תקופת הגאונים י' – רבניים וקראים

לוחם מוסלמי בקרב

הרבניים והקראים: עימותים ושיתוף פעולה

בפרק הקודם דיברנו על צמיחת התנועה הקראית, על הסיבות לצמיחת התנועה הזאת ועל הטיעונים של כל צד, של הרבניים ושל הקראים. עכשיו נבחן איך הדברים האלה עמדו במבחן המציאות היומיומית, בעיקר בארץ ישראל ואחר כך גם במצרים. כמו שאמרתי, הקראים טענו שהרבניים מנסים להנציח את הגלות, משום שבגלות הגאונים, הם ראשי הישיבות, שולטים בעזרת התלמוד והתשובות, ואילו ארץ ישראל זה המקום שבו צריך לקיים את המצוות, את המצוות שכתובות בתורה, תורת ה', התורה שבכתב. הרבניים לא מקפידים על העניין הזה של קיום המצוות דווקא בארץ ישראל בגלל שחבל להם לשמוט מידם את השררה. ככה צמחה אידיאולוגיה של עלייה לארץ ישראל. ייתכן מאוד שהאידיאולוגיה הזאת אינה אלא פרי אילוץ, משום שהקראים בבבל די נרדפו על ידי הגאונים וראשי הישיבות ולא ניתן להם לשבת שם במנוחה. לעומת זאת בארץ ישראל, במאה ה-10, לא היה שלטון מסודר של ממש. כזכור, השלטון העבאסי במאה ה-10 התפורר בארץ ישראל. היו כמה שושלות קטנות, ובסוף המאה באו הפאטִמים. זאת אומרת שלהנהגה הבבלית לא היתה אחיזה של ממש בארץ ישראל, משום שהם היו תלויים במידה רבה בשלטון העבאסי, וכשזה התרופף, התרופפה גם אחיזתם. ולכן ייתכן מאוד שהקראים ראו שאם הם יעלו לארץ ישראל הם יוכלו לשגשג שם ביתר ביטחון מאשר בבבל. ייתכן שזה הבסיס המציאותי לאידיאולוגיה של העלייה לארץ ישראל. מכל מקום, אנחנו מוצאים שזוהי האידיאולוגיה, עלייה לארץ ישראל, ישיבה בעיקר בירושלים, קיום המצוות בירושלים וגיבוש התנועה הקראית. מי שגיבש את התנועה הקראית במאה ה-10 בירושלים היה דניאל אלקוּמִסי  (שמוצאו מקוּמִס שבפרס), שנחשב לאיש החשוב ביותר בתנועה הקראית. הוא גיבש את התנועה הקראית על בסיס של שלושה עקרונות יסוד: (א) התנערות מוחלטת מהרבניים; (ב) מנהגי סגפנות ואבלות על חורבן ירושלים; (ג) עלייה לארץ ישראל והסתלקות מהגולה. את האידיאולוגיה הזאת קיימו הרבה קראים וכך צמחה בירושלים במאה ה-10 קהילה קראית גדולה וחזקה, מרכז קראי שבו