תקופת הגאונים ז' – הקהילה המקומית

קטע גניזה

הקהילה המקומית – גרעין הקיום של העם

בפרקים הקודמים דיברנו על מרכזי הסמכות, מרכזי ההנהגה, ישיבות בבל וישיבת ארץ ישראל. את הפרק הזה אני רוצה להקדיש לגרעין הקיומי של העם, הקהילה המקומית. הקהילה המקומית התחילה להתגבש בכל מקום ומקום כבר בתקופה הביזנטית בארץ ישראל, סוריה, מצרים ובתקופה הפרסית בעיראק, בבל, אבל למעשה את גיבושה הסופי קיבלה תחת שלטון האסלאם, כשהיא חיה בתוך המדינה האסלאמית. הקהילה היהודית חיה בתוך הקהילה האסלאמית או בתוך המדינה האסלאמית והמדינה האסלאמית נתנה אוטונומיה ליהודים, כמו גם לנוצרים מחד, ומאידך לא דאגה בכלל לפרט. כל מה שהיא רצתה מהפרט זה שישלם את המיסים. זה כל מה שעניין אותה. ואם הפרט היה זקוק לאיזה שהיא עזרה, כספית, אפילו רוחנית, איזה שהיא תמיכה, הוא היה צריך להתארגן בעצמו. לכן אנחנו מוצאים שתחת שלטון האסלאם היתה התארגנות של הקהילות היהודיות, התגבשותן והתחזקותן, גם של הקהילות הנוצריות, אם כי זה סיפור אחר. יש בידינו הרבה עדויות על קהילות יהודיות גדולות בעולם האסלאמי. יש גם קהילות קטנות אבל את רוב המידע יש לנו כמובן על קהילות גדולות. אני אזכיר כמה שמות: הקהילה באלכסנדריה, הקהילה ברמלה, הקהילה בדמשק, הקהילה בחַלַבּ, בקַירַאוַן, בקורדובה, כל אלה תחת שלטון האסלאם. אבל כשנדבר על קהילה ניקח תור דגם מייצג את קהילת פֻסטאט אשר במצרים, וזאת מהסיבה הפשוטה, גניזת קהיר נמצאה בפֻסטאט, רוב המידע שיש לנו הוא על פֻסטאט, ולפי שאר המידע שיש לנו על קהילות אחרות, אנחנו יכולים להניח בקלות, שכמו שהדברים התנהלו בפֻסטאט, פחות או יותר התנהלו גם בקהילות אחרות. במהלך העת העתיקה אבל בעיקר בימי הביניים התגבש בקרב היהודים תפיסה מאוד ייחודית לגבי הקהילה, תפיסה עצמית. בוודאי מוכר לכם הביטוי ק"ק או קהילה קדושה או קהילת קודש, ביטוי שאנחנו מכירים אותו גם היום, לפעמים רואים על בתי כנסת כתוב ק"ק, קהילת קודש יהודי חַלַבּ, נניח. המונח הזה הם לא מילים סתמיות. בימי הביניים נתגבשה התפיסה שהקהילה היא עושת דברו ומייצגת את דברו של האל. הביטוי קהילה קדושה אינו סתמי, הקהילה היא הגוף שאחראי על כל הפרטים מישראל, שולט על כל הפרטים מישראל, שמכתיב את דרכם של כל הפרטים מישראל' ואל לו לפרט בקהילה להמרות את פיה של הקהילה משום שאם הוא ממרה את פיה של הקהילה, הריהו כממרה את פי הסמכות העליונה, היא אלוהים, שהרי הקהילה היא קהילה קדושה. אלה דברים תיאורטיים. למעשה מי שייצג את הקהילה, מי שייצג את הסמכות, מי שייצג את השליטה בקהילה היה בית הדין של הקהילה, שהיה למעשה הנהגת הקהילה. כל המידע שנביא מעכשיו מבוסס על גניזת