סמרקנד (המשך)

 

 

אתרים בסמרקנד

מדרחוב טשקנט

המדרחוב מוליך מכיכר רגיסטאן צפון מזרחה, אל תל העיר הקדומה (כשני קילומטר) ואל היציאה לכיוון טשקנט. בדרך עוברים על פני ביבי ח'נום ועל פני השוק הגדול.
במדרחוב דוכני פירות, גלידה וחנויות מזכרות ובגדים החנויות מודרניות ומעוצבות היטב. שמלות אדומות עם פסי זהב וכסף. צבעים עליזים. כיפות אוזבקיות שחורות-לבנות וכיפות בוכריות צבעוניות. כרכרות נגררות על ידי סוסים ואוטובוסים חשמליים מסיעים אנשים מקצה אחד של המדרחוב לקצה השני. ההסעה היא בעיקר עבור אנשים שקנו בשוק.

 

הלבוש באוזבקיסטן

רוב הגברים לבושים בסגנון מערבי, אבל עדיין רובם לובשים מכנסי גברדין ולא ג'ינס. ג'ינס יש מעט מאוד, בעיקר בטשקנט, שהיא המודרנית ביותר. הם נועלים נעליי עור שחורות עם שפיץ, שנזקקות לצחצוח. לכן המוסד של מצחצחי נעליים וסנדלרים עדיין חי ונושם באוזבקיסטן, שלא כמו בארצות המערב. רוב הגברים אינם חובשים כובע. מי שחובש, חובש את הטובטייקה, הכובע המרובע האופייני לאוזבקים. הטובטייקה הרגילה היא שחורה, עם ציורי פרי הפלפל בלבן. הפלפל מסמל חוכמה ופקחות.

הנשים זה סיפור אחר. קודם כל כמעט ולא רואים נשים לובשות מכנסיים. רק בטשקנט ומעט מאוד בסמרקנד. בחיווה, בבוכרה ובשאר ערי שדה קטנות נשים לובשות את הלבוש המסורתי שהוא מכנסיים ושמלה עליהם, שניהם מאותו בד, בדרך כלל צבעוני מאוד, מעוטר בפרחים צבעוניים מאוד.  בכלל הלבוש של הנשים בולט בצבעים עזים ומגוונים. לפני עשרים שנה היו רוב הנשים לובשות שמלות מהמשי האופייני של אוזבקיסטן, ח'אן אטלס. היום זה נדיר יותר, והן לובשות בדים מגוונים יותר מבחינת הדגמאות, בעיקר פרחים. רוב הנשים עוטות מטפחת לראשן. רק נשים צעירות מאוד הולכות בגילוי ראש. על פי הנוהג, כלה טרייה, במשך השנה הראשונה לנישואיה, נושאת על ראשה טובטייקה בצבע זהב או כסף, לרוב עם גדילים. כך יודעים כולם שהיא כלה טרייה.

כולם, גברים ונשים, מגיל צעיר, מתנאים בשיני זהב נוצצות בפיהם. שיני הזהב הם סמל סטטוס וכל המכבד את עצמו ירכוש מערכת כזאת ויתנאה בה.

 

מסגד יום השישי (מסגד ביבי ח'נום Bibi Khanum)

מסגד יום השישי שנקרא על שם ביבי ח'נום אינו המוזוליאום של ביבי חאנום שמופיע בתמונה., האגדות על יופייה והרומן .