ישבו אנשי הרוח שלהם, שבו הם פיתחו את מה שאפשר לקרוא בשם התורה שבעל פה הקראית. דעת לנבון נקל שאין אפשרות לקיים את חוקי התורה ככתבם וכלשונם במאה העשירית, כמו שאי אפשר לקיימם בימינו. חוקי התורה נצרכים לפירושים שיתאימו את החוק למציאות המשתנה. הקראים לא קיבלו את התורה שבעל פה הנורמטיבית, כי לא קיבלו את רוח הפירוש. הקראים דגלו בתפיסה רציונליסטית, המושפעת מהתורה המֻעתַזִלית המוסלמית. הם חיפשו היגיון בריא בכל אחד מחוקי התורה, כדי שיוכלו לקיימו. ואת ההיגיון בנו על פי התפיסה הרציונליסטית. למשל אם כתוב בתורה "לא תבשל גדי בחלב אמו", חוקי הרבניים פיתחו תורה שלמה של הפרדת חלב מבשר, והקראים אמרו: לא תבשל גדי בחלב אמו – כלשונו, וזה לא אומר דבר על אכילת בשר וחלב. וככה הקראים יצרו את התורה שבעל פה משלהם. עוד דבר אחד חשוב אציין על הקראים לפני שאגיע לדו-הקיום ביניהם לבין הרבניים. מכיוון שהקראים, בעיקר בארץ ישראל, חזרו לתורה שבכתב, הם חזרו לשפה העברית. הרבניים את רוב הכתבים שלהם כבר כתבו בערבית-יהודית, אפילו את הפירושים שלהם לתורה ולתלמוד ואת הספרות ההלכתית הם כתבו בערבית-יהודית, וזה היה חידוש שהכניס סעדיה גאון. ואילו הקראים שפסלו את התורה שבעל פה וחזרו לתורה שבכתב, הכתובה עברית, וחזרו לעסוק בשפה העברית ואז הם התחילו לעסוק בבלשנות, כדי לפרש מילים, כדי לפרש פסוקים. הם עסקו בדקדוק, הם פיתחו את השפה, הם בדקו את השפה. הם היו אלה שחיברו מערכת טעמים ומערכת ניקוד, את כל זה עשו משפחות מלומדות קראיות במאה העשירית. הקראים גררו אחריהם את הרבניים לחזור לעסוק בעברית משום שהרבניים היו צריכים להתפלמס עם הקראים, וכך גם הם חזרו לעיסוק בעברית. אפשר להגיד שהקראים הביאו לפריחת העיסוק בשפה העברית במאה ה-10. עוד דבר אחד שעשו הקראים מבחינה זאת, מכיוון שהם היו קבוצה רעננה, חדשה, טרייה, ולא היו להם כל העכבות של הדורות הקודמים, הם נפתחו מאוד לספרות המוסלמית, לספרות המוסלמית, לפילוסופיה המוסלמית, לבלשנות המוסלמית וגררו בעקבותיהם את הרבניים, למשל את סעדיה גאון, ובנושא הזה נעסוק בפרק הבא.