קהיר, והדגם המייצג כאמור הוא קהילת פֻסטאט. זאת היתה קהילה גדולה של כמה מאות בתי אב, קהילת הרבניים, כי לצידה היתה גם קהילה של קראים, קטנה יותר, שלא נעסוק בה כעת אלא בפרק אחר. הקהילה הרבנית היו בה שני קהלים, קהלי משנה, קהל הירושלמים וקהל הבבליים. כשאני אומרת את הדברים האלה לגבי פֻסטאט, אותו דבר בדיוק אנחנו מוצאים באלכסנדריה, אותו דבר אנחנו מוצאים בחלב, בדמשק, בכל הקהילות הגדולות במרחב הים התיכון. הקהילה בראשיתה היתה ארץ ישראלית, ירושלמית, אבל במהלך המאות ה-9 וה-10 הגיעו מהגרים רבים מבבל לפֻסטאט וכך נוצרה לאט לאט, לצד קהל הירושלמיים קהילה של בבליים. לכל קהל היה בית כנסת משלו. היה בית הכנסת של הירושלמיים, שבו נמצאה הגניזה, והיה בית הכנסת של הבבליים. כשאנחנו בודקים לעומק ואומרים, אולי הדבר הזה נובע ממנהגי תפילה שונים לחלוטין, אנחנו מוצאים שאין פער גדול בין המנהגים אלא יש איזשהו רצון, כנראה, לכל אחד לדבוק באנשים שבאו מהמקום שהוא בא, שיש לו שפה משותפת איתם, שיש לו אינטרסים משותפים איתם וכך אם אתם יודעים, זה עד היום. בית הכנסת של הירושלמים היה הוותיק יותר ולכן נקרא "בית כנסת הגדולה", בשעה שבית הכנסת של הבבליים, "בית כנסת הקטנה", היה צעיר יותר והתחיל להתגבש רק במהלך המאות ה-9 וה-10.

דגם בית הכנסת אליהו הנביא באלכסנדריה, מוצג בבית התפוצות

נשאלת השאלה מה תפקידו של בית הכנסת. האם בית הכנסת הוא רק מקום פולחן או שיש לו גם תפקידים אחרים. בית הכנסת, למעשה, ריכז בתוכו את כל הפונקציות החברתיות והפוליטיות ואפילו הכלכליות של הקהילה. בית הכנסת היה המקום שבו התקיימו כל הדברים. למשל, בית הדין של הקהילה ישב בבית הכנסת, מושבו היה בבית הכנסת והוא קיים את מושביו בדרך כלל בימים שני וחמישי. אני מוצאת שגם בימי שלישי היו מושבי בית דין שהוקדשו בעיקר לענייני אישות, לענייני משפחה כגון גיטין וכתוּבּוֹת. בית הדין בדרך כלל היה מורכב משלושה אנשים כשאב בית הדין היה למעשה מנהיג הקהילה. מי שהסמיך את אב בית הדין, מי שנתן לו את התארים שלו, מי שנתן לו את ההסמכה לעמוד בראש בית הדין היה גאון ארץ ישראל. בלי ההסמכה של הגאון לא היה אב בית הדין רשאי לשבת בדין. אב בית הדין היה צריך כישורים מסוימים. קודם כל הוא היה חייב להיות בקיא בהלכה, שכן אחרת לא יכול היה לפסוק דין, אבל זה לא היה מספיק. היה רצוי מאוד שהוא יהיה עשיר או שלפחות יהיה לו לובי חזק מאוד של עשירים תומכים ובעיקר שיהיה בעל ייחוס, שיהיה ממשפחה נכבדה ובעיקר שיהיה בעל מערכת קשרים חברתיים ופוליטיים מאוד הדוקה עם הגאון, בבחינת שמור לי ואשמור לך. הגאון תמך באב בית הדין, אב בית הדין תמך בגאון במחלוקות שלו עם טוענים