המסגד נמצא ממערב למדרחוב ובצמוד לשוק העיר, והוא אחד המבנים המרשימים של סמרקנד. מסגד ביבי ח'נום היה בשעתו המסגד הגדול ביותר בעולם המוסלמי. את המסגד בנה תימור לנג ב-1399, מוביל על שיירה של 95 פילים את האוצרות שאותם שדד מהודו, אוסף את אוצרות הפנג'אב וסינד, מחריב את דלהי, שבה הרג 100.000 שבויים ועוד 100.000 תושבים, סולל את הדרך לאחד מצאצאיו, בבאר, אבי השושלת המוגולית, שמצדו השני היה צאצאו של ג'ינגיס ח'אן המונגולי, לאסלם את צפונה ומרכזה של הודו ולהקים את האימפריה המוגולית עם הארכיטקטורה המדהימה של להור, דלהי ואגרה. תימור הצולע תכנן לבנות את מסגד המסגדים שיאפיל על כל מה שראה בארצות אותן כבש ושדד. את המסגד רצה לבנות לכבוד אשתו האהובה, ביבי ח'נום, בת למשפחת אצולה מונגולית. באמצעות הנישואים אתה רצה תימור עצמו להשתייך לאצולה ולקבל לגיטימציה לשלטון. פירוש השם ביבי ח'נום: האישה הבכירה, כלומר הגבירה.
200 אומני אבן מאזרביג'אן הובאו על ידו לבנות את המסגד, שעליו נכתב שכיפתו היתה היחידה בעולם, אילו לא היו השמים קיימים, ולשערו לא היה מתחרה אילו לא היה שביל החלב. 500 אומנים חצבו את האבנים בפנדג'יקנט שבעמק הזרוושאן ממזרח לסמרקנד ואומני הנייר המוקשה, הפפייר משי, יצרו תבליטי זהב בוהקים על קירות המבנה העצום. היתה למסגד חצר מלבנית של 167 מטר על 109 מטר. הבניין בכניסה התנשא למעל 35 מטר, עם מינרטים של 50 מטר, קשת של 18 מטר בהיקף. בחצר היו 400 עמודי שיש נושאים 400 כיפות. בצד מזרח היה המסגד הראשי שהתנשא לגובה של 40 מטר. בשני הצדדים שני מסגדי משנה. תימור הביא לביבי ח'נום את קוראן עות'מאן, הגירסה הראשונה של הקוראן כדי לפאר את המסגד שלה. סופו שנחרב באש תותחי הצאר הרוסי, ודלתות המתכת העצומות שלו הותכו על ידי יורשיו האוזבקים כדי ליצר מטבעות.

לפי מסורת אחרת בנתה את המסגד דווקא אשתו המונגולית היפהפייה בתור שי הפתעה לאמיר תימור בזמן היעדרו לרגל כיבושיו ומלחמותיו. כשתימור לנג יצא לאחד ממסעותיו, החליטה ביבי ח'נום, אישתו האוהבת (ויש אומרים שדמותה של ביבי ח'נום היא אגדה, ולא היתה במציאות), להפתיעו לפני חזרתו ולבנות מסגד מפואר שלא נראה כמוהו בעולם. כשנודע לביבי ח'נום שבעלה בדרכו חזרה היא חפצה לסיים את מלאכת הבנייה של המסגד קודם בואו. הארכיטקט שהיה מאוהב בה, העז לבקש ממנה נשיקה בתמורה לסיום מלאכתו בזמן. "הנשים הן כמו ביצים: הקליפה שונה, אך בפנים זהות", ענתה לו. מיהר האיש והביא שתי כוסות זכוכית: אחת מלאה מים והשנייה וודקה. אמר לה: "אשתה מים ודבר לא יקרה, אשתה וודקה ואגיע לרקיע השביעי". הבינה ביבי ח'נום שנכשלה בוויכוח, נשקה לו נשיקה לוהטת, והבנייה הסתיימה בזמן. אבל אליה וקוץ בה –  הנשיקה שלה השאירה סימן בלתי נמחה בפניו של הארכיטקט. כאשר חזר האמיר תימור, ראה את הסימן ושמע את שאירע, רצה להרוג את שניהם. אבל לאחר שראה את המבנה, החליט להרוג רק את הארכיטקט וציווה להתיז את ראשו. כמו כן  הורה על הנשים ללבוש רעלות כדי למנוע פיתויים. גירסה אחרת: תימור גילה שהיא התנשקה עם הארכיטקט וזרק אותה למוות ממרומי הצריחים.

כמובן, כשבודקים אגדות על סמך תיעוד היסטורי, מוצאים שהן מופרכות מאוד: האגדות על יופייה והרומן עם האדריכל כנראה מוגזמות בשל גילה המופלג מאד בזמן הבנייה. השם של המסגד ניתן לה אולי בגלל שבהיעדרותו של בעלה היא פיקחה על הבנייה.

 

 

 

 

בצילום: הקבר והמאוזוליאום של ביבי ח'נום

למעשה זהו מסגד מהאחרונים שנבנו על ידי תימור בסוף המאה ה-14, והיה אמור להיות המפואר ביותר בממלכתו. המסגד נפל קורבן למגלומניות, כשהתחיל לקרוס בשל גודלו תוך זמן קצר מבנייתו. הוא היה המסגד הגדול בעולם – רק שערו היה בגובה 35 מטר, והחזיק 500 שנה עד לרעידת האדמה של 1897, אז קרס ראשו.
המסגד חרב סופית ברעידת אדמה ב-1897 והחל מ-1996 היה בתהליך שיקום מואץ. היום הוא אחד המבנים היפים בסמרקנד, בולט בצבעי המיוליקות בכחול-טורקיז- ירוק. לפני המבנה המרכזי, במרכז החצר, נמצא מעמד להנחת ספר קוראן עשוי שיש דמוי מזבח. אנשים הזקוקים לברכה ונשים הרוצות בפרי בטן נוהגים להקיפו ולבקש בקשות. על עץ הצומח ליד המזבח קושרים המבקשים אגדי בד וסרטים צבעוניים תוך כדי לחישת הבקשה.

