג-בג, בצד המזרחי של הכיכר את מדרסת שר דור, מדרסת הטיגריסים המתנפלים. המדרסה נבנתה כמבנה ראי המשקף את זה הנמצא מולו, וגם רוחבו זהה לרוחב המדרסה של אולוג בק – 51 מטרים. שמה ניתן לה משום הטיגריגסים הנמצאים על חזית השער הצופה אל מדרסת אולוג בק. הטיגריסים מרשימים בעיקר בגלל פרצופי השמש הבודהים-זרטוסתרים שיושבים על גבם והם נראים כרודפים אחרי איילות הנמלטות מפניהם לכיוון מרכז חזית השער. גם כאן, כמו במדרסת נדיר דיוון בבוכרה, מסמנים הפרצופים האנושיים של השמשות את העובדה שהאסלאם המרכז-אסיאני שונה במהותו מהאסלאם הסוני-הערבי או השיעי-פרסי, בתפיסתו הסובלנית והרב-תרבותית.
מקיר מבנה זה ומקירות מבנים אחרים יוצאים מרזבי עץ. למרזבים שימוש אחד פוקציונלי – ניקוז מים, ותפקיד שני סמלי – אין לסיים מבנה אף פעם כדי שלא יתחברו אליו רוחות רעות. המרזבים מהווים את ההתנגדות הפסיבית לרוחות הרעות.

מסגד ומדרסת טילייה קירי ( המדרסה המוזהבת  Tilyla-Kori)

הצפונית במתחם והמשלימה את המכלול הוקמה בין השנים 1660-1646 על ידי אותו מושל סמרקנד מהשושלת השאיבנית, ילנגטוש בהדור. זה היה מסגד יום השישי שבא במקום ביבי ח'נום וקוקלדש שנעלמו ונהרסו. רוחב המדרסה 75 מטרים. חומות הטיליה קירי מצופות מיוליקות (איטלקית – חרסינות מזוגגות עופרת, המצאה ביזנטית שהגיעה למרכז אסיה על דרכי המשי עם הכיבוש הסלג'וקי של אנטוליה) מצוירות כחול-זהב שחור. כתובות בערבית מקיפות את הכיפות הכחולות הגדולות שבמרכזי המבנים, את כיפות המגדלים ואת עמודי הכותרת הקטומים – מינרטים "עיוורים". באזור זה של מרכז אסיה לא שימשו מינרטים לקריאה לתפילה. במאה ה-17 היו המדרסה והמסגד טילייה קירי המסגד הגדול ביותר בסמרקנד. עד המאה ה-19 השתמשו בו לתפילה. מהתחלת המאה ה-20 הפך המקום להיות אתר מוזיאוני. המבנה דומה בכל לשתי המדרסות הקודמות, אך הוא בן קומה אחת בלבד ומגדליו בולטים בשל כך ומרשימים יותר. רק חזיתו נראית בת שתי קומות כדי לשוות לשתי המדרסות האחרות ולשקף אותן, אך בתוך החצר המראה אחר. המבנה הוקם בתור מדרסה אך שמש בעיקר בתור מסגד. המסגד שנמצא בתוך המבנה ידוע בשמו  "החדר המוזהב", וכשמו כן הוא. כשנכנסים מסתנוורים מזהב הסלקטיטים המצפים את הקירות, מברק הזהב, מההידור, מהיופי והעידון. גם במבנה המדרסה הזאת נמצאות חנויות המזכרות והשטיחים, והן הטובות שבמתחם הרגיסטאן.

אין לך אדם העומד במרכז המתחם ואינו חש כחרק אל מול עוצמת המבנים, שעליהם חקק תימור לנג את המשפט: "אם הנך מפקפק בעוצמתנו – הבט על בניינינו"!!

גורי אמיר (קבר האמיר (Gur-e Amir) המאוזוליאום* של תימור לנג

* מאוזוליאום הוא מבנה קבורה מפואר, המשמש לעתים כמקום סגידה לנפטר או לנפטרים הקבורים או חנוטים בתוכו.

המאוזוליאום הראשון, אשר טבע את המושג, היה המאוזוליאום בהליקרנסוס מהמאה הרביעית לפני הספירה, שהוקם בעיר הליקרנסוס, בירת ממלכת קאריה (בדרום מזרח אסיה הקטנה, כיום בודרום (Bodrum) שבטורקיה). את אחוזת הקבר בנתה ארטמיסיה השנייה, אלמנתו של מאוסולוס, סטרפ (בפרסית: אחשדרפן  – נציב) קאריה, לזכר בעלה. כיום נותרו שרידים מועטים של קבר זה במקום, אך חלק מפסלי הקבר נמצאים במוזיאון הבריטי בלונדון. מאוזוליאום זה נמנה עם שבעת פלאי העולם העתיק.

