תקופת הגאונים י"ד – סוף וראשית

סוף וראשית – במפנה התקופות

במהלך המאות ה-10 וה-11 חלו שינויים רבים, ובסופו של דבר גם מוחלטים במערך המדיני והשלטוני במרחב הים התיכון. השלטונות המוסלמיים התחלפו כולם כאחד, בתהליך איטי אבל מוחלט. בספרד נפלה שושלת בית אֻמָיָה ועלו במקומה ממלכות קטנות ומפוררות. בארץ ישראל, סוריה ומצרים הממלכה הפאטִמית נפלה במהלך איטי וסופי על ידי שני גלי כיבושים. הגל הראשון היה גל של שבטים תורכמנים, הסַלג'וּקים שפלשו לארץ ישראל בשנות ה-70 של המאה ה-11, כבשו מידי הפאטִמים את ארץ ישראל ואת ירושלים. זה היה גם הזמן שבו ישיבת ירושלים נאלצה לעזוב את ירושלים סופית ולא חזרה אליה יותר ולמעשה חדלה להתקיים בתור ישות עצמאית ומובילה. כשהסַלג'וּקים כבשו את ירושלים נאלצו אנשי ישיבת ארץ ישראל לעזוב את ירושלים, עברו לצור, אחר כך לדמשק ובסופו של דבר במאה ה-12 למצרים, ושם התפוגגה ישיבת ארץ ישראל.

הכיבוש הסַלג'וּקי החזיק מעמד בערך 30 שנה והפאטִמים הצליחו לכבוש את ארץ ישראל מחדש אבל לזמן קצר מאוד. בשנת 1099 הגיעו הצלבנים מאירופה, כבשו את סוריה, כבשו את ארץ ישראל. ניסו לכבוש גם את מצרים אבל ללא הצלחה. בסוף המאה ה-12 המצביא הסוּני, צַלאח אַלדין השתלט על הממלכה הפאטִמית, החליף את המלך שלה ועלה למלוכה בעצמו, וכך בא הקץ לממלכה הפאטִמית. כך, במהלך המאות 11- 12, הממלכה הפאטִמית עברה מן העולם ובאה במקומה הממלכה האַיּוּבּית הסוּנית. זה מה שקרה בארץ ישראל, מצרים וסוריה.

לצד כל ההתרחשויות האלה, גם הממלכה העַבּאסית ידעה מצוקות קשות. ההתפוררות שלה התחילה כבר במאה ה-10 והלכה והתגברה במאות ה-11 וה-12. כל מיני גורמים תורכיים ופרסיים השתלטו על החצר. הקץ הממשי לממלכה העַבּאסית בא בשנת 1258 כשבגדאד נכבשה על ידי המונגולים. לסיכום, במהלך המאות החל מה-10 ועד סוף ה-12, כל השלטונות המוסלמים ואיתם כל התפיסות הידועות, המבוססות, המקובלות התפוררו. העַבּאסים נעלמו, הפאטִמים נעלמו, האֻמיים בספרד נעלמו ואת מקומם תפסו שלטונות אחרים, תפיסות מדיניות ושלטוניות אחרות. הדברים האלה לא יכלו שלא לעבור על היהודים שישבו בתוך המקומות האלה בלי להשפיע גם עליהם. וכמובן ההשפעות היו קשות וקיצוניות. נתחיל בנושא של הישיבות. אלה דברים שכבר רמזתי עליהם כשדיברתי על הישיבות. הישיבות בבבל נסמכו על השלטון העבאסי. ככל שהשלטון העבאסי הלך ונחלש, כן נחלש גם כוחן של הישיבות. היו לזה עוד סיבות שאני אזכיר אותן אחר כך, אבל אין ספק שהמשענת החשובה של הישיבות היה השלטון העבאסי שכבר היה מבוסס, שכבר היה ידוע, שמנהגיו עם הישיבות היו ידועים, שההתנהלות שלו עם היהודים היתה ידועה. ככל שהשלטון הזה הלך והתפורר כן נחלש כוחן של הישיבות ובסופו של דבר, כשנפלה בגדאד בידי המונגולים, למעשה כבר לא היו ישיבות.