הקבר והמאוזוליאום של ביבי ח'נום נמצא ממזרח למדרחוב, מול המסגד, ומתוארך לסוף המאה ה-14. הוא קטן יחסית ועל ראשו כיפת טורקיז.

שוק (צ'ורסו) סיאב (שוק ביבי חאנום)

נפרש בקצה מדרחוב טשקנט, בירידה אל ערוץ נחל שבשיפולי העיר. השוק נמצא משני צדי המדרחוב, וליתר דיוק, משתפל דרומה במקום בו מסתיים המדרחוב והופך לכביש מעל הצומת בה נפגשים המדרחוב, הדרך לטשקנט, רחוב עבדולייב הנוסע צפונה אל שדה התעופה ותחנת האוטובוסים הבינעירונית ורחוב אבן סינא היורד דרומה אל פתח השאחי זינדה וצפון מערבה בחזרה לכיוון מרכז העיר.
השוק שופע כל טוב, ירקות, בשר, גבינות, אבטיחים ובדים. מקום נכבד שמור לפיצוחים, לתבלינים ולסלטים החמוצים המוכנים. תחום שלם ממלאים תפוחי האדמה, הגזר והבצל. בתי תה קטנים פזורים פה ושם, מאביסים את מבקריהם בששליק, בלגמאן ובשורפה. מפלסי השוק המקורה נמתחים אחד מעל השני. השוק שופע חיים, צבעוני ותוסס. לכאורה הבלגן חוג, אבל לאמיתו של דבר כל אחד יודע היטב את מקומו והסדר והניקיון נשמרים לאורך כל היום. גם כאן כמו בבוכרה שמר השוק על מקומו ממערב לעיר הקדומה. ביקור בסמרקנד מחייב ביקור בשוק. לא הייתם בשוק – לא טעמתם את טעמה של פנינת המזרח.

שאהי זינדה (המלך החי Shakhi-Zinda)

מהקצה המזרחי יורדת הדרך דרומה (ימינה) לעיר הקברים שאחי זינדה. מדרגות מוליכות מהכביש אל השער למכלול הקברים, 11 חדרי מאוזוליאום שבנו עבדול עזיז ח'אן, בנו של אולוג-בג ונכדו של שאח רוח וממשיכיו, במהלך המאות ה-15-14. מול השער ומבפנים לו יש חנות המוכרת כיפות בוכריות, שטיחים, מכנסיים רקומים ושאר מזכרות אוזבקיות. בהמשך המבוא עולה גרם מדרגות מוצל. לפי האמונה המקומית, מי שסופר את המדרגות בעליה, אם ימצא מספר שונה בירידה – מזלו ישחק לו, מסורת אחרת קוראת למדרגות אלה בשם 'מדרגות החטאים'. מי שעולה את כל המדרגות בנשימה אחת ומסיים את העלייה בלי לנשום ולנשוף – הריהו צדיק. כל הנושמים והנושפים – הם חוטאים.
פה נקברו בני משפחת המלוכה התימורית כגון טומנקה אשתו של תימור ואחותו שירין ביקה אקה. וכן נקברו שם מצביאים חשובים ופקידים בכירים של שושלת תימור שמתו בין השנים

1449-1370. רחוב מרוצף וצר מוביל מן המדרגות ומתפתל בין מבני המאוזוליאום, השמורים היטב. מהם מעוטרים ומקושטים בפאר, ומהם פחות. הכל בהתאם לייחוסו של הטמון בהם. המבנים מעטורים בכיפות טורקיז ובאריחי מיוליקה.