קברו של תימור לנג הוא מבנה מפואר שפירוש שמו באוזבקית "קברו של המלך". תימור בנה את המאוזוליאום המפואר שלו עוד בחייו. המקום נבנה לפני 1401 כמדרסה אולם כאשר נהרג נכדו של תימור ויורשו המשוער, מוחמד סולטאן בשנת 1403 בקרב בתורכיה הונחה שם גופתו באופן זמני. תימור ציווה, לאחר שחזר ב-1404 לסמרקנד, לבנות את הקבר הנוכחי. שנתיים לאחר מכן מת תימור ונקבר ליד הנכד בקבר נפריט שחור ובוהק. באחד המחקרים נאמר כי, הקבר היה מכוסה בלוח של אבן ירקן. גם שני בניו: שאח רוח – מלך הרוח, ומיראנשאח נקברו לידו. באחוזה המשפחתית נקבר גם נכדו השני, האסטרונום והמתימטיקאי, אולוג בג, הנחשב לאחד האסטרונומים החשובים של כל הזמנים, וגם מורהו הרוחני של תימור לנג, שמס אלדין קולאל מהמסדר השרוורדי*, שהייתה לו באותו הזמן השפעה רבה באוזבקיסטן. הוא היה חברו ומורו של אביו של תימור וגם מורו של תימור.

*שרוורדי ייחד את חייו לקישור הדת המזרחית המקורית עם האסלאם. טען שכל החכמים בעולם העתיק הטיפו תורה אחת ויחידה. מבחינתו הרמס שהטיף לאותה תורה זהה עם אידריס, מורים נוספים היו אפלטון ופיתגורס וזרתוסטרא. הוא הטיף לשימוש באינטואיציה לגלות את האמת ולא רק בהגיון. אפשר למצוא את האמת בכל מקום, בפגאניות, בדתות המונותאיסטיות, בזרתוסטרא. מספר הדרכים המובילות לאלוהים כמוהו כמספר בני האדם. בכל מקום נמצא הניצוץ. הזכר של השרוורדיה היה מורכב משבעה חלקים. התלמיד היה חייב לדווח לשייח' על החלומות שלו. הכובעים שלהם היו להם ארבעה, חמישה ו-12 חלקים. השרוורדיה קידמה את תנועת הפותווה, אדם המכבד את הזקנים, אדיב לצעירים ומעדיף שווים, מעדיף תכונות אנשים אחרים על פני עצמו, בקיצור אציל. הפתווה והשרוורדייה נועדו לחזק את האסלאם נגד הפונדמנטליזם שהחליש אותו.

אגדה מספרת, כי לפני צאתם למערכה שתו לוחמיו מיץ רימונים, מאגן אבן ענק בפתח המתחם, ובשובם שתו את דם אויביהם. האמונה המקומית טוענת כי מי שיפגע או יפריע למנוחת הקבר תבוא עליו רעה גדולה. אבן הקבר של תימור עצמה סדוקה בכמה מקומות, והאמונה אומרת שמי שנוגע במקום הסדק גורם למלחמה או לאסון טבע. נדיר שאח הפרסי נשא את אבן הנפריט הקשה מפרס, שם נשברה לשניים, ומאז רדף אותו מזלו הרע. כך שילמו הפרסים במגפה, מלחמת העולם הראשונה החלה בדיוק בגלל סיבה זו, והפלישה הגרמנית לרוסיה (מבצע ברברוסה) החלה בשנת 1941, בדיוק ביום שבו פתחו ארכיאולוגים רוסיים את הקבר. אקדמאי בשם קראניאזוב מונה להיות אחראי על משלחת החפירות במקום. למשלחת התלוו גם אנתרופולוג סובייטי בעל שם עולמי (מיכאיל גראסימוב) והיסטוריון מתורגמן בעל מוניטין רב וידע בשפות עתיקות אלכסנדר סמיונוב. על קברו [הסרקופגוס] של תימור נחרט ציטוט מספר הקוראן האומר: "כי בני מוות כולנו, יבוא היום ולא נהיה עוד. לפנינו חיו [אנשים] דגולים ויבוא גם אחרינו. ואם מי ידבק בו חטא היוהרה וחטא הגאווה וינסה להתעלות על אחרים ואם מי יעז להפר מנוחת אבותיו [במותם] תבוא עליו קללה איומה כי ארור הוא". תימור הוצא מקברו ב-21 ביוני 1941 בידי חברי המשלחת הסובייטית. גובהו של תימור היה כ-180 סנטימטר, גבוה לתקופתו. גראסימוב זיהה שלוש פציעות גדולות, בכתף ימין, בזרוע ימין ובירך ימין, הפציעה שהפכה את תימור לפיסח.

