אתרים בטשקנט (המשך)

המדרסות

מדרסת קוקלדש (אח לחלב, Kukeldash Madrassah)

אחת המדרסות הגדולות והמרשימות בטשקנט עומדת סמוך לכיכר העירייה ואפשר להתרשם ממנה מבחוץ ומבפנים. היא נבנתה על ידי סוחר עשיר במחצית השנייה של המאה ה-16, 1570, ונקראה על שמו של הווזיר חכים דרוויש ח'אן שכונה קוקלדש, שחי באותה תקופה ושירת את השושלת השייבאנית. הכינוי אומר שהווזיר היה אחיו המאומץ (אח לחלב) של הח'אן. אז היתה חלק מהמכלול של כיכר העיר. במאה ה-18 השתמשו במדרסה בתור ח'אן לשיירות המסחר ולסוחרים. במאה ה-19 המדרסה שימשה בתור מבצר של הח'אנים של קוקאנד. עד 1865 שימשה בתור אתר הוצאה להורג. ממרומי המגדל נזרקו אבנים כבדות כדי לסקול נשים מנאפות.

מלבד ייעודה המקורי כבית מדרש מוסלמי, המדרסה המשופצת משמשת היום כמסגד לכל דבר, ונמצאת תחת אחריותה של הרשות הדתית של טשקנט. היא מעוטרת בפיתוחים מורכבים ומסוגננים בצבעי כחול, וכתובות מרהיבות במיטב המסורת המוסלמית. חזית המדרסה דומה לחזיתות סמרקאנד וכיפותיה חרסינות מזוגגות. אין טעם לבקר במקום אחרי סמרקאנד בוכרה וחיווה. אפשר בתור מתאבן או בדרך אל השוק. אפשרות הביקור במדרסה, אליה עולה גרם מדרגות רחב מהכביש הראשי תלויות במצב הרוח של כוהני הדת במקום. מאז סוף שנות ה-90 של המאה ה-20 הפך המקום לדתי יותר ויש שלא נותנים לתיירים להיכנס לחצר המדרסה.
במדרסה לומדים ילדים שהוריהם בוחרים לשמר את המסורת המוסלמית. מאחורי מדרשת קוקלדש נמצא מסגד מהמאה ה-14, מסגד ג'ומעה (יום השישי), ששימש כאחד מהמסגדים המרכזיים של העיר ועל כך מעיד שמו. תושבי אוזבקיסטן אינם מוסלמים אדוקים, ורק אחוז קטן מהם הולך למסגדים ושולח את ילדיו למדרסה, אולם יש סיכוי שתמונת מצב זו תשתנה בהשפעת הפונדמנטליזם האסלאמי ההולך ומתפשט במדינות המוסלמיות של ברית המועצות לשעבר.

 

 

מדרסת ברק ח'אנה (Barak-Khana)

זוהי מדרסה מהמאה ה-16 הבנוייה בסגנון האופייני של חצר פנימית מרובעת המוקפת בכל עבריה. הכניסה דרך שער גדול ומרשים מעוטר באריחי קרמיקה כחולים וירוקים ןבעיטורי פרחים וצורות גיאומטריות. החלונות מכוסים במעשה סבכה מגבס, והקירות עשויים שכבות שתי וערב של עצים וחימר אדום. אמנות בנייה זו נקראת קרקס. במדרסה גם מסגד ומינרט. המדרסה המשמשת גם ספריה ובה נמצא אחד מארבעת העותקים העתיקים ביותר של הקוראן,

 

השווקים

בטשקנט, כמו בכל עיר גדולה במזרח יש כמה שווקים.

צ'ורסו (Chorsu)