אחרים לגאונות. היה צירוף של מניעים למדניים, חברתיים, כלכליים ופוליטיים בעת ובעונה אחת. אנחנו מוצאים שמנהיגי הקהילות, הם בעלי התואר אב בית דין או בעלי התואר חבר מישיבת ארץ ישראל, תמיד באו ממשפחות עשירות, מיוחסות, והיו בעלי קשרים הדוקים עם הגאון. כך היה בבית הכנסת של הירושלמיים, בבית הדין של הירושלמיים. על פי מכתבי הגניזה אנחנו מוצאים שבשנות העשרים והשלושים של המאה ה-11 רצה גם קהל הבבליים שיהיה לו בית דין משלו, בבית הכנסת שלו. על כך היה מאבק גדול, משום שישיבת ארץ ישראל לא הסכימה שיהיו שני בתי דין בפסטאט. היא רצתה שרק ראש קהילת הירושלמיים יעמוד בראש הקהילה כולה ויפסוק דין כדי לחזק את סמכותה. הבבליים שהקימו מתוכם אישים משלהם נתמכו על ידי ישיבות בבל שמשכו בחוטים מאחורי הקלעים וניהלו מאבק נגד ראש קהילת הירושלמיים ונגד ראש ישיבת ארץ ישראל במטרה להקים להם בית דין משלהם. כאמור בשנות ה-20, ה-30 של המאה ה-11 היתה הצלחה לבבלים משום שעמדו בראשם שני מנהיגים חזקים והם הצליחו להקים להם בית דין משלהם. היו על כך מחלוקות רבות מאוד, מאבקים רבים מאוד בקהילה. המאבקים האלה מתועדים בכתבי הגניזה. התבטאויות ודיבורים חריפים מאוד, קשים מאוד, של מחלוקת בין הבבליים והירושלמיים, ובעקיפין גם בין ארץ ישראל ובבל, שנתנו כל אחת גיבוי לקהל שלה. ושוב אנחנו עדים למחלוקת, למאבק של שררה בין בבל וארץ ישראל שמתמקד בפֻסטאט דרך הקהלים הבבליים והירושלמים. אין לנו עדויות לגמרי ברורות, אבל כנראה שבסופו של דבר היה בית דין אחד בפֻסטאט, הוא בית הדין של הירושלמיים, משום שעל פי התפיסה והמסורת, מצרים היתה שייכת לרָשותה של ישיבת ארץ ישראל. בית הדין, אם כן, היה המוסד המנהיג המוביל את הקהילה וכל דבר נחתך על פיו, ומי שהיה אב בית הדין היה גם מנהיג הקהילה ובעל הסמכות הגדולה, החזקה ביותר בקהילת פֻסטאט. לצד בית הדין היו מוסדות נוספים שניהלו את חיי הקהילה וכמו בבית הדין את בעלי התפקידים במוסדות האלה או את העומדים בראשם מינה גאון ארץ ישראל, כמובן באישורו ובהסכמתו של מנהיג הקהילה. אבל עלינו לציין, קודם כל, שלצד הבבליים והירושלמים היתה קבוצה חברתית נוספת בקהל הרבניים בפֻסטאט, קבוצה ששימשה מעין לשון מאזניים בין הבבליים לבין הירושלמים. הקבוצה הזאת היתה המַגרִבּים. המַגרִבּים הם היהודים שמוצאם מהמַגרִבּ, צפון אפריקה. אחרי 969, כשהפאטִמים עברו למצרים, הם באו אחריהם, ובתהליך איטי אבל עקבי היתה הגירה גדולה של יהודים מהמַגרִבּ למצרים. רובם היו במקורם ממוצא בבלי אבל הם כבר לפחות מאה או מאתיים שנים במַגרִבּ, ולכן התייחדו בתור קבוצה עצמאית, וכך גם קראו להם, המַגרִבּים. הרבה מן המַגרִבּים היו