לאחר המדרגות נמצא המאוזוליאום הגדול במתחם, של קאזי זדה רומי מהמאה ה-15, בעל כיפות כפולות. לפי האגדה זה מקום קברו של מורו של אולוג בק לאסטרונומיה. בהמשך המדרגות משמאל קברה של שאדי מולק אקא, אחייניתו של תימור: על הפתח כתוב "כאן הקבר של יהלום יקר שאבד". מעל הפנים כוכב מתומן מחלק את הכיפה לשמונה. כל חלק נקוב על ידי מדליון, תכשיט ביקום של הכיפה. כל דמעה מחביאה שמש ושישה כוכבים. ממול – הקבר של אחות של תימור – שירין ביקה אקה: מאוזוליאום ובו הופעה ראשונה של פסיפס קרמיקה בסמרקנד. תימור הביא אומנים מאירן ואזרבייג'ן לצורך זה. בהמשך קברים של בכירים: המצביא של תימור – אמיר בורונדוק, האדריכל שלו, שבנה את המתחם הקסום – אוסטד אלים נספי, ועוד אנשי פמליה של תימור. אפילו המינקת שלו קבורה כאן. גם תומן אקה – אשתו הצעירה של תימור קבורה שם, תחת הכתובת "הקבר הוא דלת וכל אחד נכנס לתוכה". את המבנה שלה בפנים מעטרת כיפה כחולה וכוכבים. בסוף הרחוב מאוזוליאום של אחמד חוד'גה, השני בעתיקותו במתחם ודוגמא לשאר. בצד ימין דלת מהמאה ה-15 עם זהב, כסף ושנהב, אך בפנים חלקים מהמאה ה11 ומינארט שמזכיר את זה של הסמאנים. אלה החלקים העתיקים ביותר של סמרקנד. כל אחד מהקברים הוא גולת כותרת אדריכלית, הן מבפנים והן מבחוץ. הביקור כאן יפה במיוחד לקראת שקיעה, כשקרני השמש הכתומות משתברות בכיפות התכלת המזוגגות וצובעות בזהב את הלבנים החשופות.

השביל מוביל אל גולת הכותרת של המתחם הנמצא במרומי הגבעה: קברו של אוסמה אבן עבאס, דודנו של מוחמד הנביא. המתחם התקדש כבר בראשית ימי האסלאם כי בקוראן ישנו פסוק הגורס שאוסאמה הוא האדם הדומה ביותר למוחמד. הקבר נמצא בחדר פנימי בתוך מסגד. על פי המסורת הגיע אוסמה לסמרקנד בשנת 640 כדי לאסלם את אנשיה. הוא בילה בסמרקנד 13 שנים ולבסוף נרצח בעריפת ראשו בידי חסידי זרתוסטרא בזמן שכרע לתפילה. לפי האגדה הוא הניף את ראשו הערוף בידו וירד לבאר, שבה הוא עדיין חי. לא מפתיע שלימים הפך האתר לתחליף לעלייה לרגל למכה, ורבים מגיעים גם כיום לבקש ממנו בקשות.,מסורת אחרת מוסרת שיום אחד קטף קוסמה את ראשו מעל צווארו וירד אל המערה שבה הוא עדיין חי, ועל כן נקרא המקום 'המלך החי'. כולם מחכמתו של קוסמה אבן עבאס שהבין שהראש אינו החלק החזק אצל הגבר וביקשו להיקבר בקרבתו. יש אומרים שקוסמה הגיע לסמרקנד כבר בלי ראש, וכך פעל בה.

אולוג בק בנה את פורטל הכניסה למסגד. האולמות שלצדו מובילים לתוך אולם מעץ מהמאה ה-19. מסדרון מוליך לקברו של אוסמה אבן עבאס שנבנה שוב במאה ה-14 על בסיס יסודות מהמאה ה-11. על הקבר כתוב "אלו שנהרגו למען הדרך של אללה בל ייחשבו מתים".

במסגד עצמו מחליקים המאמינים על המשקופים, שוטפים על הידיים המלטפות את הפנים, כורעים על ברכיהם בישיבה מזרחית לבקש את עזרתו של הקדוש. המקום הפך אתר עלייה לרגל, ולאורך כל השנים הוא מוצף בעולי רגל מוסלמים, בעיקר ממרכז אסיה. מכיוון שהדרך למכה ארוכה, יקרה וקשה, הפך המקום לתחליף חאג' בשביל המוסלמים ממרכז אסיה וקדושתו רבה בעיניהם. מקור מים חיים הנובע ליד הקבר הפך להיות למקור מי מרפא מפאת קדושת המקום.

מבחינה ארכיטקטונית שאהי זינדה הוא פנינה. כל מבנה מאוזוליאום הוא מעין קוביה שבראשו כיפה. שימוש נרחב באריחים, מיוליקות, פסיפסים – והכל בצבעים המסורתיים כחול, ירוק וטורקיז.

גדר גבוהה מקיפה את שאחי זינדה. מעבר לה נמצאים בית הקברות הנרחב של סמרקאנד. פנים ותמונות על המצבות. תמונות החיים על מצבות האבן המתות. סמוך נמצא גם בית הקברות היהודי.