ראש הישיבה האחרון בבגדד היה שמואל בן עלי, במאה ה-12. אחריו אנחנו כבר לא רואים קיום של ממש של הישיבות, בוודאי לא ראש גולה. כלומר, המוסדות המסורתיים של היהודים בבבל נמוגו והלכו עם התפוררות החליפות העבאסית. באותה מידה בדיוק הלכה והתפוררה  ישיבת ארץ ישראל במקביל לתהליכים המדיניים שעברה ארץ ישראל. עם הכיבוש הסַלג'וקי, כמו שאמרתי, נאלצה ישיבת ארץ ישראל לעזוב את ארץ ישראל ולעבור לצור. היא עברה לצור מהסיבה הפשוטה, שלפי אחת התפיסות בתלמוד צור עדיין נחשבת לתחום ארץ ישראל, היא שייכת לארץ ישראל. ישיבת ארץ ישראל לא רצתה לוותר על הבסיס הלגיטימי של קיומה שהוא הישיבה בארץ ישראל, ולכן עברה לצור מירושלים, כי בצור עוד היה לה קיום בתור ישיבה בארץ ישראל. אבל גם צור נפלה בידי הסלג'וקים וישיבת ארץ ישראל נאלצה לעזוב את הבסיס שלה, לעבור לדמשק ואחר כך עברה למצרים ושם נמוגה כי כבר לא היה לה יותר בסיס לגיטימי לקיומה. וכמובן שהכיבוש הצלבני לא אִפשר בשום פנים ואופן ליהודים לחזור לירושלים. הישיבות והגאונים שעמדו בראשן נמוגו ונעלמו עם הנסיבות החיצוניות האלה של הכיבושים ושל השינויים בממשל ובשלטון המוסלמי. לירידת הישיבות ולהיעלמותן ולירידת הגאונים ולהיעלמותם היו גם סיבות נוספות שאני רוצה להזכיר אותן שוב משום שאנחנו עומדים לסכם פה את תקופת הגאונים, לחתום אותה ולסכם אותה. במהלך כל המאות שכיהנו הגאונים וזה אומר מהמאה השביעית ועד המאה ה-12, היו עליות וירידות בכוחם של הגאונים, אבל בסך הכל אנחנו יכולים לראות עקומה של עלייה, עלייה בכוחן של הישיבות במאה התשיעית ובראשית המאה ה-10, ירידה בכוחן, עלייה חוזרת בראשית המאה ה-11, אבל זוהי עלייה אחרונה לצורך ירידה מוחלטת. והעליות והירידות האלה מסמנות את התהליכים שהתרחשו בתוך הישיבות. הישיבות סיגלו לעצמן סממני מלכות. הגאונים מאוד החשיבו את עצמם, דאגו להתלבש ולהתנהג בהתאם. הם נהגו בכל מיני גינוני מלכות. הם, בדומה למלכים, השתדלו להוריש את משרותיהם לבניהם או לפחות לבני משפחתם. סביב הנושא הזה של מינויים לגאונים וגם לראשי גולה, התנהלו מאבקים אין ספור, מאבקים פוליטיים אין ספור. הרבה מאוד אנרגיה הושקעה במאבקים האלה והמאבקים האלה גרמו לכך שהגאונים, כששלוש ארבע המשפחות מתחרות ביניהן כל פעם שמת גאון, הגאונים הגיעו למשרה כשהם היו זקנים, הספיקו להישאר בגאונות מספר מועט של שנים. כמובן שהיו יוצאים מן הכלל. היו כמה גאונים בולטים מאוד כמו רב סעדיה גאון או רב שרירא גאון או רב האיי גאון שגם כיהנו הרבה זמן וגם היו חזקים מאוד אבל בסך הכל, כשבודקים את כל הגאונים, רואים שרובם שלטו מעט שנים, לא פעלו פעילויות של ממש. עסקו יותר בהישרדות פוליטית מאשר בהנחיה הלכתית. עיני העם שהיו צופות אל הישיבות ראו את הדברים האלה. נוסף לזה המוטיבציה ללמוד ולהיכנס לתוך הישיבות בתור למדנים מובהקים הלכה ופחתה משום שכל האנשים היו עדים לנושא הזה של הורשת משרות. זאת אומרת ידעו שיש שלוש או ארבע משפחות שמכהנות בגאונות, אין שום סיכוי לאדם מחוץ להיכנס למסלול הזה. אנחנו נזכיר שרק אחד היה יוצא דופן, רב סעדיה גאון, שהצליח להיכנס