קראים בבית הכנסת, צילם רון פלד

בארץ ישראל

בארץ ישראל, בירושלים, התגבשה התנועה הקראית והתחזקה מאוד. מכאן ואילך אנחנו מוצאים את הקראים חיים לצד הרבניים בירושלים כשהרבניים סובלים במאה ה-10 מאיזה שהיא חולשה יחסית והקראים דווקא במאה ה-10 וגם במאה ה-11 הולכים ומתחזקים ומוצאים שפה משותפת עם השלטונות המוסלמיים בגלל דמיון רב במנהגים. אם תשאלו את הקראים למה אתם מחקים את המוסלמים במנהגיכם, כגון בית תפילה דומה למסגד, כריעות והשתחוויות, הם יגידו לכם, לא אנחנו מחקים את המוסלמים אלא המוסלמים מחקים אותנו. אנחנו קדמנו למוסלמים, הכריעות וההשתחוויות מוזכרות בתור צו בתנ"ך, והכניסה לבית הכנסת ברגל יחפה היא לא בגלל חיקוי למוסלמים אלא בגלל שכתוב "של נעליך מעל רגליך", לכל דבר שאנחנו עושים יש סימוכין בתנ"ך, ולכן אי אפשר להגיד שהקראים מושפעים מהמוסלמים אלא ההיפך, יטענו הקראים. מכל מקום, בארץ ישראל במאה ה-10 וגם במאה ה-11 החיים בין הקראים והרבניים היו מאוד מאוד טעונים. היתה עוינות גדולה מאוד שהתבטאה בחיי היום יום. לפי התפיסה והמסורת היהודית וגם על פי השיטה הפאטִמית, הגאון של ארץ ישראל היה אחראי על כל היהודים בממלכה הפאטמית. הוא היה כביכול ראש היהודים, ולכן הוא כביכול קבע גם לגבי הקראים. ומה שקרה זה שהיו כמה דברים שהמחלוקת בין הקראים והרבניים היתה בהם חזקה מאוד ובדברים האלה הרבניים ניסו להשליט את כוחם על הקראים. אחד הדברים החשובים ביותר היה נושא הלוח, לוח השנה. על פי הקראים, יש לנהל את לוח השנה על פי מצוות התורה שבכתב, למשל לקבוע אם השנה מעוברת או לא על פי ראיית השעורה בשדה. יוצאים לשדה ורואים אם יש כבר אביב, אם השעורה הגיעה למצב של אביב, למצב של הבשלה. זה מה שנקרא חודש האביב. אם הגיעה למצב של הבשלה, השנה היא שנה רגילה, ואפשר יהיה לקצור את העומר, הוא האלומה הראשונה המוגשת לקרבן בי"ד בניסן אבל אם רואים שהשעורה לא הגיעה למצב של אביב, של הבשלה, ולא תהיה מוכנה בזמן כשצריך לקצור אותה בי"ד בניסן שהוא קציר העומר, אז צריך להוסיף חודש ללוח השנה והחודש הוא אדר ב'. זאת אומרת קובעים את עיבור השנה על פי ראייה. ואילו הרבניים כבר היה להם לוח קבוע ולא קבעו את העיבור לפי הראייה אלא על פי חישובים. וכך נחלקו בכמה דברים בלוח השנה. יוצא מזה שלוח השנה של הרבניים היה שונה מלוח השנה של הקראים. יוצא מזה שהקראים בימי החג שלהם רצו לחגוג ולא לפתוח את החנויות שלהם ואילו בימי החג של הרבניים הם כן רצו לפתוח את החנויות שלהם והרבניים, שהיו כביכול השליטים, לא אפשרו להם לעשות את זה, לא אפשרו להם לפתוח את חנויותיהם ביום החג של הרבניים. גם מנהגי השחיטה היו שונים. למשל, אציין דבר אחד, הרבניים מתירים לאכול בהמה בהריון, לשחוט בהמה בהריון ואילו הקראים אוסרים זאת. הרבניים שהיו אחראים על השחיטה לא אפשרו לקראים להתנהג על פי מנהגיהם וכך שהיו סכסוכים קשים מאוד. היתה מחלוקת עוד בכמה וכמה נושאים, למשל בדיני עריות, בנישואי קרובים, במאכלי חלב ובשר. העוינות ההדדית היתה קשה והמחלוקות היו תכופות. ההתנגשות העיקרית היתה בהושענא רבא, הוא היום האחרון של סוכות. היום הזה היה יומה הגדול של ישיבת ארץ ישראל, ומידי שנה היתה מקיימת טקס גדול מאוד של סיבוב סביב חומות הר הבית, תפילה על יד כל שער משערי החומה, ירידה לנחל קדרון ומשם עלייה להר הזיתים. זה היה היום שבו נאספו "חוגגים", כלומר עולים לרגל רבים, מכל הארץ וגם מחוצה לה. בטקס השנתי של ישיבת ארץ ישראל על הר הזיתים. היה לישיבה מקום מיוחד, אבן גדולה שנקראה "כסא החזנים" שעליה היה הגאון עומד, נוכח