שוק האוכל של העיר העתיקה הוא חוויה גם למי שאינו מתכוון לקנות בו כלום. השוק נמצא במקום שחרב בזמן רעידת האדמה. כדי להגיע אליו כדאי להתחיל מהמדרסות קוקלדש וברק ח'אנה, ולעלות דרך סמטאות הנמצאות ממזרח לשוק דרך חנויות קטנות של אומני עץ המכופפים וצובעים עצי צפצפה חתוכים דק לייצור ארגזים ועריסות צבעוניות. נשים עומדות עם הסחורה בידיים או רוקמות כובעים על המרצפות.
השוק עצמו נמצא בתוך מבנה עגול מקורה המזכיר מקדש יותר מכל דבר אחר. בתוכו מתפרסים המוכרים על פני שלוש קומות המחולקות על פי סוגי המזון, ומכריזים על מרכולתם בקולי קולות. אפשר למצוא כאן את כל סוגי המזון האופייניים לאוזבקיסטן, ומותר ואף רצוי לטעום מכל אחד מהם. בשוק, בחלק המחופה בכיפה אדירה, יש אזור מסעדות. השוק הענק מחולק לאזורים שונים של בשר, ירקות ופירות טריים, פירות מיובשים, וסדקית. מבחר ענק של בגדים, מעי סוסים, בשר טחון, גושי בשר, תרנגולות, אבטיחים, לחם, ענבים, אפרסקים וכדורי גבינה מחלב סוסים.
מחוץ למבנה הקימו רוכלים דוכני לגמן, שהוא מרק אטריות עשיר עם ירקות ובשר, שישליק וקבב, ובתי תה (צ'אי ח'נה – Chei Khana), שבהם אפשר להרוות את הגרון עם תה מר-מתוק וטעים מאד.

אוכלוסיית השוק מגוונת. כולם באים אליו: אוזבקים, בוכרים, אנשים מההרים, שיני זהב, בגדי יום ראשון, שמלות אדומות, צמות, כיפות. נשים מההרים עומדות עם רקמות משי בידיהן, מציגות את הסחורה לפני החזה. אחרות פורשות את בדי הסוזאנה, הרקמה הכפרית המסורתית, בדים ארוכים ורקומים אדום שחור ירוק וצהוב בדגמים גיאומטרים. חולצות רקומות משי, כובעים משולשים שחור דומים לכובעים הטיבטים, שמלות רקומות, חלוקים כחולים מרכז אסיניים, חגורות בד, סכינים. דוכני ירקות ופירות. ספסלי עץ מחופים בסככות בד מסוככים על סירי מרק שחומוס צף בתוכם. נקניקיות מעיים לבנות צפות בתוך נוזל חום.
בימי א' מתקיים על יד השוק צ'ורסו שוק צפרים. גברים רבים מתגודדים סביב כלובים של צפרים מכל המינים. יש קבוצה של צפרי שיר מסוגים שונים, ויש המעדיפים להתגודד סביב כלובי תרנגולות, ברווזים, תרנגולי הדו ושאר עופות, למשל ארנבות.

 

 

 

 

שוק אלייסקי

אחד השווקים הגדולים בעיר הוא חגיגה של צבעים, ריחות, קולות וטעמים, ואי אפשר להגיד שהיית בטשקנט אם לא הלכת לאכול בשוק. גברים ונשים מכל העיר, ובעיקר מכפרי הסביבה, מוכרים כאן את המטעמים שהכינו בבית, והמגוון עשיר ומרתק. גבינות, דבש וירקות מיוחדים הם הסחורה המבוקשת, ואם רוצים משהו קטן לטעום, אפשר לבחור בין פלוב: תבשיל אורז, בשר כבש וגזר; לפיושקה, נון, הלחם המקומי; לגמן, מרק האטריות המפורסם; או מנטי וסמסה, מאפים ממולאים בשר טחון ובצל מטוגן. הכל טעים מאד, ולא כדאי לפספס אף מאכל. צריך להביא כלי קיבול מהבית, למשל דלי כדי לקנות תפוחי אדמה.
על פי המנהג האוזבקי נשים אינן יוצאות לקנות בשוק, רק גברים. הטעם הוא כפול: אישה מקומה בבית ואין זה יאה שתסתובב בשוק, וכן קנייה בשוק פירושה התמקחות ואחר כך סבלות – ואת זה גברים יכולים לעשות יותר טוב.

בטשקנט יש לפחות עוד שבעה שווקים נוספים.

אחד הטובים שבהם נמצא מצפון לדרך במקום בו יוצא הכביש לסמרקנד מטשקנט. השוק נמצא בקרבת תחנת האוטובוסים המשרתים את היעדים שממערב לטשקנט.
בעיר שוקי לילה רבים לסיגריות שלידם מוכרות נשים פחזניות ממולאות בשר (פירושקי).