לנתיב הקידום של התארים למרות היותו אדם מן החוץ. בגלל ההתנהלות הזאת אנשים לא ייחסו לישיבות חשיבות כל כך גדולה כמו שייחסו להם קודם. נוסיף לזה את הנושא של הצטברות שאלות ותשובות, ספרות של שאלות ותשובות בקהילות המקומיות. הרי שנים על גבי שנים שלחו שאלות וקיבלו תשובות. התשובות האלה נשמרו בקהילות המקומיות ובסופו של דבר הצטברה ספרות של שאלות ותשובות שהיוותה מעין קודקס, מעין ספר הלכה, מעין תקדימים משפטיים ושוב לא נזקקו הקהילות המקומיות לשאול שאלות את המרכזים כי היה בידיהם כבר חומר שסייע בידם. נוסיף לכך את העובדה שהלמדנות במרכזים המקומיים, בקהילות המקומיות, הלכה וגברה. אנשים למדו, אנשים התפתחו, אנשים צמחו והרשו לעצמם גם לענות על שאלות וללמד בבתי מדרש למרות שהם לא ממש העיזו להכתיר את עצמם או לקחת לעצמם שלטון, לא התיימרו להיות מחליפים של הגאונים אבל הדברים נקבעו בשטח. כלומר, מצד אחד יש ירידה מאוד גדולה ביוקרת הישיבות. יש ירידה מאוד גדולה בסמכות שלהם, יש ירידה מאוד גדולה בצורך, בהזדקקות להם. מן הצד האחר- יש צמיחה מקומית בקהילות והצורך בישיבות הלך וירד עד כדי כך שרוב המכתבים ששלחו גאונים מבבל למצרים וגאונים מארץ ישראל למצרים, עוסקים בנושא אחד: שילחו לנו שאלות, שילחו לנו תרומות, שילחו לנו נדרים. למה הפסקתם לשלוח לנו שאלות, חיזרו ושילחו אלינו שאלות. זאת אומרת יש כאן מאבק או מלחמת מאסף של הישיבות כנגד הצמיחה הבלתי נמנעת של קהילות מקומיות שכבר הלכו ונזקקו פחות ופחות לסמכות הישיבה. שוב, אני לא רוצה בזה לפסול את סמכותה של הישיבה לגמרי. עד הרגע האחרון שבו נמוגו הישיבות מטעמים מדיניים חיצוניים, היתה להם סמכות, שאלו את הדרכתם, פנו אליהם, אבל במידה הולכת ופוחתת גם של הזדקקות וגם של הערצה. זאת אומרת היתה ירידה, אם כי ההילה התיאורטית, הסמכותית התיאורטית עדיין נשארה לישיבות ואולי היתה אפילו ממשיכה להישאר לו לא היו השינויים המדיניים החיצוניים שגרמו לנפילה הפיזית של הישיבות. דיברתי על צמיחת מרכזים מקומיים. גם האנשים שחיו באותה תקופה היו ערים לתהליך הזה. אמנם אנחנו יודעים שלא היתה כתיבה היסטורית התקופה הזאת, אנשים לא כתבו היסטוריה, לא עשו ניתוחים של תהליכים היסטוריים, לא בדקו את הדברים. הם התנהלו להם, לא עסקו בנושאים האלה, אבל היתה מודעות לעניין של ירידת הישיבות וירידת קרנן וירידת הצורך בהן והידיעה הזאת באה לידי ביטוי יוצא מן הכלל בקטע מאוד מפורסם מתוך חיבור גדול שכתב רבי אברהם בין דוד, הוא הראב"ד. אמנם כתב אותו במאה ה-12 לאחר הירידה, אמנם כתב אותו בטולדו שבספרד, מרוחק מן המרכזים, אבל הסיפור הזה, כמובן, מבוסס על ריאליה, על ידיעות, על דברים שהגיעו אליו ועל התבוננות שאני יכולה לקרוא לה אפילו היסטורית מאוד מעניינת. הקטע הקטן הזה נלקח מתוך חיבור גדול מאוד, ששמו סדר הקבלה או ספר הקבלה. את הספר כתב הראב"ד מתוך צורך להתפלמס נגד הקראים, ולכן תיאר בספר הזה את סדר השתלשלותה וצמיחתה של התורה שבכתב ואחר כך של התורה שבעל פה. מתוך המגמה הזאת הגיע לתיאור תקופות שקדמו לו ושהוא שמע עליהן וידע עליהן מכל מיני מקורות שקדמו לו.