הארכיאולוגים מצאו כי רגלו הימנית של השלד המיוחס לתימור לנג היתה קצרה ב-2 ס"מ מהשניה, בשל שבר שלא החלים כהלכה. כן מצאו קווצת שיער שהעידה עליו כי היה אדמוני – כפי שתיארו אותו בני תקופתו. בקברו של אולוג בק מצאו גולגולת מנותקת מהשלד. עוד נקבע ששני השלדים, ושלדים אחרים במאוזוליאום הם של בני משפחה אחת. לפיכך לא היה ספק: אלה קבריהם של הכובש הגדול ושל נכדו הפילוסוף. פתיחת קברו של תימור לנג העלתה גם שתי תוצאות מפתיעות. האחת: בתוך הקבר נמצאה טבלה שבה הוצג תימור לנג כנינו של ג'ינגיס חאן. עד אז לא היה ידוע על קשר דם מעין זה (ידוע רק שאשתו של תימור היתה נצר למשפחת הכובש המונגולי). בשל הפער הגדול של 150 שנה בין מותו של ג'ינגיס חאן להולדתו של תימור לנג, נוטים החוקרים להתייחס לכתובת זו כדברי מליצה ולא כאל עובדה היסטורית. תוצאה שניה של המחקר היתה מפתיעה עוד יותר: אנתרופולוג סובייטי בשם גרסימוב, בין הראשונים שעסק בשיחזור תווי פנים על פי עצמות הגולגולת, טרח במשך שנתיים להניח פיסות דמויות שרירים ועור עד שהגיע לפורטרט משוער של תימור לנג. התוצאה כל כך הדאיגה את הקרמלין שסטאלין הורה לגנוז את הקלסתרון והוא לא התפרסם עד היום. מסתבר שמתחת ידיו של האנתרופולוג יצא פרצוף מונגולי מובהק, בניגוד לתעמולה הסובייטית שהציגה את תימור לנג כמבשר קדמון של לאומיות אוזבקית מודרנית. אגב, בחנויות המזכרות הסמוכות למוזוליאום מוכרים כיום פוסטרים של תימור לנג, כביכול. בפוסטרים אלה מצוייר טיפוס אירופי בלי שום רמז לתווים מונגוליים. בעניין הזה סטאלין בכל זאת ניצח, לפחות בינתיים.

הכיפה שבראש קומפלקס הקברים עשויה מקשה אחת של אבן ירקן, אחד מסמליו של תימור. את הצריח הטיפתי, המכוסה בחרסינות כחולות אפשר לראות מרחוק.  שער כניסה מוביל לחצר מרוצפת. הכיפה של הגורי אמיר מבהיקה כחולה בשמש, דגמים גיאומטריים ודגמי אותיות ערביות מכסים את הקירות. עושר ראוותני. חדר מבוא ומסדרון מובילים אל חדר הקבר העליון. תקרת חדר הקבר מצופה ב- 2.5 קילוגרם זהב טהור. על קירותיו של האולם המרכזי ציורים גיאומטריים מוזהבים משולבים בפסוקים מן הקוראן ובצורות גיאומטריות. קרני השמש חודרות דרך החלונות שמתחת לתקרה, נשברות על ציפוי הזהב ומאירות את הקברים. ארכיטקטורת האור המוסלמית. לעיטור קירות הגורי אמיר השתמשו האומנים בפפייר-משי, טכניקת נייר מוקשה. רק בשלושה מקומות השתמשו אדריכלים ובנאים בטכניקה הזאת, כאן, במסגד ביבי ח'נום אותו בנה תימור לאשתו האהובה ובמסגד הטיליה קירי שבכיכר רגיסטאן.