 

 

הפארקים

פארק העצמאות (Mustakillik)

משתרע בין כיכר העצמאות לבין מלון אוזבקיסטן. פארק גדול ומטופח. במרכזוגם בניין חנויות ולידו שוק אמנים של יום ראשון. אמנים רבים בשורה ארוכה ומתמשכת מציגים שם מיצירותיהם ומיצור אחרים. רוב הציורים קיטשיים, בעתקים של ציורים מפורסמים. יושבים שם גם ציירי דיוקנאות ומוכרי מזכרות.

בקצה השני של הפארק נמצא אחד המלונות המפוארים והמרכזיים של טשקנט, מלון אוזבקיסטן. בעבר התנוססו בחזית המלון הענק בהבלטה שניים מהסמלים הלאומיים של אוזבקיסטן, העוף האגדי סימורג (Simurgh), ופרח הכותנה. סימורג מתואר כציפור ענקית דמוית טווס טורף, שבמיתולוגיה הפרסית מסמלת את האיחוד בין העולם הזה והבא, ונשרפה בעץ החיים. פרח הכותנה (Pakhtagule) מסמל את הגידול העיקרי של המדינה, את השגשוג והצמיחה והשאיפה לעתיד ירוק ובטוח. מבנה המלון מרשים ביותר.

פארק אלישר נבואי (Alisher Navoi) 

לא רחוק מכיכר דרוז'בה נרודוב, מאחורי בית התרבות, משתרע פארק ציבורי גדול ומעוצב היטב, חביב במיוחד על המקומיים, על שם המשורר הלאומי של אוזבקיסטן, אלישר נבואי. נבואי היה פרסי שחי במאה ה-15, ונחשב למחדש וממציא השפה האוזבקית, שהיא ניב מקומי של תורכית.
אלישר נבואי. נבואי היה פרסי במוצאו, שנולד ומת בעיר הראת שבאפגניסטן במאה ה-15. בבגרותו לימד במדרסה של סמרקנד. הוא נחשב למחדש וממציא השפה האוזבקית, שהיא ניב מקומי של תורכית. האוזבקים סוגדים למשורר ולשירתו וקראו על שמו ערים, פארקים ושדרות. לפי המנהג האוזבקי, בהשפעת הרוסים, באים החתן והכלה ביום נישואיהם להניח זרי פרחים לרגלי פסל של אישיות חשובה, ובטשקנט, פסלו של המשורר הוא המקום הפופולרי ביותר. הפסל הניצב מתחת לחופת כיפה המתנשאת מעל לעמודים, עמוס תמיד בזרי פרחי סייפן אדום, ואפשר לראות את המוני הזוגות הטריים ואורחיהם באים ומניחים זרים, מה שהופך את הפארק השקט לחוויה אותנטית ומהנה.

ברחבי הפארק פזורות מזרקות רבות המשמשות גם לקישוט וגם לצינון האוויר, וילדים רבים רוחצים ומשחקים במימיהן. ליד הפארק זורם נחל קטן, הזורם היישר מהפארק הזה אל הפארק שמאחוריו, קומסומולסקיה. הנחל נקרא אנחור (רימון). והוא יוצר בסופו אגם מלאכותי הנמצא בלב פארק קומסומולסקיה.

פארק גגארין (Gagarin)

בלב העיר נמצא פארק גדול המוקדש לקוסמונאוט הרוסי יורי גגארין. במרכז הפארק פסלו של גגארין. לא רחוק מהפארק זורם נחל אנחור (רימון) הגדול, להבדיל מנחל אנחור הקטן הזורם בפארק קומסומולסקיה.

פארק קומסומולסקיה (Komsomolskaya)

הפארק, נקרא בעבר על שמה של תנועת הנוער הקומוניסטית, הוא עוד אחד הפארקים הציבוריים החביבים בטשקנט. כמו בכל רחבי העיר, גם כאן אפשר למצוא שפע של מזרקות, ירק, ודרכים מקוריות לשמור על צינון האוויר. זהו מקום מצוין לסיים את הטיול בחלק הזה של העיר, ולנפוש מעט עם מנת מנטי (החטיף הלאומי – מאפה בשר) ביד, ושיר בלב. בלב הפארק משתרע אגם מלאכותי גדול המשמש הן לרחצה (ביתני הלבשה מפוזרים סביבו) וגם לשיט בסירות שאפשר לשכור ברציפים הרבים.