הקטע הקטן המסויים שאותו אני רוצה לתאר מכונה בפי החוקרים שעסקו בו ועסקו בו חוקרים רבים, בשם "סיפור ארבעת השבויים". הסיפור הזה מתאר בדרך חצי אגדתית, חצי ריאלית ומאוד מעניינת מבחינת התפיסה ההיסטורית הגלומה בו, איך ירדו הישיבות וצמחו במקומן מרכזים מקומיים. והקטע הזה מספר לנו סיפור כזה: כל העניין של ירידת הישיבות שחלה בערך מהתקופה של רב שרירא גאון ואילך היא החלטה של הקדוש ברוך הוא להוריד את חוקם של ישיבות, להוריד את מקור הכנסתם. קודם לכן היו השאלות והנדבות והתרומות זורמות אל הישיבות מכל קצווי עולם והנה נפסקו התרומות ונפסקו הנדבות וכל זה על פי מהלך של ההשגחה העליונה. ואיך התנהל הדבר? כאן מביא הראב"ד סיפור מרתק. הוא מספר שאוניה יצאה מספרד בפיקודו של המפקד העליון של הצי הספרדי (על פי העובדות הנזכרות מדובר סוף המאה העשירית). האוניה הזאת יצאה בשליחותו של המלך האֻמיי עַבּד אַלרַחמַן לעשות סיבוב בים התיכון ולהפגין שליטה. היא סבבה בים התיכון ונכנסה אל ים יוון ואל האיים אשר בתוכו וגם ירדה אל החופים ובזזה פה ושם ערים לאורך החוף. ספינה הזאת יצאה למטרת הפגנת שליטה על הים התיכון משום שבאותה תקופה היה מאבק על השליטה על הים התיכון בין שלושה גורמים לפחות: הפאטִמים מדרום, הביזנטים מצפון והאֻמיים ממערב. שלושת הגורמים האלה, ששלושתם היו חזקים מאוד בים, כל אחד מהם רצה את השליטה על הים התיכון. שליטה על הים התיכון פירושו שליטה על המסחר העולמי, על נתיבי המסחר. אוניות של שלושת הצדדים היו מסתובבות בים התיכון, שובות זה את זו, שוללות זו את זו, נלחמות זו בזו, תופסות שבויים, מוכרות את השבויים כל אחד לבני עדתו, נוצרים לנוצרים, יהודים ליהודים, מוסלמים למוסלמים. זה היה מסחר ערני מאוד בים התיכון גם של שלילת שלל ובזיזת בז וגם של תפיסת אנשים והפדייתם, כלומר גביית פדיון נפש עליהם. זה היה מאבק קשה מאוד בין שלושת המעצמות האלה. הסיפור הזה מסתמך על הריאליה הזאת ומספר את סיפורה של אוניה ספרדית שעשתה סיבוב בים התיכון, לצורך הזה שתיארתי קודם. והנה בדרכה היא פגשה אוניה שהיתה מהלכת בין איטליה לבין צפון אפריקה ותפסה אותה. ובאוניה הזאת היו ארבעה חכמים גדולים. עכשיו ברור לקורא או לשומע שהיו על האוניה הזאת הרבה דברים אחרים, אבל עניינו של המספר בארבעה חכמים גדולים יהודים שהם לא הגידו לאיש בעולם את דבר חוכמתם, זאת אומרת הם הסתירו את דבר חשיבותם או חוכמתם, כדי לא לגרום לבעיות אם במקרה הם יישבו, וירצו למכור אותם בסכומים גבוהים מידי. חכמים זאת אומרת אנשים ידועים, מפורסמים, שיש להם חשיבות. הם הסתירו את זה, ירדו בעילום שם באוניה והלכו מאיטליה למגרב ובאמצע הדרך נתפסו על ידי האוניה הספרדית. עכשיו, במסגרת מכירת שבויים, גם ארבעת האנשים האלה נמכרו. קודם לכן מספר המספר סיפור נוגע ללב, מזכיר את שמותיהם של ארבעת החכמים ואומר כך: האחד רבי שמריה ברבי אלחנן, השני