תקופת הגאונים י"ג – אם אשכחך ירושלים

אם אשכחך ירושלים

"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי" (תהלים קלז, ה-ו). את המילים האלה אנחנו חוזרים ואומרים עד היום הזה. אי אפשר שלא לדבר על מקומה של ירושלים בחיי היום יום ובחיי המחשבה והכיסופים של היהודים בימי הביניים. ירושלים תפסה מקום מרכזי במחשבה היהודית ומקום שולי בחיי היום יום ומיד נראה איך הדברים האלה מסתדרים. ירושלים תחת השלטון הביזנטי היתה אסורה לכניסה ליהודים. למעשה החל מימי אדריאנוס, הקיסר הרומי במאה השלישית לספירה, שדיכא את מרד בר-כוכבא, חרש את ירושלים, זרה על שטחה מלח לאות שכאן לא תצמח לעולם אותה העיר, ובנה על השטח את העיר שלו, איליה קפיטולינה, נאסר על היהודים להיכנס לירושלים. ומאז, במשך כ-500 שנים לא היו יהודים בירושלים. השלטון הרומי התחלף בשלטון ביזנטי, ירושלים היתה קדושה לנוצרים. הקימו בה הרבה מאוד כנסיות, הרבה מאוד מנזרים, היא היתה עיר נוצרית לחלוטין, בלי שום נגיעה יהודית, בלי שום קיום יהודי. כך עד הכיבוש הערבי במאה השביעית, להוציא אפיזודה קצרה של כיבוש פרסי של 15 שנים שאין טעם לדון בהם כרגע. זאת אומרת, 500 שנים יהודים לא חיו בירושלים בכלל. והנה ניתן האות לשיבה לירושלים – הכיבוש הערבי. האות הזה או החזרה הזאת, השיבה הזאת לירושלים, מתועדת בהרבה מאוד כתבי גניזה מאוחרים לאירוע עצמו. כתבי הגניזה הם החל מן המאה ה-11. השיבה לירושלים היתה במאה השביעית, כלומר הכתבים שמספרים על השיבה לירושלים הם מאוחרים ובאופן טבעי כבר משקפים יותר את התקופה שלהם מאשר את התקופה של המאה השביעית וגם משקפים אולי את המחשבה שנולדה או שהתפתחה, שיש משהו ניסי, אלוהי, בנושא הזה של שיבת היהודים לירושלים. מכל מקום, הכתבים האלה מספרים לנו על כך שעֻמר אִבּן אלחַ'טאבּ, הח'ליפה השני והאיש שהיה אחראי לרוב הכיבושים, כולל כיבוש ארץ ישראל, הרשה ל-70 משפחות יהודיות שגרו בטבריה, לשוב ולהתיישב בירושלים עם הכיבוש הערבי. הנוצרים התנגדו לכך אך ללא הועיל ויש דיון שלם בגניזה על הנושא הזה, אבל כמו שאמרתי הדיון הזה הוא מאוחר. אנחנו יכולים לקבל את הכתוב הזה בתור עובדה נתונה משום שיש ראיות בידינו, הרבה מאוד ראיות, שהיהודים אכן חזרו להתגורר בירושלים החל מהכיבוש הערבי והקצו להם או הם הקצו לעצמם מקום לשכונה.  על פי כתבי הגניזה, הם ביקשו את המקום הסמוך לשערי הר הבית לתפילה וסמוך למעיין הגיחון לטבילה. יוצא שהשכונה היהודית היתה ממוקמת בערך במקום שבו נמצא האתר הארכיאולוגי שאנחנו קוראים לו היום עיר דוד ובאיזור שנוהגים לראות בו היום את קרן העופל ושם מתבצעות חפירות הר הבית. שם כנראה היתה ממוקמת השכונה היהודית, שהיתה מוקפת חומה וחיו בה לא הרבה יהודים. צריך לזכור שקודם כל העיר היתה נוצרית, רובה היתה נוצרית. עם הכיבוש הערבי התיישבו בה גם ערבים מוסלמים וגם יהודים, אבל עדיין רוב אוכלוסייתה היתה נוצרית. מעניין לבדוק את השמות של ירושלים. השמות הערביים של ירושלים מבטאים בדיוק את ההתפתחות הזאת שדיברתי עליה, התיישבות הדרגתית של אלמנטים מוסלמים ויהודים בעיר הנוצרית. בכתובים הערבים, המתעדים את התקופה שלפני הכיבוש ובתקופת הכיבוש עצמה, הערבים קוראים לירושלים בשם איליה. איליה זה היה שמה המקובל בתקופה הביזנטית, איליה קפיטולינה. עם ההתיישבות היהודית והמוסלמית ההדרגתית בירושלים, אנחנו רואים שלאט לאט השם איליה הולך ונעלם מהכתובים הערביים ואת מקומו תופס שם אחר: בַּית אַלמַקדִס, בית המקדש, כנראה בהשפעת חזרת היהודים לירושלים והעניין הגדול שהם גילו באתר הזה של הר הבית, של בית המקדש. בסופו של דבר, בגלל שהיהודים הרבו לקרוא לירושלים עיר הקודש וברוב כתבי הגניזה הם גם כמעט לא כותבים את השם ירושלים אלא פשוט מדברים על עיר הקודש או סתם "הקודש", בעקבותיהם הערבים התחילו לקרוא לירושלים אַלקֻדס, כמו שהם קוראים לה עד היום הזה. השמות האלה מראים בדיוק את הגלגול, את ההתפתחות של ההתיישבות היהודית בירושלים. עֻמַר אִפשר ליהודים לשבת בירושלים ויותר מזה, על פי המסורות הערביות וגם היהודיות המאוחרות, הוא ניקה מהר הבית את האשפה שהצטברה עליו במשך כל התקופה הביזנטית, שהרי הלני, אימו של הקיסר קונסטנטין, במאה הרביעית, כדי לאשר את הנבואות של ישוע בברית החדשה, ציוותה להפוך את הר הבית לאתר אשפה וגלגלה את הקדושה למקום אחר לגמרי, לכנסיית הקבר. כשעֻמַר והערבים כבשו את ירושלים, הם היו מאוד מוטרדים מהעובדה שמקומו של בית המקדש היהודי מכוסה עכשיו באשפה, משום שעל פי הקוראן מוחמד מכיר בבית המקדש של היהודים. הם ציוו לפנות אותו מן האשפה ובתגובה לכך שהנוצרים הפכו את אתר הר הבית הקדוש ליהודים לאשפה, הם נהגו לקרוא לכנסיית הקבר בכינוי גנאי: כנסיית הקבר היא גם כנסיית התחייה. תחייה בערבית – קיאמה. הערבים קראו לכנסיית התחייה שהיא קיאמה בשם קוּמאמה, שפירושו אשפה וככה הם קוראים לה עד היום הזה, אלקוּמאמה, האשפה,