סוחרים ועשירים, ולכן גם הבבליים וגם הירושלמים רצו שהמגרבים יצטרפו אליהם, לבית הכנסת שלהם, לקבוצת הכוח שלהם, ולצורך זה הם ניסו לקנות אותם, פשוטו כמשמעו. הם העניקו להם תארי כבוד. יש בידינו מכתב שבו מנהיג קהל הירושלמיים פונה לגאון ארץ ישראל ואומר, כדאי שתתחיל להעניק תארי כבוד לאחינו המגרבים, בגלל שהבבליים מעניקים להם תארי כבוד והם הולכים לבית הכנסת של הבבליים. אלה היו מאבקים בין שתי קבוצות עיקריות על הקבוצה השלישית שהיא חזקה אין לה זהות מוגדרת עד הסוף וכל צד רצה למשוך אותה אליו. כל הדברים האלה באו לידי ביטוי לא רק בהשתתפות בבית הדין או באחזקת בית הדין אלא גם במוסדות האחרים של הקהילה שהתקיימו לצד בית הדין ושלטו על תחומים אחרים בקהילה. אחד החשובים שבהם היה המוסד שנקרא הקדש (וַקף בערבית). המוסד הזה טיפל ברכוש הקהילה, החזיק ברכוש הקהילה ומההכנסות של רכוש הקהילה המוסד הזה מימן הוצאות של סעד. כזכור, המדינה האסלאמית לא דאגה לרווחתו של הפרט ולכן הקהילה היתה צריכה לדאוג לרווחתו של הפרט. במקרים של רעבים ללחם, של אלמנות ויתומים, של עוברי אורח שאין להם איפה לישון, של שבויים שיש לפדותם, על הקהילה היה לטפל בהם ולעזור להם. גם בתשלום מס גולגולת לאנשים שלא השיגה ידם. על ההקדש היו אחראים הפרנסים, אנשים עשירים, בעלי מעמד בקהילה, שהנהגת הקהילה היתה ממנה באישורו של הגאון. לצידם שימשו עוזרים שניהלו את האחזקה השוטפת של בית הכנסת, את האחזקה של מוסדות הקהילה האחרים כמו תמחוי, מקווה, ומימון להוצאות הסעד. רכוש הקהילה היה בעיקר נכסי דלא ניידי, בתים שהוענקו לקהילה בעיזבונם של אנשים שהלכו לעולמם. בדרך כלל, בעלי בתים שלא היה להם למי להוריש, או שרצו לנדב חלק מרכושם לקהילה, השאירו בעיזבונם חלקי בתים לקהילה. אם לא היו עושים זאת, היה רכושם עובר באופן אוטומטי לשלטונות המוסלמים, ואת זה כולם השתדלו למנוע. הבתים האלה הפכו להיות רכוש ההקדש. היו משכירים בהם חדרים למי שהיה צריך, ושכר הדירה שימש למימון הוצאות הקהילה והוצאות הסעד של הקהילה. היו גם בתי הקדש שהוקדשו במיוחד לטובת ישיבת ארץ ישראל, ושכר הדירה היה עובר להחזקת הישיבה. העוזרים של הפרנסים היו אחראים על גביית שכר הדירה מבתי ההקדש, והיו מנהלים רשימות ומוסרים דין וחשבון לקהילה על כל הכנסה והוצאה. חלוקת הכספים לנצרכים היתה נעשית על ידי הפרנסים האחראים, תחת פיקוחו של ראש הקהילה. ההקדש היה מוסד חשוב ביותר שריכז הרבה כוח וסמכות, והיה תחת פיקוחו ההדוק של ראש הקהילה וגם של הגאון. בזכותו החזיקו מעמד הרבה מאוד מעניי פֻסטאט וגם הוחזקו מוסדות הקהילה, והוא היה אחד הביטויים העיקריים לגיבושה, חוסנה וכוחה של הקהילה היהודית.