הר הבית, ומקיים את הטקס הגדול שכלל כמה אלמנטים חשובים מאוד ליוקרתה של ישיבת ארץ ישראל. בטקס הזה היה הגאון מכריז על המועדים, או ליתר דיוק על עיבור השנה, היה מכריז על מינויים חדשים בקהילות, היה מכריז על קהילות או יחידים שתרמו הרבה כסף לישיבה. במהלך הטקס הזה היו גם אוספים תרומות מהנאספים, לטובת הישיבה. ונוסף לכל אלה היה הגאון מכריז גם על "חרם על אוכלי בשר בחלב". הוא לא נקב בשמם המפורש של הקראים, אבל זה היה ברור לכל. הכוונה היא לקראים משום הקראים כזכור פירשו את הפסוק "לא תבשל גדי בחלב אימו" כפשוטו ואמרו, לא תבשל גדי בחלב אימו זה לא דיני חלב ובשר, זה לא הפרדה בין חלב ובשר, זה לא תבשל גדי בחלב אימו, וכל ההפרדה המלאכותית בין חלב ובשר הרי כתובה בתלמוד, הרי היא התורה שבעל פה והיא לא מקובלת עלינו, כי היא תקנת אנשים , כלומר תלויית פירוש, ואנחנו מבינים את הכתוב כפשוטו. הם נהגו לאכול, כנראה, בשר בחלב, והרבניים היו מכריזים חרם על אוכלי בשר בחלב והדבר הזה מאוד לא מצא חן בעיני הקראים וטקס ההחרמה הזה התקיים בכל שנה.  בשנות ה-30 של המאה ה-11, כשהאחים התֻסתַרים הקראים היו למעשה בצמרת השלטון, ולצידם עוד קראי אחד בתפקיד בכיר בתור ממונה על המסים והמכסים בפֻסטאט, דוד הלוי בן יצחק, הקראים בארץ ישראל הפעילו את כוחם חצר האִמאם הפאטִמי, והצליחו להוציא מהשלטון צו האוסר להכריז את החרם על הר הזיתים. הגאון שלמה בן יהודה, עמד בפני דילמה קשה. אם יקיים את הצו המלכותי כלשונו, הוא קובע תקדים משפטי לדורות ולמעשה מבטל את החרם שהיה מסורת ארוכת שנים, ואת זאת לא יכול היה להרשות לעצמו. גם לא יכול היה להרשות לעצמו להודות בניצחונם של הקראים, כי גם בזה היה קובע תקדים קשה לדורות. מן הצד האחר, לא יכול היה גם להפר את הצו ולהכריז את החרם, משום שהיה מסתכן במאסר ומסתכסך עם השלטונות. הוא מצא לעצמו פשרה והחליט באותה שנה לא לקיים את הטכס בכלל, בתקווה שבמהלך השנה הקרובה, כמאמר הבריות, "או שהפריץ ימות או שהכלב ימות" והדברים יסתדרו איכשהו, ובובד שלא יקבע תקדים מחייב לדורות. אברהם, בנו של הגאון, צעיר גאוותן וחמום מוח, לא אהב את הויתור הזה, והוא עלה יחד עם בני הגאון הקודם, שהיה לפני שלמה בן יהודה, יוסף ואליהו בני שלמה הכהן גאון, על הר הזיתים, קיים את הטכס והכריז את החרם. הם נאסרו על ידי השלטונות הפאטִמים ונזרקו לבית הסוהר. זאת פרשה מאוד מעניינת שיש סביבה כמה התכתבויות. בסופו של דבר הם שוחררו מבית הסוהר לאחר התערבויות רבות של יהודים אצל השלטונות, אבל הפרשה הזאת וגם פרשות אחרות שהתרחשו, משקפת את העוינות הקשה שהיתה בין הקראים והרבניים בארץ ישראל. לעומת זאת, כשאנחנו מסתכלים על צד אחר של החיים, אנחנו רואים שהקראים והרבניים קיימו יחסים של שיתוף פעולה בחיי היום יום. על פי כתבי הגניזה במה שנוגע לפדיון שבויים עבדו הקראים והרבניים במשותף, ומה שחשוב יותר: היו נישואים בין רבניים וקראים, על כך מעידות כתוּבּוֹת רבות שנמצאו בגניזה. עצם העובדה שהי נישואים בין הרבניים והקראים מעידה על כך שהקראים מעולם לא פרשו מכלל ישראל וישראל מעולם לא הפרישו אותם מכלל ישראל. אחת הכתובות המעניינות מעידה על נישואים בין דוד בן דניאל, שהיה "ראש גולה" במצרים וראש הרבניים כולם בארץ ישראל ובמצרים בשנות השמונים של המאה ה-11, לבין בת למשפחה קראית עשירה ובעלת השפעה. אלה היו נישואי תועלת, כי דוד רצה לחזק את כוחו וקיווה בזכות הנישואים האלה לזכות בתמיכה מסיבית של הקראים, דבר שבאמת קרה, אבל יש בה כדי להעיד שנישואים כאלה נתפסו כאפשריים ואפילו מועילים.