המאוזוליאום בנוי בהתייחסות לרוחות השמיים: הכניסה למאוזוליאום היא מצפון, עוברים דרך שער מעוטר ונכנסים לרחבה מלבנית. ממזרח לרחבה עומדת מדרסה, ממערב לרחבה עומדת חנקה (מרכז של צופים) ומדרום לה המאוזוליאום עצמו. המדרסה מסמלת את הידע הארצי, היומי, של השריעה, המסומל על ידי זריחת השמש ממזרח. החנקה מסמלת את הידע הרוחני של העולם שמעבר, שמסומל על ידי שקיעת השמש במערב, והמאוזוליאום מסמל את השמש עצמה, הלא הוא השליט: אמיר תימור והבאים אחריו. חלוקה זו של העולם לעולם פיזי שההתייחסות אליו היא דרך השריעה, החוק המוסלמי, ועולם רוחני שההתייחסות אליו היא דרך התצווף, המיסטיקה המוסלמית, אופיינית לתקופה התימורית ולתקופות אחרות בהיסטוריה המוסלמית. בארצות שבהם תפישה דואלית זו שלטה נמצא תמיד חנקה ליד מדרסה, ולהפך, ולעיתים רבות גם אנשי התצווף הם גם חכמי הדת.

הסידור המרובע חיוני בארכיטקטורה המוסלמית, הוא מסמל גם את ארבעת נהרות גן העדן, ומופיע בכל הגנים ובבניינים. גם הבניין של המאוזוליאום בנוי בצורת צלב, כלומר על בסיס של ארבע. נקודה מהותית נוספת בארכיטקטורה התימורית זה העניין של המודולים. כל הארכיטקטורה מבוססת על מודולים, בנייה לפי התייחסות לנקודות נפח מסוימות. במסגד ביבי ח'נום, שהיה מסגד יום השישי של תימור לנג, יש דבר מעניין בהתייחסות לחלל. הנפח של החלל המרכזי במסגד שהולך לגובה, שווה לנפח של החללים הצדיים של המסגדים הצדיים בקומפלקס. גם כל האורנמנטיקה הגיאומטרית המוסלמית מבוססת על מודולים, ולמעשה כולה מבוססת על שלוש צורות יסוד: עיגול, מרובע ומשולש. מה שלא רואים בתוך האורנמנטיקה זה את העיגולים המוחבאים בתכנון. תמיד יש שם גם עיגול, שנותן למעשה את החזרה, את העניין. המבנה, כרוב המבנים ההיסטוריים של סמרקנד שופץ באופן קפדני ב-1996.

אפשר להקיף את המתחם לצדו המזרחי ולרדת דרך פשפש אל הקברים האמיתיים הנמצאים בקומה תת-קרקעית. ההגעה לקברים מותנית בפתיחת הדלת הנעולה ובמתת לא גדול לשומר שיש להניח שיציע את השירות.
ממתחם הקבר אפשר ללכת מזרחה ולאחר מכן צפונה דרך סמטאות עיר הבוץ הישנה ושיכונים חדשים יותר עד לרחוב רגיסטן – שהוא הרחוב הראשי של סמרקאנד וקשה להתעלם ממנו. בצדו הדרומי מתחם מסעדות וחנויות ובצדו הצפוני נמצא מתחם כיכר הרגיסטאן שלידו מספר בתי קפה.

על יד המאוזוליאום נמצא המכלול של רוחבד (חדר הרוח) קברי השיח'ים של מסדר השרוורדי שהשפיע עמוקות על תימור לנג. שם קבור קדוש אחר מהמסדר, שייך בוחק אל דין סגרדגי. היה שם קומפלקס גדול נוסף של קברים שהסובייטים מחקו, וזה היה האתר המקודש של השרוורדי.*

 *השייח'ים השרוורדים של סמרקנד:

שייח' נור אלדין בציר, מת ב-1246. היה עיוור בילדותו ונרפא עם הצטרפותו לדרך הצופית, עבר לסמרקנד, לימד שם לאחר הפלישה המונגולית, חי ליד מעיין, בזמן תימור הוא היה דמות נערצת, עצמותיו הובאו למצודה, ועל החומות נבנה מאוזוליאום לכבודו ליד רוחבד, יש קשר בין המאוזוליאום שלו לרוחבד לקבר אמיר תימור, הם על אותו ציר, המאוזוליאום שלו פורק על ידי הסובייטים. בורקו אלדין סגרדגי, היה תלמידו של בציר, הגיע לסין ומת שם, הובא לקבורה בסמרקנד על ידי בנו, אבו סעיר, הקבר שלו זה הקבר של רוחבד. אבו סעיד סגרדגי, חי בסמרקנד ונשא את בת שיח' סמרקנד לאישה, היה מקורב לאמיר תימור.