 

 

מצפה הכוכבים של אולוג-בק (Ulugbek)

המצפה נמצא כחצי קילומטר ממזרח לתל העיר הקדומה ולידו מסעדה ובית תה וחנות מזכרות. מקום נעים מאוד לארוחת צהרים. עצי דולב. מים זורמים בתעלות מסביב. שיפודים ועליהם קציצות בשר. קערות מרק שנתחי בשר צפים בהם. על צלחת הקבאב שמיר וריחונה-ריחן.
פסל אולוג-בק ניצב הוגה ממערב למצפה. הראש שוחזר לפי הגולגולת שנמצאה על ידי מיכאל גארסימוב במאוזוליאום גורי אמיר.
הידוע מבין ממשיכי דרכו של תימור לנג היה אולוג בק, ששלט מטעם אביו במחוז סמרקנד, ובנה ופיאר את הערים בוכרה וסמרקנד. במבט נוסטלגי נחשבת תקופתו לתקופת הזוהר של אוזבקיסטן, תקופה שבה פרחו המדעים והאומנויות. אולוג בק עצמו היה מדען ואסטרונום בעל הישגים נכבדים. הוא גם האמין באסטרולוגיה. הוא בנה את מצפה הכוכבים הגדול ביותר בתקופתו והקדים את אירופה בחישוביו ביותר מ300 שנה. אחת המדרסות בכיכר רגסטן קשורה אליו. וכן מדרסה בבוכרה.

אולוג בק היה ההיפך הגמור מסבו: הוא לא ירש את האימפריה, אלא היה שליט מקומי, ולכן לא נדרש לצאת למלחמות. כך מעולם לא יצא למלחמה, החרב והשלל לא דיברו אל ליבו ואת כל תקופת שלטונו הקדיש למדע, פשוטו כמשמעו. הוא למד ולימד פילוסופיה ומתמטיקה, פתח בתי ספר להפצת ההשכלה וחקר את מפת השמים. על גבעה סמוכה לסמרקנד הקים בראשית המאה ה-15 מצפה כוכבים משוכלל ושעון שמש, בעזרתם הצליח לחשב את אורכה של השנה הקלנדרית בדיוק המפתיע חוקרים בני ימינו – הוא טעה בחישוביו רק בשתי דקות וכמה שניות. כפי שהיה אדיש למלחמות, כך זילזל בדת. "האימפריות צומחות ואחר כך מתכווצות, והדתות פורחות ואחר כך קמלות – ורק המדע נשאר יציב לעד," נהג אולוג בק לומר לנתיניו. לא פלא שהאימפריה שהותיר לו סבו הצטמקה במהירות, ובבית קמה נגדו קואליציה של הממסד הביטחוני והדתי – ברית של האצולה שהפסידה את זרם השלל הקבוע שסיפק לה הסב תימור לנג עם כוהני הדת שהלכו ואיבדו את השפעתם על נשמת העם. הקושרים, שנעזרו בבני משפחתו, כולל בנו, התקוממו, הדיחו אותו מהשלטון וערפו את ראשו.

המבנה נחשף על ידי ארכיאולוג רוסי חובב אסטרונומיה, וייטקין, ב- 1908. במקום מוזיאון בן שתי קומות ובו היסטוריה מקומית, מכשירי סקסטנט, ספרים וצילומים וכן פיר הסקסטנט ששימש למדידת מיקום הגרמים השמימיים בכיפת השמים, הסקסטנט הגדול בעולם בזמנו. אולוג בק הקים את המבנה מחוץ לעיר, במקום בו לא יפריעו האורות לתצפית. פיר שיש יורד לצלע גבעת קוחאק, יוצר סקסטנט זווית ישרה שבה עברו הכוכבים בשעות הלילה, מאפשרים לצופה לספור ולמנות. את המצפה הקיף בניין עגול בן שלוש קומות שגובהו היה 30 מטרים. אולוג בק כתב בסמרקנד את זדג'י גוראגאן – לוח הכוכבים, שכתיבתו הסתיימה ב- 1437, שמונה שנים לאחר שהושלם מצפה הכוכבים. ב-1658 תורגם הספר לאנגלית ועותק ממנו נמצא בספרית האשמוליון שבאוקספורד. אולוג בק חישב את שנת השמש ל-365 ימים 6 שעות, 10 דקות ו- 8 שניות. החישוב המודרני עומד על אותו מספר ימים ושעות. שונה רק בדקות ובשניות. 9 דקות ו- 9.6 שניות.