החזית הדרומית של הכנסייה במבט מ"תצפית הגגות" ברובע היהודי
ויקיפדיה Lior Golgher

בתור תגובת נגד להר האשפה שהטילו הנוצרים על מקום בית המקדש של היהודים. על פי המסורת הערבית ציווה עֻמר לפנות את האשפה מהר הבית, וגם ציווה לבנות במקום מבנה קטן לתפילה, מסגד קטן. יש סיפור מסורתי ערבי מעניין על בניית המסגד הזה: לעמר היה יועץ יהודי שהתאסלם, כּעבּ אלאַחבּאר. עמר שאל אותו היכן לדעתו יש לבנות את המסגד, וכעב הציע לו לבנות את המסגד מצפון לסלע, לאבן השתייה, שעל פי המסורת שם עמד בית המקדש, ואז, כשיפנו המוסלמים דרומה לכיוון התפילה מכה, הם יכרעו גם לפני מכה וגם לפני בית המקדש היהודי, ויאחדו בתפילתם את מוחמד ואת משה. עֻמר שלל את הרעיון הזה ואמר שמוחמד ציווה להתפלל רק לכיוון מכה ולא לכיוון בית המקדש היהודי, ולכן הוא בנה את המסגד הקטן שלו לדרומו של הסלע, כלומר כשהוא מתפלל לכיוון מכה הוא מפנה את אחוריו אל הסלע, אל אבן השתייה. המקום שעליו בנה עמר את המסגד הקטן שלו הוא המקום שעליו עומד עד היום מסגד אלאקצה שנבנה במאה השביעית על ידי הח'ליפים לבית אֻמיה. הח'ליפה האֻמיי, עַבּד אַלמַלִכּ, התחיל את הבנייה בהר הבית בהקימו בין השנים 692-688 מבנה מפואר מעל אבן השתייה, הסלע. המבנה הזה, הקרוי קֻבַּת אַלצַח'רה, כיפת הסלע, אינו מסגד, אלא מַקאם, מקום קדוש, בא לציין מקום קדוש למוסלמים. על פי המסורת שהתפתחה במהלך המאה הראשונה לאסלאם, מוחמד ביקר במקום הזה במסע הלילי המפורסם שלו, המוזכר בקוראן, בסורה 17, בפסוק הראשון, ועלה מהסלע הזה לשמיים. סיפור זה של עלייתו של מוחמד לשמיים מן הסלע הוא סיפור שאינו כתוב בקוראן, אבל התקבל על המסורת ונכנס היטב לתודעה המוסלמית. על הסלע הזה בנה עַבּד אַלמַלִכּ את כיפת הסלע, שכאמור אינו מסגד אלא רק ציון מקום קדוש, שאין מתקיימת בו תפילת ציבור. כיפת הסלע היא אחד המבנים היפים ביותר בעולם והיא עומדת על מקומו המשוער של בית המקדש היהודי, שעל פי המסורת היהודי מקדשו של הורדוס היה אחד המבנים המפוארים ביותר בעולם. מעניין להבין איך היהודים שעמדו מרחוק, נניח, למשל, על הר הזיתים, בזמן הטקס של הושענה רבה, הסתכלו לעבר הר הבית וראו שם מבנה מפואר ונוצץ, את כיפת הסלע, וידעו ידוע היטב שבית המקדש אינו קיים עוד והכיסופים שבליבם נשאו אותם אל מעבר לעולם המציאות והם עמדו, הסתכלו על כיפת הסלע ודמיינו בליבם שעומד שם מקדש שלמה. למעשה בית המקדש שהם חשבו עליו היה מבנהו של הורדוס אבל היהודים תמיד קראו לו מקדש שלמה כי שלמה היה הראשון שבנה אותו. איך אנחנו יודעים את הדברים האלה? כי במאות ה-14, 15, התחילו היהודים גם לצייר. הם איירו את הכתבים שלהם ואנחנו מוצאים באופן עקבי שהיהודים מציירים ומאיירים את כיפת הסלע בירושלים, כיפת הסלע על כל פרטיה ודקדוקיה, וכותבים מתחת לזה מקדש שלמה. הכיסופים העזים, הגעגוע העז הזה לבית המקדש מצא את ביטוי המוחשי בציור כיפת הסלע. כיפת הסלע תפסה איזשהו מקום, תיאורטי לחלוטין כמובן, של מקדש שלמה, וזאת תופעה מאוד מעניינת.