רבי חושיאל ברבי חננאל, השלישי רבנו משה ואשתו ובנו חנוך, שהיה עודנו נער, והרביעי איני יודע שמו. שיש כאן דבר מוזר, שהמספר הזה יודע על שלושה מן החכמים את כל הפרטים הנחוצים, ועל הרביעי אינו יודע דבר. מתבקש שלמספר היתה כוונה, מגמה בסיפור המוזר הזה על הרביעי שאינו יודע מה שמו. נראה שלצורך הטעון ההיסטורי שלו הוא היה זקוק לארבעה אנשים. שלוש אנשים סיפקה לו ההיסטוריה, והיה חסר לו רביעי. את הרביעי הזה הו הוסיף משום שהוא רצה להגיד משהו בסיפור הזה. הוא רצה להגיד שהחוכמה, התורה, ההלכה מתמקדת פה בדמותם של ארבעה אנשים, כלומר מתפזרת לארבע רוחות השמיים. במקום מרכז אחד בבבל ובארץ ישראל, התורה, ההלכה, מתפזרת עכשיו לארבע רוחות השמיים. הוא צריך ארבעה חכמים כי הוא רוצה להגיד שהתורה מתפזרת לכל העולם, לארבע רוחות השמיים. אבל אין לו שם רביעי כי באופן היסטורי לא היה אחד כזה, בעוד ששלושת האחרים הם דמויות היסטוריות ממשיות, ולכן הוא כותב ארבעה חכמים והרביעי איני יודע שמו. שלושת השמות שהזכרתי הם שמות של אישים היסטוריים ידועים ומתועדים היטב. ארבעת החכמים האלה נפדו בארבעה מקומות שונים. שמריה בן אלחנן נפדה באלכסנדריה ומשם הלך לפסטאט ונעשה לראש קהילה ואישיות מרכזית במצרים, כוך גם בנו אלחנן בן שמריה אחריו. חושיאל בן חננאל נפדה במגרב והוא שייסד את המרכז בקירואן וכך גם בנו רבינו חננאל אחריו. משה בן חנוך ובנו חנוך נפדו בספרד והם שייסדו את המרכז בקורדובה. הרביעי, זה שאינו ידוע, זה שאולי היה ואולי לא היה, יש חוקרים החושבים שהוא מסמל את המרכז שצמח באיטליה, אבל אין למחבר שם ספציפי. הסיפור הזה בא לתאר באופן אגדתי חצי נסי, משולל לגמרי תפיסה היסטורית, אבל יחד עם זאת הוא מביא עובדות כהווייתן איך הישיבות ירדו מדרגתן והמרכזים המקומיים צמחו ועלו במקומן. והוא מציין בדיוק את המרכזים שהיו אז: במצרים – פֻסטאט; במַגרִבּ – קַירַואן (עד חורבנה באמצע המאה ה-11) ובספרד – קורדובה. הראב"ד היה ספרדי והוא רוצה בספרו לתאר בעיקר את המרכז שבספרד, ואכן מכאן ואילך הוא עובר לדבר על המרכז בספרד. הסיפור הזה מדגים יפה איך אנשי התקופה עצמם היו ערים לירידתן של הישיבות ולאיזשהו סוף של עידן היסטורי. העידן ההיסטורי המסורתי, שבו עם ישראל כולו מכוון, מודרך ומקבל סמכות ממרכזי סמכות מסורתיים, ארץ ישראל ובבל. כל עם ישראל מודרך על ידי מרכזי הסמכות האלה, שהם מרכזים טוטליטאריים וקובעים, ולאט לאט, בתהליך איטי אבל בלתי ניתן לעצירה, המרכזים האלה מאבדים מיוקרתם וצומחים במקומם מרכזים מקומיים במצרים, במַגרִבּ, בספרד ובאירופה. למרות שאנחנו יודעים שלא היתה חשיבה היסטורית בתקופה הזאת, התהליך הזה, אנשי התקופה מודעים לו, יודעים לתאר אותו ולמעשה מתארים בזה סוף תקופה היסטורית בחיי עם ישראל, סופה של תקופת הגאונים ותחילתה של תקופה חדשה, תקופת מרכזים מקומיים, תקופה של מלומדים מקומיים.