ואם אתם רוצים, במתכונת של טלנובלה:

אולוג בק, שליט סמרקנד ועמק הזרוושן, אסטרונום וחובב מדעים ואומנויות, נכדו של תימור לאנג ובנו של שאח רוח נסיך הראט ובלח', עלה על הראט על מנת לתפוס את ממלכתו של שאח רוח לאחר שמת. אלא שאלה אלדולה תפס את בנו של אולוג בק, עבדו לטיף, והכריח את אולוג בק לסגת לסמרקנד, לא לפני שזה לקח אתו את דלתות הקולג' של גוהר שאד, אמו, למדרסה שלו בבוכרה. את גופת אביו קבר ליד סבו בגורי אמיר. עבדו לטיף, הבן ששוחרר, חצה את האוקסוס, נלחם נגד אביו בשאהרוחיה והוציא אותו להורג בידיו של עבד פרסי ב- 27.10.1449, בגיל 53. בכפר לא רחוק ממצפה הכוכבים שאותו הקים.
גוהר שאגד היתה גברת מרשימה בזכות עצמה. יום אחד מצאה את הסטודנטים משתעשעים עם המשרתות בחצרות המדרסה וערכה לכולם חתונה המונית. גוהר שאד הוצאה להורג כשהיתה בת 80, ביום קיץ חם ביולי 1457 על ידי אבו סעיד, בן נכדו של תימור ואביו של בבאר, אבו סעיד תקף את הראט בה החזיק איברהים, נכדה של גוהאר שאד. גוהאר שאד נקברה במאוזוליאום בהארט ועל קברה נכתב: "מלכת שבא של זמננו." ימיו של אבו סעיד נקצבו משתקף את אוזן חסאן, ראש התורכמנים לבני הכבשים. הוא הובס בקרב והוצא להורג על ידי ידגר מוחמד, נינה של גוהאר שאד.

 

 

בית כנסת של קהילת קודש סמרקנדא, גוּמבָּז

אפשר לצעוד בסמטאות לתוך השכונה היהודית, שכונת בוכרסקיה, אל בית הכנסת גומבז (כיפה -בזכות הכיפה הסוככת עליו), הנמצא ברובע העתיק של סמרקנד, בסמוך לשוק העיר. לאחר תעייה בסימטאות צרות בין בתים ישנים ורעועים, מגיעים לבסוף לבית הכנסת שמוסתר בידי גדר חיה גבוהה. המבנה עצמו הוא מעין ארמון לבן וקטן כבן 100 שנה עם ערבסקות ומגני דוד תכולים בוהקים. חצר ובהעצים, אכסדרה מקורה מובילה אל בית הכנסת. על קירות האכסדרה תמונות של רבנים בוכריים, ולצדם גם הרבי מלובביץ', שקנה לו שם מקום בזכות תרומותיהם הנדיבות של חסידי חב"ד והמיליונר לב לבאייב לשיפוץ בית הכנסת. בין רבני סמרקנד מתנוססת בגאון תמונתו של איש בעל גבות יוצאות דופן: זהו סבא של השף ישראל אהרוני. למראה הגבות אי-אפשר לטעות בזהותו. גם בתוכו בית הכנסת נעים למראה. בארון מוחזקים ספרי קודש, וביניהם ספר תלמוד משנת 1886. פעם בשבוע מגיע שוחט לסמרקנד, ואין בית ספר יהודי אלא רק בית ספר של יום ראשון, שהסוכנות היהודית מפעילה.

בנימין מטודלה, טייל יהודי בימי הביניים, שביקר במרכז אסיה בשנת 1170, כתב על הקהילה היהודית בסמרקנד וציין שחיים שם כ-50 אלף יהודים. לפי אחד מהמיתוסים, הבוכרים מחשיבים עצמם לצאצאים של עשרת השבטים שהוגלו בגלות אשור בין השנים 733 לפנה"ס עד 722 לפנה"ס. המקום שאליו הוגלו, חבור, מזוהה עם בוכרה של היום. חבור מוזכרת בתנ"ך, בספר מלכים ב', פרק י"ז, פסוק ו : "בשנת התשיעית להושע, לכד מלך אשור את שומרון ויגל את ישראל אשורה,ויושב אותם בחלח ובחבור נהר גוזן והרי מדי". הדמיון באיות העיצורים של שני המקומות, מוצע כהוכחה לטענה זו.
לטענת חוקרים מסוימים, יהודים התיישבו במרכז אסיה במאה השישית, אך בוודאות ידוע שבמהלך המאה השמינית והתשיעית הם חיו בערים במרכז אסיה כגון: בלח' (או בקטרה, כיום באפגניסטן), חוורזם (באיזור חיווה של היום), ומרב (בתורכמניסטן). מקורות ערביים מהמאה העשירית, מתארים אוכלוסיות יהודיות גדולות במרכז אסיה, ומקורות מתחילת המאה ה-17 מדווחים על ריכוז יהודי גדול מאוד בבלח'. לפי ההיסטוריה הבוכרית, לאחר כיבוש אירן על ידי המונגולים, בהנהגת גי'נגיס ח'אן, יהודים רבים, מאיזור משהד, נהרו לסמרקנד ולבלח' ובכך גרמו לקהילות שם לגדול משמעותית.
בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 היו 15,000 יהודים בסמרקנד. רוב היהודים הגיעו לפה לפני 250 שנה. לפי המסורת, אסר עליהם אמיר בוכרה לעבוד במקצועות שלהם, אלא אם כן יתאסלמו ולכן היגרו לסמרקנד. איום זה היה חלק ממדיניות האמיר להחיות ולהציל את סמרקנד משקיעתה בעקבות העברת בירת הח'אנה לבוכרה ורעידות האדמה שפגעו בעיר.
חלק מהיהודים היגרו דרך אפגניסטן לאירן ולישראל בראשית המאה העשרים ובשנות השלושים. קהילת סמרקנד קטנה מאוד מאז סוף שנות השמונים אם כי התייצבה (ככל הקהילות הבוכריות של אוזבקיסטן) באמצע שנות התשעים על מספר של כמה אלפי אנשים שמרכז חייהם היה ונישאר סמרקנד והם מייבאים ומייצאים דרך הצינור הישראלי, או מתפרנסים ממסחר ותיירות.
בבתים פרטיים של יהודים אמידים בסמרקנד נהגו בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 לצייר ציורי קיר ותקרה. אפשר לראות בתים אלה עד היום. למשל בית הגביר היהודי קלנטרוב, שנבנה בתחילת המאה ה-20 ונלקח על-ידי הקומוניסטים. בארמון משולבים עיטורים אוזבקיים מסורתיים לצד אירופאים.הבית משמש כיום כמוזיאון. הבוכרים מדברים ניב יהודי של השפה הטג'יקית. לניב זה יש שוני דקדוקי ופונטי מניבים טג'יקים. כמובן שלניב זה יש מספר מילים שאולות מהשפה העברית.