הר הזיתים, מבט מכיוון נחל קדרון

במצרים

בארץ ישראל היתה עוינות רבה מאוד בין הקראים לרבניים, אבל במצרים, שבה הקראים שלטו ביד רמה, מקורבים לחצר, היחסים היו הרבה יותר הרמוניים. אנחנו לא מוצאים שום עדויות להתנגשויות, לעוינות מיוחדת במינה, ולהיפך, יש בידינו עדויות רבות לשיתוף פעולה בהרבה תחומים של החיים וגם אנחנו מוצאים תכתובת די קבועה בין המנהיגים של הרבניים במצרים לבין המנהיגים של הקראים במצרים, שהתייחסו לבית דוד ולכן כונו בתואר "נשיאים". תמונת היחסים היתה מורכבת ומסובכת. במצרים היתה קהילה קראית גדולה, רובם היו סוחרים גדולים ועשירים. היתה להם השפעה גדולה בחצר, וכמו שאנחנו זוכרים, כמה מהם היו גם בתפקידים בכירים בממשל. הקהילה הרבנית במצרים היתה תלויה במידה רבה באנשי המפתח הקראים, ולא רק הקהילה הרבנית במצרים אלא גם גאון ארץ ישראל היה תלוי במידה רבה באנשי החצר הקראים שבמצרים. לכן במצרים אנחנו מוצאים שהנימה היתה הרבה יותר מתונה. למעשה אפשר להגיד שהיא היתה מתונה לחלוטין והיה ביניהם שיתוף פעולה רב. אנחנו מוצאים גם שיתוף פעולה לא רק במצרים אלא כשמעורבים בדברים אינטרסים כלליים של עם ישראל. למשל, כבר הזכרתי את המחלוקת  בין שלמה בן יהודה לבין נתן בן אברהם, שטענו שניהם לכתר הגאונות בשנות הארבעים של המאה ה-11.  כל המכתבים העוסקים במחלוקת זאת מעידים על כך שהקראים לקחו חלק משמעותי במאבק הזה. למעשה הם לא היו צריכים לקחת בה חלק משום שהמחלוקת היתה רבנית פנימית, אבל עובדה היא שהקראים לקחו בה חלק מאוד ערני ופעיל ועל פי כל הנתונים הם תמכו בנתן בן אברהם, אולי בגלל שהיה לו לובי חזק במצרים. אנשי שלמה בן יהודה, שכעסו מאוד על התמיכה הזאת של הקראים בנתן בן אברהם, ניגחו אותו על זה שהוא נעזר באנשים שאינם מבני דתנו. אבל קודם לכן, כשניסו אנשי שלמה בן יהודה עצמם לגייס את הקראים לצידם, הם היו כשרים. כשהקראים היו לרעתם אז הם קראו להם "שלא מבני דתנו", אבל אנחנו כבר יודעים שלמעשה הקראים היו חלק מכלל ישראל וזאת היתה רק אמירה פולמוסית, אמירה של כעס. המעורבות הקראית לא עזרה, בסופו של דבר, לנתן בן אברהם והוא למעשה הפסיד במחלוקת הזאת. אבל מעניין לראות את שיתוף הפעולה, את העשייה. למשל בכתב הפשרה שהגיעו אליה שלמה בן יהודה ונתן בן אברהם,  בהושענא רבה בשנת 1042, שבו כתוב ששלמה בן יהודה ימשיך להיות גאון ואילו נתן בן אברהם יכהן בתור אב בית הדין שלו, חתומים אנשי הישיבה כולה ובין היתר חתום גם מנהיג הקראים, הנשיא הקראי. כלומר הוא ממש מעורב בחיים הפנימיים של הרבניים, ואם כך היחסים הם מאוד אמביוולנטיים. לסיום הייתי רוצה לבדוק יחד אתכם איך קרה שקבוצה, למעשה שולית, למעשה מעוטת אוכלוסין, הצליחה לשרוד עד היום הזה למרות שכל הכיתות האחרות שאנחנו מכירים בעם היהודי לא שרדו, אבל הכיתה הזאת, הקבוצה הזאת הצליחה לשרוד ולהיאחז באמונתה עד היום הזה במדינת ישראל. ואני חוזרת למאה ה-10 ולמאה ה-11 ורואה שהקראים במאה ה-10 הניחו יסוד מאוד איתן לאמונתם. אנשי הרוח שהיו להם במאה ה-10, שכמה מהם הזכרתי בשמם, הניחו בסיס מאוד חזק של פרשנות, של הלכה, של קביעת עמדות מאוד מוצקות בקשר לקיום המצוות בארץ ישראל, בקשר לדחיקת הקץ ולאבלות על ירושלים ובקשר לקיום היהודי. הבסיס שהם הניחו היה כל כך חזק, הפרשנות שלהם היתה כל רציונאלית, כל כך מתקבלת על הדעת וכל כך מבוססת גם על יסודות סביבתיים עולמיים של הפילוסופיה האסלאמית וגם של המסורת היהודית וכוחה עמד לה לאורך שנים רבות. לקראים היתה תמיד יכולת פולמוס חזקה ביותר נגד הרבניים. הם כתבו חיבורים והתדיינו דיונים שלא תמיד לרבניים היתה תשובה נגדם. היו להם אנשים בקיאים מאוד וגם ההתבססות שלהם על השפה העברית והחייאתה (אם כי היא מעולם לא מתה), ועיסוקם במערכות לשוניות שונות בשפה העברית חיזקו מאוד את אחיזתם בקרב העם היהודי. למרות שמספרם תמיד נשאר קטן, הדברים שהם עשו וההשפעה הרוחנית וההגותית שלהם היתה הרבה מעבר לכמותם המספרית וכנראה שהכוח הזה מחזיק אותם עד היום.

המרכז הפאטמי אלאזהר בקהיר