 

המוזיאונים

בעיר מספר מוזיאונים (אמנות. היסטוריה, עתיקות) אף אחד מהם אינו בעל ערך אמיתי.

המוזיאון להיסטוריה

עומד בלב פארק העצמאות, מול מלון אוזבקיסטן. המבנה מרהיב ועטור בכיפה ירוקה. הוא מוגדר בתור מוזיאון לתולדות שושלת תימור. הוקם בשנת 1996 במלאת 660 שנה לתימור. יש בו עניין לפחות על מנת לראות את הציור של נשיא הרפובליקה – אסלם כרימוב היושב ענק מעל כל גיבוריה של אוזבקיסטאן – גדול יותר מתימור, אולוג-בק והח'אנים של בוכרה. אמנות מגויסת.

ארמון ניקולאי

ליד כיכר העצמאות, בין הכיכר לפארק העצמאות, עומד ארמון מפואר. את הארמון הקים אחיו של הצאר ניקולאי השני בראשית המאה ה-20. היום הארמון הוא מוזיאון שמכיל אוספים שונים. המעניין שבהם הוא אוסף תכשיטים שהיה שייך לאח המלכותי.

המוזיאון לאמנות שימושית (Amaliy San'at Muzeyi)

המוזיאון האתנוגרפי נמצא במקום שבו היה הרובע היהודי – ברחוב שפילקוב (מדרום מערב למרכז, כקילומטר וחצי ממוזיאון ההיסטוריה – אפשר להגיע דרך רחוב שרף רשידוב) מוזיאון לא גדול הממוקם בבית שנבנה עבור דיפלומט רוסי בשם אלכסנדר פלובצב ב-1898. הבית עצמו מהווה מוצג מוזיאוני, על עיטורי הסטוקו (גבס) המזרחיים האופייניים שלו. במוזיאון מוצגים בעיקר מוצרי הבד האופייניים של אוזבקיסטן: בדי המשי המיוחדים (חאן אטלס) על עיטוריהם המעויינים בשלל צבעים. מוצג גם הנול המשמש לאריגת הבדים הללו והטכניקות העתיקות, קרמיקה ושטיחים מאזורים שונים באוזבקיסטן, וגם בגדים אופייניים לאזורים השונים, בעיקר הכובע האוזבקי המרובע (טובטייקה) המעוטר בסמלים אוזבקיים שונים בהתאם ללובש אותו ולאירוע שלכבודו לובשים אותו. גם כלי נגינה שונים מוצגים במוזיאון, וביניהם בולטת הטרובה, חצוצרת ענק, שבה מנגנים בשמחות כגון חתונות ושמחות ציבוריות. הבית נעים ומבודד מהרחוב בחצר מנומנמת.

 

העיר העתיקה של טקשנט

היא החלק שלא נחרב ברעידת האדמה של 1966, והוא משמר את המראה הקדום של העיר, עם מבנים עתיקים שנבנו מהמאה ה-14 ואילך. טקשנט, שהיא עיר מדברית, מלאה במזרקות, מים זורמים ברחובות, ושלל פטנטים מקומיים לצינון האוויר, ובעיר העתיקה בולט הדבר יותר מכל.
הבתים בנויים לרוב עם חצר פנימית גדולה, ובה גפנים, עצי תפוח, וירק לרוב, וחיות בית מלחכות את הצמחים והפירות. מדרסות רבות פזורות בכל מקום, הלבוש הטיפוסי אינו מוסלמי, אלא אוזבקי אותנטי. בקירות הבתים הפונים אל הרחוב אין חלונות, כדי שלא יוכלו לראות את הנשים הספונות בבית.

הרחובות בעיר העתיקה מרווחים, נטועים עצי פרי, בעיקר תפוחים משני צדיהם. ליד כל בית יש סוכת גפנים. סוכות גפנים כאלה אפשר לראות גם בעיר החדשה על יד רבי קומות, מראה הזוי משהו. הבתים לבנים, החלונות והדלתות צבועים תכלת. לכל בית יש חצר פנימית גדולה. בחצרות תמיד יש באר, מזרקה לצינון האוויר, ערוגות צמחי תבלין וירקות, סוכות גפנים. האוזבקים חולצים את נעליהם בכניסה לבית. הבית מרופד בשטיחים. תקרות החדרים עשויות מעץ ומעוטרות בפיתוחים צבעוניים. בכל בית אפשר לראות את הצנדוק, ארגז הנדוניה, שבו מאחסנים את המצעים. הקירות מכוסים בשטיחים.