קבר הנביא דניאל (Xo'ja Donyor)

מעט מקומות בעולם מקודשים לבני שלוש הדתות המונותיאסטיות והם נוהגים להתפלל בו בצוותא, זה ליד זה. אחד מהם הוא קבר הנביא דניאל, או כפי שהוא מכונה כאן חוג'ה דוניאור.

מבנה הקבר נמצא על גבעה רמה, על גדות נהר הסיאב, השוכן באחד העמקים של שדה החפירות אפרסיאב, במרחק שני קילומטרים צפונית-מזרחית לשאהי זינדה. זהו מבנה אבן בעל שורת חמש כיפות סדורות מעל מלבן בעל אורך של כשלושים מטר. גופת דניאל הובאה מאירן על ידי תימור ויש גורסים על ידי הנוצרים הראשונים שהגיעו לכאן. יש גם ויכוח מה באמת טמון בקבר. יש אומרים שרק ידו טמונה שם. ויש הטוענים שבעצם טמון שם רק קומץ עפר שהובא מקברו המקורי אשר באירן. גירסה מרחיקת לכת יותר טוענת כי לשרידי הגווייה שני פנים, האחד של הנביא דניאל והשני של אוסמה אבן עבאס, הקבור בשאהי זינדה.

הקבר הקדוש בנוי בתבנית תל מוארך, מסויד לבן ומכוסה בבד ירוק. במקום היתה מערה שבה היו טמונות העצמות, וכן מסגד מימי תימור לנג. המאוזוליאום הנוכחי נבנה בשנת 1900. על פי האמונה הרווחת, כשהביא תימור עצמו את עצמות הנביא לכאן, הן המשיכו לצמוח בקבר, וכך הגופה שלו מתארכת כל שנה, ולכן כיום אורכו של הקבר כבר 18 מטר. כשיגיע לגודל מסוים יקום לתחייה. כך צמח הקבר עד ליום שבו כבשו הרוסים את העירבשנת 1868. הצמיחה הלא מבוקרת הרגיזה את השלטונות הרוסיים. ב־1915 פקעה סבלנותם, והם הוציאו צו האוסר על הקבר לגדול, ושמו קץ לנס על ידי כך שבנו חומה עוצרת. רק אורכו של הבניין יכול עוד להזכיר עובדה זו. אבל יש טוענים שהקבר נבנה מלכתחילה ובכוונה תחילה ארוך מאוד, כדי שאיש לא ידע היכן בדיוק קבורות העצמות ולא יוכלו לגנוב אותן.

קבר דניאל נחשב מקום קדוש למוסלמים,לנוצרים וליהודים.היהודים עולים לכאן לרגל בחג השבועות, למרות שהיה איסורעל כך מאת השלטונות. בדומה לעדות האחרות הם מקיימים את יום החג בצורת פיקניק בחיקהטבע, דווקא במקום הזה.