כיפת הסלע / ויקיפדיה, Andrew Shiva

בירושלים תחת שלטון האסלאם היה תמיד יישוב יהודי קטן. החיים בירושלים היו קשים. האקלים לא היה נוח, הפרנסה לא היתה מצויה. בכלל ירושלים לא נתפסה בתור עיר מרכזית באסלאם. אמנם נתפסה בתור מקום קדוש, אחד משלושת המקומות לעלייה לרגל, אבל לאורך כל האסלאם הקדום היא לא תפסה מקום מרכזי. זאת היתה עיר קשה למגורים והיהודים שחיו בה, רובם חיו מתוך אידיאולוגיה שיש צורך שקבוצה של יהודים תשב בירושלים למען העם, וזאת תמיד היתה קהילה קטנה. על פי מס הגולגולת שהם נתבעו והתחייבו לשלם, כ-100 דינר מס גלובאלי לכל יהודי ירושלים, ועל פי מכתב מהגניזה, אנחנו יכולים לשער שמספרם היה כ-70, בין 70 ל-100 בתי אב שחיו בשכונה הרבנית. על יד השכונה הרבנית קמה שכונה קראית שהתחילה לצמוח שם החל מסוף המאה התשיעית ובמאה ה-10, ושתי השכונות שכנו זו לצד זו.