שחיטה כשרה בציור מן המאה ה-15

עוד מוסד אחד חשוב ביותר וגם שנוי מאוד במחלוקת היה מוסד השחיטה. הבשר היה מצרך יקר, היה צריך לשלם עליו הרבה מיסים, גם לשלטונות המוסלמים, גם למנהיג הקהילה וגם לגאון, כולם רצו ליהנות מפירותיו. רק אנשים בעלי אמצעים יכלו להרשות לעצמם לאכול בשר, בעיקר באמצע השבוע. בשבת היו עושים מאמצים לאכול בשר. העניים הסתפקו בעוף או בדג. השוחט היה צריך להיות אדם בקיא בהלכה, בקיא בחוקי השחיטה, מקובל על הבריות ומהימן על ראש הקהילה ועל הגאון, שלהם היה צריך להעביר את האחוזים הכספיים שלהם. מכיוון שהרבה כסף היה כרוך בנושא השחיטה, היתה השחיטה מוקד למאבקים בלתי פוסקים בין הבבליים והירושלמים, כשכל קבוצה רצתה לתפוס שררה על השחיטה, בין אישים שונים שכל אחד מהם רצה לתפוס את המעמד של השוחט או של השחיטה, בין הגאון לבין השוחטים, בין ראש הקהילה לבין השוחטים. הרבה מאוד מחלוקות וסכסוכים היו סביב נושא השחיטה, וסכסוכים אלה באים לידי ביטוי מאוד חזק במכתבי הגניזה. בשחיטה היו מעורבים כמה בעלי תפקידים, שאת כולם מינתה הקהילה, או נכון יותר, בעלי השררה בקהילה, באישור הגאון. התפקידים היו השוחט, האחראי על שוק השחיטה, הבודק, השומרים בלילות. את שכרם היו מקבלים לפי ההכנסות מהשחיטה, לאחר שקיזזו מהם את המסים לממשל, לגאון ולקהילה. ברור ששכרם היה מועט ביותר ולכן היה השוחט גם האחראי על השחיטה וגם הבודק, כמובן רק אם השביע את רצונם של מנהיגי הקהילה. בדרך כלל, מכיוון שהשחיטה היתה מקצוע מסובך שדרש הרבה מיומנות ולמידה, היה המקצוע הזה עובר מאב לבן, כשהבן כבר מילדותו הוכשר לכך על ידי אביו. אבל כל פעם מחדש היה צריך לקבל את אישור הקהילה ואת אישור הגאון.

בית כנסת רב ע"ש הרב משה בחרת אליהוד (הרובע היהודי הישן בקהיר) שנבנה אחרי מות הרמב"ם ב-1204.
הצילום לקוח מהאלבום: Juifs d'Egypte, Images et textes, Paris, Editions du Scribe, 1984

תפקיד נוסף בקהילה היה זה של החזן, שהיה גם שליח ציבור המנהל את התפילה ועובר לפני התיבה, אבל גם האחראי על אחזקת בית הכנסת וניהול הציוד אשר בתוכו. החזן היה צריך בקי ומוסמך בכתובים ובניהול התפילה, והיה עליו להיות פייטן מוכשר. במאות אלה עדיין לא היה סידור תפילה קבוע, אם כי נעשו כמה ניסיונות על ידי גאונים בבבל, כגון עמרם גאון במאה התשיעית או סעדיה גאון במאה העשירית, לחבר סידור תפילה. הקהל שנכח בבית הכנסת אהב דווקא את החידושים, ולא את סדר התפילה הקבוע. החזן האהוב היה זה שהשכיל להכניס מידי פעם פיוטים חדשים, שהיה בהם גם משהו מן האקטואליה. גם תפקיד החזן, שדרש הכשרה ממושכת, היה בדרך כלל עובר מאב לבן והיו משפחות חזנים שנמשכו על פני דורות. תפקיד נוסף היה זה של הסופר, סופר בית הדין, שהיה יושב ורושם את השטרות והחוזים. גם תפקיד זה דרש מיומנות ובקיאות. מעניין לראות שבדרך כלל, האדם שהיה שוחט, היה גם החזן והסופר, משום שבכל המלאכות האלה היה השכר מועט ביותר, וכולם דרשו מיומנות ובקיאות. ולכן נראה שהיו משפחות של דור אחרי דור שבהם עסקו הבנים בשחיטה, בחזנות וכתיבת שטרות בית דין.