הקבר והמסגד של אמאם אלבוכרי (Imam al-Bukhari)

בכפר הורטנג, 12 ק"מ מסמרקנד, נמצא מכלול הקבר והמסגד של אמאם אלבוכרי, אחד המלומדים החשובים ביותר באסלאם ומי שנחשב למקבץ ועורך קובץ התורה שבעל פה, החדית', המהווה את הסונה, ההלכה המוסלמית. הקבר נמצא במקום שבו מת אלבוכרי, בדרך לסמרקנד. במאה ה-16 בנו ליד הקבר מסגד קטן ומקום עלייה לרגל ונטעו עצי דולב סביב הקבר. במהלך השנים צבר המקום תנופה בתור אתר עלייה לרגל. השלטון הסובייטי אסר את התפילה במקום וניסה להשכיח את המנהג ואת המקום. לאחר צאת אוזבקיסטן לעצמאות חנך הנשיא כרימוב את המקום מחדש, בשנת 1998 נפתח באופן רשמי מכלול גדול וחדש במקום. המכלול כולל מאוזוליאום ומסגד גדול היכול להכיל 1500 מתפללים. מאחורי המאוזוליאום יש מרכז למידה ללימודי החדית'. עוד בנו שם שאר מבנים הנחוצים לאתר כזה כגון מלון, חנויות ושאר שירותים. מבנה המאוזוליאום נושא כיפה בהיקף של 17 מטרים. פנים המאוזוליאום מקושט בעבודות סטוקו, שיש וגרניט. במרכז המאוזוליאום ניצבת מצבת הקבר, עשויה מאוניקס כחול. גם המסגד מעוטר. המקום נחשב לקדוש בעיני המוסלמים והם מרבים לעלות אליו לרגל. עלייה לרגל לאוזבקיסטן לשלושת המקומות הקדושים שלה: אמאם אלבוכרי, שאהי זינדה ורוחבד ביום אחד, נחשבת לחאג' והיא נקראת "החאג' הקטן".

אלבוכרי נולד בשנת 810 בבוכרה (שמו המלא: אבו עבדאללה מוחמד אבן אסמעיל אלבוכרי) צאצא למשפחה מקומית, לא ערבית, סבו עבר לאסלאם. מגיל 10 כבר הפליא לב שומעיו בבקיאותו ומשימת חייו הייתה לאסוף ולארגן את החדית'ים: מאמריו השונים של מוחמד, או שיוחסו למוחמד. לפי האגדה היה לאימאם בוכרי בתור ילד חלום ובו הוא ראה את הנביא וניסה להרחיק מעליו משהו בעזרת מניפה. פירוש החלום לפי המומחים היה שהוא אמור לנקות את מילותיו של הנביא משקר. חלום זה הכריח את אימאם בוכרי ליצור את יצירתו הגדולה. בגיל צעיר החל ללמוד חדית'ים בבוכרה, בגיל 16 עלה לרגל למכה ונשאר שם שש שנים לאסוף את החדית'ים במקום, לאחר מכן עבר לבצרה והיה גם במקומות אחרים, כמו קהיר,בגדאד, חג'אז וכופה – כל המרכזים של העולם המוסלמי, במטרה לאסוף את כל החדית'ים. כתב יותר מעשרים ספרים שהמפורסם ביניהם הוא "האוסף הטהור" שבו יש אוסף של יותר מ7000 חדית'ים שנחשבים לאמינים ומהווים את הבסיס להלכה המוסלמית. אוסף החדית'ים שלו הוא האוסף החשוב ביותר, וספר זה הוא החשוב ביותר באסלאם לאחר הקוראן. לפני שהיה מכניס חדית' לספר היה נטהר ומתפלל. הוא לא הכניס מה שמנוגד לקוראן. הוא ביסס את השיטה שלו על זיהוי המוסרים ואמינותם, וכתב  גם ספרים על ההיסטוריה של המסירה ושל המוסרים. אומרים שהוא ידע יותר מ800.000 חדית'ים, ויותר מ80.000 בעל פה. היה לו זיכרון פנומנלי וכוח מחשבה חודר. לפי דבריו הוא העביר ידע של יותר מ1000 אנשי דת ושייכים. בסוף ימיו חזר לבוכרה, שם סירב לבקשת השליט ללמד לימודים פרטיים אותו ואת בניו, ואמר לו שעליו לבוא לשיעורים שלו כשאר המאמינים, כתוצאה מכך הוא גורש מבוכרה ומת בדרכו לסמרקנד בשנת 860, בהיותו בן 60. במקום הזה נמצאים המסגד והמאוזוליאום.

קרדיטים:

צילומים: שאול בקרמן

ערכים בויקיפדיה

יובל נעמן