הר הזיתים ובתחתיתו עמק נחל קדרון ושורת קברים עתיקים
ויקיפדיה
Matthias Kopp

היהודים שישבו בירושלים למרות הקשיים הפיזיים וקשיי הכלכלה, היו אנשים בעלי יעוד. ההתיחסות אליהם היתה כאל "יתד נאמן, אוהל בל יצען". הם היו הבסיס לטיעון שירושלים שייכת לעם ישראל. הם ישבו שם כדי לבסס את העובדה שירושלים שייכת לעם ישראל ושהיא עיר הקודש של עם ישראל. לולא האמונה הזאת, ייתכן שלא היו יושבים כלל בירושלים, כי רמלה היתה העיר המרכזית, רמלה היתה העיר העשירה. שם היה אפשר להתפרנס, שם אפשר היה לחיות טוב. רוב היהודים שישבו בירושלים חיו בה מתוך אידיאולוגיה ואת זה הם הביאו לידי ביטוי במכתבים רבים. משום שהפרנסה היתה קשה וגם על סמך המסורת של תשלום מיסים לבית המקדש, מעשרות לבית המקדש, היתה תביעה, אפילו לא בקשה אלא תביעה מצד ישיבת ארץ ישראל שישבה בירושלים ומצד קהילת ירושלים אל כל יהודי התפוצות, לשלוח להם כספים, נדרים, נדבות, מתנות, כדי לאפשר את קיומם וכדי לאפשר את תשלום המס הגלובאלי על היהודים שישבו בירושלים. עם הכיבוש הערבי ועם חזרת היהודים לירושלים, כנראה שהיהודים לכלל הסכם עם המוסלמים, שהמס הגלובאלי שהיהודים משלמים בירושלים, 100 דינרים לשנה, מבטיח גם את כניסתם של יהודים עולים לרגל לירושלים. יהודים עולים לרגל לירושלים לא נדרשו לשלם מס בכניסה ואילו נוצרים עולים לרגל לירושלים נדרשו לשלם מס בכניסה. אחת הטענות שחוזרת במכתבים האלה, ששלחו אנשי קהילת ירושלים אל קהילות ישראל, בעיקר לקהילת פֻסטאט העשירה: אנחנו יתד נאמן, אוהל בל יצען, אנחנו משלמים את כניסתכם, מבטיחים את כניסתכם לירושלים עיר הקודש, אנא עזרו לנו להחזיק את המקום הזה. והדברים האלה חוזרים ונשנים בכל המכתבים שנשלחים מירושלים ושנמצאו בגניזה, כלומר בעיקר למצרים, אבל כנראה גם לכל הקהילות בתפוצות ישראל.