בלב העיר העתיקה ניצב מאוזוליאום עתיק המוקדש לאבו בכר, חותנו של הנביא מוחמד. המבנה עשוי לבנים קטנות וצפופות, קירותיו מכוסים בכתובות ערביות על אריחי קרמיקה ושער כניסה מקושט בסבכת סטוקו.

 

 

אולמות תרבות

תיאטרון אלישר נבואי (Alisher Navoi) 

בכיכר המרכזית של טשקנט ניצב תיאטרון גדול, שגם הוא, כמו כל דבר בטשקנט, נקרא על שם אלישר נבואי, המשורר הלאומי של האוזבקים. זהו מבנה מסיבי, קצת בולשביקי באופיו, אבל מעודן על ידי אורנמנטים אוזבקיים. המבנה הוקם ונפתח בשנת 1947, לאחר תחרות שהוכרזה בברית המועצות כולה בין מעצבים. המבנה שזכה נותן טעמים אוזבקיים כשהו מתעטר בחרוזים של המשורר הלאומי שעל שמו נקרא התיאטרון, ומקדיש כל אחד מאולמותיו למחוז אחר באוזבקיסטן. בחזיתו, כרגיל, מזרקות מים וערוגות פרחים. הלהקה המקומית מחוזקת על ידי להקות תיאטרון, מחול ואופרה המגיעות ממקומות שונים, בעיקר מרוסיה.

חוץ מהתיאטרון הגדול העירוני הזה, יש בטשקנט עוד שני אולמות תיאטרון, שבהם מעלים גם קונצרטים, אופרות ומחולות, אלה הם אולם גורקי ואולם בחור, ויש גם תיאטרון ילדים ותיאטרון בובות.

 

הרובע היהודי

שכונת היהודים הבוכרים של טשקנט היא אחד הריכוזים הגדולים והמרכזיים בעולם של יהודי בוכרה. בטשקנט יש קהילה גדולה של יהודים רוסים, שהגיעו לאוזבקיסטן עם ההגירה הסובייטית הכפויה בזמן שיקום הריסות העיר ב-1966. יהודי בוכרה שונים מהם לחלוטין, והם מדגישים את ההבדלים ביניהם בכל הזדמנות. מוצאם מבוכרה, העיר השכנה, והם התפזרו בכל רחבי המדינה, וייסדו קהילות מקומיות בערים השונות, ואף הגיעו ברובם לישראל.
בשכונה שני בתי כנסת, המשמרים את נוסח התפילה הבוכרי, וגם מרכז ליהודי בוכרה, הצמוד לאחד מהם. בבתי כנסת אלה מתכנסים כל היהודים הבוכרים שנותרו בטשקנט כדי לחגוג יחד את החגים החשובים. לקהילה הבוכרית גם להקת ריקודים ונגנים, המציגים את ריקודיהם ואת תלבושתם בכיכר דרוז'בה נרודוב בעת חגיגות העצמאות של אוזבקיסטן.

בית הכנסת הוא בעל אופי של יהדות המזרח, כלומר הבימה במרכזו, והוא מכוסה כולו בשטיחים ובבדים צבעוניים מאוד. על קירותיו לוחות זיכרון רבים לבני הקהילה ועדות לתרומותיהם. גם חנוכיה, דגל ישראל ושאר סממנים של היום אפשר למצוא בו. הקהילה הבוכרית היום קטנה מאוד מאחר שרוב בניה עלו לישראל. זהו גם מרכז ללימוד עברית וישראל.

בית הקברות הבוכרי נמצא כצפוי מחוץ לעיר. זהו מקום שליו, ירוק ונעים. כל המצבות כתובות עברית ועל פי המנהג הבוכרי עשויות מאבן שחורה שבה חרותה גם תמונתו של הנפטר.

 

 תם ולא נשלם