המוסדות האלה ובעלי התפקידים האלה ניהלו את חיי הקהילה: בראש עמדו ראש הקהילה, הוא אב בית הדין, ושני הדיינים שלידו, והם תמיד היו ממשפחות עשירות מיוחסות ולמדניות וכמובן היו בעלי קשרים טובים עם הגאון, שכן אחרת לא היו מתמנים. הגאון היה צריך שבראש הקהילה יעמדו אנשים הנאמנים לו. וראש הקהילה, ביחד עם מספר מצומצם של אישים עשירים ובעלי קשרים, שמהם התמנו גם הפרנסים, האחראים על כספי ההקדש, היו למעשה ההנהגה הטוטליטארית המוחלטת של הקהילה, וכל פרט בקהילה היה כפוף לשלטון בית הדין, לשלטון ראש הקהילה ולשלטון המוסדות שגם בהם שלט ראש הקהילה. לידם היה הדרג הנמוך יותר של בעלי תפקידים כמו השוחט, החזן והסופר, שהיו נתונים למרותה של הנהגת הקהילה. נשאלת השאלה איפה כאן מקומו של הפרט? איך הפרט יכול היה לבטא את עצמו? אבל גם מקומו של הפרט נשמר. היה מקום לפרט לבטא את עצמו בתוך הקהילה הטוטליטארית הזאת. היה נוהג שנקרא "עיכוב תפילה". כל אדם שהרגיש שהקהילה עשתה לו עוול או שפרט מסוים בקהילה עשה לו עוול, היתה הזכות בידו לבוא לבית הכנסת ביום השבת, לעכב את התפילה, לעלות על הבמה ולהכריז: נעשה לי עוול, אני רוצה שידונו בענייני. ואז היתה חובה על כל הציבור להקשיב לדברים שאמר האיש וחובה היתה על בית הדין לדון בעניין שהעלה האיש ולהביא תוך חודש או תוך זמן קצוב פסק בעניינו. וזאת היתה האפשרות של האנשים, הפרטים הבודדים, לא חשוב מאיזה שכבה חברתית הם היו, למחות או להגיב על דברים שהם חשבו שהיו מכוונים לרעתם או שפגעו בהם. אבל בסך הכל אנחנו לא מדברים על דמוקרטיה, אנחנו מדברים על קהילה עם הנהגה חזקה. המנהיג היה הקובע, המנהיג היה השולט, על פיו יקום דבר. זה לא אומר שלא היתה לו אופוזיציה, אנשים חזקים בעלי כספים, בעלי ממון ולמדנים, כאלה שאולי רצו הם להיות ראשי הקהילה. לפעמים תקפו אותו, לפעמים כתבו עליו דברי השמצה לגאון במטרה להדיח אותו מתפקידו. החיים הפוליטיים בקהילת פֻסטאט ובשאר קהילות ישראל היו תוססים מאוד. על פי מכתבי הגניזה לא היה בהם רגע דל, ללא איזשהו מאבק, ללא איזה שהיא מחלוקת. מן הצד האחר, כמובן, צריך להבין שחיי היום יום זרמו בנחת. אנשים עשו את עבודתם, אנשים חיו את חייהם, אנשים באו לבית הכנסת, התפללו, נישאו, הולידו ילדים וניהלו עסקים לפרנסתם. אבל כשקוראים את המכתבים, מכתבי הגניזה, רואים שהחיים הפוליטיים היו סוערים מאוד ויש כאן הוכחה לחיוניותה של הקהילה. לכל פרט ופרט היה חשוב מאוד מה קורה בקהילה, הוא היה מעורב. יש כאן הוכחה לכך שאמנם לכאורה היה שלטון טוטליטארי, גם של הגאון על כל היהודים וגם של ראש הקהילה על כל הקהילה, אבל בסך הכל אנחנו עדים למעורבות מאוד חזקה של הפרט בחיי הקהילה ולאכפתיות רבה בקרב היהודים לנעשה בקהילתם. אם ניתן היה לחשוב, על פי הפרק הזה, שהקובעים העיקריים והסופיים בקהילה היו מנהיגי הקהילה, אב בית הדין (שתוארו הוא חבר), האנשים שעמדו בראש בית הדין, האמת היא שמאחורי הקלעים פעלו אנשי הכספים, הסוחרים העשירים, שלא היו בעלי תארים בקהילה, שלא היו למדנים, שלא היו להם תפקידים רשמיים בקהילה, אבל היה להם קשר הדוק וחזק עם השלטונות הפאטִמים ועל כך בפרק  הבא.