לקריאה נוספת

 

ח. בן-שמאי, 'שנאת היהודים במסורת האיסלאמית ובפרשנות הקוראן', שנאת ישראל לדורותיה, עורך שמואל אלמוג, מרכז זלמן שזר, ירושלים תש"ם, עמ' 192-183.

מ. בן-ששון, 'ההנהגה העצמית של היהודים בארצות האסלאם במאות ה-7 עד ה-12', קהל ישראל; השלטון העצמי היהודי לדורותיו, כרך ב: ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת, עורכים: א. גרוסמן, י. קפלן, מרכז זלמן שזר, ירושלים 2004, עמ' 55-11.

מ. בן-ששון, צמיחת הקהילה היהודית בארצות האיסלאם; קירואן 1057-800, מאגנס, ירושלים תשנ"ו.

בן-ששון, קהל ישראל

י. ברודי, צוהר לספרות הגאונים, הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1998.

א. ברקת, שפריר מצרים; ההנהגה היהודית בפוסטאט במחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה, המכון לחקר התפוצות, תל-אביב תשנ"ה.

ש. ד. גויטיין, חברה ים תיכונית, אוניברסיטת תל-אביב 2005.

מ. גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה, אוניברסיטת תל-אביב תשמ"ג.

מ. גיל, במלכות ישמעאל בתקופת הגאונים, מוסד ביאליק, תל-אביב תשנ"ז.

מ. גיל, התסתרים; המשפחה והכת, המכון לחקר התפוצות, תל-אביב 1981.

א. גרוסמן, 'יחסי איבה ליהודים על רקע כלכלי וחברתי בח'ליפות המוסלמית במאות התשיעית והעשירית',

    שנאת ישראל לדורותיה, עורך שמואל אלמוג, מרכז זלמן שזר, ירושלים תש"ם, עמ' 210-193.

א. גרוסמן, 'ירושת אבות בהנהגה הרוחנית של קהילות ישראל בימי הביניים המוקדמים', ציון, נ (תשמ"ה),

עמ' 204-190.

א. גרוסמן, ראשות הגולה בבבל בתקופת הגאונים, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשמ"ד.

מ. ר. כהן, בצל הסהר והצלב; היהודים בימי הביניים, אוניברסיטת חיפה, זמורה-ביתן, 2001.

ק. כאהן, האיסלאם; מלידתו ועד תחילת האימפריה העות'מאנית, דביר, תל-אביב 1995.

ח. לצרוס-יפה (עורכת), סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשנ"ו.

ח. לצרוס-יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, רשפים תשכ"ז.

 

W.J. Fischel, Jews in the Economic and Political Life of Mediaeval Islam, London 1968.

S.D. Goitein, A Mediterranean Society, University of California Press, 1967-1988.

S.D. Goitein, Jews and Arabs, Schocken, New York 1964.