שער הרחמים במבט מתוך הר הבית
נריה הרואה / ויקיפדיה

היתה עלייה לרגל לירושלים. עלייה לרגל לירושלים לא פסקה אף פעם. לפעמים היתה מעטה יותר, לפעמים רבה יותר אבל היא לא פסקה אף פעם. גם בתקופות קשות, במאה ה-11, שהיתה רצופה כל הזמן מלחמות ואי ביטחון בדרכים ושודדים, גם אז היתה עלייה לרגל אם כי מועטה. העולים לרגל שהגיעו לירושלים, הרבה פעמים נהגו לצרף הנאה ועסקים. אנשי עסקים וסוחרים שהיו באים לרמלה לרגל מסחרם, היו משתדלים לעשות את זה בזמן שטוב לעלות בו לרגל לירושלים, בעיקר בחג הסוכות. חג הסוכות היה החג העיקרי שבו נהגו לעלות לרגל, לכן רוב הסוחרים השתדלו להגיע לרגל מסחרם, בסביבות חג הסוכות לרמלה ואז היו מצרפים גם את העלייה לרגל לירושלים, בבחינת עסקים מחד והנאה רוחנית או סיפוק צורך רוחני מאידך. העלייה לרגל היתה כל כך נפוצה וחשובה עד שנמצאו אנשים שכתבו הדרכות והנחיות לעולים לרגל לאן ללכת ומה לעשות. נמצאו שני חיבורים מאוד חשובים בגניזה. אחד מהם נקרא צַלואת אַלאַבּואבּ, תפילות השערים, ובו מנחה הכותב את היהודי העולה לרגל לירושלים איזה תפילות עליו לומר בכל נקודה בירושלים. מהחיבור הזה אנחנו יכולים ללמוד על הדרך שעשה העולה לרגל אל ירושלים: היהודי, בבואך מרמלה לכיוון ירושלים, כשאתה רואה מרחוק לראשונה את ירושלים, עליך לעצור ולהגיד את התפילה הבאה. אחר כך אתה ממשיך בדרך, מגיע לשערי העיר ירושלים, עוצר ואומר את התפילה הבאה. ואז, כשאתה מגיע לחומת הר הבית, לשערי הר הבית, עליך להקיף את כל החומה ועל יד כל שער להגיד את התפילה המתאימה לו. הטקסטים של התפילות כתובים בחיבור, וזהו למעשה מדריך מפורט ליהודי, אילו תפילות עליו להגיד על יד כל שער ושער משערי החומה שמקיפה את הר הבית. התפילות האלה הן בעיקר קטעי קינה גם מתהלים וגם מספר איכה, משום שהדבר העיקרי שהיהודי מביע בבואו לירושלים הוא קינה על כך שירושלים חרבה, שבית המקדש חרב ושמקום הקדוש הזה, הר הבית, אינו בידיו. החיבור השני, המעניין יותר, הוא מדריך לעולה לרגל. כמו המדריכים הכתובים הנהוגים בימינו ושאנחנו נוהגים להצטייד בהם כשאנחנו נוסעים לארץ לא מוכרת. כך כתוב גם המדריך שנמצא בגניזה והוא מסביר ליהודי העולה לרגל בדיוק לאן הוא צריך ללכת, מקום אחר מקום. וכמו כל מדריך טוב הוא מביא את ההיסטוריה של המקום, את השמות השונים שלו, אגדות שונות שקשורות במקום הזה. מן המדריך הזה עולה שהיתה עלייה לרגל פרטית והיתה גם ציבורית. ת אנשים עלו לרגל באופן פרטי, אבל הם השתדלו לרכז את העלייה לרגל שלהם ליום של הושענה רבה, זה היום האחרון של סוכות. זאת היתה העלייה לרגל החגיגית וזה היה הטקס השנתי של ישיבת ארץ ישראל. רוב העולים לרגל השתדלו להגיע ליום הזה, ואז היה נערך טקס גדול שבו  כל הקהל הרב הזה לבוש חגיגית, הקיף את חומות הר הבית ואמר תפילה על כל אחד מהשערים. התחילו בחומה הצפונית, עברו למערבית, עברו לדרומית, אבל על יד שערי החומה המזרחית לא ניתן היה לעמוד ולהתפלל, משום שהמקום הזה היה תפוס כבר מראשית הכיבוש הערבי על ידי בית קברות ערבי. לכן לשם לא הלכו היהודים להתפלל אלא דיברו מרחוק, ראו מרחוק את שערי הרחמים שנמצאים בחומה המזרחית ומשם גלשו וירדו לנחל קדרון. בנחל קדרון, מתאר המדריך, יש מצבות עתיקות, הלא הן המצבות הידועות לנו עד היום בתור יד אבשלום, קבר זכריה וקבר בני חזיר 0אלה מצבות יהודיות מימי בית שני, ולכן במאה ה-11 הן בבחינת עתיקות. המדריך מתאר את המצבות האלה, ומתייחס גם לחורבות הכנסיות שניצבו על הר הזיתים. הר הזיתים הוא אתר מקודש ביותר לנצרות, כי שם בילה ישוע את שעותיו האחרונות לפני הצליבה. כל מקום שנזכר בברית החדשה כמקום שכף רגלו של ישוע דרכה בו, הפך אתר מיידי להקמת כנסייה. הכנסיות האלה הוקמו בתקופה הביזנטית והיו שם הרבה כנסיות, אבל בזמן הכיבוש הערבי רובן חרבו וננטשו. כשהיהודי עולה לרגל במאה ה-11 הוא רואה רק את חורבותיהן של הכנסיות, והוא מתייחס אליהן בזלזול ובאיבה, ומתאר אותן כאילו היו במות לעבודת אלילים. במאה ה-20 חידשו את רוב הכנסיות האלה על התוואי הביזנטי הקדום. וכך מעלה המדריך את כל העולים לרגל בעלייה החגיגית הזאת אל הר הזיתים, במעלה הר הזיתים, ושם על אבן אחת גדולה, בראש הר הזיתים, אבן שמכונה בשם "כיסא החזנים", מתקיים הטקס הגדול של הר הזיתים, של הושענא רבא. הגאון עומד על "כיסא החזנים", דורש בפני הקהל, מכריז על המועדים ועל עיבור השנה ומכריז את שמות כל התורמים הגדולים שנתנו תרומות גדולות לישיבת ירושלים, והכרזה זו בהר הזיתים היתה שכרם. והוא הכריז את המינויים החדשים בקהילות וכל זה בנוכחות של כל הקהל הרב שהגיע לעלייה לרגל. במהלך ההכרזות האלה פורסים בד, שמלה על האדמה, וכל מי שנמצא שם משליך את תרומתו, את נדבתו, אל השמלה הזאת. וההכרזה אולי החשובה והבעייתית ביותר היתה הכרזת החרם על אוכלי בשר בחלב, החרם השנתי על הקראים שהוזכר בפרק על הקראים. זה היה היום החשוב ביותר של ישיבת ארץ ישראל וביום הזה חלקו כל העולים לרגל, כולל אישים נכבדים מבבל, על פי המסורת, כבוד רב לישיבת ארץ ישראל וזה למעשה המעט שנותר למרכז בארץ ישראל לאור התחרות הגדולה עם בבל ולאור השליטה של בבל בנושא השאלות ותשובות והוראת ההלכה לעם ישראל. הנוכחות של אישים נכבדים מבבל היה האות שעדיין לישיבת ארץ ישראל יש עמדה חשובה ובכירה בנפשותיהם של עם ישראל. למרות העליונות ההלכתית של ישיבות בבל עדיין הכירו בחשיבותה של ארץ ישראל לעם היהודי.

הושענא רבה בכותל
ויקיפדיה